גיל הנישואין ומהות האהבה

טוב, אז צהריים טובים לכולם, צהריים טובים גם לכם. אז אנחנו היום נעסוק ב... הכותרת היא "גיל הנישואים ומה היא אהבה". ובעצם מה שנרצה להראות זה של הרבה מאוד שיקולים כשאנחנו אוספים ככה מדברי רבותינו, שיקולים על מה אני חושב כשאני רוצה להתחתן. ויכול להיות שזה לא דווקא השיקולים שלי, אולי זה השיקולים שלנו כקהילה. אני רוצה להראות שלאורך כל הדרך יש שיקולים שהייתי מכנה אותם שיקולים אישיים או פרסונליים. זאת אומרת, שמעניין אותי מי אתה, ומה אתה מרגיש, ומה אתה חושב, והאישיות המיוחדת שלך. וישנם שיקולים שהם שווים לכולנו, שהם אובייקטיביים, שאפשר לשים אותם על נייר, שאפשר למדוד אותם. וכל הזמן אנחנו מהלכים בין שני ההיבטים האלה, ואני חושב שחלק גדול מהם כשאנחנו עושים אותם אתם תראו שהם משפיעים גם על האופן שבו חכמים חושבים על גיל החתונה. ומתוך זה גם לשאול את עצמנו: מה אני מחפש כשאני רוצה להתחתן? מה השיקולים? מה אני מחפש? מה לא כדאי לחפש? מה אני מחכה שיקרה? מה מפעיל אותי? ואני חושב שרבותינו בחוכמתם המרובה בהרבה מאוד סוגיות שאוספים אותם, אני חושב, מהדהדים הרבה מאוד שיקולים שכל אדם שעומד לפני חתונה או שחושב להתחתן, שיקולים שמפעילים אותנו ואנחנו לא יודעים רגע לשים אותם ולדבר אותם ולתת להם את המילים. ואני רוצה דרך הסוגיות השונות לנסות להדהד אותם ורגע לסדר אותם. לא נגיע פה למסקנה האם צריך להתחתן בגיל עשרים וארבע וחצי או בגיל עשרים וחמש או בגיל שמונה עשרה ויום. לא נגיע לסוגיה הזאת. אנחנו כמובן, אלא אם כן אנחנו הולכים באופן האובייקטיבי ואז צריך לתת גיל. אבל אם אנחנו נלך לאופן יותר סובייקטיבי, יותר אישי, אז יכול להיות שדברים קצת הולכים קצת לזוז וקצת להשתנות מאדם לאדם. אפשר אולי לתת איזושהי הערכה כללית, וזה גם תלוי אני חושב באופן סוציולוגי, אנשים גדלים במקומות שונים ונורמות שונות, ממילא זה גם יכול להשתנות. השאלה הראשונה שבה נפתח זו שאלה... אני אגיד ככה בגדול, אנחנו נרוץ הרבה על המקורות ונרצה להתעכב לא מעט על החלק האחרון של הדף, מה שאני מכנה מחלוקת יצחק ויעקב, ולראות איך זה משתקף בתוך הסוגיה, סוגיית הפתיחה של פרק שני בקידושין. אז אנחנו נגיע לשם בעזרת השם. אני אומר את זה כדי לחייב את עצמי להגיע לשם. אז תעזרו לי. טוב, אז השאלה הראשונה שכמובן אנחנו צריכים לשאול, זו שאלה שכבר רבים שאלו אותה: מה זה הדבר הזה שאנחנו אומרים, המשנה במסכת אבות, המקור הראשון? הוא היה אומר: "בן חמש שנים למקרא, בן עשר למשנה, בן שלוש עשרה למצוות, בן חמש עשרה לתלמוד, בן שמונה עשרה לחופה, בן עשרים לרדוף" וכולי וכולי וכולי. אם אדם יכול, אנחנו יודעים שמבחינת איסורי ביאה קטן שבן תשע הוא כבר בר הכי לדברים שקשורים לאיסורי ביאה, נחכה שתהיה איזושהי בשלות ביולוגית. אם יש מצווה של פרו ורבו ויש מצווה להתחתן, יש מצווה להתחתן, אין מצווה להתחתן, לא ניכנס כרגע לחקירה המפורסמת הזאת, אבל לכאורה בן שלוש עשרה. לא יודע, אחר כך אפשר להגיד לא מתאים לך מאיזשהם שיקולים שונים, נגיד לך ארבע עשרה, חמש עשרה, שש עשרה, שהמשנה מראש מנחה אותך: "בן שמונה עשרה לחופה", זה הפתיע את כל הפרשנים, את כל הפוסקים שדנים בעניין הזה. מה זה "בן שמונה עשרה לחופה"? בן שלוש עשרה לחופה! ואולי כדאי לחכות, אולי לא כדאי לחכות, כן כדאי לחכות, מתי כדאי לחכות? אבל ברגע שאנחנו אומרים "בן שמונה עשרה לחופה", אנחנו כבר מבינים שיש פה עניין שאנחנו מבינים שחתונה זה לא עוד מצווה. זה לא עוד משהו בצ'ק ליסט שיהודי צריך לעשות. חתונה זה לא כאחת מתרי"ג מצוות. אנחנו צריכים לחשוב על זה בצורה אחרת לגמרי. בוא נראה למשל דוגמה, "חלקת מחוקק", שישא אישה בן שמונה עשרה, אף על גב דכל המצוות חייב לקיים מיד כשנעשה בן י"ג, מכל מקום מצווה זו קיבלו חז"ל שבן י"ח לחופה, מאחר שצריך ללמוד קודם שישא אישה. תכף אנחנו נראה את זה כמובן בגמרא בקידושין. אז לפי ה"חלקת מחוקק", למה לא נגיד לבנאדם תתחתן בגיל שלוש עשרה? כי מה חסר לו? חסר לו ידע. אפשר לחשוב על תורה גם כידע וגם כדרך חיים. נכון? אפשר לחשוב אולי על זהות, נכון? האם תורה במובן של הידע התורני, האם תורה במובן של הלכה? אני בסוף צריך להוביל בית, אתה צריך לדעת מה עושים, אני לא אשכח את זה כשהתחתנתי, כשהתחתנתי, אני זוכר את השבת הראשונה אחרי שהתחתנו, וזה נראה, נשמע טיפשי, ואחר כך שמעתי את זה מהרבה מאוד חברים ותלמידים לאורך השנים, שכאילו אתה גדל, אתה מה זאת אומרת, גדלתי בבית דתי, אתה יודע מה עושים בשבת, אבל לא יודע איך שהוא שבת ראשונה, אני ואשתי לבד בבית, ופתאום לא יודע, אני לא יודע מה עושים, כי אף פעם זה לא הייתי אני שהייתי צריך לעשות את זה. רגע, שעון שבת ואיך מסדרים ומה צריך לחשוב עליו, לסגור את הבוילר ואת המים החמים, פתאום כל כך הרבה דברים שאתה לא יודע, מישהו היה עושה אותם. מישהו. אבא, כן, או אמא, כן, לא יודע, לא רוצה ליפול פה, אבל כן, אבל עד היום, מאז אותה שבת, יש לי את התפקיד הכי חשוב בבית ביום שישי, וזה כמובן, להוריד את הזבל? להוריד את הזבל, להוריד את הזבל, לכוון שעון שבת. זה סוד שאסור לגלות, מה זה אומר לכוון שעון שבת, כן. הצ'ופצ'יק, הצ'ופצ'יק שמעלים, זה סוד גדול לשלום בית. אבל זה עניין שאני עושה את השעון שבת. במקרה אני גם מבשל את כל האוכל, אבל זה כבר עניין אחר. טוב, אבל הטור רואה את זה בצורה קצת אחרת. קטן פסול לדון. שימו לב, לא הטור, אנחנו תכף נראה את זה במהר"ל, אבל כשאנחנו אומרים בן שמונה עשרה, הגיל שמונה עשרה יש לו היבטים יותר רחבים בהלכה, אומר