בזכות נשים צדקניות ניצחנו במלחמה

אנחנו רוצים לעסוק היום בסוגיה שעל פניה היא סוגיה אמונית, אבל יש לה הרבה מאוד צדדים הלכתיים, שנראה לפי מידת הזמן כמה אנחנו נספיק. כדי לא להכין לכם איזה דף מקורות קונבנציונלי, פשוט לקחתי משהו שפרסמתי בשבת 'לך-לך' בשנת תשפ"ה. פעם בשבוע אני מפרסם מאמר בפרשת שבוע וגם איזו נגיעה קצת בענייני דיומא באקטואליה. זה מתפרסם ב'שבתון', זה מתפרסם ברוב המקרים גם ב'ערוץ 7', באינטרנט, באתר של הישיבה וגם מתורגם לאנגלית. זה מופץ למאות אלפי כתובות בעברית ובאנגלית בכל העולם. מקבל תגובות מכל העולם גם. מגיע גם לאנשי מפתח ומקבלי החלטות. גם ציבור חילוני שהוא לא ציבור דתי גם מנוי על הפרשת שבוע הזאת. ובשבת 'לך-לך' בתשפ"ה ביקשתי לעסוק במרכיב הנשי של ההצלחה במלחמה. ברוב המקרים כשמדברים על המרכיב הנשי אז מדברים כן לוחמות, לא לוחמות, כן מעורב, לא מעורב. אבל כפי שאתם יודעים, זה דיון שולי והוא גם דיון די פוליטי. המשקל המשמעותי של הצד הנשי במלחמה זה הצד הנשי של הלוחמים. כלומר, בנות הזוג של הלוחמים, האימהות של הלוחמים. כשבנות הזוג זה בוא נאמר מי שנמצא בשירות קבע אז לאורך כל השנים, אבל לא בעצימות כזאת. וכאשר מדובר על אנשי מילואים, כאן זה כבר קיבל ממדים שאנחנו לא מכירים אותם. עכשיו, אתם אנשים צעירים. אני נראה צעיר, אבל אני לא כל כך כזה. אני כבר הייתי ילד במלחמת ששת הימים וכבר נער במלחמת יום הכיפורים. אנחנו מעולם לא חווינו חוויה כזאת שמלחמה מתמשכת בצורה שכזאת. לא היינו במקום הזה בכלל. וכשאני מסתכל על ימי המילואים שאני עשיתי, שהילדים שלי עשו, לא היה כדבר הזה. ויש לדבר הזה משמעויות מאוד מאוד רחוקות. אבל, ופה האבל הגדול, אני ככה אשתף אתכם בחוויה, כן? התחילה המלחמה, חמישה מבניי, אחד הוא נמצא באורך קבע באחד מגופי הביטחון, ארבעה גויסו, ואני גויסתי. אשתי בבית, עם אשתו של אחד מבניי ושתי נכדות, כי הם נמצאים במקום שאין להם ממ"ד. ואני וחמישה מהבנים לא נמצאים. עכשיו, כשאתה נמצא בפעילות מבצעית, אין לך זמן לחשוב. אתה נמצא בפעילות המבצעית, אתה מתכנן, אתה הולך וחוזר. אני במלחמה הזאת לא הייתי ממש ממש בפעילות של לחימה. הייתי בפעילויות אחרות, אבל גם בתקופות שהייתי בפעילות של לחימה כמפקד, תפקיד מח"ט, אתה עסוק כל הזמן. אתה כל הזמן עסוק בלחימה, אין לך זמן לחשוב, אין לך זמן לפחד, אין לך זמן להרהר. אתה כל הזמן עסוק וממוקד בדבר הזה, ואתה צריך להיות תמיד מלפנים ותמיד להקרין ביטחון לחיילים שלך ולמפקדים, מפקדי המשנה שלך. אין לך זמן ואין לך פנאי נפשי להרהר בפחדים ובסכנות. אבל כשאשתך נמצאת מאחור ומקבלים שבבי מידע, ואין תקשורת מסודרת, הדאגה שמא חלילה יקרה משהו היא פשוט דבר שקשה לעמוד בו. עכשיו, אני אח שכול. אחי נפל כבר כשהיינו נשואים, והחוויה הזאת מלווה את כל המשפחה. אחי מאיר, השם יקום דמו, היה בן ישיבה, עילוי מיוחד במינו שנפל בגוש קטיף. אם הקדוש ברוך הוא היה רוצה אחרת, אני חושב שבמקום שאני אעמוד פה הוא היה עומד פה. היה גאון עצום, היה גאון עצום, למדן, באמת משהו באמת משהו ברוך כישרונות. וזה מלווה אותך. מלווה אותנו כל הזמן. ואז אמנם אני עשיתי תקופות מילואים ארוכות גם בהיותי ר"מ בישיבה, אז לימדתי בחיספין, לא, עוד ישיבת מודיעין לא קמה. ועשיתי תקופות מילואים ארוכות גם כמ"פ, כמג"ד, כסמח"ט. ב"חומת מגן" היינו כמעט חצי שנה במילואים. וזה לא אותו דבר. ואני זוכר ב"צוק איתן" כשאני לא גויסתי כי בתפקיד שלי היחידה שאני בעצם הייתי משובץ בה במילואים לא גויסה למלחמה, ושלושה מבניי היו מגויסים. אני זוכר את עצמי כמי שהכיר את התוכניות וכמי שהיה לו את רוב מקורות המידע שצריך, אני טיפסתי על הקירות מדאגה. ואני חושב על אשתי, אשתי שתחיה, איך היא מתמודדת עם האירוע הזה. אני באחד מהלילות הצלחתי להגיע הביתה לישון בבית ושכחתי את המפתח. ואני הייתי אפוף לגמרי, ירדתי מהרכב, מהג'יפ, שכחתי לגמרי, ופשוט נקשתי בדלת. זאת הייתה מהומה חבל לכם על הזמן. הייתה מהומה חבל לכם על הזמן, הצטערתי, אמרתי "הייתי ישן בג'יפ ולא דופק בדלת". תחשבו על המתח הגדול הזה, על הקושי הגדול הזה. זה דבר בלתי נתפס. ותחשבו על זה שזה שנתיים וחצי ככה. ותחשבו על זה שאנחנו אנשים מבוגרים, אנחנו סבא וסבתא ותיקים, אבל תחשבו על זה שנשים בהיריון עם ילדים קטנים בבית, הבעל מאות ימים לא בבית. ועכשיו יש אזעקה וצריך להיכנס לממ"ד או למקלט, אחד לאחוז ביד אחת את התינוק מפה, ביד שנייה את התינוק משם, ולהגיע בזמן כי יש פיצוצים בשמיים ומפחידים וכולי. נשים שלא חוו לחימה, אז כל פיצוץ כזה הוא מפחיד. ואת לבד. והפרנסה עלייך, ועול המשפחה עלייך, והחינוך עלייך, והדאגה - מה קורה? צריך להבין את הסיטואציה הזאת. צריך להבין שכל