ברוך המבדיל בין קודש לחול - בהלכה ובאגדה

זכות גדולה עבורנו ביום כזה מיוחד במינו שמתאספים להם מאות מאות ואלפים של תלמידי חכמים ובני תורה, בני ישיבות, לשמוע תורה גדולה, להיות בשמחתה ובחלבתה של תורה. זכות גדולה היא לנו שגם מורנו ורבנו הרב קלמן מאיר בר שליטא, הרב הראשי לישראל, גם כן פינה מזמנו כדי לבוא וגם להרביץ מתורתו המתוקה והרחבה, ואנחנו מודים לו מקרב לב על הטרחה שטרח עבורנו, אז אנחנו מכבדים את הרב בבקשה. אחר הצהריים טובים, ברשות ראש הישיבה הגאון הגדול הרב סרף, ברשות ראש הכולל שנים רבות ידידי הגאון הגדול הרב זכריה טובי, שגם בוחן, בוחן, נמרץ, במבחני הרבנות הראשית לישראל, יאריך השם ימיהם, ברשות הרבנים, אחיי היקרים. אני רוצה לומר, כבוד ראש הישיבה, הזכות היא שלי לבוא, לחזור תמיד למקום שממנו ינקתי. אני מעריך את רוב, בטח, רובי תורתי. כאן ינקתי, כאן המצאתי, כאן היה הבסיס של החיים, גם החיים התורניים וגם החיים של המשפחה שלנו, וכאן ינקנו, ולכן זה דבר של שמחה גדולה, שאני יכול לחזור לפה, ותודה רבה על ההזמנה. אבל למען האמת, ראש הישיבה מזמין אותי פה הרבה, ואני, נדמה לי, אם אני זוכר, שמעולם לא סרבתי. אז באמת זו זכות גדולה, ולראות תמיד את הישיבה, איך שהיא עולה עוד ועוד ועוד, ובעזרת השם יגדיל תורה ויאדיר, ולראות את כל בני הישיבות מתכנסים כאן היום. עוד נדבר, זה דבר שהוא שמחה גדולה. וקבוע את הנושא של קדושת ישראל, קדושת המשפחה, היום, גם על זה אני רוצה לדבר. ובאמת, אני חושב שזה דבר מסובב הסיבות סיבב, שזה נהיה לאחרי חג השבועות. מדברים על קדושת המשפחה. אתם יודעים, השם של חז״ל לחג השבועות הוא, מתן תורה לא מופיע אף פעם בתור לא עכשיו הזמן, אבל הוא לא מופיע. השם שחז״ל כתבו על חג מתן תורה בשנה האחרונה במסכת תענית, תן נהורנה בנות ציון במלך שלמה, בעטרה שיתרה לו אמו ביום חתונתו, על הפסוק בשיר השירים וביום שמחת ליבו, יום חתונתו, יום מתן תורה. למה יום חתונה זה מתן תורה? אם היו שואלים אותי, הייתי אומר, אם יותר מתיר בר מצווה, מקבלים מצוות, מקבלים עול תורה, למה יום חתונה? אני אומר במילה, ואני, חתונה, בעזרת השם, מי שעוד לא נשוי יהיה, אבל צריך לדעת, יש תפקיד לאיש, יש תפקיד לאישה. חז״ל אומרים ביטוי מעניין מאוד, בינה יתרה ניתנה בנשים. מה זה בינה? מה, אישה יותר חכמה? אני פעם הלכתי לבדוק אם זה פרמטר להסתכל בבחינות הפסיכומטריות, מי יותר טוב, האיש או האישה. בסבב של חמש שנים זה יצא אותו דבר, אין הבדל. אז מה זה בינה? בינה זה לקחת את החוכמה, לדעת ליישם אותה. זאת אומרת, אישה היא יותר טובה ביישום המעשי. שמע בני, אומר החכם מכל אדם, מוסר אביך. את אבא הוא טוב בתיאוריה, הוא מצוין, הוא גם יודע לדרוש והכול, אבל שמע