האשה - תכונתה ומעמדה

אתם זכאים אותי, מישהו פנה אליי, לא יודע מי, אבל בחופש זו זכות, כל כך הרבה אנשים מתקבצים ללמוד ביחד, וטוב, אז אני, כפי שברוך השם היה פה כל כך עשיר וכל כך מלא, אז זה קצת נראה לעמוד במקום הזה. אז אנחנו, לפי הכותרת אנחנו רוצים לדבר על האישה ותכונתה, ולפני כן אני רוצה אולי להקדים הקדמה כללית שהוא נושא יותר כללי, שהנושא של זוגיות נכנס אל תוכו, וזה הנושא של שונות, ואחדות, כן, ההפרדה וההכללה, הבדלה והכללה, שהקדוש ברוך הוא סידר את העולם שלנו במבנה כזה של צלע שנפרדת, כמו שזה, צלע נפרדת, מתפצלת, מתגבשת בייחודיות שלה, ואחר כך הצלעות חוזרות להיפגש. שבטים, שיש יעקב אבינו, יש התפצלות לשבטים, מתחים מאוד גדולים בהיווצרות, ואחר כך קח עץ אחד מיוסף, קח עץ אחד מיהודה, וקרב אותם אחד אל אחד, והיו לעץ אחד. זאת אומרת, שני שלבים, שלב אחד של היפרדות, של חידוד השונות, ואחר כך השלב הבא שהוא החיבור. עמים, יש, בדור הפלגה כתוב, נעשה לנו, דיברנו עיר ומגדל הראשו בשמיים, ונעשה לנו שם פן עפוץ ופני כל הארץ, אז התגובה של הקדוש ברוך הוא, ואתה לא ייבצר מהם אשר יזמו לעשות. כשאתה שומע את התגובה, אתה אומר, וואו, הייתה פה ביתר מזימה, כן, הייתה פה מזימה, אז כנראה שהמגדל הזה, שראשו בשמיים ונעשה לנו שם, זה תרבות אחרת שהיא נוגדת, מנגדת, מנגדת את שם השם. אבל הנציא מסביר שלא כתוב, זה הכול בתגובה, אבל במעשה שלהם כתוב, הווה נבנה לעיר, מגדל וראשו בשמיים, ונעשה לנו שם, והם הגדירו מה המטרה. המטרה היא, פן נפוץ על פני כל הארץ. כן, אם לא נתגבש למגדל אחד לשם אחד, אז השונות תתגבר, תתחזק, מאבקים, נשקיע חצי מתקציב על ביטחון ומלחמות, אז במקום זה, פן נפוץ על פני כל הארץ. בואו נתכנס לאיזה מגדל אחד, שיהיה מרכז תרבותי אחד שעומד במרכז, כולנו נהיה סביבו, ונגבש את כל הכוחות, כן, למטרה אחת, ואז כולנו נחזק את כולנו. אלא מה? אז מה רע? מה זה אשר יזמו לעשות? למה זה נזימה כל כך רעה? אז על זה אומר הנציב, שהקדוש ברוך הוא רצה לחדד את השונות, רצה שיהיו שבעים אומות, שכל אומה תבנה את המיוחד שלה, את הצד הייחודי שלה, ובשביל זה צריכה לבוא ההפרדה. וזה נכון שלהפרדה יש מחירים של לשונות, להפרדה יש מחירים של מאבקים, לא רק חיצוניים, גם פנימיים, אבל בתוצר הסופי, כן, העולם מרוויח מהאושר של ההבדלה. אז בעצם, אני קודם כול אני אסביר, נקרא את הפיסקה הזאת בפנים, בהוראת ישראל, שעוסקת בנושא של, וזה בדיוק הנושא שלה, של חידוד השונות. ואני רוצה להגיד את הנקודה הזאת, דווקא דרך השבטיות, מה שאנשים יותר אוהבים ויותר נחמד, כי זה באמת יותר נוח, זה שוויון במובן של הכל דומה והכל שווה והכל דומה. וכשכולם ביחד חושבים אותו דבר, מדברים את אותה שפה ודברים אחדים, אז זה יותר קל, החיים יותר קלים ויותר נחמדים, אבל פחות עמוקים ופחות טובים. כשעומדים בחברותא, החברה אומרת שאם אדם לומד לבד, חברה למדים, צריך שיהיה חברותא. כשיש חברותא, לפעמים קוראים את אותו משפט, ושני אנשים, אפילו במשפט הזה, שומעים דברים אחרים, קוראים את המשפט בצורה אחרת. צלוק העופרת, סתם, זה דבר שאנחנו עומדים בבקה, למה? צלוק