תמליל מלא
המשנה במסכת גיטין, המשנה האחרונה במסכת גיטין, עוסקת בשאלה מתי בכלל ניתן לגרש. אומרת המשנה, אני קורא: בית שמאי אומרים לא יגרש אדם את אשתו אלא אם כן מצא בה דבר ערווה, שנאמר כי מצא בה ערוות דבר. בית הלל אומרים אפילו הקדיחה תבשילו, שנאמר כי מצא בה ערוות דבר. רבי עקיבא אומר אפילו מצא אחרת נאה הימנה, שנאמר והיה אם לא תמצא חן בעיניו. שלוש דעות מתי ניתן לגרש את האישה. או בית שמאי אומרים מצא בה דבר ערווה, זנות וכיוצא בזה. בית הלל אומרים הקדיחה תבשילו, כלומר מצא בה דבר שלילי. רבי עקיבא אומר אפילו מצא אחרת נאה הימנה זו כבר עילה לגירושין. אז לפני שניגע בגוף המשנה, אני רוצה להתייחס למיקום של המשנה. דבר מאוד מפליא ומיוחד שהמשנה הזאת במקום להיות הראשונה במסכת היא אחרונה. כידוע וכבר בעלי התוספות בכמה מסכתות עמדו על זה שהסדר של משניות הוא הרבה פעמים סדר מסודר כרונולוגית. מקדימים את המוקדם ומאחרים את המאוחר. כך זה במסכת שבת, ביומא, בשביעית ועוד. כאן הפוך לחלוטין. קודם מסכת שלמה, תשעה פרקים עוסקים בשאלה מהו גט, איך כותבים אותו, איך ישלחו, איך נותנים את הגט. אבל בסוף בסוף במשנה האחרונה, משנה אחת בלבד דנה בשאלה ראשונה בכלל האם מתגרשים, בכלל אם אפשר להתגרש, מתי מתגרשים. זו תופעה מיוחדת. מסתבר שרבי יהודה הנשיא רצה למסור לנו פה מסר, גם סידור של דברים הוא מסר. גירושין זה דבר שהוא לא בחשבון. לא, אנחנו עוסקים בזה במסכת, לומדים גיטין, אבל אנחנו לא רוצים להגיע לזה, זה בסוף. חושב שהנקודה הזאת תעזור לנו קצת להבין בהמשך את הנקודה המרכזית. ומכאן אני ניגש לדבריו של רבי עקיבא שממבט ראשון הם מקוממים. מצא אחרת נאה הימנה, זהו? מגרשים? מפרקים את החבילה? הורסים את הבית? זאת עילת גירושין? רבי עקיבא? רבי עקיבא שלי ושלכם שלה? רבי עקיבא שאשתו נתנה את הכל, עזבה בית מפואר והלכה איתו לגור במתבן, והוא אומר מה, אם מצא אחרת נאה הימנה מה הבעיה? אז קשה לקבל את זה. האמת שגם על בית הלל קשה לנו, קשה לנו לקבל את דבריהם. באמת? הקדיחה תבשילו? מה זאת עילת גירושין? האמת שכנראה הקדיחה תבשילו זה לא שפעם אחת היא לא שמה לב והתבשיל נשרף לה. לא, לא זאת הכוונה. תסתכלו בדף שלפנינו, אז הרמב"ם כותב בעוד שלא חטאה שום חטא והיא מתאימה לדעותיו. זה כשהיא לא הקדיחה תבשילו. מה הכוונה? מסביר המאירי בית הלל אומרים אפילו הקדיחה תבשילו, זאת אומרת שהיא אינה משמעת. משתדלת בצורכי ביתו לשוותם על אופניהם, ועל דרך כלל הוא שמסרבת לו ואינה מתנהגת על פי רצונו. הקדיחה תבשילו. הכתב סופר במקום מביא דוגמה לזה ממקור אחר: תלמיד חכם שמקדיח תבשילו ברבים. שם הכוונה לא שהוא שורף את הסיר שהוא מבשל בו, אלא מקדיח תבשילו זהו ביטוי, ניב, שאומר שהוא לא בסדר. הקדיחה תבשילו - היא לא מתנהגת כמו שהיא אמורה להתנהג כלפיו. תבשילו. התפארת ישראל מברר, מפרש בדעת רש"י, ששרפה תבשילו והתכוונה להקניטו. הקדיחה תבשילו! היא הקדיחה בכוונה את התבשיל שלו. כלומר, יש פה פגיעה מכוונת. ועדיין, הקדיחה תבשילו? מה, זאת עילת גירושין? אין מקום לנסות שלום בית? אין מקום לבדוק האם אין מצב של עליות ומורדות בחיי נישואין? זאת עילת גירושין? בית שמאי יותר מובנים לנו. לא, לא מתגרשים, לא מפרקים את החבילה. אם לא, אם יש בעיה אמיתית, בעיית ערווה, אז לא, וודאי שלא. ברור שאם יש בגידה מוחלטת, היא אסורה עליו. בירושלמי משמע שאפילו אם זה קרוב לזה, גם אני יכול