בין יעזוב איש את אביו ואת אמו לבין כבד את אביך ואת אמך

שלום לכולם. ארבע מטרות לשיעור הזה. שיעור אחד הוא הנושא. נושא שיעסיק אתכם בעזרת השם. אתם תיפגשו בו. לא תמיד יעלה בקנה אחד הרצון שלכם עם מי להתחתן ועם רצון ההורים וכדומה. שיעור בהלכה. המטרה השנייה היא להציע הצעה אחרת מהגשת דפי מקורות ולנסות להתרגל לכך שאחת משיטות הלמדנות, יש כל מיני שיטות למדנות, אחת משיטות הלמדנות זו היכולת להוציא מתוך משפט את כל מה שניתן להוציא ממנו. כלומר במקום להביא גם רמב"ם וגם רשב"א וגם זה וזה וכדומה שההבדלים הם לא ענקיים, הרבה פעמים ניתוח המשפט עצמו הוא משמעותי ביותר. ומי שבישיבה מכירים שבדרך כלל שיעורים כלליים שלי מעט מאוד מאוד מקורות אבל איך אני קורא אותם היא שאלת מפתח. המטרה השלישית היא לטעון איזושהי טענה עקרונית, עיקרון על של ההלכה שתמיד כל מי שעוסק בהלכה צריך להיות מודע לו. והעיקרון הרביעי הוא להציג את הספר שנראה בעיניי ספר היסוד ביותר במחשבת ישראל, ממש היסודי ביותר והמשמעותי ביותר והוא שולחן ערוך כספר במחשבת ישראל, לא רק כספר הלכה. אלו ארבע מטרות ואני מקווה שאעמוד בהם ואם לא אז לא יודע. אוקיי. הכותרת של השיעור והנושא של השיעור הם מאוד ברורים. מצד אחד קראנו זה עתה בחג השבועות את כבד את אביך ואת אמך כחלק מתוך עשרת הדיברות. לא זו בלבד אלא שיש לנו מצווה נוספת שמופיעה בפרשת קדושים, איש אביו ואמו תיראו ואת שבתותי תשמורו אני ה'. לא זו בלבד אלא שכידוע לכם יש בחז"ל תמיד שני קולות. האחד שמבקש מאוד שלא נעשה דירוג במצוות. מצינו שעל מצווה קלה שבקלות והחמורה שבחמורות יש אותו שכר, למען ייטב לך והארכת ימים. שילוח הקן וכיבוד אב ואם, כדי ללמדך שאי אתה יודע מתן שכרן של מצוות. ויש מדרשים שונים שמתנגדים לתהליך דירוג. בבת אחת אותם חז"ל עצמם אמרו על מצוות מסוימות שהן שקולות כנגד כל המצוות כולן: ישיבת ארץ ישראל, מצוות ציצית, או עבירות כמו חילול שבת או עבודה זרה. ועל כיבוד אב ואם גם הרמב"ם מביא את זה בהלכות כיבוד אב ואם: השווה הכתוב כבודם של ההורים לכבודו של מקום. כמו שכתוב כבד את אביך ואת אמך כתוב כבד את ה' מהונך. כמו שכתוב איש אביו ואמו תיראו ואת שבתותי תשמורו כתוב את ה' אלוהיך תירא. וללמדך שבאמת אנחנו מדברים על משהו שהוא בטופ. ואני לא צריך להביא עוד הסברים ועוד מקורות לזה. זו כמובן נקודת מוצא. אולם צריך להתרגל וזו הטענה העיקרית שאני מבקש לטעון על הלכה בכלל. לעולם אין משהו אחד בהלכה, ליתר דיוק יש דבר אחד בלבד ומיד אני אסביר מהו. אין משהו אחד בהלכה שהוא תמיד נכון. אין מעשה אחד, אין איסור אחד, אין מצווה אחת, אין זה, שהוא תמיד נכון. לעולם צריך לבדוק האם על השולחן נמצאים יסודות אחרים. דוגמה לדבר שבטח נאמרה פה בשיעור אחר, כידוע לכם הדבר החמור ביותר, סליחה, הדבר היחיד שהתורה אומרת עליו במפורש שצריך להתרחק ממנו הוא השקר. מדבר שקר תרחק. לדעת הרמב"ם גם עריות, אבל הרמב"ם יחיד בזה: לא תקרבו לגלות ערווה, לא תקרבו הכוונה היא תתרחקו. לדעת הר"ן אולי בל ייראה ובל יימצא זה מצווה שהיא התרחקות מלא ייאכל חמץ. אבל בגדול במפורש כתוב, זה הדבר היחיד, מדבר שקר תרחק. ואף על פי כן פוסקים בית הלל כידוע לכם שכשמגיעים לחתונה והכלה הרי שהייתה חיגרת וסומא כמו שאומרת הגמרא בכתובות י"ז עמוד א', אומרים שרוקדים לפני הכלה כלה נאה וחסודה. מה ה... אני לא רוצה לעסוק בדוגמה אלא במבנה. המבנה הוא אכן נכון ששקר זה הדבר שממש צריך שתהיה אמת, צריך לא להתרחק. אפילו עבירות מאוד מאוד חמורות. שוב, אני לא הייתי מעיז לומר את זה, אבל הגמרא בנזיר אומרת את זה על גדולה עבירה לשמה ממצווה שלא לשמה. אף על פי שעריות זה יהרג ואל יעבור, יש לנו שתי דמויות שעברו עבירה בעריות והן בסיטואציות מסוימות, וזה התפתח גם לספרות השו"ת יותר מאוחר. אני מתכוון כמובן לאסתר ויעל. וכן הלאה וכן הלאה. כל פסיקת הלכה צריך להתרגל לזה, לא מספיק שאני דן בהלכה הזאת במצב הטהור שלה, זה התפקיד של בדרך כלל ספרות ההלכה, אלא אני צריך לבדוק מה קורה האם על השולחן מתנגשים דברים אחרים איתה. וזה בדרך כלל נעשה בספרות השו"ת, כן? בדרך כלל ספרות השו"ת מאמתת את ההיבטים השונים ואת ההסתכלויות השונות ואת הנסיבות השונות של ההלכה הזאת. והדבר הזה נכון, אני אומר עוד פעם, ביחס לכל דבר שקיים. אין משהו אחד. סליחה, יש משהו אחד, והוא כמובן אנוכי ולא יהיה לך, כן? שתי הדיברות הראשונות שנאמרו בגוף ראשון על ידי הקדוש ברוך הוא: אנוכי ה' אלוהיך, לא יהיה לך אלוהים אחרים על פניי. שאר הדיברות נאמרו בגוף שלישי. כן? כמובן הכל כפוף לעובדה שהקדוש ברוך הוא אמר שאומנם צריך לעשות ככה, אבל כשזה דוחה את זה וכדומה. אתן דוגמה אחרונה מעולמו של רב: אין יום כיפור שאתה לא מקבל כמה ימים קודם טלפון, והטלפון אומר: סבא נמצא במצב לא טוב, הרופא אמר שאסור לו לצום, זה מסכן את חייו, וסבא אומר: אין מצב שאני לא צם. אני צמתי מגיל חמש, אין מצב שאני לא צם ביום