בנין עולם - גדרי מצוות פרו ורבו

מצוות פרו ורבו, וננסה להגדיר מהי בדיוק המצווה. ואני רוצה קצת לקצר, כי כדי להגיע קודם כל לדברים החשובים מבחינה הלכתית. זו שמדובר מצווה גדולה, המצווה הראשונה בתורה, זה ידוע לכולם. על ידי המצווה הזו אדם ממש נעשה שותף עם הקדוש ברוך הוא, כי הגמרא אמרה, שלושה שותפים יש באדם, האבא והאימא, ויחד איתם גם הקדוש ברוך הוא. וגם זו השאלה השלישית ששואלים אדם ביום הדין, האם עסקת בפריאה ובייה? אמרו ביבמות, סג עמוד ב, אמר רבי אליעזר, כל מי שאינו עוסק בפריאה ובייה כאילו שופך דמים. רבי יעקב אומר, כל מי שאינו עוסק בפריאה ובייה כאילו ממעט את הדמות. אז מהי המצווה של פריאה ובייה? אמרו חברים במשנה, ביבמות סא״ב לא יבטל אדם פריאה ובייה אלא אם כן יש לו בנים. בית שמאי אומרים שני זכרים, ובית הלל אומרים זכר ונקבה שנאמר זכר ונקבה בראם. יש דעה שאומרת, כמו הריד, שבעצם בית הלל אומרים שיוצאים או בשני בנים או בבן ובת, אבל לדעת רוב הפוסקים שדעת בית הלל שיוצאים רק בבן ובת, אם היו שני בנים, לא יוצאים ידי חובה. אם היו לו בנים ומתו, לדעת רב הונה קיים את מצוות רובו, כי המצווה הייתה להוליד, והוא הוליד. אבל לדעת רבי יוחנן, כיוון שאין בנים שימשיכו אותו, הוא לא קיים את המצווה. כלומר, אם הם נפטרו לפני שהוא נפטר, הוא לא קיים את המצווה, וכך נפסק להנחה. אומנם אם הבן והבת הולידו ילדים, אז גם אם הם נפטרו, הוא קיים את המצווה. אם רק אחד מהם הוליד, אז גם לא קיים, צריך ששני הילדים יוכלו לקיים. הכוונה אם אחד מהם נפטר, בלי שהוא הוליד, והשני אפילו הוליד הרבה ילדים, לא קיים את המצווה. אם היה אחד הילדים לא מסוגל ללדת, גם הוא לא קיים את המצווה. ומכאן לשאלה, האם נשים חייבות גם כן במצווה? נחלקו בזה התנאים במשנה יבמו צמיחי עמוד ב', האיש מצווה על פרייה וביאה, אבל לא האישה. רבי יוחנן ברוקה אומר, על שניהם הוא אומר, ויברך אותם אלוהים, ויאמר להם אלוהים, פרו ורבו. כלומר, שניהם צווו. שואלים חכמים, מנה אנא מילא? אמר רבי אלה, משום רבי אלעזר, רבי שמעון אמר קרא, ומילאו את הארץ בכבשוה, איש דרכו לכבוש. האמת, אם אפשר לבקש שם שיפסיקו לנגן, זה יעזור ממנו. מה? אנחנו משפטים. יופי. תודה רבה. אז אם כן, הסיבה שחכמים אומרים שהאיש חייב ולא האישה, כי נאמר וכבשוה, והאיש דרכו לכבוש ולא האישה. רבי יוסף אמר מאחה, אני אל שדאי פרה וווה, ולא כאמר פרה וווה. אנחנו יודעים שהאיש חייב ולא האישה, אבל באמת זה לא פשוט. ראינו מחלוקת תנאים, יש גם מחלוקת אמוראים. אם נאמר רבי יוחנן ורבי יהושע בן לוי, אחד אמר הלכה כרבי יוחנן בן ברוקה, ואחד אמר, אין הלכה כרבי יוחנן בן ברוקה. אני מקצר. הגיעה אישה ופסקו לה, כלומר, רצתה בעלה עקר, רצתה להתגרש ולקבל כתובה. אמר לה הרב בשלב ראשון, את לא חיה בפרייה וביה. אבל אמרה, מה, לא יהיה לי בן שיוכל לסעוד אותי כשאני אהיה זקנה? כלומר, אם את באה בטענה הזו, אז מגיע שיגרש אותך, הוא ייתן לך גם כתובה. אז שוב, מצד אחד נפסק כמו חכמים, שהאישה לא חייבת בפריה וביה, אבל מצד שני היא יכולה לטעון, אני רוצה ילד. והטענה הזו חזקה כל כך שהיא מצדיקה גירושין, ועוד מגיע לה כתובה. המי שחוכמה אומר, למה באמת התורה לא ציוותה ולא חייבה את האישה גם בפרו ובו? והוא מסביר שהתורה דרכיה דרכי נועם, ולכן התורה לא ציוותה על מצווה שהיא ממש קשה. היום היא קצת נהייתה יותר קלה, אבל בעבר גם היה העצב לא היה פידורל, וגם ממילא העצב היה הרבה יותר גדול, וגם הסכנה הייתה רבה מאוד. לא מעט מקרים היו שנשים מתו בשעת לידתן, ולכן אומר המשך חוכמה שאי אפשר לחייב את זה, את האישה, אלא היא צריכה להתנדב. באמת, אם אנחנו מדייקים, אז כאשר המצווה מופיעה בשלב הראשון אל אדם וחווה, נאמר להם פרו ורבו, לשניהם. אחרי