האנשים שעוסקים בתחום הזה, כאשר הם לקחו בחשבון את היכולת להפעיל את אנשי המילואים לזמנים ארוכים, הם אמרו "זה לא יעבור, הם לא יצליחו להחזיק מעמד". ולכן צריך לקצר את הזמנים. אבל מה לעשות שאתה נמצא במלחמה מסובכת ומורכבת כל כך, בשבע חזיתות בו-זמנית, אתה לא יכול לקצר את הזמנים. ואתה נתון בכל מיני לחצים מדיניים כי אתה בברית עם ארצות הברית, ופעם זה כן ופעם זה לא, ופעם ביידן אחרי זה טראמפ. זה מאוד מאוד מורכב וזה לוקח זמן. עכשיו עוד סבב ועוד סבב ועוד תקופת מילואים, לא הספיק להיות בבית, עוד פעם צו 8. רוצה לומר שאלמלא החוסן הנשי, הכותרת "אשת חיל סוד הניצחון", אלמלא החוסן הנשי הזה של נשים שאומרות לבעליהן "לך, אנחנו נסתדר, תנקה את המחשבות שלך, אל תדאג מה שיהיה בבית", אי אפשר היה להחזיק את המערכה הזאת. אני אומר לכם בצורה חד-משמעית כמי שמתעסק בדבר הזה ברמות הכי בכירות, אי אפשר היה לעמוד במערכה הזאת. אז תמיד כשמדברים על הצד הזה, יש לוחמת, לא לוחמת, זה בשוליים. תסתכלו את המאות אלפים של אנשי המילואים, אלמלא הבית והגיבוי שלו של האימהות, של בנות הזוג, זה לא היה עובד. זה הופך להיות דבר בלתי אפשרי. ופה אני רוצה לקחת אתכם לעוד קומה נוספת. אני עוסק כבר 26 שנים בנושא של גיוס חרדים. לא יודע מי שקרא, לא קרא, גם הייתי בוועדת חוץ וביטחון של הכנסת לגבי הנושא של חוק הגיוס לחרדים. לצערי הרב הפוליטיקה פה מנצחת אותנו בגדול. אנחנו יכולים להיות עכשיו עם כבר אלפי חרדים מגויסים, אבל נשים כרגע את הדבר הזה בצד, כי החרדים רוצים להתגייס. לא בטוח שכל ראשי הישיבות שלהם רוצים להתגייס, אבל בתוך הציבור החרדי יש קבוצה גדולה מאוד שרוצים להתגייס. החשש שלהם מאוד מהתגובה של הקהילה, ולכן חוק בהסכמה, ולא משנה כרגע באיזה היקפים, היה משנה את התמונה מקצה לקצה. אבל יש פה כל מיני פוליטיקאים שיש להם כל מיני אינטרסים, וחלק גדול מהם לא רצה את חוק הגיוס, הוא רצה פוליטית להפיל את הממשלה, וברגע שזה נכנס לתוך המקום הזה, זה בעיה. ויצא לי לדבר עם כמה חבר'ה מההארד-קור, לא חבר'ה שנפלטו מהישיבות, לא חבר'ה של הברזלים, לא מה שקרוי בעולם החרדי שבבניקים. ושאלתי אותם מה מניע אתכם. תקשיבו טוב. אחד אומר לי: יצא לי להיות בשתי הלוויות בהר הרצל. הוא בישיבה מאוד יוקרתית בבית וגן, לא אנקוב בשמה. עמדה שם אלמנה אל מול מיטת בעלה עם ילדים קטנים, והיא עומדת מול מיטת בעלה, עולמה חרב עליה, והיא מדברת - אומר לי: היא מדברת דברי אמונה שהמשגיח שלי בישיבה ביום הכי טוב שלו, שכל המילים הסתדרו לו ככה בסיעתא דשמיא, כן, "השם שפתי תפתח ופי יגיד תהילתך", לא היה אומר דברים כאלה. וזה לא דבר שאפשר לעשות בכאילו. עכשיו חרב עולמך, מיטתו, כן, המת מוטל לפניו. איך? איך ממשיכים את החיים? עכשיו עומדת אישה, מדברת דברי אמונה בעוצמה, בגודל. עומדות אימהות, מדברות דברי אמונה בעוצמה ובגודל. והוא אמר לה, אומר לי: תשמע, אני אמרתי לעצמי - כל זמן אומרים לי שאנחנו ה"תיירה" והם, כמו שאמר אותו רב מנהיג עלינו, אנחנו ראשי ישיבות ההסדר מלמדים את התלמידים שלהם תורה מעוותת - לא יודע אם שמעתם את האמירה הנוראית הזאת - אומר: זה לא אמיתי. זה לא אמיתי. זה המבחן של תורה אמיתית. שאתה נמצא בשעה הכי קשה שלך ואת עומדת שם יצוקה מפלדה ומדברת דברי אמונה ומדברת דברי חיזוק לעם ישראל שהם באים לחזק אותך ואת מחזקת אותם, שבורה ורצוצה ובכל זאת העוצמות האלה יוצאות החוצה. אז אפשר להסתכל על זה כעל סוג של גילוי אמונה ועוצמה, ואני אדבר על זה אחר כך. אפשר להסתכל על זה בסוג של "אשרי יולדתה", אשרי מי שלימדה תורה, אשרי מי שלימדה אמונה. אבל אפשר להסתכל על זה גם בהיבט אחר. כי ברגע שהקברניטים שצריכים לקבל החלטות על המשך המלחמה מקבלים פידבק שהעסק מתפרק, שהמשפחות לא עומדות, לא מחזיקות מעמד, אז הם מבינים שהידיים שלהם כבולות. אבל ברגע שמרגישים שיש פה עוצמה ויש פה ציפייה שצריך ללכת עד הסוף ולא לוותר ולהגיע לניצחון מוחלט, אז זה עולם אחר לגמרי. זה נותן להם כוח. אספר לכם סיפור - אני חושב סיפרתי אותו פה בשנה שעברה, לא בטוח, כי אני לא זוכר מה אני אומר מתי, כל שבוע זה 16-17 שיעורים, אני לא זוכר מה אמרתי למי, זה משימה בלתי אפשרית לזכור מה אמרת באיזה שיעור. בני שיחיה, מרדכי נרו יאיר, מי שמכיר את הפצוע עם הכינור שמנגן בכל מקום כמעט, נפצע קשה בשבוע הראשון של התמרון במחנה שאטי. הוא מפקד בשריון, נפצע קשה. ואושפז בטיפול נמרץ בברזילי, צריך היה להבהיל אותו לבית חולים, לא היה מסוק באוויר, והבהילו אותו משאטי לטיפול נמרץ בברזילי באשקלון. שבת ראשונה עזבתי את הכל כמובן, ברגע שהוא נפצע עזבתי את הכל והתייצבנו אשתי ואני והיינו לידו וכן הלאה. שבת שנייה הייתה שבת ראשונה שאפשר היה לעשות