הטור למשל בחושן משפט בהלכות דיינים, קטן פסול לדון ויש אומרים שאינו ראוי לדון עד שיהיה בן שמונה עשרה. אז פתאום, כן, שאף אחד לא יבין פה שלהתחתן זה אומר שאתה הופך להיות דיין, יש אנשים כאלה, שככה הם תופסים את זה, וברגע שהם מתחתנים הם חושבים שהם דיין והם הופכים להיות שיפוטיים כאלה וזה דבר נורא ואיום. לא ככה הכוונה, אלא אנחנו רואים פה שלמה דיין דווקא כשהוא בן שמונה עשרה? איזו הבנה, מה זה אומר גיל שמונה עשרה, מה אני מחפש אם כן? לאו דווקא ידע, כי יכול להיות שאתה יודע ותעבור את מבחני הרבנות, אני זוכר, אתם לא זוכרים, לפני לא יודע, פעם אחרונה שעשיתי מבחן רבנות היה לפני לא יודע, עשר שנים, אולי יותר, מבחני רבנות עיר, ואני זוכר שממש בסוף בסוף של מבחני רבנות עיר שעשיתי, היה איזה קטע כזה שהיה איזה ילד עילוי כזה בעולם החרדי שהוא יודע הכל בעל פה והוא רוצה לעשות מבחני רבנות. בג"צים ועניינים וזה, בסוף נתנו לו. ואני יושב ולידי יושב איזה ילד, נראה כמו הילד הקטן שלי, יושב עושה מבחני רבנות, והוא כותב תוך שנייה, הוא הראשון שיצא מהאולם. ידע הכל בעל פה, משהו מטורף. אבל אומר הטור בחושן משפט, דיין הוא לא יכול להיות. למה? הוא לא בן שמונה עשרה. כי מה אני מחפש כשהוא בן שמונה עשרה? מחפש בשלות, בגרות, איזושהי הבנה עמוקה יותר נכון של החיים, אז פתאום אנחנו מבינים שבן שמונה עשרה לחופה זה לא רק עניין שתדע, טוב, למדתי את כל משנה ברורה, למדתי לא יודע מה פניני הלכה, אני מוכן להתחתן. בן שמונה עשרה זה לא רק כפי שסובר החלקת מחוקק שזה רק עניין של לימוד תורה, זה גם עניין של איזושהי בשלות רגשית, אולי אם זה דיין אז גם בשלות של להבין דבר מתוך דבר, לנתח סיטואציות, לרדת לעומקם של דברים, אני רוצה שבן אדם יהיה בן שמונה עשרה, ויש לדון היום, לא יודע, תחשבו אתם עליכם, האם אולי נעלה את הגיל קצת, לא יודע היום החברה בני שמונה עשרה לפעמים כוחות חיים, הנה עכשיו פה חובב אוזן, תלמיד שלי של תורה נוער, אה, אז היום עם רשת תורה נוער אולי תורידו חזרה את הגיל, כן, כי אנשים באמת הופכים להיות ככה נורא נורא פעילים בגיל מאוד צעיר, ועדיין, עדיין, רוב האנשים בני שמונה עשרה שאני מכיר, לא הייתי רוצה שיהיו דיינים בבית הדין, ועם ככה יכול להיות מאוד שלא בטוח שהם בשלים גם לחתונה. אותו דבר אומר הב"ח, תעמוד ב-י"ח שנה, כבר הגיע לרבע שנותיו ושכלו שלם לרדת לעומקו של דין, לזכות ולחובה. וככה גם המהר"ל בדרך חיים, בפירוש למסכת אבות, פירוש דבר זה כי אדם אין גידולו שלם בקומתו עד שיהיה בן שמונה עשרה ונשלם אז גידולו שלו. כאשר הוא בן י"ח, אם כן אני מסכם, קו ראשון שאנחנו רואים פה, כשאנחנו חושבים על חתונה או איך אני ניגש ומה אני צריך כדי להיות מוכן לדבר כזה שקוראים לו זוגיות מחויבת בברית קידושין, אנחנו לא חושבים על זה כעל עוד מצווה כמו שאומר החלקת מחוקק, למה לא בגיל שלוש עשרה? כי חתונה זה לא עוד מצווה. אל תחשוב על חתונה כמעשה מצווה. אם חתונה זה רק מעשה מצווה אתה יכול להתחתן בגיל שלוש עשרה, אבל אם אני מחפש איזה משהו אחר, אני רוצה שאתה תהיה בן אדם שלם יותר, שהבשלות הרגשית שלך, התובנות שלך, אתה תהיה אדם מלא יותר, אז בוודאי שאתה לא רוצה להתחתן בגיל שמונה עשרה, ממילא היום אפשר להגיד לצורך הדבר. של אנשים אחרי בגיל שמונה עשרה גם הידע שלהם בתורה אבל גם ממילא הבשלות, אני חושב שכל מי שסיים פה שיעור א' וממשיך לשיעור ב', קל וחומר בן בנו של קל וחומר, המשיך לשיעורים בוגרים יותר, שהוא משווה את עצמו לאיך שהוא היה בן שמונה עשרה, לא מבחינת הידע התורני שלו, מבחינת מה שהתורה עשתה לו, מבחינת איזה בן אדם נהיית, מבחינת העמקות גם השכלית אבל גם הרגשית, אתה לא אותו בן אדם. ברור שאתה יותר מוכן לחתונה. טוב, אז אם ככה, אז נאחר את זה עד מתי? כן. זה תמיד יהיה ככה. יפה. כאילו עד מאה עשרים אני לא אהיה מושלם. בעזרת השם. אז יש שלב כזה שאתה מתחיל קצת לרדת, כן? אבל סתם, לא, זה לא, אבל לפעמים אני תוהה אם אני שמה עכשיו, כן? זה מפחיד כזה, זה כאילו, הי, רגע, אני זוכר את עצמי שיעור ה', נותן סברות, בום, ולפעמים אתה כזה שנייה, הי, רגע, אתה כבר לא שמה, אבל לא, בעזרת השם, תמיד ממשיכים לעלות. אבל נכון, אתה צודק, ולכן המהר"ל ממשיך ואומר יש איזה שלב שאתה צריך להבין שהשלמות הבאה שלך תהיה דווקא מתוך נישואין, דווקא מתוך זוגיות. הזוגיות, הברית הנישואין, הקשר האהבה, הקשר עם אישה, זה הקומה הבאה להשתלם בה. זה לא שאני שלם שלם שלם ואז אני מתחתן. אבל, וזו הקושיה שלך, אתה אומר רגע, רגע, אז עד מתי זה הולך? אני מכיר אנשים גם בגיל ארבעים שאומרים "אני לא יודע, אני עוד לא שלם, אני אף פעם לא שלם". כן, להתחתן במובן הזה זה לא כמו שלפעמים ראיתי באופן ציני בחתונות, מישהו פה ראה פעם חתונות כאלה? כמובן לא בני ישיבות אבל כן, שמוציאים חולצות של חברה כזה שמוציאים, מכירים את זה? ואז מה כתוב? גיימ אובר. מכירים את זה? אז זה יש לזה כל מיני פירושים לגיימ אובר, חלקם קצת לא בקדושה, אבל גיימ אובר במובן של "זהו אחי, זה מי שאתה, נתקעת, סיימת את ההתפתחות שלך, עכשיו זה רק להיות עם מישהי". כמובן שזו תפיסה טראגית, התפיסה עצמה היא טראגית, שככה אנשים חושבים על נישואין, ואני חושב שזה הרגע שבו המשחק רק מתחיל. לולי תורתך שעשועי אז אבדתי בעוניי, אין שעשוע אלא זוגיות, כמובן עם אשתו, זו הכוונה פשט של הפסוק כמובן, לולי תורתך שעשועי, וההתפתחות של אדם בחיים במובן הזה, איש ואישה זה לא רק זוג שמסתכל אחד לשני אלא איש ואישה זה זוג שמסתכל לאופק ויודעים