אין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת - אהבה ושנאה בין בני זוג וכפייה על גט

טוב, שלום לכולם, ובעיני זה נושא שלמעשה אני לא בחרתי לדבר על הנושא הזה. בואו נתחיל אולי מהסוף. בתי הדין משתדלים לא לכפות גט על הבעל כמעט אף פעם. זאת אומרת, מתרחקים מזה מאוד. נתחיל מהסוף, יש חוששים לדעת רבנו תם, לדעת הרמב"ן, של גט מעושה. גט מעושה בפשטות יש לזה כל מיני הסברים למושג גט מעושה, אבל גט מעושה באופן כללי זה שהבעל לא נתן מרצונו החופשי. וכיוון שהוא לא נתן מרצונו החופשי, אז ממילא חסר פה בוונתנה לה ספר כריתות וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה, חסר ברצון. זו זו הבנה שאיתה אני מתחיל מהסוף. אבל אני רוצה דווקא ללכת ולהסביר את הנושא. הנושא שמטריד זה, אוקיי, לא כופים גט. בעיית עגונות זו בעיה שהטרידה את כל גדולי ישראל לכל הדורות. אנשים עשו שמיניות באוויר בשביל להתיר עגונות. אז בוודאי שאנחנו לא רוצים שאישה תישאר עגונה חס ושלום. ועוד יותר איום ונורא זה מצב שאתה שם, זה לשון הגמרא, שני אנשים, נחש ואדם או נחש וחווה או איך שנרצה באותו בית כאשר הם אויבים זה לזה, אין להם אהבה, ואני לא נכנס כרגע אפילו לסיבות שאין להם אהבה, לפעמים אין להם אהבה כי הם פשוט לא אוהבים אחד את השני, סיבה מאוד פשוטה. ואם זה הנושא שבני זוג אין להם אהבה ומשום מה הבעל לא רוצה לגרש, איך אנחנו מתייחסים לנושא הזה? אני רוצה קודם כל להתחיל דווקא בפסוקים של התורה. בפסוקים של התורה כתוב איש איש כי תשטה אשתו ומעלה בו מעל ושכב איש אותה שכבת זרע ונעלם מעיני אישה ונסתרה והיא נטמאה ועד אין בה והיא לא נתפשה. כבר בשני הפסוקים, בפסוק הראשון שאנחנו קוראים אנחנו מרגישים שבעצם המוקד הוא באישה. אישה שהבעל חושד שהיא מעלה, שאנחנו מניחים שהיא שטתה ושהיא מעלה בו מעל ואנחנו חושדים ששכב איש אותה וזה נעלם מעיני אישה ואין עדים. ועבר עליו רוח קנאה וקינא את אשתו והיא נטמאה או עבר עליו רוח קנאה וקינא את אשתו והיא לא נטמאה. אנחנו לא יודעים מה היה, הוא מקנא, אולי היא נטמאה אולי היא לא נטמאה. והביא האיש את אשתו אל הכהן, הוא לוקח אותה ומביא אותה לכהן, ולקח הכהן מים קדושים בכלי חרס ומן העפר אשר יהיה בקרקע המשכן יקח הכהן ונתן אל המים והעמיד הכהן את האישה וביד הכהן יהיו מי המרים המאררים והשביע אותה הכהן ואמר אל האישה אם לא שכב איש אותך ואם לא שטית טומאה תחת אישך הנקי ממי המרים המאררים האלה וכולי וכולי. קראנו את זה ממש עכשיו. זאת אומרת, הנושא של אישה סוטה על פניו בתורה יש כאן איזושהי אישה שבעלה חושד בה והוא לוקח אותה לבירור. זאת אומרת האחריות על טהרת הקשר שבין האיש ובין האישה מוטל אך ורק על האישה. הבעל חושד אז הוא לוקח ובודק. זה מה שעולה מהפסוקים. אין כביכול שום אחריות על טהרת הקשר מצד האיש. אבל הגמרא כבר בפתיחה של ריש לקיש למסכת סוטה אמר רב שמואל בר רב יצחק כי הוה פתח ריש לקיש בסוטה אמר הכי אין מזווגין לו לאדם אישה אלא לפי מעשיו שנאמר כי לא ינוח שבט הרשע על גורל הצדיקים. זאת אומרת בעצם ריש לקיש בא ואומר אתה לא יכול להסיר את האחריות מהבעל. יש לך אישה שאתה חושד בה? כנראה שיש גם איזשהו פגם בך. אין מזווגין לאדם. תניא, וניקה איש מעוון והאישה ההיא תישא את עוונה. בזמן שהאיש מנוקה מעוון, המים בודקים את אשתו. אין האיש מנוקה מעוון, אין המים בודקים את אשתו. אנחנו לא עוסקים כאן באיזושהי בדיקה של רמת הטהרה של האישה, אלא הבדיקה היא בדיקה מקבילה. אם היא שותה את המים המאררים, זה יעבוד רק בתנאי שבן זוגה הוא איש נקי. וניקה איש מעוון, בתנאי שהוא מנוקה מעוון. רש"י אומר, מנוקה מעוון, רש"י מאוד מצמצם את זה, רש"י אומר: מה זה מנוקה מעוון? אתה לא יכול לקנא לאישה ובעצם להגיד יש איזשהו נתק בינינו, ועכשיו אחרי שקינאת לה לקיים איתה חס ושלום יחסי אישות. זה לא יעלה על הדעת. אם הקנאה שלך היא קנאה כנה, אז לא יכול להיות שתבוא עליה לאחר שקינאת לפני שהיא נבדקה. אומר רש"י: שלא בא עליה משנאסרה עליו, האישה ההיא תישא עוונה שיבדקוה המים. אם הקנאה שלך היא לא נקייה, היא לא באה ממקום נקי, אז זה לא יעבוד. כך אומר רש"י, שזה קצת פחות נוגע לענייננו. יותר מעניין בעיניי דעת הרמב"ם, שלדעתי הוא לוקח את זה מדברי רבי אלעזר בגמרא בדף מ"ז: כל איש שבא ביאה אסורה מימיו אחר שהגדיל, אין המים המאררים בודקים את אשתו. ואפילו בא