שבת לתלמידים של הישיבה שלא התגייסו בישיבה במודיעין, וכל הרבנים שלנו קצינים אז כולם גויסו, ורק רב אחד בוגר הישיבה שהוא נכה צה"ל מגולני, נפצע תוך כדי והוא היה ר"מ שיעור א', קיבל שדרוג, הפך להיות ראש הישיבה באופן מיידי והוא החזיק את כל הישיבה, היו כמה עשרות תלמידים בישיבה גם משיעור א'. שיעור א' וגם משיעור ב' שעדיין לא התגייסו. וזאת ההזדמנות ראשונה, זה היה כבר עברו חמישה שבועות, התמרון התחיל אחרי שלושה שבועות. בני נפצע ביום חמישי לקראת השבת הרביעית, וזה השבת החמישית הייתה לו אפשרות להחזיק את התלמידים בשבת בישיבה ולעשות להם שבת ככה קצת לתת להם כוח ותעצומות כי הם ישבו ולמדו וכן הלאה. ואמרתי לאשתי בואי נעשה חלוקת גזרות. אני אהיה עד ממש כניסת השבת, מאשקלון להגיע למודיעין זה 40 דקות נסיעה, ואת תבואי לשבת, אני מוצאי שבת מיד אחרי הבדלה עם התלמידים, עושה הבדלה ואחזור חזרה להחליף אותך. ובערב שבת, ממש כמה דקות אחרי כניסת השבת, הגיע ראש הממשלה ביבי נתניהו, בא לעשות ביקור בברזילי. והתחנה הראשונה הייתה טיפול נמרץ, שבתוך המחלקה הזאת היו כמה מיטות של חיילים שהם היו ללא הכרה, כן? אז הוא דיבר עם המשפחות שלהם. מרדכי היה המיטה הרביעית או משהו כזה. והוא מגיע למיטה של מרדכי, לכבודו של ראש הממשלה ניתקו אותו מאיזה שני צינורות והורידו אותו מהמיטה, הוא היה שבור כזה, אז הורידו אותו מהמיטה בעדינות והושיבו אותו על הכורסה. מי שירצה יש סרטון על הביקור הזה ביוטיוב, אפשר להסתכל שם ממש לקראת הסוף רואים את הזה, רואים רק חלק ממנו לא רואים את הכל. והוא התיישב שמה, ראש הממשלה הגיע, שמו לו כיסא לידו. שאל אותו מי אתה, מה קרה לך וכולי וכולי. ואז ראש הממשלה אומר איזה ציפור לחשה לי שאתה מנגן בכינור. שבו הוא היה מרוסק פה, הדבר היחיד שהחזיק אותו עם כל המורפיום הוא קיבל קוקטיילים של כל מיני משככי כאבים, זה הנגינה בכינור. עכשיו תחשבו, נגינה בכינור זה צד שמאל, כל הצלעות שלו פה מרוסקות, פגיעה בריאה, אגן שבור, הוא גם קיבל איזה משהו בראש עכשיו הוא בטיפולים לעניין הזה. וראש המחלקה שם שם לב שהנגינה נותנת לו חיות, אז הוא אפשר לו לנגן במחלקת טיפול נמרץ, מנגן שם בכינור. ואמר לו ציפור לחשה לי שאתה מנגן בכינור. אמר לו כן. אז אולי תנגן לי משהו? אז אמר לו ראש הממשלה כבר נכנסה שבת אני לא יכול, אבל אני רוצה להגיד לך משהו. רואים אותו ראש הממשלה מחזיק לו את היד ככה ואומר לו תראה, אני הייתי הטנקיסט השני שנכנס לעזה. זה ערב שבת והרב הצבאי נתן לנו בקבוק של מיץ ענבים בשביל שנוכל לעשות קידוש. ואנחנו שני דתיים ושני לא דתיים בצוות. ואמרתי להם באיזשהו שלב שהיו צריכים לחכות עד שהטרקטור די-9 יפתח להם את השטח, ואז הוא אמר להם תראו אני עושה קידוש אתם רוצים גם כן? אז אמרו כן מה צריך לעשות? אני אגיד את הקידוש ואתם תגידו אחרי אמן. יפה. בינתיים הטרקטור מודיע שיש שמה עוד כל מיני מכשולים שהוא מטפל בהם. אמר אתם רוצים גם שנשיר שלום עליכם? אמרו לא יודעים מה זה תשיר אנחנו נשיר איתך ביחד. בסדר, שרו שלום עליכם את הבית הראשון. עוד לא קרה שום דבר, אז אמר אתם יודעים מה שרנו עכשיו? שרנו שלום עליכם מלאכי השרת מלאכי השלום. אנחנו עכשיו הולכים להילחם בעזה ואנחנו שרים למלאכי השלום. אלה שתקפו אותנו לפני שלושה שבועות הם שרים למלאכי המוות, הם באו לזרוע פה מוות, אנחנו הולכים להילחם נגדם מתוך הליווי של מלאכי השרת מלאכי השלום. זה ההבדל בינינו לבינם. ככה הוא מספר לראש הממשלה. ואז הוא אומר לי וזה רואים בסרטון אבל את ההמשך לא רואים, ואז הוא אמר הרגשתי איזה תנועת עין ככה בזווית העין של ראש הממשלה הרגשתי שזה נגע לליבו. ואז הוא מספר לי פניתי אליו אמרתי לו אדוני ראש הממשלה אני יכול לבקש ממך בקשה? והנה יושב שמה בנאדם עדיין עם סכנת חיים כי יש לו נקב בריאה כן וזה על הצד שכן ינתחו לא ינתחו כן אפשר לא אפשר, עם נקזים עם כל הדברים כאלה. ואומר לו כן, מה כבר אדם במצב כזה יכול לבקש. ואז הוא אומר לו. בשמי, בשם חבריי, אלה שנפצעו ואלה שנהרגו - בקרב הזה נהרגו גם כמה חברים שלו - אני אבקש ממך בקשה אחת. אנחנו לא עוצרים עד שאנחנו מנצחים. אומר לו: אני מבטיח לך שאנחנו לא עוצרים עד שאנחנו מנצחים. עכשיו, הבן שלי הוא לא גנרל גדול. תחשבו על זה שראש הממשלה סיים את הביקור שמה בברזילי, חוזר הביתה ערב שבת, חוזר הביתה, לא יודע אם הביתה או לקבינט, לא יודע מה, הערכת מצב, חוזר הביתה. מה מהדהד לו בראש? מה החיילים האלה... הבן אדם הזה פצוע, הוא עכשיו צריך לדאוג לחיים של עצמו. מה יושב לו בראש? לא לעצור עד שאנחנו מנצחים. אתם יודעים איזה כוח זה נותן לראש ממשלה להמשיך ללכת קדימה ולחשוב שאנחנו יכולים לנצח בסוף עם כל המגבלות של ביידן וזה? נותן