כיפור. הרב, מה להגיד לו? והתשובה מה להגיד לו, עכשיו אני מאוד מבקש לא תוציאו את דבריי מהקשרם, הרב עונה לו: אין מצווה לצום ביום כיפור. יש מצווה לעשות את מה שהקדוש ברוך הוא אמר. כשהקדוש ברוך הוא אמר לצום, אזי מי שצם מקיים מצווה ומי שלא צם חייב כרת. כשהקדוש ברוך הוא אומר לא לצום, אזי מי שלא צם מקיים מצווה ובנסיבות ומי שכן צם עובר עבירה. זה נכון ביחס, דוגמה אחרונה מהישיבה שלנו מאוד מוכרת, ארץ ישראל. כשהקדוש ברוך הוא אמר לעלות לארץ, אזי יהושע וכלב מקיימים מצווה והמרגלים עברו עבירה חמורה. דקה אחרי זה, שהקדוש ברוך הוא אמר לא לעלות לארץ בנסיבות האלה, אזי מי שלא עלה לארץ קיבל את הדין, והדבר הזה, אלה שעלו לארץ הם המעפילים, הם לא מקיימים מצווה אלא בדיוק להפך. וצריך מאוד להדגיש את העובדה הזאת כי כל פעם שאתה פוסק הלכה, שאתה לומד הלכה, אתה צריך לבדוק לא רק את ההלכה הזאת, נקרא לה הטהורה, אלא גם מה עומד מנגד לה בסיטואציות כאלה ואחרות. וזה בדיוק המציאות שבה אנחנו נמצאים. מצד אחד העיקרון של כיבוד אב ואם, החשיבות הגדולה שלו ושקיצרתי במקום שהיה אפשר להאריך עד כמה כיבוד אב ואם הוא באמת מהיסודות הכי נהדרים שיש, גם כמצווה שבין אדם לחברו כלפי ההורים, אבל גם כמצווה שבין אדם למקום של המשכיות המסורת וכן הלאה וכן הלאה. אבל מצד שני מדובר בהיבט אחר, שזאת האישה שאיתה אני רוצה להתחתן. האם זה, האם ההלכה מכירה, שמה את זה על השולחן ברצון שלי או לא? בזה אנחנו נעסוק תכף מעבר לדף. אבל לפני שנעסוק בזה הבה נקרא ביחד את השולחן ערוך, אבל בבקשה מכם הבה נקרא אותו בעיניים של שיעור במחשבת ישראל. בסדר? לא בעיניים של פסיקת הלכה, אלא אני אסביר קודם, אולי קודם נעשה את זה ואחר כך אני אסביר למה אני טוען את הדבר הזה. אז אם כן, אומרת ה, סעיף י"ג אומר: תלמוד תורה גדול מכיבוד אב ואם. שוב, אתם רואים הנה בראש ובראשונה התנגשות. אני לא נכנס כרגע להלכה למעשה, שאלה הזאת עלתה המון במה הכוונה, כלומר באיזו סיטואציה תלמוד תורה. למשל בתקופת ההתנתקות, השאלה הזאת, קשה לי למנות את מספר בני הנוער שאמרו אני רוצה ללמוד בישיבת גוש קטיף ואמא שלי אומרת על גופתי, כן? או אני רוצה ללכת לישיבה הפוך מהקו של אמא שלי, כן? כלומר כל אחד זה, ואמא שלי או גם אבא שלי אומר על גופתי וכדומה. אז אני לא נכנס כרגע לשאלה איך, מה זה הכוונה תלמוד תורה גדול מכיבוד אב ואם. ואני כן רוצה שקודם כל נלמד משהו עקרוני במחשבת ישראל. אין אין משהו אחד שהוא תמיד נכון. אני חוזר עוד פעם לדבר הזה. וגם אחרי שדיברנו בחשיבות הגדולה של כיבוד אב ואם, צריך עכשיו לדבר על החשיבות הדרמטית של תלמוד תורה, מה שאנחנו עושים עכשיו. וכמובן עכשיו נשאלת השאלה מה עושים כששני הדברים אלה מתנגשים? וכששני הדברים אלה מתנגשים, אז אני צריך להכריע. כלומר עקרונית הייתי רוצה לעשות הסדר, כיבוד אב ואם חצי כיבוד אב ואם או ליישב. אם אני יכול לעשות הסדר כנראה שזה טוב גם בעניין כיבוד אב ואם ותלמוד תורה. אבל אם הדברים מתנגשים, אז במערכת הערכים של התורה, לכן אני מסתכל על זה כשיעור במחשבת ישראל, תלמוד תורה גובר. כלומר זה מראה לנו מה החשיבות של תלמוד תורה, מה המרכזיות של התורה. ההלכה הזאת בעיניי היא הרבה יותר אפקטיבית מכל שיעור שנדבר על תלמוד תורה, ועל למה לומדים תורה ומה לומדים תורה. קודם כל בשורה התחתונה, וזה מה שמייחד את השולחן ערוך כספר הלכה, השולחן ערוך כספר הלכה מנקז לתוכו את כל העולמות הרוחניים שמסתובבים בעולם שלנו, ומגבש אותם לכלל שורה תחתונה או שורה מעשית. ולכן אם מישהו רוצה קודם כל שיעור על חשיבות תלמוד תורה, כדאי שיתחיל כך: כמה חשוב כיבוד אב ואם ואחרי שנלמד כמה חשוב כיבוד אב ואם, אז עכשיו נלמד שתלמוד תורה דוחה אותו. מה זה אומר על תלמוד תורה אתם יכולים להבין. עוד דבר, אמר לו אביו לעבור על דברי תורה בין במצוות עשה בין במצוות לא תעשה ואפילו מצווה של דבריהם, לא ישמע לו. שוב אני רוצה לקרוא את זה כשיעור במחשבת ישראל, ולחזור למה שאמרתי מקודם. ביסודו של דבר התורה שלנו נחלקת לשני חלקים: מצד אחד שש מאות ואחת עשרה מצוות ומצד שני שתיים. מי שאומר את זה זו הגמרא בסוף מסכת מכות, במעבר מכ"ג עמוד ב' לכ"ד עמוד א'. הגמרא אומרת שש מאות ושלוש עשרה מצוות נצטווינו, שש מאות ואחת עשרה שנאמר "תורה ציווה לנו משה מורשה קהילת יעקב" לאמור, תורה בגימטריה שש מאות ואחת עשרה. איפה עוד שתיים? שתי מצוות לא ציווה לנו משה אלא שמענו מפי הגבורה. עכשיו קודם כל זה פשוטו של מקרא, אני עוד פעם רוצה לחזור, לפני הזה פשוטו של מקרא, פשוט שתי הדיברות הראשונות כפי שאמרתי הן כתובות בגוף ראשון ואילו מהדיבר השלישי "לא תישא את שם ה' אלוהיך", נכון? לא "לא תישא את שמי לשווא", נכון? "כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ", לא "כי ששת ימים עשיתי את השמים ואת הארץ", כן? כלומר הדבר הזה ממש כתוב בפשוטו של מקרא, ההבדל בין תורה ציווה לנו משה לבין מה ששמענו מפי