אותו. אדימה, אל תיטוש תורת אמך. תראה מה היא עושה. מה, שחז״ל אומרים שיום חתון עשור זה יום מתן תורה, לאמור אנחנו קיבלנו, אין שום מצווה בחג השבועות. שום מצווה לא קיימת. איך אנחנו עושים אחרי חג השבועות? איך קדושת המשפחה, איך הקדושה, איך זה בא לידי ביטוי? כמו שהרמב״ם אומר, אני פעם חשבתי, אמרת בדרשה, אבל אולי זה נכון. למה אנחנו עושים בהכנסת ספר תורה, מי שירצה דרשה? ברחובה של עיר, כן, המקור זה דוד המלך, כאשר הוא החזיר את ארון האלוקים, אז הוא שם אותו, הלך ופיזז וחרקר. למה הוא עשה את זה? ומזה לומדים. למה עושים את זה? רק ב... לא ראיתי אחד מניח תפילין הולך ברחובה של עיר. אצלנו תורה זה לא רק בבית המדרש. אצלנו תורה זה לא רק בארון הקודש. תורה זה איך אתה מיישם אותה. איך אומר הרמב״ם בהלכות דעות? החכם ניכר לא רק בחוכמתו, במאכליהו, במשקהו, במשאו, במתנו. איך אתה מתנהג עם אשתך, איך אתה עושה חסד, איך הקדושה שלך, איך הצניעות שלך. הכול כמו שהרמב״ם הולך ומפרט. ולפני שאנחנו מכניסים ספר תורה לבית המדרש, לארון הקודש, אנחנו אומרים אצלנו, תורה זה 24 שבע. תורה היא משפיעה, תורה ניכר עליכם. איך, איך הם בין בני תורה. ואני אומר באמת בצורה, ואנחנו נפגשים עם הכול. אתם, הציבור, מיישם תורה בצורה הכי נפלאה שיכולה להיות. לא רק בבית המדרש, בשדה הצבא, בשדה הרחוב, בכל מקום מקדשים שם שמיים. זוהי מבחנה של תורה. מבחן של תורה זה לא רק איך אנחנו פה בבית המדרש, איך יוצאים מבית המדרש. אתם יודעים שרב מאיר שפירא מלובלין כתב על הישיבה שלו, לכו בנים שימאו לי יראת השם מלמדכם. וכולם שאלו אותו, למה עשית? למה בחרת את הפסוק הזה? אז הוא ענה, למה לכו בנים? בואו בנים היה צריך לראות. למה דוד המלך אומר לכו בנים? כי כאשר יוצאים מהישיבה, אז רואים איך ההנהגה, איך נעשת, איך נעשית. הקידוש שם שמיים של ישיבות ההסדר, אין כזה דבר, כולם מדברים. זה קידוש שם שמיים שהוא פשוט נפלא. איך לוקחים את מתן תורה ומיישמים אותה. אתם יודעים, היום אנחנו נמצאים בימי המילואים, לא אמרו את החנון. למה? כי כשהיה בית המקדש, מי שלא הספיק להקריא קורבן, עוד שבעה ימים. בשולחן ערוך הרב של בעל התניא, אדמו״ר הזקן, כותב, תסתכלו בהלכות שבועות, הוא כותב שנהגו העם לא להקריב את הקורבן בחג השבועות, רק למחרת. והרי זה דבר מפליא. סליחה, מילא עוד ימי התשלומים של פסח, לא, זה בחול המועד, ימי התשלומים של סוכות, זה בחול המועד. נהגו העם, יש מאיפה הוא לקח את זה לשולחן ערוך הרב. פעם ראיתי שיחה של האדמו״ר מחב״ד, מאיפה הוא לקח את זה, מאיפה האדמו״ר הבעל התניא. בסדר, אבל מה הרעיון? הוא מביא איזה מקור שמשם הוא לקח. להקריב את הקורבנות של חג השבועות של עולת ראייה אחרי חג השבועות? והתשובה, אצלנו