ללכת ולצעוד ביחד ולהתפתח אחד עם השני. אנחנו ממשיכים. הרב, אפשר שאלה? כן, בטח. כשהרב דיבר על הבשלות, מה תורם להגיד הנה הגעתי ואפשר להתחתן? מה כאילו האות? וואי וואי וואי, איזה נוסחה. לא, אני אומר משהו כזה. אלף, וודאי שזה משתנה מאדם לאדם, זה ברור. ראיתי אנשים בני שמונה עשרה מאוד בוגרים, ראיתי אנשים בשיעור ה' ו-ו' ו-ז', אפס, יש להם עוד מה לעבוד. אבל באמת אני חושב שאין פה איזה, אני באמת לא מאמין שיש משהו, איזה נוסחה מתמטית, איזה אלגוריתם שאני יכול עכשיו להכניס לזה אפליקציה ולהוציא לך את הנוסחה הנכונה. אני מאוד מסכים עם השאלות שלך ועם השאלה שנשאלה פה מקודם שלפעמים אנשים נמצאים באיזשהו סטרס יתר על המידה ולוקחים את זה כבר לאיזושהי קיצוניות, תכף יהיו פה עוד שיקולים למה, ואז צריך לתת לבן אדם ביטחון. צריך לתת לאדם ביטחון, לפעמים זה לא עניין של חוסר בשלות, זה עניין של חוסר ביטחון, וחוסר בשלות וחוסר ביטחון זה לא היינו הך ואנשים לפעמים מערבבים אחד עם השני, ואז במובן הזה אני חושב שאחד התפקידים של תורה ותהליך שאדם עושה בישיבה זה באמת להגיע לאיזשהו ביטחון. זה כאילו אנחנו שרים את זה וזה סיסמה אבל זה באמת, הנה, אספר לכם סיפור שנפגשתי עם איזשהו בחור ישיבה לא מזמן מאיזושהי ישיבה כלשהי בארץ, והוא בא לדבר איתי וראיתי עיניים כבויות, ממש ראיתי עיניים כבויות. והוא כבר יושב כמה שנים טובות בישיבה, אמרתי לו מה קורה? התחיל לספר לי כל מיני סיפורים, אמרתי לו עזוב אותך, יאללה, מה קורה? והוא אומר לי, אני מרגיש שכאילו איפה שאני נמצא עכשיו במשך הרבה שנים היה טוב, מרגיש שמקצץ לי את הכנפיים. זה המשפט שהוא אמר. אמרתי לו תעזוב את הישיבה, מחר תעזוב את הישיבה. ישיבה אמורה להיות מקום שמגדלת לך כנפיים. יכול להיות שאני צריך עוד לעשות תהליכים, אבל מבחינת הביטחון האישי שלי, מבחינת הרווחה שלי, מבחינת התורה אמורה להעצים את הבן אדם, לא אמורה לקצץ לו את הכנפיים. אז אם אדם מגיע למסקנה כזאת, אז תמיד בזה צריך להבחין בין חוסר בשלות רגשית או אישיותית לבין איזשהו חוסר ביטחון שבו אנחנו צריכים, אני חושב, החברים, הר"מים כמובן, ההורים, כל הסביבה אמורה לעזור לבן אדם ללכת בעולם במקום של "אני חלק אלוה ממעל ממש". וכשאדם הולך ככה בעולם, אז דברים טובים גם בחיים האישיים שלו וגם ברמה הזוגית. בסדר? אז צריך לדעת להבחין ביניהם. בוא נרוץ רגע קדימה מהר. לא נתעכב על זה הרבה, אבל הנושא של חתונה ואחריות כלכלית. אנחנו היום. צריך חז"ל ממש שמו על זה דגש, גם הרמב"ם אחר כך. תנו רבנן: אשר בנה, אשר נטע, אשר אירס. לימדה תורה דרך ארץ שיבנה אדם בית ויטע כרם ואחר כך ישא אשה. ואף שלמה אמר בחכמתו: אכן בחוץ מלאכתך ועתדה בשדה לך אחר ובנית ביתך, וכולי. תראו בצד השני את הרמב"ם, הרמב"ם ממש כותב את זה בהלכות דעות: דרך בעלי דעה שיקבע לו אדם מלאכה המפרנסת אותו תחילה ואחר כך יקנה בית דירה ואחר כך ישא אשה. זה קצת הפוך מהשיר, נכון, של אריק איינשטיין, נכון, של קח לך אשה ובנה לה בית. האמת היא שהוא צודק, בסדר, כי פשוט אריק איינשטיין למד כנראה סוגיית קידושין. קח לך אשה, לשון קיחה, כן. קיחה קיחה הכוונה שלא התכוון לנישואין, הוא התכוון לקידושין. אז הוא התכוון כמו מנהג חז"ל העתיק, כן, כמו מנהג עם ישראל שהיה פעם, שהיו קח לך אשה, כלומר קידושין, תבנה לה בית במשך שנה ואז נישואין. כן, אז כנראה שכך כוונת השיר, בסדר, פעם הבאה שתשמעו את השיר תבינו שיש פה לומדות, שזה קח לך אשה, זה לא סתם שהוא השתמש בלשון קיחה. אבל בכל אופן, בכל אופן זה נושא שהוא מאוד מאוד חשוב, האחריות הכלכלית. והדבר הזה באמת אנחנו יודעים שגם פה, בסדר, בוא, יש שתי קיצוניות. קיצוניות אחת זה חברה מסוימת שאומרת: לא לא לא, תתחתן. ומה קורה בגלל שאתה מתחיל להתחתן? תתחיל לגלגל גמ"חים. מכירים את הסיטואציה? טוב, לא יודע כמה אתם מכירים, אבל בטח שמעתם, בטח שמעתם, נכון? איך שאתה מתחתן אתה צריך להתחיל לגלגל גמ"חים ואתה מתחיל ליפול על כל מי שסביבך. שיהיה לך, מאיפה יהיה לך? מה אתה יודע לעשות? יש לך מקצוע? יש לך יכולת לפרנס? יש לך יכולת להביא פת לחם הביתה? אין לך יכולת. וכנגד זה הרמב"ם יוצא בצורה מאוד מאוד חריפה, וזה בדיוק הגמרא במסכת סוטה בדף מ"ד. הקיצון השני, בסדר, הקיצון השני פעם אני זוכר איזה חבר ילדות שלי שדיברנו על מתי להתחתן וזה, הוא אמר לי: תשמע, עד שאני לא תואר ראשון שני, יש לי מקצוע, אני מרוויח חמישה עשר אלף בחודש, אני לא מתחתן, זה לא אחראי. או שמע אחי, קצת קיצוני. הוא היה מתחיל לצטט לי עכשיו את סוטה מ"ד, זאת אומרת איפה גם פה אותה שאלה, נכון, ששאלנו מקודם, אז עד להיכן אתה לוקח את זה? בסדר, אחריות כלכלית. אבל טוב, מה קורה אם יש למישהו, לא יודע, ישיבה שנותנת מלגות טובות או שיש לך, טוב לא יודע אם זה מספיק אבל ההורים תומכים ויש לך כן איזה שהוא מסלול אחריות של כלכלה, אתה לא עכשיו מזניח את הכל ואתה אומר יאללה נסתדר איכשהו. אז האחריות הכלכלית זה משהו שאנחנו רואים שחשוב להלכה, וגם פה כשאנחנו נרד לרזולוציות כמובן צריך פה בזהירות ובעדינות להבין שזה לא עכשיו אומר שעכשיו טוב אני לא מתחתן עד שאני מנכ"ל של איזה חברת הייטק מרוויח מלא כסף בחודש, עד אז אני לא מתחתן כי אני לא יכול. כי גם פה צריך לדעת, אנחנו גם מושפעים ברמה תרבותית סביבנו. יש פה הרבה אנשים שגדלו ברמת חיים קצת יותר גבוהה אולי מאשר הסבא והסבתא שלהם, ואז ממילא כשאתה אומר איך יכול להיות שאני אתחתן ולא יהיה לי לא יודע בית עם וילה, בריכה ולא יודע מה ואוטו יוקרה, כאילו פה