לו המון כוח. אתם יודעים מה ראש ממשלה מקבל כשהוא יודע שגם כשמגיעים למצב הנורא ביותר שמתו מוטל לפניו, אנשים חדורי אמונה, אנשים חדורי עוצמה, והם אומרים: אם זה בשביל ניצחון ישראל, אנחנו מוכנים לשלם את המחיר הנורא הזה, כי אחרת האירוע הזה יחזור על עצמו פעם אחר פעם. זה נותן לו כוח, זה נותן לו עוצמה, זה נותן לו ביטחון שהוא יכול ללכת למהלכים נוספים, ולא שעכשיו כולם בוכים, "ויהי העם כמתאוננים", פרשת שבוע, כן? למה זה ככה? ולמה זה ככה? כי היו כאלה בקצוות, אבל עם ישראל עם העוצמה שלו, זה נותן עוצמה. האנשים האלה עם העוצמות שלהם, זה הקרין עוצמה שמקבל החלטות מקבל מזה המון תעצומות. לכאורה הוא צריך לשקול כל מיני שיקולים כאלה ואחרים, אבל כאשר הוא שומע את האמירות האלה וזה מגיע לאוזניו, נותן לו כוח ותעצומות, אומר: עם זה אפשר לנצח. עם מתאוננים אי אפשר לנצח. אני חושב שזו נקודה שפחות מדי דיברו עליה ולכן כתבתי את המאמר הזה בפרשת לך לך כשהרגשתי שכל מיני אנשים לוקחים לעצמם קרדיטים, וכל מיני אנשים שנמצאים בפרונט ומצטלמים וכל הדברים האלה, זה אנחנו בגללנו בזכותנו. לא לא לא. הרבה פעמים המנצחים האמיתיים הם נמצאים מאחורי הקלעים בכלל, בקונטרול, מאחור ואומרים לו: טוב, יש עוד סבב, זה בסדר, תלך, אני מוכנה לקחת על עצמי את הדבר הזה. וזה לא פשוט. זה אמירה מאוד מאוד קשה. מי שפה נשוי מבין את זה מצוין, מי שלא נשוי עדיין יבין את זה שבעתיים, זה דבר מאוד מאוד לא פשוט. ואתה שואל את עצמך מאיפה העוצמות האלה? מאיפה העוצמות האלה? כי כשאתה בשדה הקרב, אני אומר לכם על עצמי, אני עברתי כמה מלחמות כמפקד בצה"ל, מאז שלום הגליל אני מפקד בצה"ל, אתה בתוך המשימה, קודם כל יש לך את המכוונות, אתה לא חושב על שום דבר ויש גם הרבה סיעתא דשמיא, כי השם אלוקיך מתהלך בקרב מחניך. אבל כשאתה נמצא מאחור, מה מקור הכוח שלך? מה מקור העוצמה שלך? ואני אומר לכם, זה עוצמה אסטרטגית, זה יותר מטייסת מטוסים, שהם כולם מקבלים את התהילה. העוצמה הזאת שבבית היא עוצמה הרבה יותר גדולה, סליחה. ומיד ככה עלה בראשי מה שחז"ל אומרים, כולכם מכירים את זה, זה גם מופיע אצלכם פה בדף, כן? בשורה 75: "בשכר נשים צדקניות שהיו באותו הדור נגאלו ישראל ממצרים". לומר לך שזה לא דבר חדש. לומר לך שאותן נשים צדקניות, אותה אמונה, אותה עוצמה שתיכף נקרא עליה, זה לא דבר חדש שנולד עכשיו. לנשים בעם ישראל יש איזושהי תובנה עמוקה ומיוחדת שמבינה את גודל השעה, ומבינה מאיפה לשאוב את תעצומות נפש, וגם כאשר הבעלים התייאשו מן הגאולה כמו שחז"ל אומרים ש"תחת התפוח עוררתיך", כן? שהגברים כבר היו מיואשים מהאמונה, באו הנשים ועודדו אותם. הגברים כבר התייאשו מפרייה ורבייה, באו הנשים ועודדו אותם ופיתו אותם. זו עוצמה מיוחדת. זה האשת חיל מי ימצא של עם ישראל, לא בגלל שהיא מג"דית או מ"פ או או מפקדת לא יודע מה. לא כותרות בכלל. היא בביתה, עם הילדים, לפעמים עם העסק המשפחתי, עם החרדות, עם הדאגה לכל הדברים שבדרך כלל מתחלקים בצורה כזאת או אחרת בין בעל לאשתו, הכל עכשיו עליה. זה איזשהו משהו שאנחנו מוצאים אותו לאורך כל הדורות. כותב המדרש זוטא ברות, מופיע אצלכם בשורה עשרים ושבע, ואין הדורות נגאלים אלא בזכות נשים צדקניות שבדור, שנאמר זכר חסדו ואמונתו לבית ישראל. לבני ישראל לא נאמר אלא לבית ישראל. בית ישראל זה הכוונה לנשים. כלומר זה לא משהו שהוא חד פעמי בהיסטוריה. זה משהו שהולך ללוות אותנו לאורך כל ההיסטוריה. ואני רוצה רגע אחד לפתוח סוגריים, כן, לא להרבות. אנחנו לא מזמן עברנו כמה ימים רק משבועות. מגילת רות לא בכדי נקראת מגילת רות, כי כשאתם תבדקו לאורך כל התקופות המתוארות בתנ"ך, יש באופן עקבי, אתם רואים שבצמתים המרכזיים והגורליים של עם ישראל ניצבת שם אישה. היא לא נעמדת בפרונט. היא תמיד מאחורי הקלעים. היא לא באור הזרקורים. והיא משנה את ההיסטוריה. וכל אשר תאמר לך שרה שמע בקולה. מלמד שהאבות היו טפלים לאמהות בנבואה. הם הכריעו את הגורל. באברהם אבינו גרש את בן האמה הזאת. ביצחק אבינו עלי קללתך בני, כן? ביעקב אבינו בסופו של דבר רחל. וככה תלכו לאורך כל ההיסטוריה. אסתר. רות. הרי רות ונעמי רוקמים את כל העניין הזה כי הגואל לא רצה לגאול. הפלוני אלמוני שהיה אמור לגאול מדין קירבה, באמת צריך לדון שם מה זה הגאולה הזאת, זה לא ייבום בצורה הפשטנית של המילה. הוא התרשל. ואז הם יוזמות איזה מהלך מאוד מפותל ללכת אל השדה, לשכב למרגלותיו. אומר הרלב"ג שזה מעשה של עזות, אבל לפעמים כדי לעורר ולייצר את העתיד לפעמים אין ברירה. וזה המשך של תמר עם יהודה, שזאת פה מהלך, עוד שנייה אחת היא מוצאת, כתוב והיא מוצאת. ואז היא אומרת הכר נא למי החותמת והפתילים. היא מובילה את המהלך הזה כי היא יודעת