המבחן של תורה זה לא בחג השבועות. מה עשית עם זה? איך יישמת את זה? אז את הקורבנות של חג השבועות בכוונה היו מקריבים אחרי חג השבועות. לראות איך אנחנו מיישמים את התורה, איך תורה באה אצלנו לידי יישום. אבל אנחנו, בקרן ביבנה גדלנו, שבלי שיעור קצת בלימוד אי אפשר להגיד, אז דיברנו על קדושה, אז שאל אותי הרב איטיאל סופר, שבאמת מגיע לו יישר כוח גדול על כל הארגון, מה הנושא? אמרתי לו, ברוך המבדיל בין קודש לחול. אתם יודעים, מי שרוצה יש שם דפים, אז אני קצת יאמר איזשהו רעיון. אני חושב שיש בו איזו נקודת חידוש, וברשותכם, ואני אעשה את זה בקיצור, כי אנשים שמו את השעון מולי, אז אם אני לא אתבלבל אני תמיד רואה את השעון, בסדר גמור. אתם יודעים שהרמב״ם כותב, כמעט כל הפוסקים, שלא רק מצוות קידוש היא מהתורה, גם מצוות הבדלה היא מהתורה. אז מצוות הבדלה היא מהתורה. שנאמר, זכור את יום השבת לקודשו, זכרהו בכניסתו וביציאתו. אני רוצה לשאול שאלה. והגמרא אומרת, וככה נפסק בשולחן ערוך, שמי שלא עשה הבדלה במוצאי שבת מבדיל והולך עד שבת, אז הגמרא אומרת, מה הכוונה? ראשון, שני, שלישי זה אחרי שבת. רביעי, חמישי זה קמי שבת. אז אפשר להבדיל עד יום שלישי. אפשר להבדיל. אני רוצה לשאול אתכם שאלה. שאלה ראשונה, סתם. אם נהיה ילד בר מצווה ביום שני, הוא יצטרך להבדיל? רגע, הוא עשה הבדלה, הוא היה דרבנן, חינוך. עכשיו הוא ביום שני, הוא נהיה בר מצווה, אז הוא עכשיו חייב מדאורייתא. אז מה אתם אומרים? לכאורה, האם הוא יצטרך להבדיל עכשיו הבדלה? לא ראינו כזה דבר, אבל אולי. למה לא? אם הזמן של הבדלה זה עד יום שלישי, אז הוא יצטרך לעשות הבדלה. לכאורה, בפשטות, זה צריך להיות מחלוקת ראשונים, ויש גם פסק הלכה. מה המחלוקת? המחלוקת בעיקרון צריכה להיות, האם הבדלה שאנחנו אומרים שמותר לעשות עד יום שלישי זה תשלומים, או זה הזמן עד יום שלישי. אם זה תשלומים, אז כיוון שהוא היה פטור, זאת אומרת, ההבדלה היא מוצאי שבת. מי שלא עשה הבדלה במוצאי שבת, יש לו תשלומים. אז אם ככה הלכה, בכל ענייני תשלומים, אם היית פטור לגמרי, אז אתה לא חייב בתשלומים. חיגר שלא יכול לעלות לרגל, הדוגמה של הגמרא, אז חיגר שלא היה יכול לעלות לרגל, הוא פטור אחרי זה מלעלות לרגל. אבל יש תשלומים כל שבעה. לא, תשלומים זה מי שהיה חייב. אבל אם הקטן היה פטור במוצאי שבת כי זה היה דרבנן, אז הוא יהיה גם פטור. אבל אם אני אומר, לכאורה, אם אני אומר שזה הזמן, עד יום שלישי זה הזמן, אז זה לא תשלומים, אלא יש זמן. עד יום שלישי אפשר לעשות הבדלה, אז גם מי שלא היה יכול לעשות במוצאי שבת, אבל לכאורה עכשיו הוא יצטרך לעשות. אז כידוע לכם, זו מחלוקת שנפסקה הלכה בשולחן ערוך. המחלוקת היא בראש בין ארי, ארי מביא, לבין המהרם