על ארוסתו בבית חמיו, שאסורה מדברי סופרים, אין המים בודקים את אשתו, שנאמר וניקה איש מעוון והאישה ההיא תישא את עוונה. בזמן שהאיש מנוקה מעוון האישה נושאת עוונה. אתה לא יכול לצפות שבדיקת הטהרה של האישה תהיה כאשר אתה לא בא בידיים נקיות. אם אתה חטאת מימיך, הרמב"ם לא עוסק פה בנושא של תשובה וזה, אבל אם חטאת בביאה אסורה, אפילו ביאה אסורה מדרבנן, אפילו איסורי דרבנן, אולי אפילו איסורי דאורייתא של קרבה מדרבנן, אז זה לא ינקה. אתה חייב להיות טהור. זאת אומרת, וכך זה הולך מדברי רבי אלעזר, אמר רבי אלעזר, אמר להם נביא לישראל: אם אתם מקפידים על עצמכם מים בודקים לנשותיכם, ואם לאו אין המים בודקים לנשותיכם. אתה לא יכול לצפות בשום אופן להטיל את האחריות על טהרת הקשר רק על אשתך. ישנם שני גורמים במשוואה, הבעל והאישה. אם יש איזה שבר בזוגיות, האחריות והשבר כזה הוא שבר בתחום של הפריצות, האחריות על השבר מוטלת על שני הצדדים. כך גם בהלכה. ופה אנחנו ניכנס קצת לענייני כפייה, אני לא בטח לא אגיד הלכה למעשה וגם הדברים משתנים. נתחיל דווקא בסימן קנ"ד בדברי הרמ"א, באחריות של הבעל. אנחנו רגילים, קראנו בעשרת הדיברות: לא תנאף. וברור שלא תנאף זו אחריות שמוטלת על האישה שאסור לה לנאוף, ודין אשת איש. בעל אם חס ושלום הוא לא נאמן לאשתו, אין עליו דין מיתה, כל זמן שהוא לא חוטא באשת איש. אין עליו דין מיתה. אבל מה קורה אם אתה לא נאמן לאשתך? אתה מפר את הברית. אומר הרמ"א: מי שהוא רועה זונות ואשתו קובלת עליו, אם יש עדות בדבר שראו אותו מנאפים או שהודה, יש אומרים, זו דעת האגודה, שכופין אותו להוציא. לא ייתכן שאישה תשב בביתה ובעלה יסתובב עם נשים אחרות והוא ימשיך להגיד: אבל את נשואה לי. זה לא יעלה על הדעת. הוא מוגדר כרועה זונות. בואו נראה את דברי ערוך השולחן. אומר ערוך השולחן: מכל מקום ברועה זונות כופין, דודאי נוגע לה לעונתה. אישה שאומרת בעלי לא מקיים עונתי, הוא מפר את הברית, אני חיה איתו, רוצה להתגרש כי הוא לא מקיים עונתי. אומר ערוך השולחן: דרועה זונות זה וודאי נוגע לה לעונתה, דרועה זונות ממאס בהיתר. ומים גנובים ימתקו ובודאי שמאוס עליה. כל בר דעת מבין שאישה שיודעת שבעלה לא נאמן לה, בוגד בה, היא לא אוהבת אותו. היא לא רוצה אותו. אולי אם זה יקרה פעם אחת היא תסלח לו וילכו לשלום בית ומין זה, אבל אם זה מציאות של רועה זונות, זאת אומרת אדם שעושה את זה בצורה קבועה, אז הוא וודאי מאוס עליה. ואפשר שגם יש סכנה בדבר, כל מיני מחלות. ולא מיבעי לדעת הרמב"ם דבמאיס עלי כופין להוציא, אלא אפילו להחולקין במאיס עלי בכהאי גוונא מודים. והרי בש"ס מבואר דבמורד מתשמיש כופין וכל שכן ברועה זונות דגרוע יותר. זאת אומרת אם הבעל, וסליחה שבעצם נכנסתי לתוך התחום הזה אבל אנחנו בנושאים של אבן העזר, אבל אם הבעל הוא מפר את בריתו עם אשת נעוריו, הוא לא נאמן, הוא מאוס עליה, וזו מחלוקת שעוד מעט ניגע בה, מחלוקת ראשונים, האם כשהאישה באה ואומרת, וניגע בה באריכות, האישה באה ואומרת בעלי מאוס עלי, אני לא אוהבת אותו. דעת הרמב"ם שכופים אותו לגרש. להלכה אנחנו לא פוסקים כן. אומר הערוך השולחן אבל אם הוא רועה זונות זה הרבה יותר גרוע ממאוס עלי, גם החולקים על הרמב"ם יודו ותכף ניגע בעניין הזה. אז אנחנו רואים שלא רק לאישה יש אחריות על שימור הנישואין גם מבחינת הטהרה, גם לבעל יש אחריות. ואם הוא לא משמר את קשר הנישואין כראוי אז אפשר לכפות עליו גט. אני כבר אפתח סוגריים, איך אפשר לכפות גט? איך אפשר להכריח אדם? לא ניגע בזה. שאלה יותר גדולה זה איך לפעמים אפשר ולפעמים אי אפשר. סוגיה מעניינת, מה קורה אישה שזינתה ובגדה בבעלה? האם כופים על הבעל לגרש אותה? יש כאן מציאות, האישה הזו אסורה לבעלה, כשם שאסורה לבעל אסורה לבועל, נבעלה מרצון, מעלה מעל באישיה היא אסורה לבעלה. בעלה רוצה להעניש אותה. אומר: בגדת? אין בעיה. את אסורה עלי. גט? לא תראי בחיים. לא רוצה לגרש אותך. תהיי עגונה. תהיי באיזשהו כלא, חטאת, עוית, פשעת וגם אני אעניש אותך. תוספות באמת סובר, סתם אישה בתוספות בזבחים, סתם אישה לאו לגירושין עומדת ואפילו זינתה תחת בעלה מכל מקום לאו להתגרש בגט זה עומדת. וגם אם לא ירצה הבעל לא יגרשנה, אלא שלא תשמשנו. תוספות במילים פשוטות, זה לא סותר, זה במסכת אחרת, בכתובות אומר משהו אחר, אבל תוספות אומר הוא לא חייב לגרש אותה. אסור לך לשמש איתה, אסור לך לחיות