הגבורה. אבל הדבר הזה הוא לא רק היסטורי, זה לא רק עכשיו מתאר לנו איך ניתן מתן תורה. מה שהסברתי מקודם הוא שהדבר הזה הוא מהותני והוא בא ואומר בעצם יש רק שתי מצוות בתורה: אנוכי ולא יהיה. הם מקור הסמכות. שש מאות ואחת עשרה המצוות הן ביטוי לאנוכי ולא יהיה. כשאני מקיים מצווה אני מקיים שתי מצוות: א' אני מקיים מצווה אחת "לא תלך רכיל בעמך" וב' קיבלתי עול מלכות שמיים. כשאני מכבד אב ואם אני מקיים שתי מצוות, כשאני לא לובש שעטנז אני מקיים שתי מצוות, וכשאני כהן גדול מביא מנחת חביתין הוא מקיים שתי מצוות, אולי שלוש תלוי אם אתה מונה את זה כשתי מצוות שונות או לא. וזה, לכן כל הברכות שלנו הן ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם אשר קידשנו במצוותיו וציוונו ועכשיו זה מתחיל להתפצל. אבל קודם כל הדבר הזה. ולכן תמיד אנחנו צריכים לשאול את עצמנו מה ריבונו של עולם ציווה, אנחנו מקיימים את זה מכוח מצוות התורה. יש לזה המון השלכות, אני אומר את זה בקיצור כי זה לא נושא השיעור. השלכה נוספת של הדבר הזה זה הוראת שעה של נביא. נביא רשאי להקפיא שעה אחת כל אחת משש מאות ואחת עשרה המצוות ולהגיד לעת עתה לא מקיימים את המצווה הזאת. אבל נביא לא רשאי להגיד אפילו לא כהוראת שעה לעבוד עבודה זרה, כי מקור הסמכות שצריך לשמוע לנביא הוא הקדוש. הקדוש ברוך הוא, ואם הנביא אומר תעבדו עבודה זרה, אז אין מקור סמכות שציווה אותו לעשות את הדבר, כן? ויש לזה עוד השלכות, אני אתן לכם השלכה מעניינת. היה שופט בית משפט עליון דתי בתחילת שנות המדינה שהתנגד לחקיקה דתית מאוד. למרות שהוא היה ירא שמיים גדול. הוא אמר: הבה נניח שיהיה במדינת ישראל חוק ציצית, והבה נניח, ההנחה הכי מופרכת, שכולם ישמעו לחוק הזה וכולם ילבשו ציצית. אבל איזו ברכה הם יברכו? ברוך אתה יושב ראש הכנסת, אשר קידשתנו במצוותיו וציוונו ללבוש ציצית. כן, כלומר, ברגע שאתה מקיים את המצווה לא בשם ריבונו של עולם, אז אין לה משמעות. ואפשר לענות לטענה הזאת, אני לא, אפשר לענות לה, אבל אני רוצה קודם כל להבהיר דרך הדוגמה הזאת את העיקרון הרוחני העמוק שאת כל המצוות אנחנו עושים בשם שמים. לכן, כאשר כתוב כיבוד אב ואם ואבא ואמא אומרים לי: אל תעבור על מצוות השם, אזי כל החובת כיבוד אב ואם נובעת ממצוות השם. אז אם הם אומרים לי לעבור על מצוות השם, בעצם הם איבדו את הבסיס הרוחני של חובת כיבוד אב ואם. כן? כלומר, ולכן הסעיף הזה מאוד מאוד מסביר את, כפי שאמרתי, הוא סעיף שסוגר את הדיון, שהוא הגיבוש המעשי של הדיון על מה משמעות המצוות, איפה הקדוש ברוך הוא במצוות, מה החשיבות הגדולה של קיום המצוות מכוח ריבונו של עולם וכדומה. ואשר על כן, יש לנו עוד שיעור במחשבת ישראל בכלל על כל תפיסת המצוות ועל כל העניין שמתגבש בסופו של דבר בסעיף הזה בשולחן ערוך. לעומת זאת, האב שציווה את בנו שלא ידבר עם פלוני ושלא ימחול לו עד זמן קצוב, והבן היה רוצה להתפייס מיד לולי צוואת אביו, אין לחוש לצוואתו. האמת שבמידה רבה זה המשך של הסעיף הקודם, כן? כלומר, יש דברים שהבן לא חייב לשמוע לאביו. זה פותח לנו פתח קודם כל למה שאמרנו מקודם: אין משהו שתמיד נכון. אין משהו שתמיד נכון. האמת שבכלל צריך לברר מלכתחילה, אם היינו עכשיו באמת עוסקים בשיעור בעיון, מי אמר שבכלל מצוות כיבוד אב ואם כוללת ציות? מי בכלל אמר שהיא כוללת ציות? איפה כתוב שהיא כוללת ציות? מי אמר שאנחנו צריכים לציית להורים שלנו? שההורים שלכם לא יתלו אותי, אבל זה באמת שאלה ענקית. עוד נראה מעבר לדף שבכלל לא בטוח. אבל הבה נניח שילד צריך לציית להוריו, ובכל זאת אתם רואים שהשולחן ערוך אומר: יש חובת ציות, אבל כאשר מדובר לא רק על מצוות השם, אלא גם על בין אדם לחברו, על יחסים, על שלום שבין הבריות, ילד לא כפוף להוריו בנושא הזה. אתם מבינים איזה שגב עצום יש פה כשיעור על החשיבות הגדולה של קשרים, על החשיבות הגדולה של שלום פנימי באומה הישראלית וכדומה, עד כדי כך שזה עומד כנגד כיבוד אב ואם. עכשיו שימו לב: אסור לאדם להכביד עולו על בניו ולדקדק בכבודו עמהם, שלא יביאם לידי מכשול, אלא ימחול ויעלים עיניו מהם, שהאב שמחל על כבודו, כבודו מחול. טוב זה משהו ענק, ענק, ענק, אני אומר אותו בקיצור כי הוא מחייב הרבה מאוד. התורה נותנת הרבה מאוד כוח לבעלי סמכות. היא נותנת כוח לרב, כבוד מורא רב, היא נותנת כוח להורים, היא נותנת כוח למלך, שום תשים עליך מלך שתהא אימתו עליך, היא נותנת כוח לסנהדרין, היא נותנת כוח כל... כי ולכוח יש חשיבות גדולה מאוד. עם כוח אפשר לעבוד, בלי כוח אי אפשר לעבוד. מצד שני התורה מאוד מאוד מאוד ערה לעובדה שכוח מסוכן. זה שיעור באתיקה מספר אחד כאן שני הסעיפים האלה. כוח הוא מסוכן, כי כוח עלול להיות מנוצל לרעה. הכי, המקום שהתורה כותבת את זה בצורה הכי בולטת זה פרשת מלך. אחרי שהיא אמרה שום תשים עליך מלך שתהא אימתו עליך, התחילה להגביל: לא ירבה לו סוסים, לא ירבה לו נשים, לא ירבה... לא ירבה לו כסף וזהב, יכתוב