בסדר, יכול להיות שגדלת ככה אבל זה לא, ואנחנו בתרבות שפע אז גם הדבר הזה צריך לדעת שיש פה אחריות כלכלית והיא חשובה. מצד שני אנחנו צריכים לדעת שהרבה פעמים מה שפועל עלינו זה לא באמת יכולת להסתדר כלכלית, אלא זה איזה שהוא דימויים של איך הבית שהייתי רוצה להיות בו יראה ואני חי באיזה שהם דימויים של חברת השפע שמשפיעה עלי, וגם בזה צריך, אני לא בא לפתור כרגע את הקושיות, אני בא רגע להדהד כן את השיחות שאמורות להיות לנו בראש. על כאן מה שמעניין שהאחריות כלכלית לכאורה זה משהו, חזרנו מהסובייקטיבי לאובייקטיבי. תראה לי, תראה לי תוכנית השתכרות, מה אתה מתכנן לעשות. אותו דבר בצורה אבל אחרת לגמרי, למשל בפרו ורבו. לא יבטל אדם מפריה ורביה אלא אם כן יש לו בנים. עכשיו זה דבר מעניין, אם אני חושב על הפרו ורבו, טוב, פרו ורבו יש עניין, יש מצווה חשובה פרו ורבו, מצווה אחת מהיסודות של התורה. כן, נו אז מה נעשה? ברגע שאתה יכול. אז זה הדרך היחידה לחשוב על חתונה? פרו ורבו? נראה לי שהגמרא קצת זועקת את זה, הגמרא מיד אומרת: לא יבטל אדם מפריה ורביה אלא אם כן יש לו בנים. מיד שואלת הגמרא: אי יש לו בנים מפריה ורביה בטיל, מאשה לא בטיל? מסייע ליה לרב נחמן אמר שמואל, דאמר רב נחמן אמר שמואל: אף על פי שיש לו לאדם כמה בנים אסור לעמוד בלא אשה, שנאמר לא טוב היות האדם לבדו. ואיכא דאמרי: אי יש לו בנים בטיל מפריה ורביה, בטיל נמי מאשה? לימא תיהוי תיובתא דרב נחמן בר שמואל? לא, אין לו בנים נושא אשה בת בנים, יש לו בנים נושא אשה דלאו בת בנים. נפקא מינה למכור ספר תורה בשביל בנים. זאת אומרת אני חושב שלא סתם הגמרא מיד דייקה פה איזה שהוא דיוק ובאמת רגע רגע, בתוך המשנה יש פה מסכת קידושין, אין איזה הוה אמינא במסכת קידושין שהחתונה זה רק בשביל פריה ורביה. אתה מתחיל קידושי קידושין, יש כאן משהו. סוגיות, אבל כאן עוסקת הגמרא רק במצוות פריה ורביה. לא דיברתי עכשיו על כל השאלה כן להתחתן לא להתחתן, פריה ורביה. משהו לגמרא מיד היה חשוב לדייק: רגע, רגע, רגע, מישהו יקרא את המשנה הזאת והוא יחשוב שחתונה זה רק דרך הפריזמה של פרו ורבו. ואם זה רק דרך הפריזמה של פרו ורבו, אז מה, אחרי שכבר קיימתי את המצווה, אז פטור? מיד הגמרא מזדקקת, ומי שמכיר שם את הגמרא ביבמות, אחר כך הורדתי את הכפולה המקום בדף, אבל הגמרא אחר כך בס"ב, השרוי בלא אישה שרוי בלא שמחה, שרוי בלא תורה וכו' וכו', רשימה שלמה כדי להגיד לנו בעצם יש לנו את השיקול של פרו ורבו, ואם זה המצווה גם אפשר להקדים, אבל אני לא רוצה שתחשוב רק ככה על חתונה. כי חתונה זה לא רק לחשוב על הפריזמה של פרו ורבו. מצד שני, אני לא רוצה שתחשוב על חתונה בלי הפריזמה של פרו ורבו. כי חתונה זה לא רק זוגיות, חתונה זה קודם כל להיות להקים בית, זאת אומרת משפחה. אני חושב שהיום בשיח התרבותי שלנו זה סופר חשוב. בסדר? כי בשיח שלנו בעיקר חתונה, בשיח שסביבנו, זה בעיקר הקשר של איש ואישה, שהוא ודאי היסוד והוא הגרעין והכול, אבל אחד הדברים שאנשים שמתחתנים פחות מפנימים זה שאני לא רק מתחתן עם מישהי, אנחנו מקימים משפחה. והסטטוס הראשוני שלי הוא כבר לא אני הראל שמאוהב במישהי ורוצה להקים איתה בית בישראל ורוצה רק לחיות איתה עד מאה ועשרים, אלא אנחנו מקימים בית. וזה משנה המון דברים בראש. כי פתאום שאלות של קריירה ומשפחה, שאלות של שאיפות אישיות לעומת להתחתן זה אומר להיות איש משפחה עם כל הכרוך, עם כל הזכויות והמעלות והדברים המדהימים שיש בכך, וכמובן עם החובות. ומה זה אומר על איך אני חושב על המשך התפתחות החיים שלי. ואנחנו ממשיכים מהר: יצר הרע וחתונה, וזה כמובן השיקול, אחד השיקולים שיש לנו בגמרא, לאחר או להקדים? להקדים, נכון. משתבח ליה רב חסדא לרב הונא בדרב המנונא דאדם גדול הוא. למה? ואז הוא מגיע, הוא רואה שרב המנונא אין לו, הוא לא פריס סודרא, אז הוא מבין שהוא לא נשוי והוא אומר אל תדבר איתי עד שתתחתן. למה? דאמר בן עשרים שנה ולא נשא אישה כל ימיו בהרהורי עבירה, סלקא דעתך? אלא כל ימיו בהרהור עבירה. אמר רבא וכן תנא דבי רבי ישמעאל: עד עשרים שנה יושב הקדוש ברוך הוא ומצפה לאדם מתי ישא אישה. כיוון שהגיע גיל עשרים ולא נשא אומר תיפח עצמותיו. אמר רב חסדא, יותר מזה: אנא עדיפנא מחבראי, למה? שנסיבנא, התחתנתי בגיל שש עשרה. ואי הוה נסיבנא בארביסר, אמינא לשטן גירא בעיניך. עכשיו זה סוגיה שהמוקד שלה והפריזמה שאיתה מבקשת להסתכל על החתונה ועל גיל הנישואין זה הרהור עבירה. הרהור עבירה, שמירת העיניים, פגם הברית, הרהורי עבירה, איפה אני נמצא, איפה אני מונח, על מה אני חושב. ומתוך הפריזמה הזאת פתאום ברור שמה שצריך לעשות זה להוריד את גיל הנישואין. ורב חסדא באיזשהו קיצון בא ואומר: אתם יודעים על מה אני מתחרט? קודם כל אני טוב מכולכם, התחתנתי בגיל שש עשרה, לא רואה אתכם ממטר. ודבר שני, פספסתי בשנתיים, כי אם הייתי מתחתן שנתיים קודם, לא רק אתכם לא הייתי רואה ממטר, גם את השטן לא הייתי רואה ממטר. הייתי אומר לשטן גירא בעיניך. למה? כי אני כל כך קדוש, כל כך טהור. וזה שיקול מאוד מאוד חזק שהגמרא במסכת קידושין מניחה לנו פה לפתחינו ובאה ואומרת שאדם צריך לחשוב איך אתה נהיה טהור יותר, איך אתה שומר על טהרתך. עכשיו הדבר הזה לכאורה קצת מתנגש עם מה שראינו: בן שמונה עשרה לחופה. רגע, בן שמונה עשרה לחופה, אז למה אתה אומר לי להתחתן בגיל ארבע עשרה? מיד אומר הטור, הטור אומר: מצווה על האדם שישא אישה כשהוא בן שמונה עשרה שנים, מי שמקדים לישא כשהוא בן שלוש עשרה מצווה מן המובחר. הוא אפילו לא הסתפק אפילו ברב