להבין. אז איך נבין את השיטות הללו? זה לא רק איך להבין, סוף כל סוף, כך הלכה. פוסק הרמב"ם בפירוש המשנה: ודברי רבי עקיבא דחויים. ובהמשך: והלכה כבית הלל. אבל מעניין מאוד גם הנימוק של הרמב"ם. שימו לב לנימוק של הרמב"ם בפירוש המשנה: למה דברי רבי עקיבא דחויים? ושאם מצא נאה ממנה, ישאנה עליה ולא יגרש את זו. הרמב"ם מדבר במציאות שמותרות שתי נשים, שזה לגיטימי. אז מה הבעיה? מצאת עוד אחת נאה ממנה? תתחתן גם איתה, למה אתה מגרש אותה? זהו, זה הנימוק. מה יגיד הרמב"ם אחרי שקיבלנו את חרם דרבינו גרשום? האם אז מצא אחרת נאה הימנה זה כבר יהיה בסדר? הוא כבר לא יכול לשאת את הנאה יותר. טוב, אנחנו מתקדמים הלאה. יוצא שכשאני קורא את פשט המשנה, אני קצת תמה: האם אלו עילות גירושין מספיקות? אז קודם כל להבין מאיפה יצאו השיטות הללו. אומרת הגמרא: במאי קמיפלגי? בדרש לקיש. השאלה מה פשט המילים בפסוק. בפסוק כתוב: והיה אם לא תמצא חן בעיניו כי מצא בה ערוות דבר, וכתב לה ספר כריתות. אם לא תמצא חן בעיניו - למה? כי מצא בה ערוות דבר. אומרת הגמרא: דאמר ריש לקיש כי משמש בארבעה לשונות, ארבעה מובנים למילה כי, שתיים מתוכן שנויות כאן במחלוקת הזו. בית שמאי סברי: כי מצא בה ערוות דבר - דהא מצא בה ערוות דבר. לא שני דברים. למה היא לא מוצאת חן בעיניו? מצא בה ערוות דבר, ערווה. רבי עקיבא סבר: כי מצא בה ערוות דבר - אי נמי מצא בה ערוות דבר. שתי אפשרויות: או שהיא לא מוצאת חן בעיניו, או שהוא מצא בה ערוות דבר. אם היא לא מוצאת חן בעיניו, למה לא מוצאת חן בעיניו? כל מיני סיבות. מצא אחרת נאה הימנה. רבי עקיבא לומד את זה מהפסוק - אי, אפשרות ב', ולא מצאה חן בעיניו זה מספיק. בית שמאי אומרים: לא, לא מצאה חן בעיניו זה לא מספיק. היא לא מצאה חן בעיניו כי זה דבר חמור שבחמורים, מצא בה ערוות דבר, שהרי מצא בה ערוות דבר. בית הלל, לפי הגמרא פה לא עוסקת בזה, אבל לכאורה הבית הלל מסכימים עם בית שמאי בהבנת הפסוק: כי מצא בה ערוות דבר, הכוונה הוא מצא בה, אבל לא ערווה, ערוות דבר. איך אומר יוסף לאחיו: כי ערוות. ערוות הארץ באתם לראות. ערווה זה גם ביטוי מושאל, הוא מצא בה דבר שלילי, בעיה, הקדיחה תבשילו. או לפי הרמב"ם או לפי התפארת ישראל, היא לא בסדר כלפיו. טוב, הבנו איך זה מעוגן בפסוק, אבל השאלה שאנחנו תמהים ושואלים את עצמנו לא נפתרה. בוא נראה מה הגמרא אומרת. אומרת הגמרא: כי שונא שלח. יש פסוק במלאכי: כי שונא שלח. רבי יהודה אומר: אם שנאתה שלח. אתה שונא את אשתך, תגרש אותה. שלח זה גירושין, ושלחה מביתו. רבי יוחנן אומר: שנוא המשלח. לא כי שונא שלח, הוא שנוא, מה פתאום הוא שילח את אשתו? מי שמגרש את אשתו הוא שנוא. ולא פליגי, הא בזוג ראשון הא בזוג שני, או יותר מקובל לומר: הא בזיווג ראשון הא בזיווג שני. פשטות זיווג ראשון וזיווג שני, נישואים ראשונים או נישואים פרק ב' אחרי גירושין או אלמנות, זה כבר סיפור אחר. אבל אם זאת אשת נעורים כפי שמיד נראה, אז שנוא המשלח. לעומת זאת בזיווג שני, אם אתה שונא אותה תשלח אותה, תגרש אותה. כך אומרת הגמרא בדעת אמוראים, היא מפשרת בין שני האמוראים ששניהם צודקים. השאלה איך זה מתייחס למשנה. פה יש לנו כבר דיון אחר. האם כשאתה שונא תשלח בזיווג שני ושנוא המשלח בזיווג ראשון? איך זה מתכתב עם המשנה שבכלל לא מחלקת בין זיווג ראשון לזיווג שני? רש"י אומר שאם שנאתה שלח כרבי עקיבא, אם שנואה לפני המקום שלח כבית שמאי. ודגרסי