מרוטנבורג. אתם יודעים, אונן, זה מופיע גם בהלכות אבלות. אונן, אדם היה, לא עלינו, נגיד נפטר לו מישהו במוצאי שבת, בשבת, נגיד, נפטר לו מישהו. אז כל זמן שלא קברו, הוא אונן. אונן, פטור מכל המצוות. לא רק שהוא פטור. ממצוות עשה, לא ממצוות לא תעשה. אסור לו לגנוב, אבל ממצוות עשה הוא פטור. ולא רק שהוא פטור, אסור לו לברך. אז הוא לא עושה, לא מתפלל ולא מברך ולא מבדיל. אז כן, קברו במוצאי שבת. מה הדין? אז במוצאי שבת, קברו אותו ביום ראשון בבוקר, נגיד, את המת. אז ברור, במוצאי שבת הוא לא מתפלל והוא גם לא עושה הבדלה. מה, ביום ראשון הראש מביא, רי היה אומר, ככה הראש אומר, כשאמרו לו במוצאי שבת שיעשה הבדלה, אז הראש מביא, הוא אמר, לא, כיוון שהייתי פטור במוצאי שבת, אני פטור גם עכשיו. כמו חיגר, הוא נותן את הדוגמה. למה? זה תשלומים, אבל במוצאי שבת הייתי פטור, אז גם עכשיו אני פטור. אומר, הראש מביא, אבל המהרם מרוטנבורג כותב, לא. יום ראשון אתה באמת, ביום ראשון אתה חייב לעשות הבדלה. למה? אומר הטאז, המנחת חינוך שם בהלכות אבלות, מסבירים מה המחלוקת. הראש סבר, ארי סבר, סליחה, שזה תשלומים. אז אם זה תשלומים, במוצאי שבת הייתי פטור, אז אני גם פטור עכשיו. מהרם מרוטנבורג אומר, זה לא תשלומים, זה הזמן. הזמן זה שלושה ימים. אז אתמול לא יכלתי, אתמול הייתי פטור, אבל עכשיו יש זמן חדש, עכשיו זה מחייב. מרן השולחן ערוך פסק, צריכים לדעת, מרן השולחן ערוך פסק שהוא חייב, כך כותב השולחן ערוך, השולחן ערוך בהלכות אבלות, פוסק שמי שהיה לו אונן במוצאי שבת, תפילה ערבית לא מתפלל. למה הוא לא מתפלל תפילת ערבית? כי ערבית זה בוודאי תשלומים, אז הוא לא מתפלל תפילת ערבית, אבל הבדלה הוא עושה, כמו אמר המר רוטנבורג. למה? מה ההבדל? תפילה זה תשלומים. היית פטור במוצאי שבת? אז עכשיו אין לך תשלומים. הבדלה זה לא תשלומים, זה הזמן. אז אם ככה, אם זה הזמן, אם זה הזמן, אז עכשיו, עכשיו, תעשה. וכך פוסק השולחן ערוך. אז אדם שהיה אונן, לא עלינו, זה קורה, יעשה את ההבדלה אחרי הלוויה. כי זה לא תשלומים, אז יעשה, גם אם היית פטור. נו, אז ילד קטן שנולד ביום שני יעשה הבדלה? לא שמענו על זה. למה זה לא תשלומים? עכשיו אתה חייב דאורייתא. אה? לא יודעת. איך? לא שומע. שמענו גם מה יפה. יפה. אז באמת ראיתי שבשנות הר-צבי, של הרב צבי פסח פרנק, מי שהיה רבה של ירושלים, כותב את הסברה שאתה אומר, ויפה מאוד, מי חייב בהבדלה מדאורייתא? מי שהיה לו שבת דאורייתא. אבל מי שלא היה לו שבת דאורייתא, אז ממילא גם הוא לא חייב בהבדלה מדאורייתא. יפה מאוד. אבל אני רוצה להמשיך. אז מה אמרנו? מה פסק השולחן ערוך בהלכות אבלות? שזה הזמן. אומר, אנחנו יודעים, גם יש לנו, הגמרא לומדת אחד מהשני, אדם שלא עשה קידוש