המבול, כאשר המצווה נאמת לנוח, אז המצווה נאמרה לנוח ולבניו. כלומר, אפשר להגיד, אחרי חטא אדם הראשון, ובעצם תלדי בנים, אז באמת החיוב היה אך ורק לאיש. עכשיו אולי השאלה הגדולה. באמת, האם אכן נשים פטורות מהמצווה? אולי אני אשאל יותר, וזה יפה ככה להגיד, ויגיד האישה, את רק עוזרת לבעלך לקיים את המצווה, אבל עיקר המצווה זה שלום. תודה רבה שאת גם עוזרת ואת מסייעת. כל מה שאת יולדת וכל זה, זה לא המצווה שלך, זה המצווה שלו. מה אתם אומרים? זה נראה יפה להגיד את זה? בכל מקרה שאני שאלתי בשיעור נשים, אמרו לא כל כך נראה. אבל דבר מעניין, אני רוצה ברמז. שם הגמרא שאומרת שמי שמסביר שהאיש חייב ולא האישה בגלל כבשוה זה רבי אלה, משום רבי אלעזר ברבי שמעון, ושם מיד אחר כך הגמרא מביאה עוד מאימרות בשמו. אמר רבי אלעזר משום רבי אלעזר ברבי שמעון, כשם שמצווה לאדם לומר דבר הנשמע, כך מצווה לאדם שלא לומר דבר שאינו נשמע. אולי יש קשר. אחר כך יש עוד מאימרה. מותר לו לאדם לשנות בדבר השלום. יש מי שאומר מצווה לשנות. יכול להיות שיש קשר, שאולי צריכים להגיד את זה בצורה טובה יותר. אבל באמת השאלה היא גדולה. אני רוצה לענות. יש במצוות פרייה רבייה שני חלקים. חלק אחד זו המצווה הכללית, שהיא יותר גדולה, ובמצווה הזו האיש והאישה שווים. ויש אחר כך הגדרה פרטית של המצווה. אולי נתאר את זה. מה המשמעות של מצווה כללית? מצווה כללית פירושה יסוד ומגמה בתורה, שעדיין אין בה גדרי חיוב, אלא ערך וייעוד שאדם מצווה להזדהות עימו ולהשתדל לקיימו ככל יכולתו, אבל אין עדיין הגדרה. אפשר להגיד שזה בדומה לכך גם תלמוד תורה. התורה ניתנה לגברים ונשים כאחד, ונשים חייבות לחיות חיי תורה. הן צריכות ללמוד מה שצריך בשביל זה, אבל גדר מצוות תלמוד תורה היא על האיש. והאישה פטורה, כי אם תלמד, יש לה מצווה. אז נגיד את זה יותר. כלומר, מדובר פה קודם כל בערך כללי שהוא מעל ומעבר למצוות. זו המגמה היסודית של הבריאה. כמו שאמרו חכמים במשנה, לא נברא העולם אלא לפריאה וביאה. ואולי נחזק את זה. אולי קודם כל נגיד למה צריכים הגדרה פרטית. זה שזה דבר גדול, אפשר להגיד, מבינים. אבל כיוון שמדובר במצווה שהיא כל כך כללית, אבל היא תלויה בזה שאתה רוצה למצוא אישה והוא צריך להתגבר על כל מיני קשיים. ולפעמים יש עיכובים ויש בעיות של פרנסה. כלומר, המציאות היא מאוד מורכבת. ולכן קבעה תורה הגדרה. צריכים להתחתן, ועוד אמרו חכמים שהמצווה הזו היא בזמן מסוים, עד גיל 20, וחכמים שאמרו עד 24. כלומר, ממש קבעו גדרים, וזה חייב להיות בן ובת, כי אם לא, אף על פי שהמצווה הזו היא גדולה מאוד וחשובה מאוד, יכול להיות שבגלל קשיי המציאות היא בסוף לא תתקיים. לכן צוותה התורה גם ציווי פרטי, שאדם ידע, הוא חייב לקום ולעשות מעשה, ולא להסתפק בזה שהוא אומר, זה נורא חשוב לי, אני נורא רוצה, אני בעזרת השם משתדל, אולי עוד עשר שנים, אולי כשאני יותר מבוגר. לא. הוא צריך להתאמץ ולשקוד על זה כדי לקיים את המצווה. ההבדל להלכה, שאם איש לא רוצה להתחתן, כעיקרון אמרו רחמים, כופים אותו. אמנם השאלה באמת איך אפשר לכפות אותו, כי הרי אפשר להגיד לו עם מי להתחתן, אבל ככה פסק בשולחן ערוך, איש שלא רוצה להתחתן, כופים אותו. איך כופים? יש שאומרים, נותנים לו מקרות, יש שאומרים, מייסרים אותו, עושים לו קנסות, אבל גם אז, עם מי להתחתן? כלומר, קודם כל מדובר על משהו עקרוני, שאם הוא לא רוצה להתחתן, אפשר לעקוף אותו. אפשר לצייר ציור, לדוגמה, שיש לו קשר עם מישהי, ושואלים אותו מתי אתה מתחתן, הוא אומר, אני רוצה להתחתן איתה, אבל בקיץ. בקיץ זאת אומרת, בחורף. בחורף, בקיץ, באיזה שלב אומרים לו, או שאתה מתחתן, או שאתה חוטף מכות. נניח, לפי הדעה, שנותנים מכות. עוד דוגמה נוספת, שאלה של אישה