חסדא, כן, אפילו בגיל שלוש עשרה. אבל שימו לב במחזור ויטרי מעניין: י"ח פעמים, שמונה עשרה פעמים כתוב אדם בספר בראשית עד שנזדווגה לו חווה. ואף דרך ארץ הוא ומידה שווה היא זו, כדי אמר רב חסדא בפרק קמא דקידושין, עדיפנא מחבראי. ואף על פי כן אין זו דרך ארץ שהרי ממהר לישא אישה יותר מדי. וזה כמובן מתנגש גם עם הגמרא שקצת דילגנו עליה שאין לנו זמן להיכנס אליה עכשיו שכולנו מכירים מקידושין כ"ט, נכון? ללמוד תורה ולישא אישה. האם ילמד תורה ואחר כך יישא אישה או יישא אישה ואחר כך ילמד תורה? רחיים בצווארו ויעסוק בתורה וכולי. וברור שם מהסוגיה שאתה לא מתחתן בגיל ארבע עשרה. ברור שם מהשיקול של לימוד תורה אתה צריך לאחר את גיל החתונה שלך. בן שמונה עשרה לחופה, תאחר את גיל הנישואים שלך. ופתאום זה מתנגש עם הגמרא בקידושין שאומרת, אבל אם אני מסתכל מהפריזמה של יצר הרע, של העוררות שיש לאדם והרהורי עבירה, אל תחכה עם זה יותר מדי. בא הטור ואומר אני בוחר לפסוק את הפריזמה הזאת כפריזמה עיקרית. במחזור ויטרי בא ואומר לא לא לא לא לא. אני יכול להבין את זה אבל דרך ארץ, דרך ארץ לא להתחתן בגיל כל כך מוקדם. ואם תרצו אפשר אפילו לקרוא את זה בקריאה קצת יותר חריפה ולהגיד ככה. מחזור ויטרי בא ואומר ככה, תקשיבו, השיקול הזה של הרהורי עבירה והשיקול של טהרה הוא שיקול סופר חשוב בחיים של כולנו כעובדי השם. זה לא דרך ארץ להתחתן כי אתה לא מסוגל לשמור על טהרת המחשבה שלך. זה לא דרך ארץ. לא דרך ארץ רק בגלל הגיל. זה לא דרך ארץ להתחתן עם מישהי בגלל שלך קשה עם עולם ההרהורים שלך. זה יכול להיות מוטיבציה כללית יאללה כנס לעניינים, אבל זה נראה שמחזור ויטרי מפחד מאנשים שיגידו אתה כל כך לחוץ חתונה, אבל למה אתה לחוץ חתונה? לא כי לא טוב היות האדם לבדו במובן הנפשי, לא כי התאהבת במישהי, לא כי אתה מרגיש את הבשלות שאתה רוצה כבר את הקומה הבאה של ההתפתחות האישיותית שלי, אני רוצה לבנות בית בישראל, אני לחוץ חתונה כי אני כבר לא יכול עם הרהורי עבירה הזאת. אם זה מוטיבציה ראשונית להתחיל לצאת לדייטים, בסדר גמור. אבל אם זה משתלט על כל מה שאתה חושב ואתה אפילו לא שם לב שאולי אתה לא בשל רגשית, אולי אתה לא מוכן, אולי לא מתאימה לך מדי. לא, אבל אני צריך לטפל בהרהורי עבירה שלי על ידי חתונה. אז אני אומר לכם קבל עם ועדה, מי שמתחתן בגלל כדי לפתור את הרהורי עבירה שלו, החתונה לא תעזור לו כלום. לא תעזור לו. נכון רבותינו אמרו פת בסלו זה יכול קצת להועיל, אבל מי שלא יודע לעבוד עם עצמו ועם החשקים שלו ועם התאוות שלו ולהיות במידה של זהירות וזריזות וכולי וכמו כל המידות של מסילת ישרים, והוא לא אדם בעל מידות, חתונה לא תעזור לו. חתונה תעזור לאדם שעובד, חתונה תעזור לאדם שכבר נמצא באיזשהו תהליך. במובן הזה בוודאי שיש מקום של אהבה ויש מקום שבו אהבה יכולה להתממש גם בבשר, זה דבר נפלא, שיש מקום לעונג, זה דבר נהדר. אבל הפנטזיה הזאת שכל בעיותיי והרהורי עבירה שאדם מסתובב איתם ייפתרו ביום שנתחתן כאילו זה איזה מין קסם כזה, אין קסמים, יש תהליכים, יש עבודה קשה, יש עבודת השם ויש עבודת המידות. והחתונה הרבה פעמים אפילו מגבירה את הצורך בעבודת המידות ובמישור הזה של עבודת השם, ואל תדמיין לעצמך שזה הדבר שיקרה. ואולי לכן זה מה שהניע את המחזור ויטרי לומר, נכון רב חסדא בגיל ארבע עשרה, אולי רב חסדא באמת היה באיזה מעלה נורא נורא מיוחדת, אבל דרך ארץ זה לא דרך ארץ. דרך ארץ זה בן שמונה עשרה לחופה, דרך ארץ זה ילמד תורה ואחר כך יישא אישה. זה דרך ארץ. זה דרך ארץ, תגיע מוכן בכל קומה שלך לקראת החתונה. אני רץ מהר מהר קדימה כי אין לנו זמן. אני אגיד ככה, בסעיף של כפייה יש פה דבר דבר נפלא. תראו למשל הראש אומר וכן היה נכון ברווק שעברו עליו עשרים שנה ואינו רוצה לישא אישה שיכפו בית דין לישא לקיים פריה ורביה. אדם מגיע לגיל עשרים, מי פה עבר את גיל עשרים? נפלא ביותר. נקים בחוץ בית דין, נקים בחוץ בית דין שיכפה אתכם להתחתן. מה אתם אומרים? יפה, זה הטענה שלך ממקודם, נכון? איזה יופי, שמישהו כבר יכריח אותי להתחתן, אני רק מחכה, תדחוף אותי, תן לי מאחורה איזה בעיטה ורק תדחוף אותי כי אני בעצמי לא יודע, זה כמו כן, כמו חבר'ה שרוצים לקפוץ מהיהודיה למעלה או לא יודע מה זה מקפצה גבוהה, צריכים איזה טפיחה על השכם. אתה אחלה. בום. כן? ולהפיל אותו, וככה אנחנו נעשה. זה מה שאומר הרא"ש. עכשיו, איך אפשר להגיד את זה? איך אפשר להגיד את זה? מה זה הדבר הזה שאני אכפה אותך להתחתן? כי? אז הנה, אם אני חושב שעל חתונה הקריטריונים הם הקריטריונים האובייקטיביים שאפשר למדוד אותם, פריה ורביה, בשלות גופנית מסוימת, או אפילו אם תרצו יכולת כלכלית. הנה יש לך יכולת השתכרות, אתה בא מבית טוב, יש לך אחלה ירושה, סבבה, ואתה יכול לעשות פרו ורבו, נכפה אותך. אחלה, זה יעבוד. עכשיו, הדבר המעניין הוא שבא הריב"ש ואומר ככה: כל זה שורת הדין, אבל מה נעשה שלא ראינו בימינו ולא שמענו מכמה דורות בית דין שנזקק לזה, לכוף ולהוציא אישה ששהתה עם בעלה עשר שנים ולא ילדה, או שהיא זקנה, ואפילו אם אין לו בנים וכולי. ומתוך הדבר הזה זה הופך להיות סוג של מחלוקת שולחן ערוך ורמ"א. בשולחן ערוך באבן העזר בסימן א' בסעיף ג', אז השולחן ערוך מביא דברי הרא"ש שכופים, בית דין כופים אותו להתחתן. ואומר הרמ"א, מביא את הריב"ש ואומר: ובזמן הזה נהגו שלא לכוף על זה. וכן שלא קיים פריה ורביה ובא לישא אישה שאינה בת בנים, לכאורה הלכתית זה לא בסדר, אבל עדיין משום שהוא חושק בה או משום ממון, אף על פי שמדין היה למחות