לא שנואה לפני המקום, זה גרסה שהייתה לפני רש"י לא לפנינו, אלא הגרסה השנייה זה מה שלפנינו. שנוא המשלח וזו שמעתי, שנוא המשלח לפני המקום אפילו בית הלל, נהי דלא כייפינן ליה להוציא מי שסנוי. לפי רש"י אם שנאתה שלח כרבי עקיבא, אתה שונא אותה תשלח אותה כרבי עקיבא, מצאת אחרת נאה הימנה אתה יכול לשלח. אבל הגמרא אומרת על זה שזה בזיווג שני. משמע לפי רש"י שבזיווג שני מצאת אחרת נאה הימנה זה בסדר, גם לפי אמוראים לא פליגי. גם זה דבר שמעורר פליאה. אבל מה הוא אומר לגבי זיווג ראשון? זיווג ראשון או כבית שמאי, שזה גם כן חידוש, יפסקו כבית שמאי האמוראים? או לפי הגרסה ששנוא המשלח יכול להיות גם לפי בית הלל. ובכן יש לנו אם כן אמוראים, יש לנו תנאים, מה היחס ביניהם? מה איך האם זה יכול לפתור את השאלה שאנחנו שואלים את עצמנו? רבי עקיבא, טוב אפשר להגיד תראה בזיווג שני לא מצאת חן תשלח. זה גם כן נכון. מה בזיווג שני לא מדובר בשני בני אדם אפילו פגועים שכבר נכוו בפעם הראשונה, מנסים לשקם, עכשיו יש בעיה כבר גומרים? מה למה? בוא ננסה קצת להבין מה זה זיווג ראשון ולמה בזיווג ראשון זה כל כך חמור. אז נסתכל בפסוק עצמו שמביאה הגמרא. דאמר רבי אלעזר: כל המגרש אשתו ראשונה אפילו מזבח מוריד עליו דמעות, שנאמר: וזאת שנית תעשו כסות דמעה את מזבח ה' בכי ואנקה מאין עוד פנות אל המנחה ולקחת רצון מידכם. טרגדיה נוראה. המזבח בוכה. כסות דמעה את המזבח. ואמרתם על מה? למה המזבח בוכה? על כי ה' העיד בינך ובין אשת נעוריך אשר אתה בגדת בה והיא חברתך ואשת בריתך. אתה... בגדת באשת נעוריך שהיא אשת בריתך. יש פה בגידה באשת בריתך. מובן פשוט, הבגידה הזאת היא בגלל שאתה פוגע בה. היא כרתה איתך ברית, היא הולכת איתך, ואתה מגרש אותה. למעשה, זה כבר, אם ננסה לדייק, הבגידה הזאת היא לא שאתה והיא לא בסדר, אלא אתה לא בסדר, היא בסדר. אומר הרמ"א, מביא את ראשוני אשכנז להלכה, לפי זה יוצא שהיום כשיש את חרם דרבנו גרשום, אי אפשר לגרש את האישה בעל כרחה, היא מסכימה לגירושין, אז בעצם כבר אין בעיה. אני לא בוגד בה. שנינו הסכמנו, משא ומתן, זהו. אז זה בסדר? לכאורה, כל מה שאומרת פה הגמרא שזה לא טוב, המזבח מוריד דמעות כי אתה בגדת בה. כך אולי אפשר להבין. אבל שוב השאלה, מה, אין ערך לנישואין מצד עצמם? אין עניין להתאמץ מאוד להחזיק את הנישואין, לפתח אותם, להתמודד? זהו? אתה לא רוצה, שכנעת אותה, גמרנו, זה בסדר? אז גם כשאני מדבר על זיווג ראשון, פשט הפסוק זה אתה בגדת בה. פה הבעיה. אז יוצא שקשה לנו גם במשנה וגם אחר כך כשאני רואה את הגמרא. עולה לכאורה מהמשנה שאין בעיה להלכה בעצם הגירושין, אם הקדיחה תבשילו זה לא הולך. אם מצא אחרת נאה הימנה, רבי עקיבא, לא פסקנו רבי עקיבא. אז על רבי עקיבא קשה. וגם כשכבר הגענו לגמרא, אז לכאורה כשזה זיווג שני, רש"י אומר שזה אולי אפילו כרבי עקיבא, בסדר, פחות. וזיווג ראשון, זיווג ראשון כי אתה בוגד בה, היא חברתך אשת בריתך, אתה בגדת בה. אז לכן צריכים להתבונן טיפה לעומקם של דברים. בואו נראה את לשונו של הרמב"ם. אומר הרמב"ם כך: ולא יגרש אדם אשתו ראשונה אלא אם כן מצא בה ערוות דבר, שנאמר כי מצא בה ערוות דבר, ואין ראוי לו למהר לשלח אשתו ראשונה, אבל שנייה אם שנאה ישלחנה. אומר הרמב"ם, לגבי אשתו ראשונה אלא אם כן מצא בה ערוות דבר. כמו מי הוא פוסק? כמו בית שמאי? מצא בה ערוות דבר. יש ככה שהבינו שהוא פוסק כבית שמאי, אני לא חושב