בליל שבת, מה נפסק בשולחן ערוך ברשעין א', מה הוא עושה? קידוש מתי? איך? כל היום יכול לעשות קידוש. את כל הקידוש הוא עושה. אם הוא לא עשה קידוש, הוא עושה קידוש. למה? למה? אז זה תשלומים או זה הזמן? מחלוקת ראשונים. הטור מביא כבר. הטור מביא את הרב עמרם. איך אני יודע? כי הטור אומר, אם לא קידש בלילה, כתב הרב עמרם, אז הוא עושה למחרת, רק אם לא קידש מחמת שכחה או אונס יקדש למחר. למה? למה רק מחמת שכחה? כי אם זה תשלומים, אז זה כמו בתפילה. אדם שלא הזיד, לא התפלל למנחה במזיד, אין לו תשלומים. למי יש תשלומים? או לאונס, או שכח, משהו כזה. אז אומר הרב עמרם, גאון, ככה הוא מביא, שזה גם אותו דבר. זאת אומרת, זה תשלומים. אבל הרמב״ם בהלכות שבת כתב, לא משנה אם זה שוגג או מזיד, לא משנה, יכול לקדש למחר. כי מה הרמב״ם סובר? וכך פסק מרן השולחן ערוך ברעא. אז מה הרמב״ם פסק? שמה זה, מה זה הקידוש? זה לא תשלומים, אלא זה הזמן. אז מלכתחילה תעשה בליל שבת, כי אז נכנסת שבת. לא עשית, אתה יכול לעשות. אז מה זה משנה אם לא עשית במזיד ששיחקת או בשוגג, זה הזמן. יפה מאוד. אז ככה, וכך פסק מרן השולחן ערוך, שלגבי קידוש בשבת, בן שכח, בן הזיד, זו דעת הרמב״ם שכותב מפורש, אז אין הבדל באמת. יפה מאוד. עכשיו בואו נחזור להבדלה. מה צריך להיות בהבדלה? איך השולחן ערוך פסק? בואו נעשה ביחד את החשבון. איך השולחן ערוך פסק בהבדלה? מה זה, תשלומים או שזה הזמן? הזמן. אז אם זה הזמן, זה משנה שכח או לא שכח? מה? לא שם, נכון. אני רוצה לצטט לכם את השולחן ערוך בסימן רצ״ט אומר השולחן ערוך, שכח זה נמצא פה. צריך להיות ברייס צ״ט, סעיף ו', מה שאני זוכר. נחתך לי פה. טוב, אני לא טועה. רייס צ״ט, תסתכלו בשולחן ערוך, סעיף ו', שולחן ערוך, מרן פוסק, שכח ולא הבדיל, מבדיל עד יום שלישי. למה שכח? הרי בקידוש אמרת בין שכח ובין בעזיד. למה? כי זה לא תשלומים. אז אתה הרי אמרת, פסקת כמו המהרה מרוטנבורג. אז הרי לפי המהרה מרוטנבורג זה גם אונן כל הזמן, כי זה הזמן. אז אם זה הזמן, למה שכח? אומר בקודם את השאלה הזאת לא אני הקשיתי. שאלה הסתירה הזאת, החתם סופר עומד עליה. שאל אותו את זה תלמידו, אמר המשיק. למען האמת, המשנה ברורה, אל תגידו לי שתסתכלתם במשנה ברורה, והמשנה ברורה בחמת הקושייה אומר, שכח לאו דווקא, הוא הדינזיד. החתם סופר אומר, לא. דווקא שכח ולא הזיד. שולחן ערוך הרב גם אומר שכח. אבל נשאלת השאלה, סתירה, אז למה? למה דווקא שכח? הרי אם אתה אומר שזה הזמן, כמו... התירוץ של החתם סופר בעיניי מאוד קשה. החתם סופר, אני אגיד לכם מה שהוא כותב בתשובותיו, באמת אני לא מבין אותו. החתם סופר אומר, ואני לא יכול מחמת קוצר הזמן להיכנס, אבל החתם סופר אומר, אונן, באמת התשובה, לא למדנו נכון. החתם