לריבש. שהיה איזה אדם צעיר, שבחור, שלא כי הם קצת פעורבו, והוא התקשר עם אישה מבוגרת מאוד, אבל עשירה גדולה. והוא טען שזאת אהבת חייו, והוא, לא אכפת לו על הכסף בכלל, רק רוצה בגלל אהבותו אליה. והמשפחה של האישה אומרים שכל מה שהוא רוצה זה להתחתן כדי לקבל את הירושה שלה. ואז שאלו את הריבש, כלומר, הקהילה שם רצתה לכפות עליו שהוא לא יכול להתחתן איתה, כי אם הוא מתחתן איתה הוא לא מוליד ילדים, הוא לא מקיים פעורבו. שלחו את זה לריבש, הריבש אמר, כעיקרון, אתם צודקים, היה אפשר לכפות אותו שלא להתחתן איתה, אבל לא כדאי לכפות, הדברים בנושאים האלה הם מורכבים יותר, ולכן לא כדאי להשתמש בזה. אבל הנה לנו דוגמאות למקרים שהיה אפשר לדבר על כפייה. אז אם כן, כשהאיש לא רוצה להתחתן, או רוצה להתחתן עם אישה שהיא לא יכולה ללדת, כי עיקרון הוא לא בסדר, הוא עבריין, והיה אפילו אפשר, אם אפשר ללחוץ עליו, ללחוץ עליו. לעומת זאת, אישה שהיא לא עושה את זה, אומנם מבטלת מצווה מאוד גדולה, היא לא מקיימת אותה, אבל אי אפשר להגיד שהיא עבריינית. יש לה, כמו שאמרנו, מצווה כללית, להשתדל עד כמה שאפשר, אבל אין עליה חובה פרטית, ולכן כאשר היא מתבטלת מזה, היא לא נחשבת עוברת על המצווה. עכשיו, נסביר. המצווה הכללית היא יותר חשובה מאשר המצווה הפרטית. המשנה במסכת גיטין, בדף א' עמוד ב', מי שחציו עבד וחציו בן חורין, עובד את רבו יום אחד ואת עצמו יום אחד, דברי בית הלל. בית שמאי אומרים, כלומר, כיוון שיש לו אדון אחד והוא חצי בן חורין, יום אחד יעבוד לעצמו, יום אחד לרבו. בית שמאי אומרים, תיקנתם את רבו, ואת עצמו לא תיקנתם. לישא שפחה אי אפשר, שכבר חציו בן חורין. בת חורין, הוא לא יכול להתחתן, כי היא חציו עבד. אז מה, ייבטל? יכול להיות שהוא לא יוכל להתחתן ולא להוליד ילדים? והלוא לא נברא העולם אלא לפריאה רבייה. כלומר, כל עולם נברא בשביל בריאה רבייה. אדם הוא בצלם אלוקים, הוא ממשיך את הבריאה על ידי שהוא ממשיך להוליד ילדים. אז איך אפשר שיהיה אדם שלא יכול להתחתן? והראיה מזה, שנאמר, לא טוב רע לשבט יצרה. הפסוק שם הוא רחב יותר, ואומר, זו תכלית העולם, כה אמר השם. אז אלא מה? מפני תיקון העולם, כופים את רבו ועושה אותו בן חורין. והודו בית הלל לבית שמיים, שאכן חייבים לשחרר אותו כדי שהוא יוכל לקיים מצוות פרו ורבו. שואלים מה התוספות שם, שתי שאלות. שאלה אחת, למה אמרו משום לא תור בריאה לשבט יצרה? היה צריך להגיד, משום מצוות פרו ורבו. שאלה שנייה, איך אפשר להגיד לאדון לשחרר אותו כשיש מצווה שלא לשחרר עבדים, לעולם בהם תעבודו. אז אומרים לאדם תעבור עבירה כדי שהוא יוכל לקיים את המצווה. ולא אומרים לאדם חתור כדי שיזכה חברך. אז איך זה שפה אומרים תחטא בשחרור העבד כדי שהעבד יוכל לקיים פרו ורבו? מתרצים את זה כמה? תרצו את זה, כי באמת אמרו לשבט יצרה ולא אמרו פרו ורבו, כי פרו ורבו מבטא את המצווה הפרטית. ואילו הרעיון של שבט יצרה זה מבטא את המצווה הכללית שהיא יותר גדולה. וזו הסיבה שלכן מבטלים מצוות עשה כדי שאדם אחר יוכל לקיים את המצווה פרו ורבו. כלומר, זה לא בגלל פרו ורבו. אם זה היה פרו ורבו אי אפשר היה לחייב את האדון לשחרר את העבד אם זו הייתה מצווה פרטית. אבל כיוון שמדובר על מצווה כללית שכל העולם כולו נברא בשבילה, אז אפשר להגיד, אתה צריך לשחרר את העבד כדי שהוא יוכל לקיים את המצווה הכללית הזו. ככה פירט גם רב חיים בריס, גם ראיתי שעריו זרע ורב תיק. דוגמה נוספת. אם אדם היה נשוי, זוג היו נשואים עשר שנים ולא ילדו ילדים, הגמרא אומרת את המשנה, הגמרא אי ואמוץ, סמיר ד' עמוד א', שהם יתגרשו כדי שיוכלו לקיים מצוות פרו ורבו. מה הדין אם יש בן אחד או בת אחת? האם גם אז אפשר? לא. כלומר, יש בזה דעות, אבל זו דת רוב הפוסקים. ושוב, כלומר