ספר תורה, והנימוק לבלתי רום לבבו מאחיו. כל אחד שיש לו כוח יכול לזה, כמו קומונרית בבני עקיבא יש לה כוח ויכולה לנצל אותו לרעה בהכנסה להדרכה בגלל חנופה או בגלל טובות הנאה או בגלל כל דבר אחר. אין מישהו, כן, כל אחד שיש לו כוח, כל מ"כ שכל מי שפה עם איזשהו רמת תפקיד פיקודי, יש לו כוח. והוא צריך מצד אחד להשתמש בו ומצד שני מאוד מאוד מאוד להיזהר. מאוד להיזהר. והתורה זה עיקרון רוחני וכמובן גם אתי מהבסיסיים ביותר. כוח עלול להשחית. ולכן בכל מקום אתה תמצא את זה. התורה מזהירה את ה- איפה אני מכיר את ההלכה הזאת מאוד? אנחנו מכירים אותה בפורום תקנה. הבת שנוצלה על ידי אביה הסכימה סוף סוף להתלונן, והיא מתכוונת ללכת למשטרה ולהתלונן על אבא שלה. ואז אמא שלה שואלת אותה תגידי, את דוסית? את שומרת כיבוד אב ואם? ככה את עושה לאבא? לא כתוב כיבוד אב ואם בעשרת הדיברות שלך? וזה לומר ניצול הכוח הזה והסמכות הזאת של עשרת הדיברות ושל כיבוד אב ואם לרעה. והנה יש לנו כאן שיעור מבוא לאתיקה. בוא נקרא עוד פעם. אחת, אל תנצל. אסור לאדם להכביד עולו על בניו ולדקדק בכבודו עמהם, שלא יביאם לידי מכשול. כלומר, צריך לדעת שברגע שהוא עושה כזה דבר, בדרך כלל כולנו מכירים את התופעה הזאת שהתגובת נגד היא תגובה - מי שזוכר משהו משיעורי פיזיקה בכיתה י"א, כל דבר שאתה, כל כוח שאתה מפעיל לכיוון מסוים, נכון, חוזר אליך בעוצמה שווה ובכיוון הפוך. כאן המורה לפיזיקה יוסיף: בניכוי חיכוך. נכון? מי לא למד את זה בכיתה י"א? אני מניח שכל היושבים פה למדו את זה, ופה כולם למדו ליב"ה. אז הדבר הזה נכון גם רוחנית. הדבר הזה גם נכון רוחנית, כן? וההלכה הייתה ערה למה ניצול הכוח של האבא יכול לגרום אצל הילדים, והיא אומרת לאבא תגביל את ניצול הכוח שלך. ולפעמים ימחול ויעלים עיניו מהם, מותר לך. שהאב שמחל על כבודו, כבודו מחול. כן? מותר לך למחול על הכבוד, וכמובן עכשיו אנחנו צריכים להתחיל בעצם למה חלק מהכבוד - למה מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול, ואב שמחל על כבודו כן כבודו מחול? ורב זה שתי דעות בגמרא בקידושין. זה מסע ארוך, אני לא רוצה כרגע להיכנס לזה, אבל הנה יש לנו הלכה בשולחן ערוך שעוסקת ביחסי כוח, הן לגבי מפעיל הכוח והן לגבי סופג הכוח. כן? סופג הכוח וזה. זה נכון גם בהלכה הבאה: המכה לבנו הגדול, היו מנדים אותו, שהרי עובר על לפני עיוור לא תיתן מכשול. זה באמת, תנסו לחשוב מה אומרת ההלכה הזאת. ההלכה הזאת אומרת - איזה קודם כל איזה מכשול? רק שנבין את המילים. מה? כיבוד אב ואם, שבדיוק, שיחביץ לו בחזרה. כן, המכשול כיבוד אב ואם שיחביץ לו בחזרה. כלומר, שימו לב שזה דבר הלוואי והיו חושבים את זה גם בפוליטיקה הלאומית. שימו לב לעובדה הזאת שההלכה ערה והנה שיעור במחשבת ישראל על כוח בהקשר אחר. תדע לך שלפעמים הפעלת כוח מוגזם או וכדומה, היא גורמת לפעולה הופכית שאתה אחראי לה. עכשיו האמת היא שזה שיעור במחשבת ישראל הרבה הרבה יותר גדול. שוב אני אומר אותו בקיצור. בתורה כתוב "לפני עיוור", ליטרלי, "לא תיתן מכשול". זה מה שכתוב בתורה. והנה באה תורה שבעל פה ולקחה את העיקרון הזה והרחיבה אותו, ואמרה קודם כל לא מדובר רק על פגם פיזי של עיוור אלא על כל פגם פיזי - אל תיתן מכשול. ולא רק מכשול פיזי אלא גם מכשול עסקי. הספרי אומר: אל תיתן לחברך עצה שאינה הוגנת לו. כלומר, מה שנקרא "אסקימוסים", שאתה רוצה לצוד כלבי ים שם, אז אתה רוצה שהוא יילך לשם, אתה אומר לו שם יש כלבי ים. זה איסור לפני עיוור לא תיתן מכשול. ולא רק מכשול עסקי אלא גם מכשול רוחני של "הושט כוס יין לנזיר", הגמרא בעבודה זרה בדף ו'. כלומר, אנחנו פתאום לומדים משהו על התורה. גם בסעיף הבא מיד תראו. שהתורה בניגוד לתפיסה שלנו שלפעמים אנחנו מדייקים את ה ומבקשים להיות מדויקים בדיוק על המילים של התורה, זה שלב א', כך צריך ללמוד. אבל אנחנו צריכים להתרגל לכך שתורתנו הקדושה והתורה שבעל פה לימדה אותנו, אני פה ברשותכם אניח את המיקרופון. כן? כלומר התורה, זו תנועה שהחברה בישיבה מאוד מכירים אותה שאני תמיד מנסה להסביר. מי שכתב עליה המון זה הרמב"ן. אתם מכירים את הרמב"ן בקדושים תהיו, אתם מכירים את הרמב"ן על שבת, אתם מכירים את הרמב"ן בעשית הישר והטוב, אתם מכירים את הרמב"ן ונשמרת מכל דבר רע. הרמב"ן כתב על המושג הזה הרבה מאוד, והנה יש לנו בכלל תפיסה של מה זה תורה שבעל פה בתוך שולחן ערוך. כן, תפיסה של מה זה שולחן ערוך, סליחה, של מה זה לפני עיוור וגם הטלת אחריות לא על הבן, סליחה, גם הבן שירביץ לאבא שלו בחזרה לא מקיים מצווה, על זה אל תתבלבלו. אבל אם אתה, תשימו לב לאיזה תפיסת אחריות, אם אתה גרמת לכך שהתגובה תהיה כך וכך וכך וכך, יש עליך אחריות. באופן אישי לאחרונה הייתי בכנס בינלאומי על האם יש אתיקה יהודית של בינה מלאכותית, והבאתי את הסעיף הזה להראות שאחריות איננה רק אחריות של דברים שאתה עושה, אלא גם יש אחריות בתפיסה היהודית שאם אתה עושה משהו וזה גורם