סופר אומר, אונן, זה לא זמן, אלא באמת, זה תשלומים. אבל אונן זה עוסק במצווה, פטור מן המצווה, ולכן הוא היה פטור ומופקע לגמרי. ולכן אין לו תשלומים. כך אומר החתם סופר. ולא עכשיו להיכנס על המחלוקת מה זה אונן, באמת לא זה הזמן, האם זו בעיה של עוסק במצווה או לא, יש בזה אריכות רבה רבה רבה. האם עוסק במצווה נחשב מופקע לגמרי? גם בזה יש אריכות רבה, יש סתירה במשנה ברורה, ואני לא רוצה עכשיו להיכנס לזה בשאר הציון. אבל אני לא מבין את רבנו החתם סופר. אם אתה אומר שאונן הוא מופקע לגמרי, אז איך אתה אומר, והוא לא היה חייב בכלל, אז למה אתה אומר שלתפילת ערבית יש תשלומים אם הוא יכול להתפלל? אם הוא היה מופקע, אונן הוא מופקע לגמרי, אז מה ההבדל? והשולחן ערוך בהלכות אבלות. בטח למדתם, ובטח אם לא למדתם תיבחנו על זה גם. וכדאי לעשות את המבחנים של הרבנות הראשית. אני אומר לכם, חייבים לעשות את המבחנים. ככה יוצאים תלמידי חכמים. תעשו את כל המבחנים. כל המבחנים של הרבנות הראשית. אבל השולחן ערוך פוסק שם בהלכות אבלות שיש הבדל בין הבדלה לבין תפילת ערבית. אם הוא עוסק במצווה מופקע, אז מה ההבדל? נא לעניות דעתי, ופה אני בא גם להסביר את השולחן ערוך ולדייק אותו היטב. אז אני חוזר על השאלה. מה אמרנו? השולחן ערוך מצד אחד פסק, כמו המרה מרוטנבורג, שאונן הוא חייב, למרות שהוא היה פטור, הוא חייב כי זה הזמן. מצד שני, השולחן ערוך פסק, דווקא שכח. ובאונן הוא כתב מבדיל למחרת, אז מה ההבדל? יש הלכה שלא נמצאת בשולחן ערוך. מה הדין אדם לא הבדיל במוצאי שבת? כתוב. מה הדין אדם לא הבדיל במוצאי יום טוב? מה הדין אדם לא הבדיל במוצאי יום טוב? מתי? כמה זמן הוא יכול להבדיל? מחרת, עוד יומיים, עוד שלושה ימים, כמה זמן? אין שולחן נאור, לכאורה, בלילה, אין. כל מה שאנחנו אומרים, ראשון, שני, שלישי, בגלל שזה נקרא אחרי שבת, אבל במוצאי יום טוב לא כתוב. איך? לא שומע? איסור חג, מה זה איסור חג? שום דבר. אבל, אתה צודק, אבל לא מטעמי, הגאון רבי קבייגר, הגאון רבי קבייגר, שם בסימן רצ״ט, אז רצ״ט זה כל ההלכות מקובץ של הלכות הבדלה, אומר הגאון רבי קבייגר, מביא, והמשנה ברורה, פוסק את הרבי קבייגר הזה להלכה, ברצ״ט, אומר הגאון רבי קבייגר בשם ספר לשון לימודים, לא יודע מי זה. הרבי קבייגר תמיד, סליחה שאני אומר, מביא הרבה פעמים ספרים שיכולתי לחפש, לא חיפשתי, אני לא יודע מי זה הלשון לימודים. אבל ככה רבי קוויגר פוסק אותו להלכה. המשנה ברורה, ברשת צדיק ט' מביא את הרבי קוויגר ופוסק אותו להלכה. גם מוצא יום טוב, אדם שלא עשה, יעשה למוחרת, כל היום. למה? ויהי ערב ויהי בוקר, יום אחד. היום מתחיל מהלילה, אז אם לא עשית, היום זה פשוט, זה אותו יום. פוסק הגאון רבי קוויגר, מי שלא עשה