העופרת, זה סתם ככה, פתח סוגריים, רק בשביל להגיד את הנקודה הזאת. צלוק העופרת במים אדירים, מי אדירים? כן, המים, צלוק העופרת במים אדירים, המים אדירים, או צלוק העופרת במים, מי? המצרים האדירים. הספורנו אומר, צלוק העופרת במים, המצרים האדירים. הרשב״ם, רש״י בשופטים אומר, צלוק העופרת במים אדירים. ואיזה רוצים שאלה מצוות כמו אלה? במים מזין. אתם לומדים בבקמה, אני לא יודע. אז כתוב, יש מחלוקת, אבל כולם, גם מי שלא לומד עכשיו, למד במקמה. אבל זה כמה, וזה מפתח סוגריים. זה נחמד, אז אני אומר. שלם ישלם המבעיר את הבעירה. הגמורה אומרת שיש מחלוקת, רבי יוחנן השתקיש, בשאלה האם אישו משום חיציו או אישו משום ממונו. כן? אישו משום חיציו, אדם מדליק אש, אפשר להגיד, אדם מדליק אש, אז אדם שורף את הקמר. כן? כשאתה מדליק אש, אתה מדליק גפרוף, אתה מבעיר את הבעירה, אתה מדליק את כל הקמה. ואפשר להגיד, כן, אז אפשר להגיד, זה אישו משום חיציו, אתה הדלקת שם, אתה זרקת חטא שם, ואפשר להגיד, אישו משום ממונו. יש לך שור, יש לך אש. האש היא כמו שור, והשור הולך, וישור משובם מונו, השור הולך. יש לזה השלכות כמובן. אז הגמרא אומרת, הפסוק מסייע לרבי יוחנן. למה? מסייע לרבי יוחנן, המעביר את הבעירה. איך הוא מסייע לרבי יוחנן? כי הוא אומר, שלם ישלם. אני, מי שהעבירה את השדה. כן? אני אקרא את זה בשם ראש לקיש אחרת. שם ישלם המעביר את הגפרור. מה הוא ישלם? את הבעירה שהגפרור העביר. הוא לא העביר את הבעירה, הוא העביר את הגפרור. שם ישלם המעביר. שלם ישלם, הרב עיר. נחים קצת. מה הוא ישלם? את הבעירה. אם לא נחים, אז הוא ישלם, ישלם המעביר את הבעירה. אשר אם משלם, מי שהעביר את הקמה, חיציו, מתי העברת? הגמרא אומרת שהקרא מסיע לרבי יוחנן, זאת אומרת, חייבים לקרוא המבעיר את הבעירה, מים אדירים, ולא, השם שמבעיר, בעל השור, בעל האש, מבעיר, אז מה הוא ישלם את הבעירה? אם הפסוק מסיע לרבי יוחנן, זאת אומרת שהגמרא לא מכירה באפשרות לקרוא את זה אחרת. השם שמבעיר את מה הוא ישלם, לא מי הבעיר את הבעירה, אלא את מה ישלם מה הבעיר את הבעירה, אין אפשרות כזאת. מה המבינה? שצריך לקרוא את זה ברצף. והרב אחי אומר שבהבנת הטעמים זה ברור שזה ככה, שזקף קרטון זה מפסיק גדול, תסגור סוגריים, אתם זוכרים איפה התחלנו? תסגור סוגריים. אני אומר שכשקוראים בחברותא, אז זה כל הזמן קורה, האירוע הזה קורה כל הזמן, קוראים את אותן מילים ומתכוונים כוונות אחרות במילים, באותן מילים. ולכן כשאדם לומד לבד, אין לו מישהו שקורא לידו ורואה את זה אחרת וחושב אחרת, כן, והתמונה שלו אחרת ויש לך את מה שבך, אבל אם יש עוד מישהו לידך אתה עשיר יותר מפי שתיים, כי אתה מתחיל להיות בתנועה, אתה מתחיל להיות בתנועה ואתה מגיב לראייה אחרת, לתמונה אחרת. אז הקדוש ברוך הוא מרא את העולם בצורה כזאת שיש הפרדה ואם נדבר על שבטיות שבה זה ההפרדה הכואבת כן ההפרדה של רחל ולאה ההפרדה של יוסף ואחים ורחל היא יפת פוטרופת מראה כן העולם הגלוי ולאה היא העולם הסמוי, העולם הפנימי, העולם הסמוי. ועם ישראל צריך את הפיקוס על העולם הגלוי וגם את הריכוז בעולם הסמוי. אתה יכול