שממנה יצא משהו מיוחד. ואני עושה דילוג בצעד בזמן, כולם מכירים את זה שעמרם לרגלי השיעבוד הוא אומר רגע, למה לנו נגע לריק ולא נלד לבהלה? עכשיו אנחנו מביאים ילדים לעולם, מה קורה איתם? עם כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו, אז מה זה עוזר? הלך וגירש את אשתו, נכון? מי שינתה את התמונה? כולם מכירים את רש"י. ניגשת מרים ואומרת לו שלך, גזירה שלך קשה מגזירה של פרעה. אומר מה? אני? מה? אני? גזירה שלי? עמרם היה גדול הדור, היה ראש בני ישראל. אומרת כן, כי פרעה גזר על הזכרים ואתה גוזר גם על הנשים. כי כתוב שמה שאחרי שהוא גירש את אשתו עמדו כולם וגירשו את נשותיהם. מה שנקרא חיקוי המפקד. מרים בהברקה של רגע אמרה לו שמע זה לא הגיוני מה שאתה עושה. החזיר את אשתו, נולד משה רבנו מושיען של ישראל וכן הלאה. ואחרי זה ציפורה שהצילה אותו במלון, חתן דמים אתה לי, חתן דמים למולות. אפשר להמשיך את המסלול הזה לאורך כל ההיסטוריה. אנחנו יושבים במודיעין אז אנחנו. ככה, אני אומר ככה בחברון, אז כולם מדברים על פרשת לך לך, במירון יש ל"ג בעומר, יום ירושלים, ישיבות ירושלים, אצלנו יש חנוכה. ותמיד אנחנו אומרים שכולם מכירים את הנס של חנוכה דרך מה שכתוב בספר חשמונאים. שכל המרד הזה התחיל סביב העניין הזה של עבודה זרה, שרצו לגרום למתתיהו ראש משפחת החשמונאים הכהן הגדול לעבוד עבודה זרה. ואמר רגע, זה סוף העולם ימינה ומזה פרץ המרד. אבל מי שיסתכל בחז"ל ומי שכן למד מסכת כתובות, למה בתולה נישאת ביום הרביעי? ומה זה גזירת ההגמון? ויש מדרש, מדרש קדום ויש לו הדים אחר כך במקומות נוספים, מי שירצה כתבתי על זה חוברת שלמה שנקראת "מקבצים לאבוקה" על חנוכה. יש מדרש שלם שמדבר על כך, שהייתה סדרה של גזרות שהיוונים ניסו דרך הגזרות האלה להמיר את דתם של עם ישראל. והם הבינו, כמו שכותב הרב קוק בעין איה, שהחוליה החזקה של עם ישראל שמחזיקה אותו זה הבית. ואם הם יפגעו בקדושת הבית, אזי הם יצליחו לפרק את העוצמה של עם ישראל ולגרום להם להמיר את דתם. והם גזרו שאישה לא תטבול, קודם כל גזרו שלא יהיה להם מזוזה, זה מאוד מאוד מעניין איך קשורה המזוזה לנס חנוכה, זה דבר מאוד מעניין. ולכן החנוכייה היא במקום המזוזה, רק כשיש מזוזה אז משמאל ומימין, למה מוקף במצוות, למה דווקא המצוות האלה, לא ניכנס כרגע לעניין הזה. וראו שזה לא עזר, וכשנאנקו תחת הגזרה שאלו מה קרה? אמרו להם זלזלתם במצוות מזוזה. מצוות מזוזה זה קדושת הבית, קדושת הפתח, מה נכנס לבית ומה לא נכנס לבית. זה הדלת המסתובבת, היא קובעת מה צנוע ונשאר בבית, מה לא צנוע ואפשר להוציא אותו החוצה, זה הדלת. וזה לא עזר, אחרי זה כתבו על קרן השור, וזה לא עזר. וכל מי שתטבול תדקר בחרב, וזה לא עזר. עד שהם גזרו את הגזרה הנוראית שכלה ביום חופתה תיבעל להגמון תחילה. וחז"ל אומרים: "אין אישה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי", מי שבעלה תחילה. וזה משבש לגמרי את הקשר בין אישה לבעלה. אומר המדרש שלוש וחצי שנים החזיקה הגזרה הזאת, עד היום שבו בתו של מתתיהו כהן גדול הגיע יום חופתה. ויום החופה התקבצו כל זקני ונכבדי עם ישראל, חתונת המאה, הבת של מתתיהו כהן גדול מתחתנת. ובאמצע החתונה עולה הבת שלו על הבמה עם שמלת הכלה, קורעת את שמלת הכלה ומגלה את גופה לפני הציבור. כהנים, אתם יודעים כהנים גם זריזים וגם רגזנים. פה מה את עושה? איזה ביזיון? מה זה צריך להיות? ורצו לפגוע בה, איך את עושה דבר כזה? כל גדולי ישראל פה, איזה בושות את עושה? והיא אומרת להם: באמת? זה מה שמטריד אתכם? אבל אחרי שכל הטררם של הטקס הגדול הזה יסתיים, אני אלך להיבעל להגמון ואתם תלכו לישון בלילה, זה בסדר מבחינתכם? ואז היא נואמת שמה ככה מביא המדרש: "זכרו מה עשו אחי דינה" וכולי וכולי. ואז אומר המדרש באמת הם החליטו לעשות איזה אמבוש. מה פתאום, בת כהן היא לא יכולה להיבעל לידי הגמון רגיל, צריך להביא את זה למה שנקרא לראש ההגמונים שמה בזה לא יודע מה, הנציב לא יודע מה הוא היה, ועשו לו שם אמבוש והרגו אותו וככה התחיל המרד. מי עורר אותם? חפש את האישה. ואפשר לתת המון המון דוגמאות לדבר הזה שבסופו של דבר בצמתים המרכזיים שהשפיעו על ההיסטוריה של עם ישראל עמדו נשים. אסתר כמובן אמרנו, דבורה אשת לפידות. איך היא אומרת לברק בן אבינועם? אומר לה "אם תלכי עמי והלכתי". אז היא אומרת "נכון, אבל אפס לא תהיה תפארתך כי ביד אישה יתן השם את סיסרא". ואפשר לתת המון המון דוגמאות. רק מה, זה לא בפרונט, זה לא בשעת הרייטינג, כן, אלא זה, זה השפעה אמיתית ולא השפעה חיצונית. סגור סוגריים. תראו דבר מאוד מעניין. הפרק הזה של "אשת חיל מי ימצא", "אשת חיל מי ימצא". חיל, לא בכדי, אשת חיל. כן, משלי פרק ל"א, אומרים חז"ל: זה היה