איתה, אבל אתה יכול להשאיר אותה אלמנה חיה מסיבותיך שלך. רבי עקיבא איגר למעשה הוא מחמיר שלא לגרש, אבל הוא דן בתוספות, בוא נראה. תוספות במקום מספר ארבע: תוספות מתחיל סתם וגם אם לא ירצה, העיקר כוונת דבריהם דמצד הבית דין אין כופין. וזהו שכתבו אם לא ירצה לא יגרשנה, אין כוונתם דלא ירצה לעשות רצונה דעל זה לא שייך סיום דבריהם אלא שלא תשמשנו דזה אין תביעתה של האישה. זה לא שהוא אם מבקשת להתגרש אלא היא לא ביקשה כלום. שואל רבי עקיבא איגר: אנחנו בית דין, אנחנו יודעים שהאישה הזו אסורה לבעלה. עכשיו באופן טבעי, האם אנחנו נאפשר לשני אנשים שאסורים זה לזו לחיות ביחד? על זה אומר רבי עקיבא איגר: בית הדין לא מכניס את ראשו בקלחת הזו והוא לא כופה, אלא דכוונתם ודאי הבית דין יאמרו לו שיגרשנה, הוא ממליץ. אבל אם לא ירצה הבעל סגי בהפרשה ולא יגרשנה, מספיק שתגורו במקומות נפרדים. ומשום הכי לאו סתמא לגירושין קאי, זו הכוונה אישה לא לגירושין עומדת כיוון דהבית דין אין כופין כל זמן שלא תבעתו בבית דין לפוטרה בגט. זאת אומרת משמע מרבי עקיבא איגר אם היא תובעת כפיה. נקדים כבר בשלב ראשון שרבי עקיבא איגר מיד אומר בתשובה. ולדינא בתובעתו לפוטרה בגט אין הדבר מוכרע בידי. הלכה למעשה רבי עקיבא איגר אומר לא כופים אם אישה זינתה ונתפסה בעדים ולא נתפסה בעדים זה כבר סיפור אחר נתפסה שהיא זינתה לא כופים על בעלה אפילו היא תובעת לא כופים לגרש. כך גם אומר חתנו כמו מה שראינו קודם ואף על גב שכתב תוספות בזבחים דאין כופין אותו להוציא אם ירצה שלא תשמשנה זה החתם סופר התם מיירי שאינה תובעת להתגרש אז אם אין הבעל רוצה להוציא אין בית דין כופין אבל אם היא תובעת כיוון שאי אפשר לו לקיים עונתה למה יעגנה בחינם אף על פי שחטאה וזינתה ברצון ונסרה מכל מקום אין לנו להעגנה וכופין אותו להוציאה וזה נראה לי פשוט ודלא כנודע ביהודה תניינא סימן יב ודלא כחמיו של החתם סופר רבי עקיבא איגר שמכריע שלא כופים ובאמת הפסיקה המקובלת שחוששים לנודע ביהודה ורבי עקיבא איגר ולא כופים במקרה הזה אבל יש כאן איזושהי גישה שבאה ואומרת בני זוג שלא יכולים להיות לחיות ביחד נשאיר אותם בכוח נכפה על הבעל לגרש. שאלה איך כופים? מה קורה אם האישה באה לבעלה ואומרת לו שמע זיניתי תחתיך אומר הרמב"ם במקור מספר חמש אמרה לו אשתו שזינת תחתיו ברצונה אין משגיחין בדבריה שמא עיניה נתנה באחר. ואנחנו רואים שכבר הרמב"ם עכשיו לכאורה אני אציב את זה כבר כשאלה שנגע בה בהמשך עולם מודרני אישה הולכת לעבודה פגשה איזה מישהו בעבודה והיא התאהבה בו כתוצאה מכך שהיא התאהבה בו היא לא אוהבת את בעלה אולי כבר לפני כן היא לא אהבה את בעלה בעלה מאוס בעיניה היא לא רוצה אותו במצב כזה אומר הרמב"ם אם החשש הוא שמא עיניה נתנה באחר לא נכפה זה על פניו נגיד הסבר מאוד פשוט למה לא נכפה כי לא נסייע ביד עוברי עבירה כך בצורה פשוטה חושב שיש בזה עומק יותר גדול נראה אותו בהמשך אבל אם היא אומרת זיניתי תחתיך לא משגיחים בדבריה אבל איבדה כתובתה עיקר ותוספת ואיבדה הבלאות שהרי הודתה בזנות מבחינה כלכלית זה סיכון גדול מבחינתה ואם היה מאמינה וסומכת דעתו על דבריה הרי זה חייב להוציאה אתה מאמין לה שהיא זינתה אתה לא יכול לחיות איתה אבל אומר הרמב"ם ואין בית דין כופין את האיש לגרש את אשתו בדבר מדברים אלו עד שיבואו שני עדים ויעידו שזינת אשת זה בפניהם ברצונה ואחר כך כופין אותו להוציא זאת אומרת הרמב"ם בוודאי סובר שאישה שזינתה כופים את בעלה לגרש זו שיטת הרמב"ם אבל אם אנחנו לא בטוחים בזה לא כופים עליו לגרש. אנחנו מדקדקים קצת את הנושא של כפייה אני רוצה לגעת טיפה בכמה מקורות שהם פה בכותרת אין אדם דר עם נחש בכפיפה לגור עם נחש בכפיפה פירושו של דבר לא מכניסים אדם לתוך סל יחד עם נחש זה לא יגמר טוב ולכן לא יכול להיות שנשים נשים ביחד באותה דירה שני אנשים שצרים ועוינים זה לזה זה לא יגמר טוב. הגמרא מביאה כמה זאת אומרת דווקא לאו דווקא להלכה אבל בוא מעניין אבל כדאי לראות את זה מקור מספר שש תניא היה רבי מאיר אומר כל היודע באשתו שנודרת ואינה מקיימת יחזור וידירנה ידירנה במה מתקן לה אלא יחזור ויקניטנה כדי שתדור בפניו ויפר לה אדם יודע שאשתו היא נדרנית היא לא יראת שמיים והיא נודרת ואחר כך היא לא עומדת בנדרים שלה אתה ראש המשפחה אתה חייב לדאוג לעולם הרוחני שלה אז תגיד היום אחד די לדור נדרים מספיק לדור נדרים היא לא