הגירושים פה הם לא מפני שלא קיימו פרו ורבו, כי אם זה מפני שלא קיימו פרו ורבו, אז היה אפשר להגיד, יש רק בן, יש רק בת, עדיין לא קיים, או אפילו יש חמישה בנים, עדיין אין בת, אלא מפני שאין ילד. כלומר, ילד הוא יותר חשוב מאשר פרו ורבו. על פרו ורבו לא היו אומרים לאדם להתגרש, אבל על זה שאין ילד אומרים לאדם להתגרש. אז הנה אנחנו רואים שהמצווה הכללית היא יותר חזקה. עכשיו, כשאנחנו אומרים מצווה כללית, אין הכוונה רק ילד אחד, זה המצווה הכללית. גם הילד עשירי זה המצווה הכללית. אין חיוב, אין גדרי חיוב על המצווה הכללית. אבל גם הילד העשירי זו מצווה עצומה. אומנם לא יתגרשו עבור זה, אבל המצווה הכללית היא גם בילד העשירי, גם ויותר. דוגמה נוספת. אמרו חכמים במגילה כז עמוד א', אמר רבי יוחנן משום רבי מאיר, אין מוכרים ספר תורה אלא ללמוד תורה ולישא אישה. מסבירים שם תלמוד, שהתלמוד מביא לידי מעשה, אישה נמי לא אותו ובראה לשבט יצרה. שוב אנחנו רואים פה שהמצווה הזו היא מעל שאר המצוות, והיא שוב, עבור מי מוכרים ספר תורה? מוכרים ספר תורה גם עם אדם קיים פרו ובו. אם הוא יכול להתחתן עם אישה שיכולה להנהלת ילדים, לדעת רומא פוסקים, מוכרים ספר תורה כדי שיוכל להתחתן ויוכל להוליד עוד ילדים. ומה יהיה אם זו תהיה אישה? גם עבור אישה ימכרו ספר תורה. כלומר, שוב, זה לא גדרי פרו ובו, אלא כדי שהיא תוכל להתחתן ולהוליד ילדים. אני פה לא חייב להגיד שכדי להוליד ילדים, אפשר להגיד רק כדי להתחתן, כי ההלכה גם אומרת שאם יש לנו יתום ויתומה, ויש לנו כסף רק בשביל אחד, אנחנו נכון למכור ספר תורה, והוא מספיק לאחד. אז את מי מחתנים? אומרים את היתומה לפני היתום. אומנם שאומרים בגלל שבושתה היא יותר גדולה, אבל בפועל יוצא שעבור זה שיהיה לה ילד, מקדימים אותה מאשר אותו. זה מה שיוצא בפועל. ושוב אנחנו רואים פה שיש מצווה כללית, שהמצווה הכללית כוחה יותר גדול מאשר המצווה הפרטית. כלומר, המצווה הפרטית היא בתוך מכלל המצוות, והיא לא דוחה מצוות אחרות, ואילו המצווה הכללית היא כזו שהיא גם דוחה מצוות אחרות. ומכאן לשאלה כמה ילדים אדם צריך להוליד, שזו בעצם, אני מנסה להגיע לבירור הזה. המשנה ביבמות סא עמוד ב לא ייבטל אדם מפריאה ובייה אלא אם כן יש לו בנים. בית שמא אומרים, למדנו את זה, שני זכרים, בית הלל אומרים, זכר ונקבה. משמע מהמשנה, אם יש לו לבית הלל זכר ונקבה, יכול להתבטל מפריאה ורבייה. אומרת הגמרא שם, בדף סב עמוד ב, מדניתין דלא כרבי יהושע. כלומר, לפי המשנה אפשר היה לספק את בן ובת, וזהו. אבל רבי יהושע אומר אחרת. לתניא רבי יהושע אומר, נשא אדם אישה בילדותו, יישא אישה בזקנותו. היו לו בנים בילדותו, יהיו לו בנים בזקנותו, שנאמר, בבוקר זרה את זרעך, ולערב אל תנח ידך, כי אינך יודע איזה איכשר הזה או זה, ואם שניהם כאחד, טובים. למעשה, אומרת הגמרא, אמר רב מתנא, ההלכה כרבי יהושע. כלומר, ההלכה היא שגם אם היו לאדם בן ובת, כי יהיה מצוות פרו ורבו, שוב, בגלל המצווה הכללית, יש לו מצווה להוליד עוד ילדים. אולי נפרט יותר. למה באמת יש מצווה להוליד עוד ילדים? אפשר להגיד שתי סיבות עיקריות. סיבה אחת, ערך החיים. אמרנו, כל העולם כולו נברא בשביל פריה וביה. וככה אנחנו אומרים, המצווה הראשונה שנאמרה לאדם וחווה פרו ורבו מילאו את הארץ. כך נאמר לנוח, ועברך אלוהים את נוח ואת בניו, פרו ורבו וכו'. ואחרי זה עוד פעם, ואתם פרו ורבו. לאברהם אבינו, כאשר הקדוש ברוך הוא מברך אותו. מה נאמר? כי ברך אברכה וארבה ארבה את זרעך. ויצחק אבינו, והרבה את זרעך כוכבי השמיים. ויעקב אבינו, ואז אך כפר הארץ. ככה כאשר משה מברך את ישראל. גם אומר השם אלוהי אבותיכם, יוסף עליכם ככם אלף פעמים. על הגאולה נאמר, ופרו ורבו, והרבה אתי עליכם אדם ובהמה, ורבו ופרו, וכן