בו, לא נהגו מכמה דורות לדקדק בעניין הזיווגים. ואותו דבר גם כן בהלכות גיטין בסימן קנ"ד, נשא אישה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה, לפי ההלכה צריך לכאורה לכפות אותם להתגרש, וגם פה מעיר הרמ"א ואומר: ויש אומרים דכל זמן שלא הוליד כלל, אבל אם הוליד זרעא קיימא וכולי ואין כופים להוציא, ועיין לעיל סימן א' דבזמן הזה אין נוהגין לכוף כלל. ממש מחלוקת שיטתית בשלוש מקומות שבהם השולחן ערוך בא ואומר בענייני חתונה יש לנו מדדים אובייקטיביים, ואם זה לא עובד אנחנו בית הדין אנחנו הקהילה נעזור לזה לקרות. או להתגרש כשצריך לכפות להתגרש, או לכפות אותו להתחתן. ובשלושת המקומות האלו הרמ"א כל הזמן מדגיש, אנחנו לא כופים בחתונה. אנחנו לא כופים בחתונה. למה? כי הבן אדם חושק בה. מה תעשה? מה תכפה אותו? מה תכפה אותה? מה זה יעזור? מה עומד ביסוד המחלוקת הזאת? כן? שימו לב נגיד הדברי יציב אומר יפה בקטע המודגש: ונתקשיתי דאיך אפשר לכופו לישא אישה כשאומר שאינו רוצה בה, ואיסור איכא לישא אישה ובלבו לגרשה. טוב, אז זה קושיה טובה, נכון? אני מזדהה איתה מאוד, אתם מזדהים איתה? איך אתה כופה מישהו להתחתן עם מישהי אם הוא לא רוצה אותה? מה זה עוזר? מה זה מה זה אומר לכפות? מה זה אומר לכפות? עכשיו הקושיה כל כך טובה שאתה שואל אז מה חשב השולחן ערוך? אז מה עומד ביסוד מחלוקת שולחן ערוך ורמ"א? ואני רוצה להציע שזה מחלוקת יצחק ויעקב. זה מחלוקת יצחק ויעקב וזה מחלוקת להבין את נפש האדם ומחלוקת להבין איך נישואין עובדים, וזה מחלוקת מאוד מאוד יסודית בעזרת השם. איך יצחק התחתן עם רבקה? נו, בואו ניזכר קצת, קדימה בואו נשמע אתכם קצת, איך יצחק התחתן עם רבקה? שידוך! ויצא יצחק לשוח בשדה אתה אומר. פתאום היא מגיעה. הוא רואה אותה או שהיא רואה אותו? היא רואה אותו. ומה הדבר הראשון שהיא עושה? נופלת. למה היא נפלה? מרוב התרגשות. ראתה את זיו פניו של יצחק הצדיק. אולי יש אומרים שהיא צנועה. כן? לא רצתה... רגע, לא יודע, זה לפגוש אותו אחרי החתונה. אבל איך הם התחתנו? שידוך! מי שידך ביניהם? העבד, נכון? עבד אברהם. הוא הולך ועל פי מה הוא מחליט שהם מתאימים? קודשא בריך הוא. שילוב של קודשא בריך הוא וחסד, סייעתא דשמיא. אבל הסייעתא דשמיא עזרה לו להבין ש... הרי יש שאלה פשוטה נכון? הרי עבד כל מהותו של עבד שהוא עושה בדיוק את מה שהאדון אומר לו. מה הקריטריון היחיד שאמר לו אברהם אבינו? לא מפה אלא אל ביתי ואל משפחתי תלך. זהו, קריטריון יחיד. בא העבד, אומר לקדוש ברוך הוא אני מציב פה תנאי. תנאי שמה? אם נו, אם אם אני אגיד לה השקיני והיא תגיד אשקך וגם גמליך אשקה, וידעתי שעשית חסד, נכון? מי שמך? מי שמך? לא ניכנס כרגע לסוגיה שליחו של אדם כמותו, ואם הוא משנה, אז אולי הוא כבר לא שליח, לא יודע. יש פה שאלה. מי שמך? אברהם אבינו אמר קריטריון אחד: משפוחה. זהו, סטופ, זה הכל. פתאום בא העבד על דעתו ואומר: חסד. טוב, אפשר לתרץ על זה אולי מה שהתכוונו חכמים להגיד גדול שיחתן של עבדי אבות יותר מתורתן של בנים, שהם אומרים את זה על הפרשיה הזאת, זה לא רק כמו שהם בדרך כלל מפרשים כי פשוט יש שמה אריכות הדברים, אלא בגלל שהעבד מלמד אותנו שלמרות שאברהם אבינו לא אמר לו על החסד, אני כל כך מכיר מי זה אברהם אבינו, חייב להיות שהקריטריון שאברהם יעשה זה חסד. טוב, אחרי שאמרנו את זה, מה אנחנו יודעים? שמבחינת העבד צריך משפחה וצריך חסד. ואם היא משפחה ואם חסד, כנראה שהם מושלם. תקשיבו, כל המסתבכים היום, ואני מתעסק קצת בתחום, אפליקציות, וכל אחד עושה אלגוריתם כזה ואלגוריתם כזה ואלגוריתם... האלגוריתם של עבד אברהם הוא מה זה פשוט, כולכם מזמן כבר הייתם נסואים. נורא פשוט. תכניס משפחה וחסד. לא יודע, יש פה אנשים יגידו גבורה, סתם דין, הם רוצים מישהי עם לא יודע מה, שהיא לא יודע אשת חסד עם משהו אחר, לא יודע תחליטו. בסדר? זהו. למה אתה מסתבך? למה אתה מסתבך? אל תענה. כן, לא נביך אותך פה לפני כולם. נכון? נורא פשוט. מה הבעיה? חסד. מצוין. הייתה בתנועת נוער, הייתה פעילה בתורת נוער, הייתה התנדבה עם ילדים עם סיכון ולא יודע מה צרכים מיוחדים. שקויח. שקויח. נגמר הסיפור. בוא נתחתן. נכון? זה מה שהיה קורה. עכשיו שימו לב דבר מעניין. ויביאה יצחק האהלה שרה אמו ויקח את רבקה ותהי לו לאשה ויאהבה. וינחם יצחק אחרי אמו. יצחק אהב את רבקה או לא? כן. באיזה שלב? אחרי החתונה. אומר הרש"ר הירש, כאן אצל יצחק אבינו למדנו מה זה זוגיות על פי תורת ישראל. הרש"ר הירש יושב לו בגרמניה ואומר אני רואה מסביבי מודלים אפס קצת אחרים לאיך מתחתנים ואני לא ממש אוהב את זה. לדי לחכימא ברמיזא, ואומר ואומר ככה: קודם כל, ככל שהוסיף להיות אשתו כן גדלה אהבתו וכולי, וזה דבר נפלא. ואז הוא אומר ככה: כך נוסדים נישואין. רוב הנישואין בישראל לא על יסוד התשוקה אלא על פי שיקול התבונה. ותבונה מטבע עניינה היא משהו שאפשר להכניס לאפליקציה, לאיזה שהוא פומפלט כזה, אני יכול להכניס ויהיה לי יהיה לי תשובה כי זה תבונה. זה מסתדר על טבלה. הורים וקרובים נמלכים בעצמם אם הצעירים מתאימים זו לזו ומשום כך גוברת האהבה ככל שמתרבים התוודע זו לזו. הרוב הנישואין בעולם הלא יהודי נגמרים על פי מה שהם קוראים אהבה. ואין לו לאדם אלא להציץ בתיאורי הנובלות הלקוחים מהחיים. יכול להיות שהוא יודע על מה הוא מדבר. כדי להיווכח מיד מה רבה התהום בין אהבה שלפני הנישואים לבין זו של אחריהם. איך הכל אחר כך תפל חסר טעם. זו אהבה זו עיוורת ועל כל שעל בעתיד אכזבה. לא כן הנישואין בישראל. עליהם הוא אומר ויקח את רבקה