כך. הרמב"ם יפסוק כבית שמאי? כשהוא בפירוש המשנה כותב מפורש הלכה כבית הלל? הוא לא אמר מצא בה דבר ערוה, הוא מצא בה ערוות דבר. במשנה מה כתוב? בית שמאי אומרים לא יגרש אדם את אשתו אלא אם כן מצא בה דבר ערוה. הביטוי דבר ערוה מפרשים בית שמאי שזה הכוונה בפסוק ערוות דבר. בית הלל לא אומרים ככה. בית הלל מבינים מה זה ערוות דבר? דבר מגונה. הרמב"ם לא נכנס לזה. הוא מביא את הפסוק כפי שהוא. שאלה מעניינת למה הוא לא אמר יותר מדויק, אבל להגיד שהוא כבית שמאי זה קשה לומר. להיפך, מסתבר שהוא פוסק כבית הלל, אבל צמצם בלשונו. מעניין למה הוא צמצם בלשונו, אבל הוא צמצם בלשונו. אבל בהמשך, ואין ראוי לו למהר לשלח אשתו ראשונה, אבל שנייה אם שנואה ישלח. לגבי השנייה, כמו מי הוא פוסק? כמו רבי עקיבא? ושנואה? למה הוא שונא אותה? זה הפסוק, אם שנואה שלח, כן? איך אומרת הגמרא? אם שנאתה שלח. אבל מה הכוונה? רבי עקיבא או בית הלל? פשוט יצטרך להגיד שזה גם כבית הלל, הרי בפירוש המשנה הוא פסק כבית הלל. אז מה ההבדל בין הרישא לסיפא? טוב, צריכים להבין את הרמב"ם. כדי להבין את הרמב"ם נשאיר אותו רגע בצד. הפרי חדש באמת הבין אותו באופן קיצוני, אבל אני לא אכנס כרגע לפרי חדש, אבל בואו ננסה לראות מה אומר הטור. אולי משם תהיה לנו הבנה ואולי נחזור מפה לרמב"ם. אומר הטור, והלכה כבית הלל, שאם פשעה כנגדו יכול לגרשה. אבל לא יגרשנה כדי לקחת נאה הימנה. אם פשעה כנגדו, הקדיחה תבשילו, במזיד, באופן פשוט. ובמה דברים אמורים? בזיווג שני. אבל בזיווג ראשון אין למהר לגרשה, דאמר רבי אלעזר כל המגרש אשתו ראשונה מזבח מוריד עליו דמעות. לכן אין לגרשה בשביל שפשעה כנגדו. אבל אם מצא בה ערוות דבר ופריצות, מצווה לגרשה, דכתיב גרש לץ ויצא מדון. אז כמו מי הוא פוסק בזיווג שני? כמו מי? בית הלל. הוא אומר, אבל מצא בה ערוות דבר ופריצות, מצווה לגרשה, דכתיב גרש לץ ויצא מדון. אז ערוות דבר פה היא משהו חמור, זה לא רק שפשעה כנגדו. פשעה כנגדו זה, זה, לא, אתה מדבר פה עכשיו על משהו יותר חמור, ערוות דבר, דברים חמורים ביותר. אז בין בית הלל, רבי עקיבא לבית שמאי. אבל מה פשר העניין הזה שיש לנו שני מצבים? בא הגאון מווילנה, תהפכו את הדף בבקשה, באות ט'. הגאון מווילנה. הוא בא להסביר את הטור. שימו לב איך הוא מסביר את הטור. לשון הטור וכולי, תנן בית שמאי אומרים והלכה כבית הלל וכולי, במה דברים בזיווג שני אבל בזיווג ראשון אין למהר לגרשה, דאמר רבי אלעזר כל המגרש אשתו ראשונה וכולי, אבל אם מצא בה ערוות דבר ופריצות מצווה לגרשה וכולי. ציטוט של הטור. ורצונו לומר: אף על פי שמן הדין הלכה כבית הלל אפילו באשתו ראשונה, מכל מקום אין ראוי לעשות כן באשתו ראשונה וכמו שכתב ואין ראוי וכולי. ועיין רש"י וכולי. אבל בערוות דבר ופריצות מצווה וכולי. יש את הדין ויש עליו של ראוי. שני מישורים שונים. יש דין ויש ראוי. ואני רוצה להתעכב על זה כי אני חושב שזאת נקודת המפתח. יש מה הדין אומר ויש מה שראוי להתנהג. למה יש הבדל ביניהם? למה הדין שונה מהראוי? נאמר כך, התורה היא גם ספר של חוקים, אבל היא גם ספר של הנחיה מוסרית. יש לה שני כובעים. ובשני הכובעים האלה אנחנו צריכים לבחון את הסוגיה שלפנינו. השאלה אחת מתי מותר ואסור, והסוגיה השנייה מתי ראוי ולא ראוי. בדרך כלל במצוות שבין אדם למקום, אין פער בין מותר לבין ראוי. מה שמותר זה מה שאתה צריך לעשות, מה שאסור זה מה שלא ראוי שתעשה. אבל