לאחרים ליפול במכשול אז האחריות שלך למרות שהיה אסור להם להרביץ, כן? כלומר יש פה עיקרון הרבה הרבה הרבה יותר רחב מהסעיף הזה. עוד הרחבה, סעיף כ"ד: חייב אדם לכבד חמיו. בואו נעצור רגע פה, בסדר, לא נמשיך הלאה. חייב אדם, איפה זה כתוב שחייב אדם לכבד חמיו? אם לא בעיקרון ההרחבה? אם לא בעיקרון הזוגיות? אם לא, כלומר אין איזה מקור ממוקד ושוב אתם רואים את תפיסת היהדות או תפיסת ההלכה איך פשוט הקורא שולחן ערוך לא רק, אני מדגיש עוד פעם, לא רק כשאלה הלכתית אם אני צריך לכבד את חמי או לא צריך לכבד את חמי, אלא כשאלה תפיסתית, רוחנית על התורה. וההלכה האחרונה שהיא אולי הכי שולחן ערוך שמחייב והוא: אם האב רוצה לשרת את הבן מותר לקבל ממנו. טוב, כאן אני שוב רוצה לפתוח נושא עצום שהוא מחלוקת ענקית בין הפוסקים, והוא השאלה, הנושא שעולה אינספור דיונים בין רבנים גם בני דורנו בין הלכה פורמליסטית לבין הלכה מהותנית. הלכה פורמליסטית, אבא, בן חייב לכבד את האבא, ולכן חלק מפוסקי הלכה יגידו שגם אם האבא רוצה לשרת את הבן, לבן אסור לקבל, כי אבא לא משרת בנים. אוקיי? שתיים, הלכה מהותנית, צריך לראות את הקונטקסט. הדוגמה שאתם מכירים כולכם למשל בין הלכה פורמליסטית להלכה מהותנית זה גילוח בחול המועד. אם אני הולך פורמליסטית, אסור להתגלח בחול המועד. אם אתה הולך מהותנית, אז לא רק שמותר להתגלח בחול המועד אלא שחובה להתגלח בחול המועד שלא יהיה מנוול בחג. ואין כמעט נושא שבו השאלה לא עולה, האם אני הולך פה לפי ההלכה הפורמליסטית והיו, או אני הולך כאן לאור ההלכה המהותנית. עכשיו אני מציג את זה, אני מציג את זה קצת בצורה קיצונית כי גם הפורמליזם הרבה פעמים מתייחס למהות וגם המהותנית, אנחנו לא רפורמים ולא קונסרבטיבים, אלא גם עוסק בנוסח ההלכה ובשמרנות ובהמשכיות של ההלכה. אבל תשימו לב שבעצם הסעיף הזה הוא סיכום של מהלך מאוד גדול לשאלת כיבוד אב ואם, האם אני בוחן אותה, סליחה, מהותנית או לא. ואני אומר זה הרבה פעמים דילמה, כן? כלומר לנו זה דילמה כהורים שמצד אחד אנחנו באמת באמת, האמת היא שזה כבר לא דילמה, זה די הוכרע שכולם עושים כמו השולחן ערוך. תראו כמה פעמים ההורים שלכם משרתים אתכם, תראו כמה פעמים הם באים אליכם, תראו כלומר בעצם בפועל נוהגים כמו סעיף כ"ה. אבל, אז האם הצלחתי להסביר שני דברים? א' שלא צריך הרבה מקורות, כן? כלומר לא, תקרא אותם כמו שצריך. וב' שאפשר לקרוא את השולחן ערוך כספר מחשבת ישראל, זה נכון אגב איפה שלא הייתם שמים אותי, כן? כלומר אם זה שנה שעברה למדנו חושן משפט, מי שהיה בשיעור שנה שעברה למדנו חושן משפט הלכות. אוקיי. עכשיו בואו נחזור לנושא שלנו. והנושא שלנו, תהפכו דף, עלה בשו"ת המהרי"ק. אנחנו מדברים על תשובה מלפני כשש מאות שנים, כלומר דמדומי תקופת הראשונים, ורבו של הברטנורא. כן, כלומר שתנסו רק לראות, ואחר כך השולחן ערוך, כן, כלומר מבחינת סדר הדורות. בעיקר המהרי"ק ישב באיטליה, והמון, המון, המון, איך בודקים חשיבותו של פוסק? אחד המבחנים לחשיבותו של פוסק זה כמה פסקים שלו נכנסו לשולחן ערוך ובעיקר לרמ"א. הרמ"א הרבה פעמים הביא פסק הלכה מכוח המהרי"ק. ואם כן בשו"ת שלו, זאת השאלה שלכבודה התכנסנו. אשר נסתפקת אם יש כוח ביד האב למחות ביד בנו לישא אישה אשר יחפוץ בה הבן. כן, כלומר הנה השאלה שאותה הצבנו, היחס, עכשיו אתם מבינים גם את הכותרת של השיעור, היחס בין כבד את אביך ואת אמך לבין על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד. אני יכול להגיד משהו קטנצ'יק ככה, שאני עורך חופה, אז האינדיאנים לוקחים את החתן לכלה ועומדים ככה בזה, ואז החתן עומד ללכת אל הכלה לכסות את פניה בהינומה, ואני תמיד עוצר את בדרך כלל זה שני האבות ואומר להם, על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו, כלומר שיחושו שכרגע זהו, הוא הלך אליה, ואדם עוזב את אביו ואת אמו והיו לבשר אחד. ועכשיו נשאלת, אני חוזר לשאלה, מה הדין בעניין הזה. עכשיו שימו לב לאיך המשנה, איך המהרי"ק, ואני עכשיו עובר חוזר קצת לעולם למדני של ניתוח מה שכתוב פה. אומר המהרי"ק, לעניות דעתי נראה שאם היא אישה ההוגנת לו שאין כוח ביד האב למחות ביד הבן. עכשיו המשפט הזה הוא בעייתי, אבל הוא לא בעייתי. אני אסביר למה הוא כן בעייתי ולמה זאת טעות מה שאמרתי. לכאורה המשפט הזה, אם אתם שמים לב, משלב בין קריטריון אובייקטיבי לקריטריון סובייקטיבי, נכון? כי מבחינה סובייקטיבית הוא אומר, מה הסובייקט פה? לו, נכון? מצד שני מה הקריטריון האובייקטיבי שיש פה? הוגנת. זאת אומרת, לכאורה התשובה שלו הולכת להיות שצריך קודם כל להעמיד במבחן האם היא בחורה הוגנת או לא בחורה הוגנת ואז הסתבכנו לגמרי. אבל אני חושב שזה בכלל לא נכון לקרוא את זה כך וזה בגלל העובדה שתמיד אתה צריך לבדוק מילולית מה פירוש המילה הוגנת בלשון, אני אתן דוגמה קודם כל מאוד מאוד ידועה במקורות הקדומים יותר. למשל, אנחנו קוראים דרך ארץ קדמה לתורה. מה זה דרך ארץ? עכשיו