ארבה אותם כצאן אדם. וכך אנחנו גם ראינו מהמעשה שסיפרו חכמים בבתרא צדק א', על אבצן שאמרו שהוא בועז, שהיו לו שלושים בנים ושלושים בנות, וחיתן את כולם. ואז הגיעה רות המואבייה לשדה שלו, והיה צריך לגמול חסד, והוא היה יכול להגיד שישים תירוצים למה הוא לא יכול להתחתן איתה, מה עוד שהקרוב יותר לא רצה, מה עוד שהיה אפשר להטיל ספק על הגיור שלה. והוא בכל זאת התחתן, ובסופו של דבר הוליד את עובד, שממנו נולד דוד, וכל מלכות ישראל. אז הנה לנו דוגמה. ערך של חיים של אדם, א', כל אדם עולם לא, אבל מי יודע, יכול להיות שהאדם הזה שהלך עליו מדברים אחר כך מי יודע איזה אדם זה יהיה. אז לכן המצווה היא עצומה, וכמו שאמרנו, המצווה הכללית היא בילד הראשון, בילד העשירי היא תמיד. סיבה שנייה, גם אם אדם קיים מצוות פרו ורבו, לא בטוח שהוא אכן יקיים אותה, וכמו שלמדנו, אם הבן שלו ימות או הבת שלו תמות, לפני שהוא, בעודו בחיים, נמצא שלא קיים מצוות פרו ורבו. הנציב, בעמק שאלה, הוא לומד מהשאילתות, שלפי השאילתות בעצם המצווה להוסיף וללדת עוד ילדים היא חובה דורייתא, מפני שיש ספק, אולי יהיה לו בן שימות, אולי בת שתמות, לכן מחמת הספק הוא צריך להודיע עוד ילדים כדי שיהיה בטוח שהוא מקיים את המצווה. אומנם שאר הפוסקים אמרו, השיבו על השאילתות ואמרו, לחשוש למיטה זה חשש רחוק. עם זאת, אם אנחנו נדבר על תוכן העניין, אמרנו, נכון, יהיו לו שני ילדים שהם יחיו אחריו, הוא מקיים את המצווה, אבל אולי לא התחתנו, אולי בפועל לא יימשך זרעו. נכון, פרו ורבו המדוקדק הוא יקיים, כי לא חוששים למיטה. אבל מי אמר שגם הם התחתנו, ומי אמר שבאמת זרעו ימשיך? ולכן, כדי להבטיח את הערך של קיום המצווה, אמור חכמים להוסיף וללדת עוד. עכשיו השאלה, כמה צריך ללדת עוד? מה המצווה? האם המצווה ללדת עוד? ככל כוחו של האדם, כל עוד נשמה באפו צריך ללדת עוד ילד ועוד ילד. כל עוד נשמה באפו. זהו. רק כשהוא אנוס, הוא פטור מהמצווה שהיא אמרנו. מצד אחד תוספת של חכמים, אבל היא מבטאת ערך כללי של דאורייתא, מעל מצווה רגילה. אז אולי צריכים ללדת אין ספור ילדים. ואולי, כיוון שזו מצוות חכמים, אז יכול להיות שבטענות קלות יחסית אפשר להיבטל ממנה. אני רוצה לומר, השאלה הזו היא שאלה חדשה. היא לא שאלה שהייתה לפני מאות שנים. מדוע? כי באופן טבעי, בעבר לא היו כמעט משפחות מאוד גדולות. היו אנשים בודדים, היו מאוד עשירים, היו גם, כשהיו בתקופה שהתחתנו עם שתי נשים, אז היו מאוד עשירים שהיה להם הרבה ילדים. אבל באופן כללי, הממוצע של ילדים ששרדו והתחתנו אחר כך היה 2.2. זה פחות או יותר אם עושים את החשבון מי אדם וחווה, ועד, נניח, ללפני מאה שנה או עד אלינו, אם זה עד אלינו הייתה קפיצה אז זה צריך להיות אולי 2.3. אם זה עד לפני מאה 150 שנה, 2.2. כלומר, באופן כללי, גם אם נולדו לאדם חמישה ילדים, שניים קצת יותר, שניים בממוצע 2.2 נשארו בחיים. בנוסף לכך, היו מניקות שנתיים לפחות, וכמו שאנחנו רואים בגמרא, בעת ההנקה לא יכלו להיכנס להיריון. כנראה יום הבריאות השתפרה, ואפשר גם להניק וגם להיכנס להיריון, שזה בעצם שני הורמונים סותרים. אבל בעבר, כמו שאנחנו רואים בגמרא, 24 חודשים, אין וסתות, אין המשך של, לא יכול להיות שיהיה הריון. מה עוד שהיו מניקות? לא זו בלבד, היו הרבה בעיות של עקרות שהיום לא יודעים לפתור. בקיצור, בעבר הייתה, אם מישהי כבר זכתה לברכה ויכלה ללדת יותר, היא לא העלתה בדעתה שכדאי למנוע. זה כבר מקרים נדירים, כמו האישה של רבי חיה, אבל באופן כללי לא רצו למנוע. ולכן השאלה הזו היא שאלה חדשה. השאלה בימינו היא שאכן אם זוג ירצו שיהיה להם הרבה ילדים, יהיה להם ממש הרבה ילדים. אם הם יהיו רגילים, הם יוכלו להוליד יותר מעשרה ילדים. ואז, ממילא עולה השאלה, אכן, מהי