מקשיבה מה תעשה תקניט אותה תעצבן אותה וכתוצאה מכך היא תדור נדר ואז הוא יגיד אה נדרת בפניי אני מפר לך את כל הנדרים פתרתי את הבעיה יום יום אני הולך לא אני חס ושלום כזה חסר לי יום יום אני הולך לאשתי ואומר לה כל מיני מילים מעצבנות והיא מקללת את יולדי בפניי ואחריה אני גם נודרת. היא מדירה הנאה בכל מיני הנאות וזה, ואז אני אומר לה: אני מפר. וככה אנחנו חיים בשלום ושלווה. אומרת הגמרא, אמרו לו: אין אדם דר עם נחש בכפיפה. אתה לא יכול לנהל מערכת יחסים כזו שהיא כל היום בנויה על הקנטות ונדרים והפרות. לא ככה חיים. פשוט. תניא, היה רבי יהודה אומר: כל היודע באשתו שאינה קוצה לו חלה, יחזור ויפריש אחריה. אתה יודע שאשתך לא מספיק אי אפשר לסמוך על הכשרות בבית. מה הבעיה? אתה תבקר אחריה. כל יום תיכנס למטבח כשהיא לשה, בכל יום שישי כשהיא לשה את החלה ותגיד לה: הפרשת חלה? תגיד לו: בטח. היום כולם מפרישות, זה פחות זה, אבל תגיד: בטח הפרשתי. ואז תיקח בכל זאת איזה קמצות מהבצק ותגיד לשם מצוות חלה. גם תראה לה בפנים שאתה לא סומך עליה. אמרו לו: אין אדם דר עם נחש בכפיפה. זאת אומרת, חז"ל באים ואומרים: אנחנו לא יכולים לאפשר ולהרשות מערכת יחסים שבנויה על חוסר אמון. אמר רב: האומר איני זן ואיני מפרנס, יוציא ויתן כתובה. אתה אומר: אני לא נותן לך מזונות, אבל אני גם לא לוקח ממך את הכסף שלך. שלום, אני לא דואג לך. אז אומרים לו, אומר רב: יוציא ויתן כתובה. אזל רב אלעזר אמרה לשמעתא קמיה דשמואל, אמר: אכסוה שערי לאלעזר. תאכילו את רבי אלעזר בשעורים, כי הוא אמר דברים לא של טעם. מה פתאום? למה לגרש אותה? עד שקופים אותו להוציא, יכפוהו לזון. אפשר להכריח אותו לעקל לו מהחשבון ולקחת לו כסף. לכאורה הוא צודק שמואל. למה להכריח לגרש כאשר אפשר לעקל ממון מהחשבון של הבעל ולתת לאישה כסף? למה לגרש? ואומרת הגמרא: נכון, אבל איזה מין זוגיות זו שהאישה כל היום היא מעקלת את כספיו של הבעל? אין אדם דר עם נחש בכפיפה. דרך אגב, פוסקים כאן הלכה כשמואל ולא כרב. בית שמואל מביא שהראשונים, חלק מהראשונים פוסקים כרב, אבל הלכה דווקא פוסקים כשמואל, כופים לזון כי אנחנו לא רוצים לפרק משפחה על סכסוך כלכלי. הרבה פעמים יש אנשים באים מרקע שונה, ממעמד כלכלי שונה, זה יכול ליצור פיצוץ. לא כופים לגרש. הגמרא בכתובות: תא שמע, הרי שלא פטר את אשתו מן הנדר ומן השבועה והושיבה חנוונית או מינה אפוטרופיא, הרי זו משביעה כל זמן שירצה. לא הושיבה חנוונית ולא מינה אפוטרופיא, אינו יכול להשביע. רבי אליעזר אומר: אף על פי שלא הושיבה חנוונית ולא מינה אפוטרופיא, הרי זו משביעה כל זמן שירצה שאין לך אישה שלא נעשית אפוטרופיא שעה אחת בחיי בעלה. זאת אומרת, אם אתה נותן לאשתך לנהל את העסקים שלך, זכותך לבוא אליה בתביעות, תוכיחי שלא לקחת לעצמך כסף מהקופה. כמו כל אדם שמנהל עסקים. זה לגיטימי. אבל אם לא מינית אותה חנוונית או אפוטרופוס, אז גם אתה יכול להשביע, אומר רבי אליעזר. למה? שאין לך אישה שלא נעשית אפוטרופיא שעה אחת בחיי בעלה. תמיד אישה מתעסקת מדי פעם עם הכספים של בעלה ולכן יכול בעלה ויכול להגיד: מאמי, סליחה על המילה, מאמי מצאת, אולי נעלם לי, היה לי בארנק 200 שקל, ראית במקרה? אומרת: לא, לא ראיתי. אומר: תשבעי. אומר רבי אליעזר: יכול להשביע אותה. אולי בדיוק היא הייתה צריכה וזה ואז היא משכה. על זה אומרת הגמרא שוב: אמרו לו אין אדם דר עם נחש בכפיפה. אי אפשר לחיות חיים כאלה שאתה לא מאמין לאשתך. ובלשון הירושלמי: מאי טעמון דרבנן? אם אומרת כן אין שלום בתוך ביתו לעולם. לא יהיה שלום בבית הזה. אז אנחנו רואים שחז"ל נורא חרדים לשלום הבית עד כדי מצבים שאנחנו לא דורשים מאישה לחיות עם בעלה לא תמיד, אבל לא רוצים שיגיעו למצב ש- שאדם דר עם נחש או אישה דרה עם נחש ביחד ואנחנו מאלצים אותם לפרק את החבילה. והמשנה אומרת שיש באמת מקרים שמאלצים את הבעל לפרק את החבילה. ואלו שכופין אותו להוציא: מוכה שחין, ובעל פוליפוס, והמקמץ, והמצרף נחושת, והבורסי, בין שהיו עד שלא נישאו ובין משנישאו נולדו. כל מיני מחלות או מקצועות, בן אדם ששואב ביוב לפרנסתו, חי בביוב, חי בג'ורה, הוא מעלה צחנה. אומרת לו: אתה לא יכול לחיות ככה. בעל שחין - נותן לך חיבוק, נופלת לך חתיכת יד, לא נעים. מקבץ צואת כלבים - אז לא היה שקיות - או בורסקי, מעבד עורות וכולי, זה קראתי מהשולחן ערוך. בין שהיו עד שלא נישאו