כשאתה עוסק בנישואין, מצא הגר"א בדעת הטור וכך צריכים להגיד בדעת הרמב"ם וכך נצטרך להגיד גם בדעת הגמרא שיש לנו פער בין המותר לבין הראוי. מותר זה דבר אחד, ראוי זה דבר שני. ולכן, בזיווג ראשון אסור לגרש, אסור, זה עבירה, אתה עבריין אם אתה עושה את זה. אלא אם כן, כל דבר לעניינו. אומרים בית הלל, אתה מצאת חן הימנה, אם תגרש אתה עבריין, אסור לך. אבל אם הקדיחה את התבשיל שלך מותר. מותר. אבל זה לא ראוי, זה לא רצוי, זה לא בסדר. שני דברים שונים. זה מה שיש לנו כאן. המשנה לא עוסקת מתי ראוי לגרש, אלא מתי מותר לגרש. הסתכלו בבקשה במשנה למלך. מצאתי להרב כנסת הגדולה שכתב שאין כאן שום מצוה לא מדאורייתא ולא מדרבנן, דאפילו לבית שמאי דאמרו לא יגרש, עצה טובה קמשמע לן, ולא שיהיה מוזהר על זה. ולא מצינו משום מקום שמוזהר האדם שלא לגרש אשתו אפילו מדרבנן. כנסת הגדולה אומר בדיוק הפוך ממה שאמרתי. אומר הכנסת הגדולה, כל הדיון פה במשנה זה מה ראוי ומה לא ראוי. אבל המשנה למלך יוצא כנגדו ואומר בשום פנים ואופן, זה ממש לא פשט, לא בגמרא, לא בבבלי, לא בירושלמי, לא בראשונים, וודאי שלא ככה. ובר תימא הוא לומר כן, דהדבר ברור דאיכא איסור מדאורייתא. ובראיות, אחת הראיות, מדגרסינן בשלהי גיטין פה בגמרא שלנו, אמר לו רב פפא לאביי, לא מצא בה לא ערווה ולא דבר, מהו? שואל רב פפא מה יקרה אם אדם גירש בניגוד למשנה, הוא לא מצא לא ערווה ולא דבר, זאת אומרת גירש אותה. זה תקף או לא תקף? הוא הוכיח מהגמרא, מהתורה, שזה תקף. הדיון אם זה תקף או לא יוצא מנקודת הנחה שאם עשית איסור עכשיו השאלה אם זה בכל זאת הגירושין בכלל קיימים. נקודת המוצא של הגמרא שזה איסור דאורייתא. והוא ממשיך הלאה, וערוך השולחן חוזר על זה בתוקף, וזה מה שמוסכם. המשנה עוסקת האם מותר לגרש או אסור לגרש. אומרים בית שמאי אסור לך לגרש אלא אם כן זה דבר ערווה, אסור. מי שמגרש את אשתו, יש להם גיהנום בבית, לא אכפת לנו. כל עוד אין דבר ערווה אתה לא מגרש. אומרים בית הלל לא לא לא, הקדיחה תבשילו, גיהנום בבית, טוב, אין מה לעשות, מותר לגרש. זה עוד לא אומר, זה עוד לא אומר שרצוי לגרש. אומר רבי עקיבא מותר, גם מצאת אחרת נאה הימנה מותר לך לגרש. גירשת, אתה לא עבריין. לא צריכים להצביע עליך באצבע ולהגיד שאתה עובר על איסור תורה. לא. התורה לא אסרה עליך. אבל בשאלה אם זה ראוי או לא, גם רבי עקיבא יגיד בשום פנים ואופן לא, מה פתאום. שני מישורים יש לנו כאן. כל מה שהמשנה דיברה זה רק האם התורה אסרה עליך או לא. לכן יש דיון, התורה אסרה, עכשיו השאלה אם זה בכלל תקף. כן, בדיעבד זה תקף אבל זה אסור. אני רוצה פה קצת לעמוד על העיקרון שיש לנו כאן, או לנסות להסביר את רבי עקיבא. תארו לעצמכם באמת אדם מצא אשה אחרת נאה הימנה, הוא לא רוצה, לא רוצה את אשתו. זה דבר טוב? לא. מה פתאום? נורא. אדם זה בזוי ושפל. נכון. עכשיו נגיד לו שאסור לך לגרש, מה יקרה? הוא חי עם אשה שהוא לא רוצה אותה. אסור אז הוא לא יגרש אותה. יהיה להם טוב בבית? יהיה גיהנום. להיפך האשה אומרת אתה לא רוצה אותי תגרש אותי, פעם הרי גם היום אי אפשר להתגרש רק ברצונה צריכה הסכמה שלו. אתה לא רוצה אותי תגרש אותי תיקח אחרת. לא לא, התורה אמרה שאסור אני צדיק, אני הולך כל יום מתפלל שלוש תפילות ביום, אני אדם צדיק, אני רק לא אוהב אותך אני רוצה אחרת. אז אבל אתה לא רוצה אותי? לא, התורה אסרה. בעצם מה אומר רבי עקיבא, יש מצבים בעייתיים