להגיד שיהיה אחד שהוא גם וגם, אחד שהוא רופא כללי שהוא גם וגם וגם, זה נחמד. אבל אם אתה, יש לך בעיה באמת באוזניים, מישהו שמומחה באוזניים, אתה רוצה מומחה אז אתה לא רוצה רופא כללי שיודע קצת על הכל. אתה רוצה מישהו שיודע הכל על קצת, אם יש לך בעיה יותר רצינית אז אתה רואה, רוצה שיהיה קונסוליום כזה של כמה רופאים שכל אחד יודע הכל על קצת, ואז התמונה שתיווצר מהם היא הרבה יותר רצינית מהתמונה שתיווצר ממי שיודע קצת על הכל. אז לכן הכדור יצר, אתה רואה, אתה בנה את המבנה, מבנה העולם הוא כזה שיש הפרדה, ובהפרדה הזאת כל אחד בונה את הייחודיות שלו. בשלב הזה של בניית הייחודיות, כן, אז כל אחד יש לו משקפיים צרות, הקדוש ברוך הוא הלביש עליו משקפיים צרות שבו הוא רואה את העולם מזווית הראייה שלו, והמשקפיים הצרות האלה גורמות לו לחדד את הכישרונות שלו, להתרכז בהם ולהתעצם בהם, והיתרון הוא ההתכנסות והבנייה של הנקודה שלך. המחיר הוא, המחיר הוא שאתה לא רואה עולמות אחרים, המחיר הוא יותר גדול שהרבה פעמים אתה מזהה שעולמות אחרים הם הפוכים, הם צוררים אותך והם מפריעים לך. אם נדבר על יוסף ויהודה על העולם הגלוי והסומרוי, אתה רואה את יוסף מזלזל בשערו, אם אתה שייך באמת לעולם הפנימי שהתפקיד שלו לעולם הפנימי, המבט שלו זה העולם על הפנים, ואתה רואה מישהו גוי כזה מסלסל בשערו, אתה אומר, זה עוד איזה עשיו כזה שיצחק שכח לפלוט אותו, ואז גם יעקב כאן פתאום עוד מתאהב, מתאהב בקליפתיות של יוסף, ואתה בעצם רואה, אתה בעצם אומר, כל התהליך שעבר על אברהם, שאהב את ישמעאל, ושרר דאגה להוציא אותו מהבית, ואותו דבר יצחק, ועכשיו זה חוזר על עצמו, ויעקב אוהב, אהבת יוסף וכל בניו, יוסף זה שמסלסל בשערו, עושה עניין מהחיצוניות. ואם אתה נמצא בעולם שהוא מרוכז רק בפנימיות, אז אתה רואה בזה אויב מוחלט, כן? זה לא מהצד, זה לא דגש אחר, זה משהו הפוך, הפוך, ששם את הדגש על החוץ. כשאנחנו עכשיו באים חזרה לארץ ישראל, אז אנחנו צריכים אנשים המכורים, הקדוש ברוך הוא בורא זרע אדם לזרע בהמה, כן? לזרעתי בית ישראל זרע אדם לזרע בהמה. אז יש ברורות התחייה בסעיף יט, שהרב אומר, שהגמרא אומרת את זה וכולי, זרע אדם לחוד, זרע בהמה לחוד, יש אנשים שהם רואים, הוא שותל אותם, הוא שותל בנו אנשים כאלה, שבאמת רואים את הכל, דרך הצד הקיומי כי זה המשימה שלהם כי זה מה שצריך לעשות עכשיו זה מה שצריך לקרות עכשיו להתכבץ יחד לארץ ישראל ולנותנות את הקומה הקיומית ולכן זה דורש ריכוז רק בנקודה הזאת ולכן זה לא אנשים שהם צנטרנים שהתגייסו עכשיו זה צריך להיות אנשים שכל ההוויה שלהם כל האישיות שלהם הספרות שלהם השירה שלהם כל האישיות שלהם מתכנסת לנקודה של הקיום ויש לראיונות את הקיום, ויש אנשים שהם זרע אדם, שהם רואים באמת רק את המטרות הגדולות, שעם ישראל בעצם זו זרוע קומת הקרקע, אבל אנחנו נמצאים בקומה העליונה, שהקומה העליונה היא קומת הרוח, שקומת הקרקע היא רק בונה את התשתית אליה. ועכשיו כל אחד מסווית הראייה שלו, הצד השני הורס ומחבל, כי אם אתה אחראי על הקיום, ואתה פוגש אנשים שמגלגלים עיניים לקדוש ברוך הוא כלפי מעלה, במקום לקחת