ותהי לו לאשה ויאהבה. שם החתונה איננה שיא הפריחה אלא השורש אלא השורש לאהבה. באמת מילים מאוד מאוד יפות מאוד ככה זה התפייטות ואיזה שהיא שירה ואומר לנו בעצם הרש"ר הירש את הדבר הזה. יצחק ורבקה מבחינתי הרש"ר הירש הם המודל לאיך מקימים בית יהודי. היסוד שלו, היסוד שלו מה? תבונה. למה הוא חושב על זה על יצחק? באיזה מובן זה תבונה בסיפור של התורה? באיזה מובן זה תבונה? תבונת ההורים. תבונת ההורים. תבונת ההורים, קודם כל התבונה של ההורים. יפה. למה ולמה זה יכול להיות הורים? זה נורא ברור למה. כי אם זה תבונה, אז ההורים יותר חכמים ממך. ההורים יותר חכמים ממך. הם מכירים אותך ואתה יודע מה? אני לא צריך לשאול אותך. למה אני לא צריך לשאול אותך? כי אני לא מחפש איזה אישיות ספציפית, מיוחדת שלך. ערכים, משפחה, כללים אובייקטיביים נורא נורא ברורים שאפשר למדוד אותם. יותר מזה אומר הרש"ר הירש ברגע שיש התאמה ערכית, לצורך העניין אידיאולוגית, אם נרצה להרחיב את זה, השקפתית, וזה היסוד שבונה את הבית שלנו. תעבדו נכון, זה הצמיחה, האהבה מפה רק תלך ותפרח. באיזשהו מובן הוא אומר, כשאתה מצפה להגיע לאיזשהי נקודת אהבה, מתי אני אוציא נישואין? אתה מחכה לאיזה פיק, לאיזה וואו, לאיזה שיא. טוב, אפשר להרחיב בזה הרבה. כן. אז לפחות אומר הרש"ר הירש, אל תחכה לזה, אתה מחכה ללא, כי אתה מחכה שהחתונה תהיה שיא. אומר לא, החתונה היא נקודת הפתיחה. הנתונים שאתה מחפש כדי להתחתן הם לא במישור של ההתאהבות או של האהבה הזאת. וזה בהחלט יעד, אבל יעד שמתאפשר אולי דווקא אחרי החתונה. זה דרכו של יצחק אבינו. והרש"ר הירש רוצה להפוך את זה לאבן יסוד בעם ישראל בכלל. עכשיו הדבר המעניין שחיפשתי אחר כך ברש"ר הירש, שזה שהוא כל כך מתלהב מיצחק, לכאורה יש לנו סיפור אחר בתורה, וזה של יעקב. וזה נורא מעניין. במובן הזה התפוח נפל ממש רחוק מהעץ. ממש רחוק מהעץ, נכון? למה? כי מפורש, ויהי כאשר, תראו כמה זה שונה, פשוט הפוך לגמרי. ויהי כאשר ראה יעקב את רחל בת לבן אחי אמו ואת צאן לבן אחי אמו ויגש יעקב ויגל את האבן מעל פי הבאר וישק את צאן לבן אחי אמו, וישק יעקב לרחל וישא את קולו ויבך. והנה לאה רכות ורחל היתה יפת תואר ויפת מראה. ויאהב יעקב את רחל ויאמר אעבדך שבע שנים ברחל בתך הקטנה. דבר ראשון הוא רואה את רחל, ישר, זהו, חיבור. מה הוא עושה? מה כתוב? מנשק אותה, מתחיל לבכות, בכי תמרורים. טוב, על מה הוא בכה? מה הוא ראה ברוח הקודש? הוא התרגש נורא. ודאי שיש שמה המון המון רגש. ודאי שיש שמה איזשהי תובנה שהיא אשתי לאורך ימים ושנים. אחר כך כתוב במפורש 'אני אוהב אותה'. ובגלל שאני אוהב אותה אני רוצה להתחתן איתה. אצל יצחק התחתנתי איתה ומתוך זה צמחה האהבה. אצל יעקב זה בדיוק הפוך. אז ניגשתי לרש"ר הירש כדי לראות מה הוא אומר על זה. הוא לא אומר על זה. האמת היא הוא אומר משהו מעניין. הוא אומר, הוא בעיקר מתעכב פה על לאה, שלמרות שלא אהבו אותה והיא התעקשה, התעקשה, התעקשה, בסוף אהבו אותה. שזה מתאים לרש"ר הראשון, נכון? אבל הוא ממש התעלם, כן, מיעקב. ואם אנחנו לא רגע מתעלמים מיעקב, אז אפשר לראות שהתורה מציגה לנו פה באמת שני מודלים שונים של אהבה או של קשר בין איש לאישה. הקשר האחד הוא הקשר ה... יש לי מנחה עוד שתי דקות פה בכיתה... כן כן כן, כביכול, בעזרת השם. כן כן כן, בעזרת השם. נסיים עוד דקה וחצי. טוב, אז סתם, אז המודל האחד של יצחק, ששוב, לוקח בעיקר את הכלים האובייקטיביים, אלה שאני יכול למדוד אותם, אלה שנכונים לכולנו, והאהבה תצמח. אבל יעקב, יעקב לא שם. יעקב קודם כל מחפש אהבה. הוא מחפש איזה משהו מאוד מאוד אישי. משהו שהוא לא תבוני, נכון? מה זה? הוא מחפש משהו שהוא מצפה לו? אה, שאלה טובה. או שזה קרה לו כי זה הוא? לא יודע, אבל אם זה היה יצחק לכאורה, יכול להיות שיצחק גם היה רואה... יכול להיות. יכול להיות. אבל שמה היא נפלה מהגמל. נכון? היה להם את ההזדמנות. נכון? היה רגע הזדמנות, היה רגע שבו הוא ראה את רבקה מגיעה, היה צריך לרוץ, לחבק אותה, לנשק אותה ולהתחיל לבכות. אבל יצחק הוא לא כזה. יצחק הוא מידת הגבורה, יצחק הוא מידת הדין. יצחק עומד, עומד, יש שליח, הוא החליט שזה בסדר, הכל טוב, האהבה תגיע, הכל טוב, אני לא עכשיו מתחיל להתפרץ בבכי, לא, אני לא שם. יעקב, העולם הרגשי של יעקב עובד אחרת. והוא בעצם מפעיל אותו ומדבר מתוך גרונו בצורה הרבה יותר חזקה מאשר אצל יצחק. אז אנחנו רואים שיעקב באמת מסמן לנו פה בסיפור, והתורה מתעכבת על זה. יכלה התורה להשקיע קצת פחות בפסוקים, והתורה ממש מתעקשת, מנשק אותה, בוכה, יפת תואר, אני אוהב אותה. נכון? כל המילים הלא אובייקטיביות שמה הקשר להורים? ההורים בחיים לא היו יכולים לסגור את זה. היו סוגרים מה? יעקב אולי היה בא ואומר רגע רגע רגע, אני לא יודע, ראיתי אותה, לא יודע איך היא נראית, אני לא יודע אם אני אתאהב בה. אני לא יודע אם זה ירגש אותי, אני מחפש להתרגש. אם אני אתרגש ואני אבכה ואני ארגיש מאוהב, אני ארצה להתחתן איתה. אתה יודע מה? שבע שנים אפילו אני אעבוד. הנה איחור של גיל החתונה, נכון? בסדר? הדבר הזה בעיניי, נעצור בזה ובזה אנחנו מסיימים. מסכת קידושין, משנה פרק שני, האיש מקדש בו ובשלוחו, האישה מתקדשת בה ובשלוחה. פשט משנה, מה היחס בו ובשלוחו? כלומר, מה פשט משנה? גם וגם, כי זה לא באמת משנה. אז תארו לכם מצב, חופה, אתם מגיעים, הכל ככה כולם מתרגשים לקראת החופה, אוכלים קצת ככה בקבלת פנים, עושים איזה שהוא טיש, איפה החתן? לא יודעים. תכף יגיע, אולי זה כניסה מפתיעה. ופתאום מתחת לחופה עומדים להם