במוצא יום טוב, יעשה למוחרת. זה היום. זה לא תשלומים למוחרת. זה היום, ויהי ערב ויהי בוקר, יום אחד. אמרתי, המשנה ברורה, ברשת צ' מביא אותו להלכה, ללא חולק. ככה הוא מביא, כשהגאון רבי קוויגר כך פסק, וככה הוא מורה להלכה. ועשתא? דקה. דקה. עכשיו, מאוד ברור לפי הרבי קוויגר, תראו איך שזה מדויק. יום ראשון, גם במוצאי שבת, זה בוודאי אותו היום, אתה יכול להגיד ששני ושלישי זה תשלומים. מוריי ורבותיי, אתם הרי תלמידי חכמים, הרמב״ם בדרך כלל מצטט את הגמרא. אני רוצה להראות לכם איך הרמב״ם כתב את ההלכה שעושה ההבדלה עד יום שלישי. דיוק ברור של הרמב״ם. הרמב״ם כותב, ואני קורא, בפרק כט מהלכות שבת, אם לא הבדיל בלילה, בגמרא כתוב, מבדיל עד יום שלישי. זה הלשון היחידה שכתובה בגמרא. עכשיו אני רוצה לצטט את הרמב״ם, פרק כט, הלכה ד' מהלכות שבת. אם לא הבדיל בלילה, מבדיל למחר. הוא מבדיל והולך עד סוף יום שלישי. מה זה הדבר הזה? מבדיל עד יום שלישי. מה זה מבדיל למחר? הוא מבדיל והולך עד סוף יום שלישי. למה לחלק את זה? והרמב״ם בדרך כלל, אתם יודעים, נוקט את לשון הגמרא. אז מאיפה הרמב״ם אומר, אני חוזר, אם לא הבדיל בלילה, מוצאי שבת, מבדיל והולך למחר, ואם לא הבדיל מחר, מבדיל עד יום שלישי. הרמב״ם רוצה להגיד לך, אדוני, יש פה שני חלוקות. יש חלוקה אחת שזה למחרת, זה ודאי הזמן, ויהי ערב ויהי בוקר. דרך אגב, שכחתי לציין, מצאתי, בעקבות הכנה לשיעור, שהרבי קוויגר לא היה הראשון, גם לא לשון לימודים. יש ספר קולבו, שהוא כותב כך, מי זה הקולבו? זה לא שאני לא יודע, אף אחד, אני חושב, לא יודע, זה אחד מרבותינו הראשונים. יש אפילו דעה שזו אישה, אני... אבל באמת אי אפשר לדעת, אבל הראשונים, רבותינו, מביאים אותו, את ספר הקולבו. אני באמת, אף אחד לא יודע מי זה. זה לא מחמת הצלוד, כי אני יודע מה הקולבו, אף אחד לא יודע מי זה הספר הקולבו. אז ספר הקולבו זה אחד מרבותינו הראשונים. וספר הקולבו כותב מפורש, קצת אמש חיפשתי בשביל הזה, כמו רבי קוויגר. רבי קוויגר לא ראה את זה כנראה. ספר הקולבו כותב שלמחרת מוצא יום טוב עושה בלילה ולמחרת. אז הגאון רבי קוויגר כיוון לספר הקולבו. אם כן, אז זה ברור. עכשיו הרמב״ם גם כך סובר. ברור, ולכן הרמב״ם כותב. אם לא הבדיל במוצאי שבת, מבדיל למחר. ואחר כך, מבדיל עד יום שלישי. אז הכול מיושב. כלומר, ההבדלה ביום ראשון זה ודאי הזמן, ויערב ויבוקר, זה היום. אז אני מתחיל בערב ומתחיל ביום. וזה לא משנה, זה שבת, לא משנה יום טוב, זה היום. מבדיל והולך עד סוף יום שלישי, זה תשלומים. עכשיו הכול מיושב. אז ממילא, מה שהמהר״ם מרוטנבורג אומר, נכון, לשון השולחן ערוך, מי שלא הבדיל, הוא היה אונן, מבדיל למחרת. למחרת זה ודאי שהוא חייב, למרות שהוא אונן. עכשיו, עד