בדיוק המצווה? אז נתחיל קודם כל להראות שהמצווה הזו היא לא מחייבת לגמרי. דין ראשון, תרומת הדשא בסימן רסם נשאל על ידי אחד שהתחתן כבר, וקיים מצעד פור ורבו, ואשתו נפטרה. ועכשיו, הוא רוצה להתחתן עוד. הוא עוד צעיר, יכול להוליד עוד ילדים, אבל הוא דואג שמהאישה הבאה יהיה איתה קטטות. אולי היא תתקוטט עם הילדים של האישה הראשונה, ואולי הילדים שלה יתקוטטו עם הילדים של האישה הראשונה. והוא מצד שני מציב לו אישה, מצד אחד ברור שהיא לא יכולה ללדת, אבל כולם אומרים, היא אישה טובה, אשת שלום. אין שום חשש של קטטות ומריבות. והוא רוצה להתחתן איתה, זה בסדר או לא? הוא אומר תרומות הדשא, כן, בסדר, הוא יכול להתחתן עם האישה שהיא אשת שלום כדי להימנע מקטטות. כלומר, אנחנו רואים, אומנם להימנע מקטטות זה ערך חשוב, אבל איך אומרים? מי חייב שאישה אחרת תהיה עם קטטות? כלומר, מסיבה ערכית, בעת משקל, אפשר להימנע מהמצווה הזאת. דין נוסף, הרמב״ם אומר, לגבי מצוות עונה, באופן כללי, כל עוד אדם לא קריא מצוות פעור ורבו, אסור לו להימנע מהעונות שקבעו חכמים שחייב אדם לאשתו. אבל אם כבר קריאו פעור ורבו, אומר הרמב״ם, אפשר להיבטל. כך גם בסק משולחן ערוך אבן העזר, ע״ו״ו. אמנם הבית שמואל שואל ואומר, הרי עדיין יש מצווה להוסיף עוד ילדים, אז איך אפשר להיבטל? ויש עוד כמה שפוסקים כמותו, אבל גם הרבה אחרונים אומרים, כמו הרמב״ם בשולחן ערוך, שאם כבר קיים מצוות פרו ורבו, לא חייב לקיים את כל העונות. וזה אומר שבעצם הוא יכול להיבטל מפרי ערבייה. כלומר, הוא לא חייב מה הכוונה, לבטל לגמרי? ודאי שלא, אבל הוא יכול לסדר את זה בזמנים שהסיכוי שיהיה ילד פחות. כלומר, רואים? החיוב חלש יותר. הרמב״ם כותב אף על פי שקיים אדם מצוות פריה וביאה, הרי הוא מצווה מדברי סופרים שלא ייבטל מלפרוט ולרבות כל זמן שיש בו כוח. שוב, מה זה כל זמן שיש בו כוח? עוד הוא מסוגל? פה הכוונה שיש לו הרבה כוח, ואז בקלות הוא יוכל לגדל עוד ילדים. בכל אופן, כדברי הרמב״ם, מביא יוסף החרדים, שוטר יבש, גם מדברי התוספות עולה שברור שהמצווה של התוספת לשבט יצרה זה לא, זה מעל ארבעה. ככה אומרים. יש אומרים, אמרתי, זו שאלה חדשה, יש אומרים שהמצווה להוליד כל עוד יש ממש כוח היא ממש מצווה מחייבת. ככה כתב הרב יוסף נסש באוצר המכתבים. שאלו אותו על משפחה שיש לה יותר מארבעה ילדים, אבל מצבם הכלכלי קשה, והם שואלים האם מותר למנוע הריון. כמובן, אנחנו לא מדברים פה על השאלה איך מונעים הריון. השאלה, מדובר במצב שהם מונעים הריון בצורה מותרת, האם מותר או אסור. משיב ואומר, מתווי דברי הרמב״ם, כל עוד יש לו כוח, והוא מחדש ואומר, זו מצווה דאורייתא, ממה שנאמר בהמשך הפסוק על פה ורבו, שירצו בארץ ורבו בה. כלומר, המצווה מהתורה היא להמשיך, להגדיל את המשפחה כמה שאפשר. ועוד אומר להם, ראינו הרבה משפחות, גם לא היו כל כך עשירות, הולידו הרבה ילדים וחינכו אותם יפה. כיוצא בזה, בשו״ת שבט הלוי, חלק ד' קסא, נשאל מאדם בן ארבעים וארבע, יש לו שמונה ילדים, והוא אומר, קיימתי כבר את המצווה בצורה יפה, אבל אשתו אומרת, רוצה עוד ילדים, ולהראות שמשפחות דתיות יכולות לגדל הרבה ילדים בשמחה, ומה עושים? והוא מחזק את האישה ואומר, כן, לא לדאוג לפרנסה, לא להוריד עוד ילדים, כי זו המצווה. עוד לפני שאני הולך לדעות האחרות, אז אני רוצה להקדים על התוקף של מצוות לערב אל תנח ידיך. יש שאומרים שיש פה מחלוקת, שיש אמרו שזו ממש מצווה מדברי סופרים, אבל אולי, כמו שהסברתי, זו מצווה מדברי סופרים שמתלבשת על ערך אדיר מן התורה. אבל זו מצווה מדברי סופרים. ככה משהו מהריף, מהרמב״ם, רדב״ז, חלקת מחוקק ועוד. אבל מלשון הרמב״ם אנחנו רואים שאומר שהמצווה הזו, ככה לשונו, מכיוון למצוות רבנני כמנהג דרך ארץ. כלומר, לא