הרבה אנשים מסבירים דרך ארץ כמו היום, שדרך ארץ הכוונה היא מפיות, נימוסים, תודה, סליחה, בבקשה וכדומה וכדומה. ואז אתה אומר תהיה מנומס קודם ואחר כך תלמד תורה, אבל זה לא מה שכתוב. הביטוי דרך ארץ, אני אתן איך אני יודע שזה לא מה שכתוב, למשל, ואספת דגנך תירושך ויצהרך הנהג בהם מנהג דרך ארץ. מה אני צריך לתת מפיות לדגנך תירושך ויצהרך? או בליל הסדר אנחנו אומרים, וירא את עוניינו זו פרישות דרך ארץ. אז העוני שלנו היה שלא היינו יכולים להיות מנומסים? המילה דרך ארץ בלשון חז"ל היא אחרת לגמרי. היא דרך הארץ, ליטרלי, כן, כלומר מה שנהוג בעולם. ואז הנהג בהם דרך מנהג דרך ארץ הכוונה היא תורה ועבודה. הפרישות דרך ארץ זה יחסי אישות, כן, כלומר דרך ארץ היא גם ביטוי ליחסי אישות. וכשחז"ל אומרים דרך ארץ קדמה לתורה פירושו של דבר בגדול שספר בראשית וחצי שמות קדמו למתן תורה, כן, כלומר קודם כל ניתן, היה דרך ארץ ועכשיו הדרך של הארץ ולאחר מכן ניתנה תורה, כן, כלומר צריך להיזהר מאוד ממילים. הדוגמה עוד יותר מרחיקת לכת זה עם הארץ. מי שיקרא תנ"ך יראה שעם הארץ זה תמיד השכבה העליונה של החברה. ואילו בשפה שלנו, בשפת חז"ל כבר, עם הארץ זה השכבה התחתונה של החברה. גם שם אפשר להבין מה קרה. עם הארץ ליטרלי זה העם שהארץ שייכת לו, כלומר... בעלי הקרקעות. בתקופת המקרא בעלי הקרקעות הם השכבה העליונה. בתקופת הכיבוש הרומאי בעלי הקרקעות הם סחטני המיסים. אז המינוח בדרך אחרת השתנה, ובכלל צריך להבין שפה של תרבויות. אם מישהו מכם ייסע פעם לארצות הברית וייפגש עם איש עסקים או עם תורם לישיבה שהוא יעמוד בראשה והתורם יגיד לו אול ת'ינק אבאוט איט, הוא ייצא נורא מבסוט ויחשוב וואללה הוא יחשוב עליי. יש לי חדשות לכולם, כשהאמריקאי אומר אול ת'ינק אבאוט איט פירושו של דבר שכחתי מזה דקה אחרי שאתה יוצא. כן, כלומר אתה צריך לדעת לקרוא את זה. עכשיו, הוגנת לו מלשון הראשונים פה או סליחה, אתם מכירים את זה כל מי שלומד דברי ראשונים, מופת. מה זה מופת בדברי הראשונים? מופת בדברי הראשונים זה הוכחה, זה לא מויפת, אלא מופת בלשון הראשונים זה הוכחה, כלומר צריך לדעת מה המינוח. הוגנת לו, אין הכוונה שהיא עומדת באיזה מבחן אובייקטיבי, הוגנת לו הכוונה שהוא אוהב אותה. כן, כלומר זו האישה שהוא רוצה, ולכן יש פה רק קריטריונים, במשפט הזה רק קריטריונים סובייקטיביים. אבל אני רק רוצה להעיר, שאם היה פה קריטריון אובייקטיבי, אז באמת כלמדנים היינו צריכים לשאול אוקיי, מה קורה כשיש ויכוח בין האבא לבינו האם היא הוגנת או לא הוגנת, כן, כלומר מי השופט. תמיד שיש ויכוח על דבר כזה אתה צריך לשאול את עצך מי יכריע, כן, לא רק מה, אלא שימו לב למשפט הזה. הלאה. נימוק ראשון: חדא דאפילו לעניין ממון אודעי ליה רבנן לרבי ירמיה כמאן דאמר משל אב, וכן פסקו כל פוסקי ההלכה אשר ראיתי, כל שכן הכא שהוא דבר השייך בצער דגופא להניח האישה שחפץ בה ויצטרך לקחת אישה אחרת אשר לא תישר בעיניו כל כך. זה קל וחומר מקסים, מקסים. כלומר אתם רגע תקשיבו לו, וגם מבחינה למדנית. מה בטוח לפני הקל וחומר? מה שבטוח הוא שהמהריק פוסק הלכה כמו רוב פוסקי ההלכה, גם נפסק כך בשולחן ערוך יותר מאוחר, שאת כיבוד האב ואת כיבוד האם מממנים ההורים, לא הילדים. משל בן, אם אין להם וזה סיפור אחר, אבל זה שתי דעות בגמרא, במעבר מהשורה האחרונה של עמוד א' לעמוד ב', לא, סליחה, במעבר מהשורה האחרונה של עמוד ב' לשורה הראשונה של עמוד א', ולהפך, השורה האחרונה של עמוד ב' לשורה הראשונה של עמוד א', והגמרא אומרת בסופו של דבר נפסק להלכה שכיבוד אב ואם משל... מה? משל אב, סליחה, סליחה, משל אב, זה בטוח. עכשיו המהריק עושה קל וחומר: ומה אם כסף אני לא צריך לוותר אלא זה משל אב, על אהבתי אני אצטרך לוותר? כן, עוד פעם תקראו: כל שכן הכא שהוא דבר השייך בצער דגופא להניח האישה שחפץ בה ויצטרך לקחת אישה אחרת אשר לא תישר בעיניו כל כך. עכשיו, זה באמת קל וחומר מאוד מאוד מקסים שגם פותח הרבה עיניים ואומר: כסף כסף, יפה מאוד, אבל יש דברים שהם נמצאים אצלנו ביותר משל הכסף ויותר משל התקציב. ואשר על כן אתה רואה, זה מחזיר אותנו להתחלת השיעור שגם לכיבוד אב ואם יש מגבלות, אבל לא רק מגבלות, עכשיו שימו לב, לא רק מגבלות שבאים מכיוון אחר, כלומר כמו שראינו, אבא שאומר לחלל שבת או תלמוד תורה, כל הדברים האלה, אלא פתאום אנחנו מכירים משהו פתאום חדש בהלכה, שההלכה מכירה בי כילד, היא מכירה באהבתי, היא מכירה ברצוני, היא מכירה בכספי. אני הייתי מביא ראיה עוד יותר טובה מאשר המהריק פה, המשנה אומרת בבבא מציעא: אבדתו ואבדת אביו אבדתו קודמת. לא זו בלבד אלא הגמרא אומרת זה לא רק איזושהי הלכה שנוגעת לאבדה בלבד, אלא שלך קודם לשל כל אדם. כך אומרת הגמרא. מנא הני מילי? אומרת הגמרא: אפס כי לא יהיה בך אביון, שלך קודם לשל כל אדם. הו, זאת אומרת פתאום נפתח לנו כאן בתשובה של המהריק עוד עולם רוחני שלם. זה מה שאנחנו מכנים תורת ארץ ישראל, לא לשים לב