ובין משנישאו נולדו. על כולם אמר רבי מאיר: אף על פי שהתנה עמה, גמיר וניחא ליה. התנה, תדעי לך, אני עובד בביוב. יכולה היא שתאמר: סבורה הייתי שאני יכולה לקבל, ועכשיו איני יכולה לקבל. וחכמים אומרים: מקבלת היא על כורחה חוץ ממוכה שחין, מפני שממקטו. הסכמת, ידעת מראש לאן את נכנסת, אל תבואי עכשיו בטענות. כך סוברים חכמים. השולחן ערוך פוסק: אלו שכופים אותם להוציא וליתן כתובה, גם כתובה הוא נותן: מי שנולד לו ריח הפה, או ריח החוטם, או שחזר להיות מקבץ צואת כלבים או בורסקי, או להיות מחתך נחושת מעיקרו, אם רצתה - תשב עם בעלה, לא כופים אותה אם היא רוצה להתגרש, אבל אם היא רוצה להתגרש - כופים אותו להוציא. ואם ידעה בהן קודם שנישאת, אומר הרמ"א, אין כופים להוציא, דסברה וקיבלה. במשנה מופיעים כל מיני מקרים, להלכה אנחנו לא לוקחים את כל המקרים, שכופים על הבעל לגרש את אשתו. ופה אני אקדים טיפונת את המאוחר, אנחנו נכנסים עכשיו למחלוקת: מה הדין במקרים שלא מופיעים במשנה? הזכרתי קודם - מאיס עלי, לא סובלת אותו, אני לא נמשכת אליו, יש לי בעיה איתו מכל מיני סיבות. יש שתי אסכולות. אסכולה אחת אומרת: יש לנו רק מה שבמשנה. מה שלא במשנה, אולי יש תקנת הגאונים, ולגבי תקנת הגאונים, אולי הגאונים תיקנו את זה רק לשעתם ולא תיקנו את זה לימינו. אבל באופן עקרוני, אנחנו לא מחדשים דיני כפייה. ויש מי שסובר: כן, כל מציאות שבני הזוג לא יכולים לחיות ביחד, אז אי אפשר לגרש, אז אפשר לכפות לגרש. זו ההבנה הפשוטה. ופה נשאלת השאלה: כולם מודים שיש מקרים שאפשר לכפות על הבעל. ראינו גם סדרה של מקרים שכולם מודים. וגם היום בתי דינים לעיתים כופים על הבעל. הבעיה היא אם הבעל עושה את זה שלא מרצונו, אז זה לא גט. אז איך אפשר לכפות? אז בשלמא מקרים שאנחנו לא כופים, מה הסיבה? כי זה לא גט, אנחנו לא, אז זה חסר משמעות. אבל יש מקרים שאנחנו כן כופים. מה השתנה? קודם כל, איך אפשר לכפות? אומרת המשנה במסכת ערכין: חייבי ערכין ממשכנים אותם. אדם אמר: ערכי עלי וכולי, אתה אדם נותן נדבה לבית כנסת - זה לא בדיוק - אז הוא בדרך כלל הרבה פעמים אנשים אומרים: נתתי נדבה, זה היה נחמד להגיד את הסכום המכובד לפני כל הציבור, אבל עכשיו לתת את הצ'ק זה כבר פחות. בחייבי ערכין שבן אדם התחייב לבית המקדש, ממשכנים אותם, לוקחים משכון מהרכוש שלהם. אף על פי שאין מתכפר לו - וגם בקורבנות וכולי אומרת המשנה - אף על פי שאין מתכפר לו עד שיתרצה שנאמר "לרצונו", כופין אותו - כולנו מכירים את הביטוי - כופין אותו עד שיאמר "רוצה אני". ממשיכה המשנה ואומרת: וכן אתה אומר בגיטי נשים - כופין אותו עד שיאמר "רוצה אני". ברור שאפשר לכפות. אבל אם בא בן אדם ואומר: אני עושה את זה בגלל שאתם מכריחים אותי, זה לא יעבוד. אבל אם אנחנו מכריחים אותו והוא אומר: טוב, טוב, אני מסכים. אני רוצה, זה עובד מצוין. כופין אותו עד שיאמר רוצה אני. ככה הלכה. בוא נראה את הרמב"ם. מי שהדין נותן שכופין אותו לגרש, מקור מספר תשע. מי שהדין נותן שכופין אותו לגרש את אשתו ולא רצה לגרש, בית דין של ישראל בכל מקום ובכל זמן מכין אותו עד שיאמר רוצה אני, ויכתוב הגט והוא גט כשר. אומר הרמב"ם אם כפינו אותו והוא אמר כפינו אותו לומר רוצה אני זה עובד מצוין. לפיכך זה שאינו רוצה לגרש, מאחר שהוא רוצה להיות מישראל, רוצה הוא לעשות כל המצוות ולהתרחק מן העבירות ויצרו הוא שתקפו, וכיוון שהוכה עד שתשש יצרו ואמר רוצה אני, כבר גירש לרצונו. ניקח את שלושת המילים האחרונות, הוא כבר גירש לרצונו, זה לא אונס. הוא עושה את זה מרצון. איזה רצון? אגב, כמעט כל דבר בחיים אנחנו עושים מאונס. גם אדם שהולך וקונה בחנות לא יודע מה, כיכר לחם ועולה לו עשרה שקלים, אז הוא אנוס להוציא את העשרה שקלים האלה, רק הוא יודע שאין ברירה, אני רוצה לאכול אז אני מתפשר. אני אנוס שאני רעב ואני אנוס להוציא עשרה שקלים ואני מעדיף להוציא את העשרה שקלים מאשר להיות רעב. וכן הלאה. גם כאן, אני מעדיף לא לחטוף מכות ואני אנוס אולי לגרש את אשתי אבל יותר כואב לי המכות אז אני מגרש מרצון. אבל הרמב"ם לא אומר את הטעם הזה, אלא הרמב"ם אומר הוא רוצה להיות מישראל. עכשיו ניקח את זה בצורה מחשבתית, מוסרניקית, איך שנקרא לזה. הנקודה הפנימית שלי רוצה לעשות בדיוק מה שחכמים אומרים. זה הנקודה, הנקודה, הנקודה הפנימית שלי רוצה לעשות מה שחכמים אומרים, אלא מה? כל מיני הבלי העולם