יום שני שלישי, זה ברור שזה כבר רק עניין של תשלומים. אם זה תשלומים, פסק השולחן ערוך ואין שום סתירה. שכח, מבדיל והולך עד יום שלישי. באותו יום הוא יכול מייד להבדיל. אבל למחרת, שם בוודאי, זה עד יום שלישי. ואם כן, נמצאנו למדים שהשבנו בעזרת השם ובשיאתא דשמיא. ברוך המבדיל בין קודש לחול. מתי אנחנו יכולים לעשות את ההבדלה? אז ביום ראשון, אכן, באמת, זה ודאי היום, זה חובת היום. לשני ושלישי זה כבר עניין של תשלומים. ותשלומים, אז אנחנו עושים באמת את התשלומים. ברוך השם, שנתן לנו, דרך אגב, למה במוצאי תשעה באב אנחנו עושים הבדלה ביום ראשון בלילה? במוצאי תשעה באב? הרי היינו פטורים ביום ראשון. שם זה כבר תשלומים. אדם, תשעה באב שחל בשבת, לא עושים הבדלה. יש מחלוקת, הרמב״ן, דרך אגב, אומר שבגלל זה גם לא עושים הבדלה אחר כך. כך טוען הרמב״ן בתורת האדם. אבל אנחנו, השולחן ערוך, לא פוסק ככה. אז אני שואל, למה במוצאי שבת, אנחנו, במוצאי שבת שחל תשעה באב, נדחה או לא משנה, אז אנחנו לא עושים הבדלה ועושים, הראשונים חולקים אבל אנחנו פוסקים, לא עושים מוצאי שבת ועושים את ההבדלה ביום ראשון בלילה. למה? הרי במוצאי תשעה באב היינו פטורים. התשובה, איך? טוב, אבל אתה לא עשית הבדלה. אז היית פטור מהבדלה, למה אתה עושה הבדלה ביום התשובה? אנחנו חייבים בהבדלה. גם במוצאי שבת שחל תשעה באב, יש לזה כלל, איך כתוב בגמרא? הריה הוא דרבי עלי, יש אריה שלא נותן לי לשתות יין. מה זה האריה הזה שלא נותן לי לשתות יין? עצום. אבל אני חייב בהבדלה, זה לא כמו אונן. אונן פטור לגמרי. בתשעה באב אני חייב כיוון שאני חייב בתשעה בהבדלה, אז ממילא הייתי מחויב. אז יש לזה תשלומים. לא, הייתי אנוס. למה אנוס? כי היה אריה. אריה היה צום תשעה באב חורבן בית המקדש. לכן, אבל ביום שני, כיוון שאני יכול לצום, כבר יכול לעשות הבדלה, אז אני עושה את ההבדלה בדבר. ברוך השם שהקדוש ברוך הוא זיכה אותנו, ואני חוזר למעין הפתיחה, שאצלנו המבדיל בין קודש לחול, ואנחנו גם יודעים איך להכניס את הקודש לתוך החול, איך אנחנו מקדשים, ואני אומר באמת, זה פאר היצירה. הישיבת כרם ביבנה היא הישיבה שהקימה את ישיבות ההסדר. פרס ישראל שקיבלו, ראש ישיבת כרם ביבנה הקימה את ישיבת ההסדר. פאר היצירה, איך אנחנו מקדשים לא רק את בית המדרש, איך אנחנו מקדשים את היציאה, איך אנחנו מקדשים את החול. ואנחנו, יש המבדיל בין קודש לחול, אבל אנחנו מקדשים את הקודש, אנחנו מקדשים את החול. אשרינו, מה טוב חלקנו, אני אומר, ואנחנו צריכים להיות בגאוות יחידה ובזקיפות קומה. גם יושבים ולומדים וגם מקדשים שם שמיים בכל דרכיכם. עלו, הצליחו, תמשיכו בעזרת השם להאיר את האור הגדול. אתם מקדשי שם שמיים ברבים. תודה רבה לכם. תודה רבה.