רק לנימוק הטכני אלא עולם רוחני שלם שגם ילך ויתעצם בהמשך התשובה, שההלכה כפי שאמרתי זה לא רק שיש הלכות מנוגדות כמו חילול. אלא, יש פה גם התייחסות לאוטונומיה, למי שאני, לצרכים שלי, לאהבות שלי, לרצונות שלי, ההלכה מכירה בהם. שזה באמת פותח פתח עצום, שוב, אני משתמש בהלכה הזאת המון בתחום אחר שאני עוסק בו. לא יודע אם שמעתם על צוהר עד 120, צוהר עד 120 זה פרויקט ענק שעוזר למשפחות לקבל החלטות בסוף החיים, או אם מישהו מהמשפחה יש לו דמנציה. והשאלה הזאת, אחד הדברים המרכזיים שאנחנו מסבירים זה שמשפחה שעכשיו מתחילה מסע ארוך לטפל בהורים עם דמנציה שהולכים ושוקעים, זה יכול להיות עשרות שנים, צריכה לדעת שמבחינה, אני לא נכנס כרגע מבחינה טיפולית, אבל מבחינה הלכתית, יש להם את כל החשיבות ואת כל הלגיטימציה בעולם לדאוג גם לעצמם. גם לצאת לחופש, גם לזכור את בן הזוג, גם לזכור שיש להם ילדים וכדומה, וההלכה לא מחייבת אותם להשתעבד לחלוטין לכיבוד אב ואם. כלומר שוב אתם רואים לקיחת עיקרון הלכתי שהולך ונעשה מיושם ברוחב הרבה יותר גדול מאשר היותו ממוקד במוקד המיוחד הזה, והנה ההלכה מכירה באהבתנו לפי דעת המהרי"ק. זה נימוק ראשון. נימוק שני, עוד יותר מרחיק לכת, ועוד דקרוב הדבר בעיניי להיות כמצווה לעבור על דברי תורה. וואו. כלומר אם אבא עכשיו הוא מכניס את המקרה הזה שאני רוצה להתחתן עם מישהי ואבא שלי לא מסכים, הוא מכניס את זה להלכות הקודמות שלמדנו, לא רק להכרה בי אלא לסתירה בין שני עקרונות של התורה. מה הם שני העקרונות של התורה? אז מצד אחד אתם יודעים, כיבוד אב ואם, אבל מה עומד מהצד השני? שהרי אמרו רבותינו ז"ל אסור לאדם שיקדש את האישה עד שיראנה. אלא שעכשיו הותר פן יקדימנו אחר, כמו שכתבו התוספות והפוסקים, הרי שהקפידו שיקח אישה אשר יחפוץ בה ותמצא חן בעיניו. וכן בכמה מקומות חשו חכמים ז"ל לחבב האישה על בעלה. וואו. עכשיו צריך להבין כמה הדבר הזה רחוק. מה נאמר פה? נאמר פה שמצוות, זאת אומרת אהבה בין איש לאשתו היא לא רק כמו בפסקה הקודמת, צורך שלי, רצון שלי, זכות שלי, משהו שלי, אלא זה דבר שהתורה מצווה עליו. עוד יותר, אבל גם מתירה איסורים בגללו. אני אתן שתי דוגמאות לפני שנגיע לפסקה הזאת. דוגמה אחת, כל מי שלמד פה פרק שמיני של יומא יודע שיש מחלוקת גדולה בין הראשונים האם חמישה עינויים מדאורייתא או רק אכילה ושתייה. נכון? האם גם רחיצה, נעילת הסנדל וכדומה הם גם כן אסורים מדאורייתא? אחת הראיות שמביאים אלה שסוברים שחמשת האיסורים הם לא מדאורייתא, רק שניים, זה המשנה שאומרת המלך והכלה ירחצו את פניהם. המלך והכלה ירחצו את פניהם, אז אם זה היה איסור דאורייתא, למה? כמובן, הכלה כדי לחבב אותה על בעלה. אז אם זה היה איסור דאורייתא, הם טוענים, לא היה מצב כזה שהתורה תתיר לכלה לרחוץ את פניה. נו, מה לעשות שיש ראשונים שסוברים שזה כן דאורייתא ובכל זאת המשנה הזאת קיימת? פירושו של דבר שהנה, יש לנו כאן דוגמה שאנחנו מתירים את אחד עינויי יום הכיפורים כדי לימים הראשונים שאחרי הנישואין, ימי ההתקרבות, ימי ההיכרות ההדדית, לרחוץ את פניה. זה דוגמה מרחיקת לכת. דוגמה לא פחות מרחיקת לכת זה הדוגמה שהוא מביא פה, גמרא בתחילת פרק שני של מסכת קידושין, שחז"ל מתירים להתבונן ביופיה של חברה שלכם כדי לדעת אם אתם רוצים להתחתן איתה למרות האיסור להביט על פני אישה וליהנות ממנה. שזה דרמה של ממש מבחינה הלכתית. אסור, לא רק זה, מטילים איסור. עכשיו כאן בכרם ביבנה ראש הישיבה היה אומר, זכר צדיק לברכה היה אומר, כן אבל לא כתוב אסור לאדם שיישא אישה עד שיראנה ויראנה ויראנה ויראנה ויראנה ויראנה. הוא תמיד היה חוזר על זה, כן? אבל הרב גולדוויכט זכר צדיק לברכה, אבל בסדר, אבל אני לא נכנס כרגע לעקיצה הזאת כמו לפסיקה הלכתית. אני כרגע מדבר על הלכה. כן, מבחינה הלכתית אתם מוצאים ש... שהתורה, אתם... אני כבר לא יודע אם זה עכשיו הלכה או שזה תפיסת עולם או שזה מחשבת ישראל או שזה הכל ביחד. זו המשמעות של תורת ארץ ישראל, כן, שבעצם הכל חובר פה ביחד לתפיסת עולם של החשיבות הגדולה של התאהבות ושל יחסים טובים בין איש לאישה, שלא לצטט פה את מה שמצינו שמחק הקדוש ברוך הוא שמו על המים, ועוד כהנה וכהנה. אפשר להביא עוד אינספור דוגמאות וכמובן גם לחובות לעולם יהא אדם זהיר באונאת אשתו ועוד כהנה וכהנה. ואומר עכשיו לוקח את זה המהרי"ק ומשתמש בזה כנימוק הלכתי שאוסר כמעט על הבן, כנראה אוסר על הבן לשמוע לאבא שלו. זה כבר לא שהוא לא חייב, שהוא רשאי להילחם על זה, אלא לא יהיה מצב כזה שהוא רוצה להתחתן עם מישהי והאבא, כי סביר להניח, כן, שהאישה שהאבא ירצה להתחתן איתה היא לא זאת שהוא רצה בה. אוקיי, אז זה בכלל מהלך שני. מהלך שלישי ואחרון שאנחנו נראה, זה מהלך אני רוצה להסביר שוב קודם כל מבחינה למדנית או משהו מאוד אופייני לספרות השו"ת. פעמים רבות ספרות השו"ת המון תשובות יש ככה, פעם מנינו עשינו ככה חלוקה בינינו בישיבה, אני מדבר לפני עשרים שנה, מצאנו