הזה, כל מיני יצרים ונקמנויות למיניהם מונעים את זה ממני. אז מה שעושות המלקות הם מקלפות את כל הקליפות שמסביב ומתגלה הנקודה הפנימית. פתרנו את הבעיה. אז בעצם בן אדם רוצה לשמוע בקול חכמים, בא אומר כבוד הרב אני צריך לגרש את אשתי? הוא אומר לו בטח. אז הוא אומר אני רוצה לגרש אבל אני לא יכול, קשה לי נפשית. חטוף סטירה, תקע... אז אתה כבר לא תהיה קשה נפשית. ככה לכאורה כי אני רוצה לשמוע לחכמי ישראל. אבל אם כך הם פני הדברים, אז תמיד אפשר לכפות. חכמים תמיד יכולים להגיד לו כך פסקנו. שב בית הדין הרבני הגדול אפילו, ואומר אדוני אתה חייב לגרש את אשתך. הוא אומר לא רוצה. אז נותנים לו מכות, ואז הוא ירצה. ברוב המקרים אנחנו לא כופים. אנחנו נשלול רישיון נהיגה, אנחנו נמנע ממנו לצאת לחו"ל, אנחנו נתייחס אליו כאל משתמט וכל מיני דברים מכל מיני רבדים, אבל לא בקלות כופים. בטח שבחברה המודרנית לא מכניסים מכות. וזה לוקח, עכשיו אמרתי קודם, מתי כן כופים? במקרים שמופיעים במשנה. מקרים שלא מופיעים במשנה יש מי שאומר שכופים יש מי שאומר שלא כופים. בוא נראה את הגמרא במקור מספר עשר. היכי דמי מורדת? אמר אמימר דאמרה בעינא ליה ומצערנא ליה. אני אוהבת אותו אבל אני הרסית, אני אוהבת גם לעצבן. זה מורדת. ומורדת יש לה כללים. פוחתים לה מכתובתה מתקופה לתקופה, יש כל מיני סנקציות כלכליות שמטילים על המורדת, אבל זה כשהיא אומרת אני רוצה לחיות איתו, אבל אני רוצה גם לעצבן אותו. אז יש איזושהי סנקציה חברתית של מורדת. אומרת הגמרא אבל אמרה מאיס עלי, אבל היא אומרת אני פשוט לא אוהבת אותו, הוא מאוס בעיניי, אני לא סובלת אותו, לא כייפינן לה. מר זוטרא אמר כייפינן לה. ופה יש מחלוקת גדולה בראשונים מה פירוש כייפינן לה. נראה את רש"י. היכי דמי מורדת דכייפינן לה דמשין גיטה ופוחתין כתובתה דאמרה בעינא ליה שיש לכופה על ידי פחיתת כתובתה. אבל אמרה מאיס עלי לא הוא ולא כתובתו בעינא, לא הם ולא שכרם. לא רוצה לא אותו ולא את הכסף שלו, רק תנו לי להשתחרר. לא כייפינן לה. לא כייפינן לה אומר רש"י, כתוב לה, לא כופים אותה להשהותה אלא נותן לה גט ויוצאה בלא כתובתה. אומר רש"י דברים פשוטים. אישה באה ואומרת אני לא אוהבת את בעלי, אני לא רוצה לחיות איתו, לא מכריחים אותה לחיות איתו. איך אפשר להכריח אותה לחיות איתו? כופים על הבעל לגרש אותה. כך אומר רש"י. עכשיו זה... מה? לא לא, לא כייפינן לה להשהותה. לא מכריחים אותה להשתהות איתו אלא נותן לה גט ויוצאה בלא כתובתה. זאת אומרת כופים אותו לגרש אותה. מה? לא לא, לא מכריחים אותה להישאר, כופים. אבל אתה יודע מה, אפשר ככה אולי ברש"י, ברמב"ם אי אפשר. האישה שמנעה בעלה מתשמיש המיטה היא הנקראת מורדת, ושואלים אותה מפני מה מרדה. אם אמרה מאיס עלי ואיני יכולה להיבעל לו מדעתי, כופין אותו להוציא לשעתו. אומר הרמב"ם משפט מכונן, לפי שאינה כשבויה שתיבעל לשנוי לה. מה אתה תכריח אישה להישאר עם בעלה שהיא שונאת אותו? כשהוא יבוא עליה, מה היא שבויה? אסירה? ברור שכופים, אומר הרמב"ם. תוספות מול רש"י, אומר תוספות, אבל אמרה מאיס עלי לא כייפינן לה, פירש בקונטרס לא כייפינן לה לעמוד תחתיו אלא נותן לה גט ויוצאת בלא כתובה. ויש מפרשים שכופים אותו להוציא. ועל זה אומר תוספות, ואין נראה לרבנו תם דניחוש שמא עינה נתנה באחר, כדתנן בפרק בתרא דנדרים גבי שלוש נשים יוצאות ונוטלות כתובה. מה שראינו קודם ברמב"ם כשיש חשש שאולי התאהבה במישהו אחר אז היא באה ואומרת הוא מאוס עלי, אומר רבנו תם לא מגרשים שמא עינה נתנה באחר. עכשיו ברבנו תם זה ודאי שהטעם הוא באה אישה ואומרת מאוס עלי. בואו נדייק מרבנו תם, נראה את זה בראש בצורה יותר מפורשת. נדייק מרבנו תם שבעצם אישה באה ואומרת בעלי מאוס עלי ואישה נאמנה ואמינה בדור ישרים נכפה על בעלה להתגרש. אלא שאנחנו חוששים שהאישה הזו לא כל כך ישרה, נאמנה ואמינה והדור הוא דור פרוץ ולא דור ישרים. זה לא מופיע ברבנו תם אבל מכלל זה החשש שמא עינה נתנה ב... אם איכשהו תוכל לסלק... אולי נגיד בצורה פשוטה, אם על אי בודד יש רק בית דין היא ובעלה והיא אומרת אני רוצה להתגרש מאיס עלי, פה לא חשש שמא עינה נתנה באחר, טוב אולי באחד מהבית דין לא יודע, אבל באופן כזה תיאורטית אפשר לכפות, רק תמיד יש חשש של שמא עינה נתנה באחר. כך עולה מדברי רבנו תם. ברמב"ן, הרמב"ן לא מקבל את זה בכלל. ותו דאמרינן לא כייפינן לה ואי אמרה