ממש איזה תוקף, אלא כמו שנוהגים. ככה גם אנחנו רואים מרש״י אומר, מהקצת מצווה איכא, ככה הוא קורא לזה. הרייבד אומר, קורא לזה עצה טובה. היו מרבנים של זמננו שאמרו, יש כאן מחלוקת. יש אשרון אמרו שזו מצווה גמורה, מדברי סופרים, יש שאומרים, זו הדרכה טובה. ככה למשל כתב בישול בני בנים. אבל יותר נראה שאין כאן מחלוקת, כי אפשר לומר, במשך דורות לגבי דורות, לא העמידו את הראשונים האלו כחולקים זה על זה. כי כמו שאמרנו, מצד אחד אפשר להגיד, זו מצווה מדברי סופרים, אבל היא הרבה יותר מדברי סופרים, כי היא יושבת על הערך העצום להיות שותף עם הקדוש ברוך הוא בשפת חיים בעולם, ומצד שני זה מצווה יותר חלשה מדברי סופרים, מצווה רגילה, כי אין לה גדרים, היא לא מוגדרת כל כך. ואמרנו, מכל מיני סיבות אפשר לבטל אותה. אז שוב אנחנו בספק. מה בדיוק החיוב? נאמר, הרב רבינוביץ', ראש ישיבת מעלה אדומים, זכרונו לברכה, אחרי שהוא מביא את לשון הרמב״ם על זה שכל עוד יש בו כוח, אז הוא מסביר את זה, שמה הכוונה? כוח זה נתון לשיקול הדעתו, ואם יש לו, כלומר, שילקול של כוח זה לא קול עוד נשמת באבו, אלא אם יש לו כוח להתמודד עם זה בצורה טובה, בצורה נעימה. כך גם עולה מערוך השולחן. הוא אומר, ציוו חכמים שאם מכיר בעצמו שעדיין ראוי להוליד, יישא אישה בת בנים, אם מעמדו מספיק לפרנסם. כלומר, אפשר לפי דעתו לשקול שיקולים של פרנסה. אומנם אפשר קצת להגיד, זו אישה שנייה, אבל עדיין לוקח בחשבון את השאלה של הפרנסה. אז עכשיו נניח יבוא אדם וישאל את הרב, יש לי כך וכך ילדים, יש מצוות לערב אל תנח ידיך, מה אני חייב להוליד או לא חייב להוליד? מה הרב צריך לענות לו? עכשיו אני אגיד, אם הוא יגיד, המצב שלנו איום ונורא. אשתי ממש קשה לה, לא מוכנה, אבל אנחנו שואלים, כי אם חובה, חובה, אבל זה יהיה לנו מאוד קשה, אנחנו נהיה בדיכאון. מה הרב יגיד במצב כזה? מן הסתם יגיד, פטורי. יבוא אותו זוג ויציג את השאלה האחרת. יגיד, זה גם קשה, אבל אנחנו יכולים, מעוניינים. מה אז הרב יגיד? בבקשה, מצווה. כלומר, בעצם השואל קובע את התשובה. השואל יציג את הבעיה כבעיה קשה, הרב יגיד לו, טוב, אתה פטור. כמו שראינו, תרומות הדשן, חושש מקטטות, בעיה של פרנסה, רוחי שולחן. יציג את זה בצורה קלה, יגיד, אתה חייב. אז שוב, מה הפתרון? מה המצווה? איך אנחנו, מה הכלי שיש בידינו? כל אחד יעשה על המשקל את הקושי שלו? איך שוקלים את הקושי? לכן, נראה לי שאפשר לומר, כדי לעזור לשואלים ולעזור לרבנים שנשאלים על זה, לחלק את המצווה לשני חלקים. החלק הראשון, אפשר להגיד, הוא החלק המחייב יותר, וזה להוליד ארבעה-חמישה ילדים. החלק השני, מעבר לזה, שזו מצווה מאוד גדולה, אבל כשיש לאדם שיקולים שונים, הוא יכול לשקול שיקולים שונים. ואני אסביר מה הסיבה. קודם כל, אני חושב, רבים מאוד מהרבנים כך בפועל עונים. אדם בא ואומר, קשה לו מאוד. כמה יש? שני ילדים? שלושה? אמרו לי שיהיה לכם עוד. יבואו וישאל בילד השישי, יגידו לו, אתה כבר קיימת מצווה די טוב. אבל אני רוצה לתת לזה קצת יותר תוקף. שתי סיבות למה להגיד את החלוקה הזו בתוך המצווה העצומה הזו שאמרנו שאמרו אותה חכמים, אבל היא מבטאת מצווה גדולה ועצומה מהתורה. שתי סיבות למה אפשר לחלק בין ארבעה-חמישה ליותר. סיבה אחת, אולי לפני כן אמרנו, אתם זוכרים שאמרנו שיש במצווה הזו שני צדדים? מצד אחד אומרים איזו מצווה מאוד גדולה כמו דאורייתא, מצד שני אומרים זה רק דרך ארץ, אולי פחות אפילו ממצוות רבנן. אז הנה, נתנו מקום לזה ומקום לזה. אבל יותר. יש לנו כלל, כל דתקון רבנן כאין דאורייתא תקון. כלומר, כאשר תיקנו חכמים משהו כמו התורה. לכן, כשתיקנו חכמים צומות החורבן, אז כמו יום הכיפורים. אמנם בינתיים נהיו זמנים יותר טובים, לכן יש לנו, הצומות הקלים הפכו