שני גברים, בסדר? שליח שלו ושליח שלה. פעם חשבתי אולי שליח שלו ושליחה שלה, אבל לא יודע אם זה אפשרי כשליחה, לא יודע. אז כדי לא להסתבך עם השליח והשליחה, אז אמרתי שליח, אבל אז זה עוד יותר גרוע, כן? וזהו, והוא מוציא טבעת ואומר הרי היא, איפה היא? לא יודע איפה היא. לומד תורה אני יודע, הם באמצע לעשות חברותא בכלל בהרב קוק אני יודע, הם לומדים שמה בלא יודע מה, כן? לא יודע, הוא בישיבה, ביטול תורה, מה אני צריך לבוא לחתונה? זה ביטול תורה, אני אמשיך ללמוד, היא תמשיך לעשות את מה שהיא עושה, והנה שליח שלי, איזה חבר טוב. אחי, תקשיב אני מתחתן, לך תהיה חבר, אחי איך תעמוד מתחת לחופה, קח את החליפה שלי, תעמוד שם כדי שיהיה יפה לתמונות, וזהו. בו ובשלוחו. עכשיו למה זה יכול לעבוד? מי התקדש על ידי שליח? כביכול התקדש על ידי שליח, יצחק. מה זה משנה? אני אהיה שמה, אני אראה את רבקה, אני אתחתן, נביא אותה לאוהל, יהיה בסדר. אבל מיד הגמרא אומרת, השתא בשלוחו מקדש, בו מיבעיא? מה אני צריך להגיד את זה? אם אפשר בשליח, למה אני צריך להגיד בו? ואז פתאום הגמרא כאילו ממש מדגישה איזה יסוד שנראה באמת הפוך מהמשנה. אמר רב יוסף, מצווה בו יותר מבשלוחו. לא, זה עדיף שזה יהיה אתה. למה? כדדרב ספרא מחריך רישא, רב אמלח שיבוטא. כל דבר בהלכה עדיף שאתה תעשה. אתה מכין שבת, יש שבת, טוב שיהיה אוכל לשבת, לא, יש עניין שאתה תעשה את זה. אבל זה לא מספיק לגמרא, ובאיכא דאמרי, בהא איסורא נמי אית בה. זה לא רק איזה עניין כללי בכל המצוות שיש עניין שאתה תהיה מעורב ברמה האישית וזה לא פשוט יקרה. למה? כדאמר רב יהודה אמר רב, דאמר רב יהודה אמר רב, אסור לאדם שיקדש את האישה עד שיראנה, שמא יראה בה דבר מגונה ותתגנה עליו, ורחמנא אמר ואהבת לרעך כמוך. מדהים. מה זה ואהבת לרעך כמוך? תמיד אני שואל כל פעם שאני מחתן, שאני מדריך חתנים או מלווה זוגות לקראת חתונה, אני אומר, תגידו לי איזה מצוות התורה מנחה אותך ככה לקראת חתונה? דבר ראשון שעולה, פרו ורבו. מצוין. הוא קצת חושב, עונה. מעולה. מה עוד? לא יודע, לא יודע, חושבים חושבים כל מיני דברים, כל מיני טוב מה עוד מה עוד מה עוד, חושבים ככה חושבים אחרת ונידה, מה אסור בדרך כלל זה אחד השמות הראשונים שעולים. ואף פעם לא ראיתי מישהו אחד שענה לי ואהבת לרעך כמוך. וזה פגם יסודי. אנחנו צריכים לדעת שאנחנו מתחתנים לפי רב, אולי בפעם הראשונה תוכל לקיים כמו שצריך ואהבת לרעך כמוך. אבל ואהבת לרעך כמוך לפי רב הולך לאן? לא לאהבה של לכאורה במודל של יצחק. למה אני צריך לראות אותה לפני שאני מתחתן? ואהבת לרעך כמוך מתי קורית האהבה לפי הרש"ר הירש? אחרי החתונה. תתחתן, תהיה אהבה. אבל רב לא הולך בשיטת יצחק, הוא הולך בשיטת יעקב. אם אתה הולך בשיטת יעקב, ואהבת לרעך כמוך אני חייב לראות את האישה לפני החתונה. טוב, אז אפשר לצמצם את רב ולהגיד טוב מה זה לראות אותה? הכוונה שאני הולך בסופר והיא הולכת בסופר ואז השדכן לוחש לי באוזן: תסתכל שמאלה. ואז אני מסתכל שמאלה ליד החלב. תסתכל, יש שם כמה. לא, זאת הקצת ככה ככה. ראיתי. זהו, אפשר להתחתן. ויש כאלה. למה? כי גם כשכתוב בהלכה חייב אדם לישא עד שיראנה, הם לוקחים את זה אליבא דיצחק, לא אליבא דיעקב. כי אליבא דיעקב אולי לראות אותה כדי לקיים ואהבת לרעך כמוך זה לא רק או ראיתי איך היא נראית שלא יהיה לאה שלא יתבלבל בין רחל ללאה. לא, זה כדי שיראה אותה ויהיה את כל מה שיעקב עובר, שיש שמה את הרגש, ויש שמה את האהבה, ויש שמה איזה דמעות בעיניים, איזה שהיא התרגשות, איזה שהוא משהו. שזה משהו נורא נורא ספציפי, שזה לא ההורים יכולים לקבוע, כי זה ממש ייחודי לי. אני צריך לפגוש את האחת, זה האהבה שאני מחפש, וככה אפשר לראות ממש את כל הסוגיה, איך שהסוגיה לוקחת את המשנה שהיא יכולה ללכת בקיצון שלה בשיטת יצחק, בואו בשלוחו זה לא משנה, והגמרא כל הזמן מכניסה לאורך כל הדרך, אפשר ממש להראות את זה בכל הגמרות שכל פעם שהגמרא לוקחת כיוון שבה אפשר להגיד שאנחנו מסתכלים רק על המדדים האובייקטיביים שאפשר למדוד אותם וזה לא משנה האישיות הספציפית הייחודית שלך, הגמרא מיד תגיד רגע רגע אבל זה לא רק פרו ורבו, אישה זה גם שמחה, זה גם אהבה, זה גם תורה, זה כל כך הרבה מעבר רק לשאלה אם יש ילדים או אין ילדים, ולכן ממילא מתי אני מתחתן ומה נדרש ממני, זה לא רק העניינים האלה, ממילא זה לא רק עניין של תבונה ושידוכים, אלא זה עניין גם של אהבה והתאהבות, ואולי זה המחלוקת בין יצחק לבין יעקב, ואפשר להגיד שזה המחלוקת בין שולחן ערוך לבין רמ"א. שולחן ערוך אומר כן תכפה, שאלנו מה זה יעזור לכפות, יעזור לכפות בשיטת יצחק, תכפה יהיה בסדר, אנחנו נסדר את זה, אתם בסך הכל מתאימים, האפליקציה אמרה שאתם אחלה, אז תתחתנו הכל בסדר, יאללה קדימה, אתם תתאהבו אחד בשני, ממילא כפייה יש לה פה איזשהו היגיון מסוים. אבל לפי הרמ"א הוא אומר איזה כפייה, מה כפייה, מה זה כפייה, מה זה ייתן? בשיטת יעקב זה מאוד מובן לנו למה כפייה לא עוזרת, כי זה שזה טוב בתבונה זה לא אומר שזה טוב בלב. אני מקווה אם אני ככה סוגר את השיעור, שכמובן כמו שהבטחתי בהתחלה לא נגיע לתשובה מתי בדיוק נתחתן, אבל אני מקווה שמהדהד לנו הרבה יותר טוב בראש הרבה מאוד כלים ומחשבות על כל מיני שיקולים שונים ואיך התורה וחכמינו מתייחסים לעניין הזה, בין אם לאחר ובין אם להקדים, ובין אם אנחנו מדברים פה במדדים אובייקטיביים או מדדים סובייקטיביים, האם אנחנו הולכים פה עם התבונה והשילוב של התבונה והרגש, זה הדברים שנצרכים פה שיהיה לכולנו בעזרת השם שידוכים טובים, אמן.