לדידי כופין להוציא מיד, הוי ליה למימר כופין אותו להוציאה. למה לא כתוב כופין אותו להוציא אלא כתוב לא כייפינן לה? למה ללכת הפוך, אומר הרמב"ן. ותו הרי אמרו שלא תהא כל אחת ואחת תולה עצמה בגוי ומפקעת עצמה מידי בעלה, אלמה לאו כל כמינה שתפקיע עצמה מיד בעלה בישראל על ידי טענות מאיס שאין כופין אותו להוציא לעולם. אומר הרמב"ן בצורה חד משמעית: לא כופין על הבעל, אישה לא יכולה להיפטר מבעלה בכל מיני טענות. אלא ודאי האי מימרא טעות היא וכל מי ששומע למי שמורה כך ועושה מעשה בדבר טועה גמור הוא ומרבה ממזרים בישראל ומתיר אשת איש וקשים לעולם מאנשי דור המבול. מילים חריפות וקשות אומר הרמב"ן, מי שיתיר אישה יכפה על בעלה לגרש אותה הוא מתיר ממזרים. היא תחשוב שהיא פנויה תתחתן עם אדם אחר כאשר היא אשת איש. אוי לו לעולם, זה דור המבול, כך טוען הרמב"ן. עכשיו בהבנה פשוטה אני חושב לעניות דעתי גם הרמב"ן, אבל זה ממש לעניות דעתי ואפשר להתווכח עם זה, אני חושב שהרמב"ן גם סובר כרבנו תם שיש חשש של שמא עינה נתנה באחר. וכראש שתכף נראה אותו, אבל על פניו יכול להיות שהרמב"ן אומר תשמע, מה שחכמים קבעו שכופים כופים, מה שהם לא קבעו לא כופים. למה לא כופין? וכאן זו שאלת מפתח. הרי באמת אפשר לכפות אותו עד שיאמר רוצה אני. למה הרמב"ן אומר שאם כופים אותו אנחנו מרבים ממזרים בישראל? אני לא מרבה ממזרים בישראל. אני כופה אותו, באים שלושה גדולי הדור ואומרים לו כך היא דרכה של תורה, אתה חייב לגרש את אשתך, תגרש אותה ושלום על ישראל. והוא לא רוצה, אז נותנים לו כמה מכות, אומר רוצה אני. והשאלה היא מאוד פשוטה, אני חושב שזו שאלת מפתח: איך יכול להיות שיש לנו רתיעה כל כך גדולה מלכפות על הבעל לגרש את אשתו, כאשר והסיבה לרתיעה הזו כי אולי הוא לא עושה את זה ברצון. גט מעושה. גט מעושה זה שהיא הולכת, וזה הרמב"ן הזכיר את זה, היא הולכת לגויים לבית לערכאות, וערכאות אומרים כופים, אתה חייב לגרש אותה. אז אני מבין שהוא לא רוצה להקשיב, הוא לא מרגיש חלק מכלל הערכאות, הוא מרגיש חלק מכלל ישראל, אז הוא לא רוצה להקשיב לערכאות. אבל אם באים הערכאות ומורים בג"ץ מורה לבית הדין תכפה עליו, ובית הדין כופה עליו, אז הוא רוצה לשמוע בקול ישראל, אז למה שלא נעשה את זה? בואו, זאת אומרת, זו השאלה. זו השאלה שעומדת פה בלב השיעור הקצר הזה. למה לפעמים כופים ולפעמים אם אתה כופה זה ממזרות? ממה נפשך? אם אי אפשר לכפות, אז אף פעם אי אפשר לכפות. אם אפשר לכפות, אז תמיד אפשר לכפות. שאלה פשוטה, כן? וכל הטעם של גט מעושה זה בגלל שהוא עושה רצון חכמים ואז זה הרצון האמיתי שלו. יכול להיות שאם פה רצון חכמים, לא, זה לא באמת רצון של חכמים, כי יש פה טעות באומדן דעת של חכמים. מה זה? איזה טעות יש באומדן דעת? כי שמא נתנה עינה באחר? כן, אבל אני אבוטה. אם כן מישהו אחר מצא חן בעיניה. אבל היא לא אוהבת אותו! אני לא רוצה לחיות איתו! אז יכול להיות שבית דין יגיד אנחנו לא רוצים לעזור לך, זה לגיטימי. אבל בית דין יגיד כן, אנחנו רוצים לעזור. צריך לזכור שבסך הכל היא מבקשת גט. ובית הדין אומר אולי, אולי את שובבה ונתת עינייך באחר. זה רק אולי! למה שלא נסייע לה? זאת אומרת, אז גם תסתכל, בשתי סברות צריך לסיים, אז בלי סיפורים. אוקיי. היה לי איזה סיפור מעניין על, אבל טוב, נשכח. הנקודה היא למה, איך אפשר, למה לפעמים אפשר לכפות ולפעמים אי אפשר לכפות? בוא נראה את השולחן ערוך. האישה, אומר השולחן ערוך, שמנעה מבעלה מתשמיש היא נקראת מורדת. ואם נתנה טעם למרדה ואמרה מאיס עלי ואיני יכולה להבעל לו מדעתי, ודווקא שמבקשת גט בלא כתובה. אבל אם אומרת יתן לי גט וכתובתי, חיישינן שמא עינה נתנה באחר. ויש לה דין מורדת, דבעינן מצערנא ליה. אם רצה הבעל לגרשה וכו'. אם הוא רוצה יגרש אותה, אבל הוא לא חייב. כך נפסק להלכה. המקור לפסיקה של השולחן ערוך זה הטור, והטור מצטט את אביו בתשובה לא בצורה מדויקת. בואו נקרא את הלשון של הראש בתשובה: תשובה: אף על פי שרבנו משה ז"ל כתב דכי אמרה מאיס עלי כופין אותו להוציא, רבנו תם וריב"א ז"ל חולקים עליו. וכיוון דאיכא פלוגתא דרבוותא, למה נכניס ראשנו בין הרים גדולים ולעשות גט מעושה שלא כדין ולהתיר אשת איש? ועוד כי בעוונותינו בנות ישראל הן פרוצות בזמן הזה, ואיכא למיחש שמא נתנה עיניה באחר. וכל המעשה בטענה זו מרבה ממזרים בישראל. אומר הראש, אני פוסק שאם אישה אומרת מאיס