מחמורים לקלים. אבל יש לנו את הכלל, כל דתקון רבנן כאין דאורייתא. התורה צוותה בן ובת, אפשר להגיד גם את רבנן. גם מצאנו שכך כתב אחד האחרונים, רבי יוסף אוטלינקי, בלוח דינים של נימוקי יוסף, יבמות אוט סמך מדאורייתא כי אין פגיעה וביאה בבן ובת לחוד, עומד על רבנן, באו תרי מכל חד. כלומר, לפי דעתו, שני בנים, שתי בנות. עוד יש לצרף את ההסברה של עמק שלה, שהסביר בשאיתות, שהוא אומר למה צריכים, או לפי השאיתות צריכים להוליד עוד ילדים, מפני שאם הוא לא הוליד עוד ילדים, ספק אם הוא יקיים את המצעד אורייתא. ואז ממילא, אפשר להגיד בלי סוף, אבל בהחלט, אם יהיו ארבעה, חמישה, כבר יצא מהספק. בפועל, הסיכוי שבארבעה ילדים יהיו שני בנים ושתי בנות, 37.5%. בחמישה, 62.5%. אבל אני לא חושב שעל פי הרב הוטלינגי אפשר ממש לקבוע מנחרצות שחייבים דווקא שני בנים ושתי בנות, אבל אפשר כן ללמוד ארבעה או ארבעה-חמישה. בחמישה בדרך כלל יש שני בנים ושתי בנות. אמרנו, זה 62%. ואז אפשר להגיד שהמצווה, המחייבת מדרבנן, זה שני בנים ושתי בנות. מה אומר מצווה מחייבת? זה אומר, אם יש אדם שאלות, אתה לא שונה מאחרים, תקיים את המצווה. אולי אני כבר הקדמתי קצת את המאוחר. הסברה השנייה, דרך ארץ. כאשר אנחנו לא יודעים איך מקיימים מצווה, אז אומרים, פוק חי זימא אמה דבאם, סב ותראה איך ישראל קדושים מקיימים את המצווה. אם אנחנו מסתכלים על משפחות דתיות, שאין להן בעיות, שכונות דתיות רגילות. אנחנו מוצאים שבדרך כלל רוצים ארבעה-חמישה ילדים. כלומר, אני מדבר לא כאלה שאומרים למסור את חיינו על כל המצוות, ומצד שני גם אנשים שמקיימים שומרים שבת, כאשר תפילות, אנחנו רואים שכאשר אנחנו מסתכלים, אז מי שאין לו קשיים זה מה שהוא שואף. וגם זה אומר לנו איזשהו מדד. הנה, כבר אנחנו בדור שאפשר להיות הרבה מאוד, והמשפחה הדתית הרגילה שמחה וגאה בארבעה-חמישה ילדים. וכמו שאמרנו, ככה גם היה הלשון של הרמב״ן בשלב הייבל, שזה מצווה להוסיף עוד ילדים כדרך ארץ. כלומר, כמו שמקובל. אז אם נניח בא אדם ושואל, אומרים, הוא אומר, זה קשה, אומרים לו, אתה אדם די רגיל, נכון? רוב האנשים שומרי מצוות, רוצים משפחה של ארבעה-חמישה ילדים. למה אתה תהיה פחות מהם? כנראה שאתה יכול להתגבר, אין לך בעיה מיוחדת. קרובה, אם יש בעיות מיוחדות, משהו אחר. אבל אם אין בעיה מיוחדת, אין מקום לשקול. זה נוהג שבעולם, זה אמרנו, גם מהסברה כל דקון כן דאורייתא, גם מהסברה של דרך ארץ. אפשר להגיד, ארבעה-חמישה ילדים, אין מה להתלבט. לאחר מכן, אז כבר אפשר להכניס את השיקולים. כמו שאמרנו, אם יש שיקול שמא יהיו קטטות, אז גם אם אומרים, אם אנחנו, יהיה לנו עוד ילדים, יכול שנהיה נורא עצבנים, נורא מתוחים, יהיה מתח בבית, יקשה עלינו לחנך. כבר אפשר להכניס שיקולים נוספים. כמו שיקול, אמרנו, שיהיו מתחים מדי, או שיקול של אדם אומר, אנחנו רוצים להשקיע יותר בעבודה שיש לנו, עבודה מאוד חשובה, שגם בה יש תועלת גדולה. בקיצור, אחרי שכבר קיים את המצווה, הדרבנן, בצורה בסיסית, אז אפשר כבר לשקול שיקולים, כאשר כמובן מצד אחד הערך של המצווה עצום בכל ילד נוסף, ומצד שני יכול אדם להחליט באיזה מצווה הוא רוצה להשקיע יותר. נדמה שבזה גם השבנו ומצאנו מקום לדעות השונות. אני לא הזכרתי, אבל יש כמה וכר פוסקים שגם אמרו שאפשר לדחות. הזכרנו את הרב גרוסף משאש ואת הרב שבט הלוי, מצד שני הרב אורבך, הרב פיינשטיין, הרב אלישי ועוד, שאמרו שאפשר לדחות. כמובן, כמו שהזכרנו, הרב רבינוביץ', כלומר זה מופיע אצלם בדיונים על אמצעי מניעה, אבל רואים שיש שיקולים שאדם יכול להחליט שקשה לו. אבל כמו שאמרנו, אפשר לעשות את החלוקה בין השלב הראשון של מצווה דרבנן לשלב השני. רצון שנזכה כולנו, קיים את המצווה הזו בצורה היפה, השמחה והטובה ביותר.