אחריות על עצמם, ועסוקים בעולמות רוחניים, במקום העולם הממשי, המוצק. זאת אומרת, זה אנשים שבעצם הם מפריעים, כן, שכל העולם, כל תפיסת דבר שלהם מחברת ומפריעה לנקודה המרכזית שאתה חי אותה כנקודה הקיומית של עם ישראל, שזה לקום על הרגליים ולצאת מהחורבה, לצאת מהגלות, ולבנות עם חי. ואם אתה זרע אדם, ואתה מסתכל מהזווית של זרע אדם, שמרגיש את כל האחריות על בניית הרוח, ואתה רואה פתאום אנשים שעסוקים בחומר, ומשלמים במקום את המחיר, מומרים להכעיס, כן, בגלל שהם לוקחים את הכול רק על עצמם, ורק על העולם הקיומי, בלי עולם רוחני. אז אתה מזהה בעצם הקמת המדינה. אתה מצאה בה בעצם, זה בעצמו, זו לא המדינה שהיא חילונית. מדינה היא חילונית, זה כבר הופך להיות זהות כזאת. לא המדינה הזאת החילונית, שמדינה היא חילונית בהיותה עסוקה בחומר, זה במהות חילוניות. זה אחד מהקשיים הכבדים שאנחנו לומדים בפניהם עכשיו, שיש אנשים שיש להם אחריות, או לוקחים אחריות על העולם הרוחני, שנראה להם שהמדינה במהותה, הצבא במהותו, לא הצבא הזה, המדינה הזאת, שמדינה בהיותה עסוקה בקיום, זה בעצמו, זה בעצמו כבר החילוניות, כן? עכשיו, זה מבט צר, כן? זה מבט צר, למבט הצר יש רווח, יש גם רווח. המבט הצר עוזר לבנות את העולם הצר. בסוף התמונה השלמה צריכה את העוצמות של המבטים הצרים לחבר אותם ביחד. ואז יש תהליך מאוד מסובך שאנחנו נמצאים עכשיו בתוכו, שבעצם הכדור יוצר את זה כמו שיהודה רעב וצריך אוכל וצריך זה וצריך את יוסף. ואז אתה מגיע ליוסף, כי אתה צריך אוכל, פתאום אתה רואה, זה לא אוכל, זה יוסף שהוא, שהוא אשת פוטיפר, שהוא צדיק, הוא הלבד בעולם, אין לו שום עתיד. והוא שומר לעצמו אשת פוטיפר, פתאום אתה רואה שיחד עם הכישרון הכלכלי ועם הראייה, עם המעוף הכלכלי, אתה רואה אדם שהוא קדוש בית תוך המציאות הזאת. אז אתה פתאום מזהה שבעצם יש עולם, א' חסר לך אוכל, ויש מי שיודע לעשות אוכל, אם זה לא אתה, ב', אתה פתאום מזהה שזה לא רחוק ממך. זה לא רחוק ממך. יש קדושה מיוחדת, אין לך, אין לך, בתנאים כאלה, שמע, קדושה כזאת, אין לך. פתאום אתה בונה את הקיבוצים ברבאק, ופתאום אתה רואה שהנכדים נעלמים לך, נעלמים, כי יש כבר קיבוץ, ויש מדינה, ואתה מחפש את הקיום, אבל כבר יש קיום. ואז הולכים להפריט את הקיבוצים לפרטיות, ואז הפרטיות תופסת מקום, ואז הנכדים של כבר רוצים שהמדינה תספק שירותים לפרט, שכל המדינה כמובן חייבת לחטופים, חייבת לנכים, היא מחייבת לזה. כל העולם הזה שהפרט בטל אצל הכלל שהיה אצל הסבא הקיבוצניק כששלחת את הילדים שלו לבית ילדים, זה מתערער, כי זה כבר קיים. ולכן מתחילה תזוזה של אי-נוחות, כן, של אי-נוחות, ופתאום אתה רואה מולך אנשים שכשאתה התעייפת והילדים שלך התעייפו, הם בכל הרבה כאן, ארץ ישראל, אתה כבר ראית את עמק יזרעאל עם מורה, והם בכל העוצמות ובכל הכוחות, זו טלטלת. זה לא אומר שאתה מקנא בהם, בגלל שאתם יודעים שמרעב לשובה, זו תנועה בריאה, משובה להשמנה, זו תנועה גבוהה. אז אתה יכול להגיד, אני מסרתי את עצמי כדי להקמת יזרעאל, שזה מרעב, משואה לתקומה. מתקומה לשתלטנות, לעיון מורה, זה כאילו אותו דבר, יש מה להגיד