ההספד של אברהם אבינו על שרה אימנו. "אשת חיל מי ימצא". וזה ככה כתוב בתנחומא בחיי שרה. אנחנו נוהגים לשיר "אשת חיל" לנשים שלנו כל ערב שבת, נכון? לא כהספד, כן, בעזרת השם, לאריכות ימים ושנים. אבל בוא נשים רגע לב לפרשנות מיוחדת של אמירת "אשת חיל מי ימצא" בימים הללו שאנחנו נמצאים בתוכם של הרבה נשות חיל שבעליהן נמצאים בחזית פעם אחר פעם, ועכשיו יש רחפני נפץ וסכנת נפשות, וכל פעם יש משהו אחר. "אשת חיל מי ימצא", כן, ואחרי זה כתוב בפסוק י"א: "בטח בה לב בעלה ושלל לא יחסר". מה זה "בטח בה לב בעלה"? אז המצודות כותב, תסתכלו אצלכם בשורה 21 בעמוד 2, "בטח - כשאין האיש בביתו יבטח בה שתשמור כל אשר בבית. ובמקום שהוא שם לא יחסר משלול שלל, כי לא יהיה נבהל וממהר לביתו מפחד חסרון מה בבית". מדהים? זה פרשנות חדשה. הוא עכשיו בשדה הקרב, הוא יכול להיות ככה בחצי קשב כי מה קורה בבית? איך הילדים? אשתי מסתדרת, לא מסתדרת? ישנה בלילה, לא ישנה בלילה? מה קורה איתה? "בטח בה לב בעלה ושלל לא יחסר". יבטח בה כשאין האיש בביתו שתשמור כל אשר בבית, כי לא יהיה נבהל וממהר לביתו מפחד חסרון מה בבית. זה בונים! זה מדהים! פתאום האשת חיל הזאת מקבלת פרשנות אקטואלית ומרחיקת לכת. אגב, אנחנו אומרים "עוז והדר לבושה ותשחק ליום אחרון". עוז והדר לבושה. העוז - זה היסוד של הגבורה. כן, כי גבורה זה דבר שהוא מתורגם למעשה. העוז - זה העוצמות הנפש שהם יוצרים את הגבורה במציאות. ואז מה את עושה בסוף? כן, תראו בשורה 30 בעמוד 2: "קמו בניה ויאשרוה", הבנים שלה שהם נמצאים שם, כן, ויודעים שהאשת חיל הזאת מצליחה להתגבר האמא. "בעלה ויהללה". ובמה הוא יהללה? "רבות בנות עשו חיל ואת עלית על כולנה". ואחרי זה כשאנחנו נגיע בעזרת השם לניצחון המוחלט, כבר עכשיו אנחנו במקום שאי אפשר לתאר, אני אגיד איזה כמה מילים אחר כך, "תנו לה מפרי ידיה ויהללוה בשערים מעשיה". קודם כל צריך להבין, "תנו לה מפרי ידיה" - קודם כל לדעת לחבר את זה. כי כל אלה שנמצאים בפרונט ספק עשו ספק לא עשו, הם מתהדרים: עשיתי ככה, עשיתי ככה, זה בזכותי, לא בזכותי - אתם מכירים את זה. כי להצלחה יש אבות רבים, רק הכישלון הוא יתום. אבל האמת היא, זה פרי ידיה. זה פרי ידיה. והגיע הזמן שיהללוה בשערים מעשיה. שאנחנו נרומם את ההישג האסטרטגי הזה שקשה להבין מאיפה העוצמות הללו באות, הגיע הזמן שיהללוה בשערים מעשיה. אני רואה שאתם בקשב, אני לא יודע כמה זמן עוד נשאר לי, יש פה מישהו מהנהלה פה? כמה? עוד שתיים-שלוש דקות. אז רגע אחד אצלנו בישיבה. אצלנו בישיבה אומרים, אני רואה פה אחד מהתלמידים, תהדקו חגורות אנחנו ממריאים, אנחנו אחרי זה ננחת, בסדר? אוקיי. בסופו של דבר, כשאתם מסתכלים על מלחמה מתמשכת זאת, איך היא נוצרה ואיך היא מתנהלת ולאן מובילה אותנו, צריך להבין דבר אחד חשוב. המלחמה שאנחנו נמצאים בתוכה יש לה גלוי ונסתר. הגלוי שבה, יש לנו אויבים מכל הכיוונים, יש לנו את איראן היא ראש התמנון, יש לנו את כל הפרוקסיס מסביב שמקיפים אותנו כקסטה לעוגייה, ומנסים, ובכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו, ואנחנו בסיעתא דשמיא, הקדוש ברוך הוא מצילנו מידם. עם סיעתא דלישמיא, תמיד מורנו ורבינו רב צבי יהודה, זכיתי עוד ללמוד אצל רב צבי יהודה, היה אומר שצריך גם סיעתא דלישמיא, לא רק סיעתא דשמיא, צריך גם סיעתא דלישמיא. אבל אם תסתכלו לעומק ותנסו להבין את שורש העניין ולא רק להסתכל על הקליפה החיצונית של המלחמה ומאיפה היא באה, תבינו שיש פה דבר אחד. השורש של המלחמה הזאת הוא בירור עמוק מאוד שפונה פנימה למי אנחנו, מהי זהותנו, מהי זהותנו העצמית, מהי זהותנו ביחס ובזיקה לריבונו של עולם בלי שום קשר לניסים ועוד יותר בקשר עם הניסים. יש פה בירור עמוק מאוד שאתה רואה אותו אגב בראש ובראשונה אצל אנשים שלא גדלו בבית המדרש. אתם רואים את הסיפורים המדהימים של הניצולים, של החטופים, משלושים ארבעים מטר בתוך המנהרות התת-קרקעיות, איזה סיפורים של אמונה, איזה דו שיח ביניהם לבין ריבונו של עולם, לא אנשים שגדלו בבית המדרש ואפילו רחוק מאוד משם, והם כולם כאילו מתנבאים בסגנון אחד. יש פה אירוע משמעותי שהתחיל מכישלון ומאסון ומרשלנות, ואני מקווה שלא יותר מזה. אבל מתוך האסון הזה, כמו שהרמח"ל כותב בדעת תבונות ובקל"ח של המסיבות המתהפכות, הקדוש ברוך הוא בחסדו הגדול מהפך לנו את האסון הגדול, את הטרגדיה הגדולה, למנוף עצום של בירור עצמי שלנו, מה אנחנו, כמו שרב צבי יהודה תמיד היה אומר, מה אנו ומה חיינו, ומה קשרנו וזיקתנו לריבונו של עולם בעולמנו. יש פה בירור עמוק מאוד. יש בירור עמוק שכל אחד מאיתנו, אני אומר לכם גם על עצמי, יש כאלה שאומרים לא, לא זז לנו כלום, מה שהיה הוא שיהיה, זה לא לא לא, מי שזה לא נגע