מאוד, אדם שפל, אבל צריכים לפתור את הבעיה המעשית. אם נטיל על זה איסור אנחנו תוקעים אותו. המשנה לא עוסקת האם האדם הזה ראוי או לא היא עוסקת בשאלה האם מותר או אסור. זה בעצם מה שאומר לנו פה המשנה למלך, זה כוונתה של המשנה. ובית הלל אומרים: סליחה, לא, לא. מצאת אחרת נאה הימנה - תתגבר. אנחנו לא מאפשרים. לא, לא. יכולות להיות בעיות, אולי. אבל האמת היא שאם יהיה גיהנום בבית, אז בסוף יקדיח תבשילו, בסוף בסוף יתגרשו. אבל השלב הראשון, מצא חן בעיניו - זה כל כך אנטי מוסרי שאנחנו לא מוכנים אפילו לפתוח את הפתח. אין פה דיון ערכי, אלא דיון של מה יותר נכון לעשות. ובואו נסתכל צעד אחד קדימה. מה קורה לפי בית שמאי? אסור להתגרש, אלא אם כן היא עבריינית בתחום העריות. עכשיו תארו לעצמכם, הם לא מסתדרים, גיהנום בבית, איום ונורא, אי אפשר לחיות, הם הולכים להתגרש. יש כאלה שלקחו את הכיוון הזה עוד יותר גרוע, הנוצרים הקתולים. הנוצרים הקתולים, מתוך תפיסה נוצרית כל כך אופיינית, שמה שהם לוקחים לוקחים עד הקצה של הקצה וזה הורס אותם, כל דבר, אז גם את זה הם לקחו. גירושין זה דבר מכוער, נכון? אין גירושין. אז מה קרה באירופה הנוצרית הקתולית? אין גירושין! אבל הנישואין כבר לא שווים כלום. הוא לא אוהב אותה, היא לא אוהבת אותו. יש בגידות, יש מאהבים, יש איום ונורא. אתה לא יכול, כשהעסק התפרק לגמרי, לא לאפשר גירושין. הגירושין הם לא הדבר הראוי, אבל זה שסתום שלפעמים צריכים להשתמש בו. לכן, אין הלכה כבית שמאי. בית שמאי עוסקים באיזשהו אידיאל שכשאתה מוריד אותו למעשה זה יוצר גיהנום. אומרים בית הלל, אנחנו לא נקצין עד כדי כך. אבל אנחנו לא נאפשר. אתה מצאת אחרת נאה הימנה? אסור לך. אז עכשיו הרבה אנשים יוכלו להתגבר על הנפילה הנוראה שלהם ויחזרו לאשתם. אם זה לא יקרה, בסוף יקדיח תבשילו בסוף, בסדר, לפחות ננסה. רבי עקיבא אומר, אני לא עוסק ברצוי, לא עוסק באידיאל. אני עוסק האם כדאי להגביל. למה לחכות עד שיהיה גיהנום בבית? אם מצא אחרת נאה הימנה והוא לא רוצה, אז לא נטיל עליו איסור. לא נטיל עליו איסור. גם לא נגיד שזה בסדר, המזבח יבכה, אבל התורה לא אסרה עליך. זה החילוק שאומר הגר"א פה בדעת הטור. יש את האיסור ויש מה שראוי. עם זה נחזור לרמב"ם. אומר הרמב"ם: ולא יגרש אדם אשתו ראשונה אלא אם כן מצא בה ערוות דבר, שנאמר כי מצא בה ערוות דבר. לא יגרש - זה איסור, אסור לו לגרש כל עוד הוא לא מצא ערוות דבר, אין מה לעשות. ואין ראוי לו למהר לשלח אשתו ראשונה, כלומר, גם אם הוא מצא בה ערוות דבר - אז מה? אז מה? שלום בית! להרוס את הבית? מה פתאום? לא ראוי. אבל שנייה, אם שנאה ישלחכם. המשפט הראשון הוא איסור, המשפט השני הוא מה ראוי. המשפט הראשון הוא המשנה שעוסקת באסור ובמותר ולכן הוא עוסק בערוות דבר שזאת המשנה אומרת, והמשפט השני הוא לקוח מהגמרא שעוסקת בשאלה המוסרית הערכית, ואין ראוי לו למהר לשלח אשתו ראשונה, אבל שנייה, אם שנאה ישלחכם. ובואו אני רוצה להוסיף נקודה נוספת. לכאורה, מה שעלה לנו מהגמרא, אז קודם כל נסכם את הנקודה הראשונה. שאלנו איך רבי עקיבא יכול להגיד שמצא אחרת נאה הימנה יכול לגרש אותה? למה בית הלל אומרים שהקדיח תבשילו זה כבר עילת גירושין? התשובה היא - אנחנו עוסקים רק באסור ובמותר, לא נכון להטיל איסורי יתר. מוחלטים, כי אז זה יוביל לבעיות. לא עסקנו בצד הערכי. להפך, רבי עקיבא לא אומר שאם מצא אחרת נאה הימנה לכתחילה לך תתגרש. בשום