בקלות אלף תשובות ככה תוך כמה שעות. וזה מהלך מאוד יפה. אז אני רוצה להסביר רגע אותו מבחינה למדנית. שמתם לב שעד פה שתי שני הנימוקים הניחו מבחינת ההנחה שילד חייב לציית להוריו. הם רק שאלו האם במקרה הזה הוא צריך לציית, והפסקה הראשונה אמרה לא בגלל הכרה באוטונומיה שלו, והפסקה השנייה אמרה לא בגלל ההכרה בחשיבות ההתאהבות. וזה הרבה פעמים ספרות השו"ת התשובה מתחילה בקבלת ההנחות של השואל, תקשיבו טוב, בקבלת ההנחות של השואל אבל בעימות עם דברים אחרים. אבל הרבה פעמים בספרות השו"ת קורה השלב הבא, והשלב הבא אומר רגע רגע רגע רגע רגע, בוא נבחן בכלל את נקודת ההנחה הראשונית. אתה הנחת כך וכך. בוא נקרא את זה ונתן לכם גם כן מצער עד מאה ועשרים, שימו לב. ועוד, דעד כאן לא מפלגי אם משל אב משל בן אלא בדבר דשייך האב בגווה, פרנסת האב שצורך גוף האב וקיומו. אבל במילתא דלא שייך בגוויה כהא פשיטא דאין כוח לאב למחות בבן, לא משום כבוד ולא משום מורא. דלא שייך כבוד אלא כגון מאכילו משקהו מלבישו ומנעילו. מורא, לא ישב במקומו ולא סותר דבריו. וכן כיוצא בזה דשייך לאב, אבל במילתא דלא שייך האב בגווה פשיטא דאין כוח לאב למחות ביד בנו. האם אתם מבינים מה הוא עשה פה בכלל? כאן בפסקה השלישית אומר בוא נחזור רגע לחקור מלכתחילה אם ההנחה שלך הייתה נכונה, והאם מצוות כיבוד אב ואם כוללת בתוכה בכלל, האם אני צריך להביא נימוקים למה הבן לא צריך לשמוע לאב או אני לא צריך להביא לזה נימוקים כי זה בכלל לא קיים? כתוב בתורה בגמרא איזהו מורא, כתוב בתורה בגמרא איזהו כבוד. לא כתוב שהוא צריך לציית בכלל, בטח שלא בעניינים שנוגעים לו. אבא רוצה שאתם תלמדו פיזיקה ואתם רוצים ללמוד כימיה, אבא רוצה שתלמדו בבא בתרא ואתם רוצים ללמוד בבא קמא, זה לא עימות. זה לא רלוונטי. אני מדבר הלכה, כדאי להיות גם נחמד להורים כן, אבל אני מדבר כרגע שוב אני פוחד שההורים יתלו אותי, אבל קודם כל צריך לבחון את כן. אבל אי אפשר לומר שהכוונה היא שפשוט יש גבולות לציוות? אבל זה לא מה שכתוב פה. תקרא את הפסקה. לא, אני לא אמרתי שאי אפשר לומר, אני שואל מה המהרי"ק אומר. מה שהוא אומר, הרי הוא אומר לא מפלגי משל אב משל בן, כאילו הוא אומר לא מפלגי בגדרים האלה, חז"ל נתנו גדרים מסוימים, אולי חז"ל נתנו גדרים מסוימים לציוות. עכשיו יש דברים מסוימים. לא, זה לא מה שהוא אומר. הוא אומר חז"ל חייבו כיבוד אב ואם רק בדברים הנוגעים לאבא. הם לא בדברים הנוגעים לי. זה מה שכתוב. אבל ראינו שבשולחן ערוך נגיד. רגע רגע, שנייה, אני יש לי תשובה לזה, אבל שנייה, אוקיי? קודם כל אנחנו אני רוצה שקודם כל נקרא את המהרי"ק, אני רוצה לתת לכם דוגמה עוד יותר מרחיקת לכת כדי שתבינו מה שזה. שוב ב... לקראת המוות הרבה פעמים עולה השאלה האם לחבר למכונת הנשמה או לא לחבר, האם מותר לא לחבר למכונת הנשמה בשבת? כן מותר לחבר למכונת הנשמה? ויש על זה הרבה תשובות בפוסקים. אבל לפעמים אתה מתחיל לשאול את עצמך מלכתחילה איפה בכלל כתוב שלמה אני צריך היתר לא לחבר למכונת הנשמה? איפה כתוב שאני חייב? איפה בכלל כתוב שאני חייב להתרפא? הקדוש ברוך הוא בא לקחת את החיים שלי, יאללה, החזרת ציוד. יותר מזה, אם כתוב ורפא ירפא מכאן שניתנה רשות לרופא לרפא, מכאן הוכחה שאין בכלל חובה להתרפא. כלומר, לפעמים אתה צריך לבחון את השאלה הזאת, אני מדגיש, לא פסקתי הלכה עכשיו. בסדר? זה יותר מורכב. אני רק רוצה להראות את התהליך הלמדני. התהליך הלמדני שלפעמים אנחנו מניחים כל מיני הנחות מובנות מאליהן, ובעצם אתה צריך לשאול את עצמך מלכתחילה מי אמר שההנחות האלה בכלל נכונות? ובספרות השו"ת זה הרבה פעמים בנוי ככה. כלומר, בשלב הראשון המשיב מקבל את ההנחות של המקשן, של השואל, ואז הוא מערער על זה. מתי אני צריך לסיים? לפני חמש דקות. אוקיי, אז ברשותכם אני רק חוזר על המשפט הראשון שאמרתי. ביקשתי לעסוק בארבעה דברים. אחד בנושא, הרי אתם רשאים להתחתן עם מי שאתם רוצים. שתיים בכך שלא צריך הרבה מילים. צריך לקרוא ולנתח את מה שכתוב ולא הרבה מאוד מילים והרבה מאוד מקורות. בכלל אני מציע גם בלימוד ראשונים וגם בלימוד עיון להתרגל לשאול את עצמך תמיד מה המקסימום שאני יכול להוציא מהתוספות הזה ואז תגלו, הבה נניח שהיה רק תוספות ותגלו עולם ומלואו. שלוש עיקרון העל של ההלכה. שני עקרונות על בעצם דיברנו. א, שתמיד משהו עומד מול משהו. ודבר שני שהרבה פעמים, לא תמיד, צריך לבחון את ההנחות מלכתחילה של הלכתחילה. אני אתן לכם דוגמה שכולכם ודאי נפגשתם, אין ראש ישיבה שמתחיל ללמד בבא קמא שלא שואל מניין שאסור להזיק. נכון? שיעור כללי ראשון בכל הישיבות מאז קום שיעור כללי ועד היום. נכון? אני לא חושב שיש איזושהי ישיבה בעולם שלומדת בבא קמא שראש ישיבה אומר אבל איפה כתוב שאסור להזיק בכלל? לנזקי רכוש, נזקי גוף כן, אבל לנזקי רכוש. אז הרבה פעמים לחשוב על זה שמאיפה אני מתחיל את הדיון. וארבע האם השתכנעתם ששולחן ערוך יכול להיות שיעור במחשבת ישראל. כל טוב.