בו והוא לא מרגיש ולא היה שם והריחות של הגופות לא ככה מחלחלות לו והוא מתעורר עם זיעה בלילה, כן. אנחנו מובלים על ידי הקדוש ברוך הוא לבירור זהותי עמוק מאוד משמעותי של מה אנו ומה חיינו, ויותר מזה שהקדוש ברוך הוא עשה לנו קפיצת זמן. כי אם הייתם עוצרים אותי, מי שירצה אני יכול להפיץ לכם משהו שכתבתי בפרשת בהר-בחוקותי בתשפ"ג. כתבתי שם בדיוק כל מה שקרה אחר כך. מי שירצה או שייכנס לתוך הגוגל להסתכל בהר-בחוקותי תשפ"ג. כל התסריט של מה שקרה בסופו של דבר במלחמה כבר היה כתוב שם. אני לא נביא, ניסיתי להתקבל, נכון אלחי? ניסיתי להתקבל לקורס אבל לא עברתי את המבדקים. ואני רוצה לגלות לכם סוד, יש כאלה שמתנבאים אפילו לא זוכר שעמדו שם בתור למבדקים, אני לפחות עמדתי בתור ולא התקבלתי. ניסיתי לעשות את כל הטריקים של הנזיר זצ"ל ולא הלך לי. אבל לא יודע על סמך מה הם מתנבאים כי הם אפילו לא עמדו שם בתור. אבל חכם עדיף מנביא. הכתובת היתה על הקיר. היינו בדיוטה התחתונה. אם אותו רשע שברוך השם כדור טועה הרגו, היה מחכה כמו שאספסיאנוס אמר לפקודיו "חכו, הם יהרגו אחד את השני ואז אנחנו ניכנס לירושלים", ככה מביא יוסף בן מתתיהו. היה מחכה עוד קצת. עוד קצת מריבה פנימית. כן, מי יודע איפה היינו. הקדוש ברוך הוא לקח אותנו משאול תחתיות, העמיד בפנינו מציאות קשה ביותר, ואנחנו קמנו ונתעודד. הבירור הפנימי הזה, הגבורה העצומה של היום הזה, של אלפי אנשים רצים מהבתים שלהם, אזרחים, אנשי כוחות ביטחון, להציל את אחיהם. ומאז רצף עצום של גילויי גבורה, שזה בצד החיצוני, אבל בירורים פנימיים עמוקים מאוד בצד הפנימי, ואני אומר לכם גם עם עצמי, הרבה תובנות, הרבה מאוד תובנות. זה מהלך שהקדוש ברוך הוא מוביל אותנו, וכמו שעשינו קפיצת זמן, כי אם הייתם שואלים אותי בערב המלחמה: "כמה זמן יקח עד שאנחנו נתקוף באיראן? כמה זמן יקח עד שניכנס קרקעית לעזה? כמה זמן יקח עד שניכנס קרקעית ללבנון?", הייתי אומר לכם: "צריך לפחות דור, לפחות עשרים שנה, שכל הדור הזה של דור המדבר יסיים את תפקידו, יבוא דור חדש עם דם חדש". והכל עשינו את זה בתוך חודשים. זה קפיצת זמן בפן האסטרטגי, הגאו-אסטרטגי. ופתאום צמחנו להיות איזה מעצמה שכל התלפיות, שכל הפיות פונים אליה. אבל זה בקליפה חיצונית. בתוכן הפנימי הקדוש ברוך הוא הקפיץ אותנו בכמה צעדי זמן מבחינה רוחנית, מבחינת בחינת הזהות הפנימית שלנו, של מה אנו ומה חיינו. אנחנו נגענו כרגע באיזה גילוי של תעצומות של הצד הנשי. אני אומר לכם שאנחנו בתקופת הארת פנים, שצריך גם לראות איפה ההארה הזאת היא אצלנו בתוך בית המדרש, בתוך עולמה של תורה. כי כשאתה נמצא באקוסיסטם של הארת פנים אלוקית, הקדוש ברוך הוא תופס אותך בציציות ראשך ואומר לך: "יהיה לך כנפי רוח, עלה למעלה עלה". יש פה גילוי שהוא בלתי נתפס. לא יודע אם אתם מבינים אפילו עד כמה אנחנו עושים המון השתדלות ויש פה המון גבורה והמון סייעתא דלשמיא. תחשבו על זה. המטוסים שלנו, יש לנו טייסים מספר אחד בעולם. שר ההגנה האמריקאי אמר שיש פה מלחמה של אחים. יש את האח הגדול אמריקה ויש את האח הקטן ישראל. כן, לא היה לו נעים להגיד שהאח הגדול זה אנחנו והם האח הקטן. כי מי שזוכר את המבצע הקודם, כן, של "עם כלביא", אנחנו הפצצנו בעצמנו. בסוף הוא בא נתן את הפינאלה שמה, הוריד שמה איזה כמה פצצות על הכורים וזה, אבל אנחנו תקפנו לבד. והגענו, נכון, עזרו לנו להגן, אבל הגענו בעצמנו. תחשבו על זה שיש מטוסים שתוקפים באיראן, הם בני חמישים שנה. אני רואה פה אנשים עם שיער שיבה. בשנת תשל"ו בערב שבת נחתו פה מטוסי אף חמש עשרה ה-איי. ואז ממשלת רבין נפלה כי הם הגיעו אחרי כניסת השבת. זה אותם מטוסים האלה שתוקפים שמה בני חמישים. תחשבו על זה שרק, עזבו את הטכנולוגיה, רק המוטות פלדה שמחזיקים את הכנפיים הם לא אמורים להחזיק מעמד בדבר כזה. המטוסים האלה לא אמורים, לא בנויים לטוס ראונד טריפ, אלף חמש מאות קילומטר לכל כיוון ולשהות באוויר שבע-שמונה שעות. עם תדלוק, בסדר אוקיי, הם לא בנויים לזה. הראיה שהמטוסים האמריקאים שהם הרבה יותר חדישים והם טסים טווחים יותר קצרים, כבר יש להם שנים עשר מטוסים שנפלו. וגם המבצע האחרון מתוך שלושים ושישה אלף תקיפות, אנחנו עשינו את השבעה עשר אלף והם עשו את השאר. אנחנו האח הגדול. וכל המטוסים חזרו בשלום לבסיסם. אין לזה אח ורע. אז זה סייעתא דלשמיא וגם סייעתא דשמיא. ואפשר להישאר בזה, להגיד "הודו להשם כי טוב כי לעולם חסדו", ולהגיד "מודים אנחנו לך" וזה. זה נכון וצריך, ומי שלא רואה את זה עיניו עצומות. אבל צריך לזכור שזה רק סימן ולא רק הדבר עצמו. זה סימן שיש פה הארת פנים, אנחנו חיים בתקופה של הארת פנים. והארת פנים צריכה לבוא לידי ביטוי לא רק בצד המבצעי, צריכה לבוא