עלי, אנחנו לא, לא מוכן להכניס את הראש שלי בין הרים גדולים ואני לא מוכן להתיר אשת איש, וזה חשש של להרבות ממזרים בישראל. אסור לכפות. מה? אסור לכפות, לא לגרש. אסור לכפות, כמובן, כמובן, סליחה. אסור לגרש, הכוונה בכוח. אז הילד הוא בוודאי, הילדים יהיו ממזרים. עכשיו מה יקרה אם אישה תבוא ותגיד: תשמע, אני, סבתא שלי עליה השלום, בזמנו לא אהבה את סבא שלי והלכה לבית דין ונהגו כ... מנהג הרמב"ם וכפו על סבא לגרש את סבתא. האם אני ממזרת? מה אומר הראש? פשוט. עכשיו ממה נפשך: אם הגט הזה הוא לא גט, אז היא ממזרת. אם הגט הזה הוא כן גט, אז מה אתה קורא לילדים שנולדו אחר כך ממזרים? אני חושב שהתשובה פה נעוצה ביסוד אחד קטן שבעוונות ועוד כי בעוונותינו בנות ישראל הן פרוצות בזמן הזה ואיכא למיחש שמא עינה נתנה באחר. זאת אומרת אומר הרמב"ם, הראש חלוקה פשוטה: כשיש חשש שמא עינה נתנה באחר כפינו גט הולד ממזר. כשאין חשש שמא עינה נתנה באחר כפינו גט הגט מצוין. בזמנו של רבנו משה הבנות לא היו פרוצות אז כפו גט אז לא היה חשש שמא עינה נתנה באחר. אבל היום שיש חשש אמיתי שמא עינה נתנה באחר, אז הולד ממזר. שאל השאלה למה? אולי נראה תשובה בעיני יפהפיה של בתוספות רי"ד. אמרה מאיס עלי, שבעלה מאיס בעיניה לא כפינן ליה על ידי סירכא דתהא אלא מניחים אותה במרדתה. כיוון דבעלה מאיס בעיניה אנוסה בדבר ולא מדעתה סלקא. ואפילו אישה כשרה אי אפשר להיבעל לשנוא לה. ואף על פי שאין שום מום ניכר בו הרבה פעמים אישה מואסת בבעל. ואף על פי שאין שום מום ניכר בו וזה דומה לאדם שאינו יכול לאכול מאכל השנוא לו וניתעב עליו ואין שום דרך כאן לכפויה כי אם לעשות דרך בקשה ולפתותה אולי תחשוק בו. ואדרבה אומר הרי"ד, אם היינו יודעים בוודאי שטעם האמת שהוא מאוס בעיניה ולא נתנה עיניה באחר היינו כופין לבעל להוציא. אלא משום דהכא אנו ספק בטענתה, שכיוון שאנו אין אנו רואים בבעלה באותן מומים יש לומר שמא נתנה עיניה באחר ולפיכך אין כופין הבעל להוציא. אני לא אמשיך עם התשובה של הרדב"ז שהיא מאוד מעניינת, מי שירצה שיעיין היא פשוטה. אני רוצה לתת תשובה. למה שמא עינה נתנה באחר זה לא עובד סליחה וכשובאמת הוא באמת מאוס עליה זה כן עובד. ופה אני רוצה לגעת בנקודה. דיברנו על האחריות. יש אחריות של הבעל, יש אחריות של האישה. יש עוד גורם שיש לו אחריות. יש שלושה שותפים במעשה הנישואין: הבעל, האישה ועם ישראל שיש לו שני נציגים, או שני עדים או בית דין. והראיה שאדם יכול לקדש אישה בינו לבינה או לגרש אישה בינו לבינה מהיום עד מחר בלי עדי קיום שיוצרים את החלות של הקידושין או להבדיל של הגירושין לא קורה שום דבר. הווה אומר אני אין לי מנדט לבד ולך אין מנדט לבד. זה לא אני מבקש את ידך ואת מסכימה ואחר כך את שולחת תמונה כזו זה נחמד. צריך גם הסכמה של כלל ישראל. זאת אומרת ברגע הנישואין יש שלושה שותפים. עכשיו אני יש פה מערכה שלמה אבל מקוצר הזמן לא נאריך. ברגע שהבית דין רואה שיש איזשהו ליקוי במערכת, זה הסיבה שבית דין מעורב, כלל ישראל מעורב וכלל ישראל אומר המערכת לא עובדת כמו שצריך. היא מאוסה עליו, הוא רואה זונות, היא מאוסה עליה סליחה, הוא מאוס עליה סליחה, הוא רואה זונות היא יפה, כל מיני מצבים שבית דין אומר זה המנדט שלנו. מנדט שלפעמים אפילו עד כדי להפקיע קידושין, כי זה הלשון שמופיע פה ברדב"ז במקור הבא. כאשר נכנס גורם רביעי לתמונה לבית דין אין כבר את המנדט. ברגע שנכנס גורם רביעי, שמא עינה נתנה באחר, בית דין מסולקים. זה לא נובע מתוך המעגל, מתוך המשולש שהיה ברגע הקידושין: איש אישה ועם ישראל, איש אישה ובית דין, איש אישה ועדי קיום, אלא יש פה גורם רביעי, בית דין כבר לא יכול לכפות. וזה אולי עומק הלשון של הרמב"ם, זה מה שאני רוצה להציע, שהרמב"ם אומר: לפיכך זה שאינו רוצה לגרש מאחר שהוא רוצה להיות מישראל, רוצה הוא לעשות כל המצוות ולהתרחק מן העבירות ויצרו הוא שתקפו, כיוון שהוכה עד שתשש יצרו ואמר רוצה אני וכבר רוצה אני, כבר גירש לרצונו. מה זאת אומרת רוצה להיות מישראל? לא כמו שאמרנו קודם הנקודה הפנימית שזה דבר חשוב כשלעצמו, אלא אני רציתי לקדש כדת משה וישראל הווה אומר אני, את ובית דין. וכשבית דין יכול להתערב, אני מקבל את ההתערבות שלהם, ואם אני לא מקשיב אני אחטוף מכות ואז אני אקבל את ההתערבות. אבל אם זה לא מטעם, אבל אם זה גורם רביעי, בית דין כבר אין לו מנדט לכפות. יישר כוח.