פנים ואופן הוא לא אמר את זה. הוא רק אמר שאין איסור, זה מה שהוא אמר. ואין הלכה כמוהו, אפילו בזה לא, בית הלל אומרים אנחנו לא מוכנים. והיה אם לא תמצא חן בעיניו זה לא מספיק, רק אם מצא בה ערות דבר. רק אם מצאת ערות דבר, שיש משהו שלא מאפשר את הנישואים, רק אז אנחנו מאפשרים גירושין, ואז מותר לגרש, ואז לא ראוי לגרש אפילו במצב כזה. למה? כי גירושין זה דבר נורא. ופה אני רוצה עכשיו להיכנס לשאלה למה הגירושין זה דבר נורא, כי לכאורה לפי אנחנו מבינים שזה נורא, מה זה, זה חורבן בית. יש מסבירים שלכן כל אגדות החורבן נמצאים במסכת גיטין. מסכת גיטין יש לנו שלושה דפים מלאים באגדות החורבן. החורבן נמצא בצורה הכי חזקה בש"ס במסכת גיטין. יש את החורבן של הבית הגדול והקדוש, ויש את החורבן של הבית הפרטי, זה חורבן. בית הפרטי זה גם משכן, איש ואישה זכו שכינה ביניהם. אז לכן זה נמצא, כן, זה חורבן. אבל כשאני קורא את הגמרא, משמע שהבעיה המרכזית, אתה שם את הנקודה לא על החורבן של הבית, אלא על הבגידה באישה. ואם אתה מגרש מרצונה, אז זה בסדר, כך לכאורה משמע. אבל בוא ננסה לדייק בלשונו של השולחן ערוך והרמ"א. תסתכלו בבקשה בו'. לא יגרש אדם אשתו ראשונה אלא אם כן מצא בה ערות דבר. השולחן ערוך זה לשונו של הרמב"ם. אומר הרמ"א, אבל בלאו הכי אמרינן כל המגרש אשתו ראשונה מזבח מוריד עליו דמעות, ודווקא בימיהם שהיו מגרשים בעל כורחה, אבל אם מגרשה מדעתה מותר. מותר? אין איסור? אלא ואין ראוי לו למהר לשלח אשתו ראשונה, אבל שנייה אם שנאה ישלחנה. ואני שואל למה הרמ"א כותב את דבריו כאן ולא אחרי ואין ראוי לו למהר לשלח אשתו ראשונה. לכאורה היה צריך לכתוב את דבריו אחרי ואין ראוי לו למהר לשלח אשתו ראשונה. הרי ברגע שמגרשים מדעתה אז מותר. נדמה לי שהרמ"א פה אומר כך. נכון מותר, אבל זה עדיין לא ראוי. אם זה בעל כורחה אז אסור, זה לא בסדר. עכשיו אם זה מדעתה אין פה איסור, האיסור ירד, אבל זה לא ראוי, זה לא ראוי, צריכים שלום בית. לכן הוא כתב את זה רק אחרי החלק הראשון ולא אחרי ואין ראוי לו למהר לשלח אשתו ראשונה. ולמה? כי מעבר לעניין של הבגידה יש עניין נוסף. אותו רבי עקיבא שאמר מצא אחרת נאה הימנה הוא הזה, הוא זה שאומר, תסתכלו בבקשה בי"א. סוטה דף י"ז עמוד א', דריש רבי עקיבא איש ואישה זכו שכינה ביניהם, לא זכו אש אוכלתם. זכו שכינה ביניהם, לא זכו אש אוכלתם. בית זה השראת שכינה. הרי מה שרבי עקיבא אומר זה עניין של המילים, נפלאות לשון הקודש. איש זה א'-י'-ש', אישה זה א'-ש'-ה', אז... הם זכו, אז הי' והה' מתחברים ביחד, שם שם השם, שכינה ביניהם. לא זכו, אז פה יש אש ופה יש אש, אש אוכלתם. הבית זה השראת שכינה, לא מפרקים את השכינה כל כך מהר. אז זה לא רק עניין של אתה בגדת בה, היא סמכה עליך, הנה גירשת אותה בעל כורחה, לא, זה חורבן בית. אומרת הגמרא בסנהדרין: אמר רב שמן בר אבא, בוא וראה כמה קשין גירושין, שהרי דוד המלך התירו לו לייחד ולא התירו לו לגרש. היו לו שמונה עשר נשים, לדעת הרמב"ם זה נשים עם פילגשים, ומותר לו עד שמונה עשר. והוא כבר זקן בא בימים, צריכים סוכנת שתחמם אותו, מצאו את אבישג השונמית. הוא לא התחתן איתה. למה שלא התחתן איתה? אמרו לו לא, יש לך שמונה עשרה נשים, לא. אז הוא לא התחתן איתה, אבל היה ייחוד. התירו לייחד ולא לגרש. למה? כי קשין גירושין. וגירושין האלה, לפי המפרשים, זה גם פילגשים, כן, לפי הרמב"ם. אז אפילו לגרש פילגש אי