לידי ביטוי בעבודת השם שלנו. ובגבורה המעשית שלנו, ביכולת שלנו לקחת על עצמנו עוד ועוד דברים בעולמנו הרוחני ולעלות מעלה מעלה בלי פחד. זה צריך להיות המסר. אז התחלנו מה... כן, אנחנו נוחתים בשם הקברניט והצוות, תודה שטסתם אל על, ואפשר לפתוח את החגורות, אבל אני אומר לכם, אנחנו בשעה גדולה לעם ישראל. שעה קשה, אבל שעה גדולה. אנחנו נכנסים לתקופה של בחירות, היא תהיה תקופה מאוד מאוד לא פשוטה, של פוליטיקאים שיסיתו איש באחיו, אבל אנחנו כיושבי בית המדרש יש לנו שליחות גדולה להמשיך לעלות מעלה מעלה. אני רוצה להגיד לכם עוד משפט אחד למרות שאני יודע שאני חורג, אבל קח עוד דקה, בסדר? יש כאלה בחברה הישראלית, ואני יודע שהדברים האלה אחר כך יעלו לאינטרנט אז זה טוב שאנשים יראו את זה, יש כאלה בחברה הישראלית שרוצים לגמד את החלק שלכם, של בני הישיבות, בהישג המבצעי שאנחנו נמצאים בתוכו. אנחנו רואים את זה גם בקדמת היחידות, ואני מגיע לא מעט, רואים את הדבר הזה, רואים את זה בסרטונים שאנשים מוציאים, הכנסת ספר תורה, על המון המון דברים, על התפילות וכולי וכולי. רואים את זה לצערנו גם בבתי החולים ובבתי הקברות בצורה לא פרופורציונלית בכלל. ויש כאלה שרוצים לגמד את זה. לא, מה פתאום, אתם סופרים? כולם היו שם. ברגע שאתם שומעים את הדבר הזה אתם צריכים לחשוב מה האינטרס שלהם לגמד את הדבר הזה. אתם יודעים מה האינטרס? לא כי אנחנו אומרים את זה כדי לטפוח לעצמנו על השכם, הנה תראו כמה אנחנו גיבורים וכמה לקחנו על שכמנו וכולי, לא, כי אמרנו שהמלחמה הזאת היא בעצם בירור עמוק של הזהות שלנו. כשאני התגייסתי בשנת תשמ"א בתור בן ישיבה, החבר'ה הקיבוצניקים שהיו שם בפלוגה שקיבלו אותנו, הביינ"שים, לקורס מט"קים, הם היו בטוחים שיש לנו שתי ידיים שמאליות כי הביינ"שים מה הם מסוגלים לעשות? כי התורה נתפסת כבית מדרש של אנשים כפופים כאלה, חיוורים כאלה, צ'ולרים כאלה, ואנחנו חזקים, אנחנו אנשי השטח, אנחנו אנשי הפלחה, אנחנו אנשי הגבורה. ונראה כאילו יש פה שתי דיסציפלינות, יש תורה ויש צבא, יש תורה ויש חיים. ומה אנחנו רואים? אנחנו רואים שהעשרות השנים האלה שגדלנו וגידלנו אתכם בתוך בתי המדרש, בנינו תורה שבונה גבורה. לא כשני דברים נפרדים, אלא שני צדדים של אותה מטבע. וזה בירור מאוד משמעותי לגבי הרלוונטיות של התורה כלפי הציבור הרחב. ויש כאלה, ואני מאוד מבין אותם, חלקם חברים טובים שלי לשעבר, זה מאיים עליהם. כי העולם שלהם מסתדר דיכוטומית. גם בציבור החרדי זה מסתדר דיכוטומית. יש צבא ויש תורה, לא קרב זה אל זה. אתה תהיה בצבא, אני אהיה בתורה, אני אתפלל עליך, בסדר תודה רבה. אל תתפלל עלי, תבוא להיות איתי ביחד. אתם יודעים שהייתי פעם בשליחות הישיבה הגעתי לטורונטו לאיזה בית כנסת ביום ראשון, עומדים שם חבדניקים, אמרו מאיפה אתם? אנחנו מישיבת הסדר במודיעין. וואי כן, מה יש לכם חבר'ה בצבא? כן חבר'ה בצבא. אה אנחנו אוהבים את הצבא, חבדניקים. איך אתם אוהבים את הצבא? אנחנו חילקנו סופגניות לחיילים בצבא. אמרתי תודה רבה, סופגניות אנחנו יכולים לאהוב בבית. אם אתם אוהבים את הצבא תבואו לשרת איתנו כתף אל כתף. הדיכוטומיה הזאת שזה או זה או זה, ולא יכול להיות שזה בא עם זה וזה יבוא על חשבון אחד על השני, הוכח באופן חד משמעי שבית המדרש הזה נבחן בכור הברזל, בכור האש. אתם יודעים מה זה טבילת אש? כשאומרים טבילת אש, מה זה טבילת אש? מה? זה הפעם הראשונה שאתה נכנס לשדה הקרב ויורים עליך? זה הפשט. הדרש הוא טבילת אש שנטבלת במקווה של אש, במקווה של מלחמה. עברת את המקווה הזה וגילית שאתה יוצא מבית מדרש שעמד במבחן שמאז בית מדרשו של רבי עקיבא במלחמת בר כוכבא לא נבחן. לא עמד שום בית מדרש במבחן הזה. עמדת במבחן ועמדת בו לא רק בהצלחה, בקידוש השם עצום. קידוש השם עצום. ואת הקידוש השם הזה צריך להמשיך, ואת הקידוש השם הזה צריך לבסס. והקידוש השם הזה הוא לא בשביל לאיים על מישהו, ולא בשביל לזלזל במישהו, הקידוש השם הזה הוא לשם ייחוד קודשא בריך הוא. זאת ההארה הגדולה שהקדוש ברוך הוא רוצה שתתעורר בעולם, שתורתו, כמו שהרב קוק כותב באורות, כן, בראשית מטעו של העם הזה, בראשית זה שהעולם היה בתוהתה, בתוהתה פרוטה וכולי וכולי, האליליות, כן, להקים ממלכה, כן, מהרום האינטליגנציה האנושית עד הפרולטריון. שללמד שתורה היא לא רק לנזירים ואנשי קודש אלא גם אנשי פשוטים, גם המציאות עצמה מתקדשת על ידי תורה. זה גילוי עצום. לא גילוי אינטלקטואלי, זה גילוי במציאות שעמד במבחן האש. עבר טבילת אש. ודבר שעבר טבילת אש הוא נצרף באש, והוא עמוד של אש, והוא צריך להיות עמוד בפני כל המחנה. לא בשביל להתגאות, לא בשביל לטפוח לעצמנו על השכם, אלא כדי לאחד שמא דקודשא בריך הוא בייחודא שלים בשם כל ישראל.