אפשר? כלום? כי קשין גירושין. אז זה לא רק אשת נעורים, זה לא מגרשים. אבל נדמה שיש עוד הבדל מהותי בין זיווג ראשון לזיווג שני. זיווג ראשון וזיווג שני זה לא רק בגלל שהיא אשת הנעורים שכרתה איתך ברית ובגדת בה, כפי שמשתקף מהלשון במלאכי, יש פה מעבר לזה. אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: קשה לזווגם כקריאת ים סוף, שנאמר אלהים מושיב יחידים ביתה מוציא אסירים בכושרות. לזווג איש ואישה זה כקריאת ים סוף, זה מעל הטבע. איני? והאמר רב יהודה אמר רב, ארבעים יום קודם יצירת הוולד בת קול יוצאת ואומרת בת פלוני לפלוני! מה זה קשה לזווגם אם הם מיועדים זה לזו מראש? לא קשיא, הא בזיווג ראשון הא בזיווג שני. זיווג שני זה כבר צריכים התאמה מיוחדת. זיווג ראשון זה משמיים, זה בת קול שיוצאת ואומרת בת פלוני לפלוני. אנחנו מאמינים בזה. כשאדם מתחתן עם אשת נעוריו, הם מיועדים זה לזו. בתורה בנביאים ובכתובים שנינו מהשם אישה לאיש. אתם מיועדים זה לזו, מה פתאום להתגרש? מה פתאום להחריב את הבית? זה לא רק שאתה בוגד בה, מה פתאום? הא בזיווג ראשון הא בזיווג שני, יש פה שני דברים. הדבר האחד, אם אתה מגרש אותה בעל כורחה, היא אשת הנעורים שלך. אבל מעבר לזה, אתם מיועדים זה לזו, איך אתה עושה דבר כזה? אומרת הגמרא בסנהדרין: אמר רבי שמואל בר נחמני, לכל יש תמורה חוץ מאשת נעורים, שנאמר ואשת נעורים כי תמאס. מתני לה רב יהודה לרב יצחק בריה: אין אדם מוצא קורת רוח אלא מאשתו ראשונה, שנאמר יהי מקורך ברוך ושמח מאשת נעוריך. אשת נעורים זה הזיווג הנכון, האמיתי, זה השראת שכינה. ולכן כשהגמרא אומרת הא בזיווג ראשון הא בזיווג שני, היא אמנם מביאה ראיה ממלאכי, כי שם זה החמור ביותר, זה בגידה, אבל הרבה מעבר לבגידה שבעל כורחה, לא, עצם הגירושין שבין אשת נעורים ואיש נעוריה זה נורא, זה חורבן בית, זה ביטול השכינה. זה הערך האמיתי. אז נסכם את מה שראינו. אמנם המשנה לכאורה מביאה דעות קיצוניות שמתירות גירושין, גם לבית הלל וגם לרבי עקיבא. אבל פה ראינו שהרבי דחה את זה עד הסוף, כי זה ממש לא נכון. כי המשנה לא עוסקת האם זה ראוי, היא עוסקת בשאלה האם זה מותר. ולהטיל איסור יש לזה השלכות כבדות, שלכן רבי עקיבא, גדול האוהבים, אמר לא, לא נטיל הגבלות של איסור, נגביל הגבלות של ראוי ולא ראוי. ובית הלל לא קיבלו את עמדתו ואמרו לא, אנחנו כן נטיל הגבלות אבל מאוד מצומצמות. זה בקשר של. של האיסור של החוק. אבל יש דבר אחר, וזה מה הראוי, איך צריכים לבנות בית? שנוא המשלח. מה פתאום? בלא משנה שהקדיחה תבשילו לא הקדיחה תבשילו, מה פתאום? שלום בית. שלום בית זה דבר שהוא כל כך גדול. פרשת השבוע קודמת, שם השם נמחק בשביל שלום בית. כי בעצם איש ואישה זכו שכינה ביניהם. זה, זה העניין. עילת הגירושין האפשרית היא רק, ולא מדבר על החוקית אלא האפשרית, זה רק במצבי חריגה מיוחדים. אני אסיים ברעיון יפה שאמר הרב חיים נבון, שאני ככה חושב שהוא כל כך מדויק. גירושין נמשלים לכיסא מפלט במטוס. הטייס מטיס את המטוס, אין לו הווא אמינא להשתמש בכיסא הזה. מתי הוא ישתמש בכיסא הזה? כשהמטוס אין שום סיכוי, עומד להתרסק, אין שום סיכוי, טוב, אז לפחות יציל את עצמו. זה עילת הגירושין היחידה הרלוונטית. כל השאר זה לא בתחום של הראוי, אלא רק ה"אין איסור", ויש מי שאין איסור, אבל הפוך. ממסכת גיטין, דווקא מתוך זה אנחנו למדים עד כמה חשוב לשמור על בית, על משפחה, על השראת השכינה.