על הנושא הזה. אבל בגדול, אתה רואה שמה שהיה חזק אצלך, פתאום מתערער, לא פשוט, זה העוצמות, העוצמות של זה. ומי שחשב שהרוח, כל החיים נמצאים ברוח ואין חומר בעולם כלל, פתאום מתחיל לבורח לו מלמטה, כי זה לא נכון, פשוט כי זה לא נכון, כי העולם הוא רוח וחומר, הוא נשמה בגוף, ומי שחושב שהחיים הם רק בנשמה, פשוט המציאות מדברת והעולם בורח לך מלמטה. והעטלטלת הזאת היא דרך שבה הקדוש ברוך הוא גורם לנו להתחיל להבין, שאם לצד מה שכל אחד בונה, אנחנו צריכים את הצד השני, כי בסוף זה פסיפס, שהקדוש ברוך הוא לקח את הפאזל, גזר אותו, הפריד אותו, ניתק אותו, ואז כל אחד בונה חלק, ואז כל אחד רואה שהחלק השני הוא נגדו, והקדוש ברוך הוא, על ידי יצירת החלקיות, כן, גורם בסוף לקבץ את העצים אחד אל אחד, והיו לעץ אחד. את החוכמה הזאת של עץ אחד, יוסף ויהודה עצמם לא יכלו לממש, כי הם עוד היו אחראים על ההפרדה של העצים כדי לחדד את הכישרונות, כדי לבנות את הייחודיות, שנבנית הרבה פעמים כהתנגדות לעץ השני, שנראה צורר ומתנגד. ואז ההתנגדות משרתת את הייחודיות ואת הבנייה, הרי בזכות ההתנגדות וההפרדה אתה יכול באמת לחבר לא חיבור מטשטש אלא שלום אמיתי, שלום שבו יש לא רק אי לוחמה אלא שלמות. ככה להכיר ביתרון של שני הצדדים ולחבר אותם אחד אל אחד, והיו לעץ אחד באמת שכל אחד מוסיף את הנדבך שלו והשונות, חידוד השונות. וגם המאבקים, המאבקים שבעצם המאבקים הם לא רק תוצאות, הם גם סיבות כדי לחדד את השונות ולעמוד על הערכיות שלך ועל הייחודיות שלך, שמי שמסתכל במבט צר רואה רק מלחמה, אבל מי שמסתכל במבט יותר רחב מבין שההפרדה הזאת היא בונה הכללה הרבה יותר רצינית ומשמעותית מאשר השלום השטוח, שבעצם רוצה בכל רגע נתון שיהיה שלום, לכולנו יש שתי רגליים ופה ולכן זה המכנה המשותף. זה המכנה המשותף הנמוך. אם אתה רוצה, אם אתה רוצה שלום אמיתי, אתה צריך לעשות שלום בין הנקודות העליונות. הנקודות העליונות הן נקודות הרבה יותר מחודדות ויותר מפרידות, כי הן הערכיות ושם באמת יש עניין, שם עושים עניין. החלקים השטוחים הם המשותפים, וזה לא עומד, בגלל שהאדם ועם ישראל, שבטים בישראל, תנועות בישראל, זו תנועות שיש להן הרבה מאוד ערך פנימי, ולכן צריך לא לחפש את המכנה המשותף הנמוך, אלא לתת מקום להפרדה, כן, סבלנות להפרדה, סבלנות גם למאבקים, את הסבלנות להבין שזה בעצם בונה את השיטות השונות, מתוך הכרה שבסוף זה בונה אחדות הרבה יותר עמוקה ורצינית, אחרי שהתאזן. אנחנו נמצאים גם בדור שצריך באמת גם הרבה להטות את ה... אני רק אומר, גם מי שלומד את זה, מבין שצריך הרבה להטות את האוזניים, לא רק את הפה למה שאתה רוצה לומר, אלא צריך להיות באמת גם בעולם שהוא מקשיב, שיש עוד עולמות וידעות, יש אמירות, יש אנשים, וטוב להקשיב להם בהקשבה חופשית, והרבה פעמים מקשיבים עם הפה פתוח כבר של מה אני אומר על מה שהוא יגיד, ואני מציע, כן, להקשיב למה שאדם אומר ולקבל החלטה, אני לא מגיב עכשיו, אני ישן איזה לילה, בוא נשמע אדם אחר, מה הוא אמר, מה זה, מה כן יש בזה, יהודי, בטח חכם, בטח טוב, בוא נשמע מה הוא אומר, ולתת לזה איש כוח, ואחר כך, יש לך כוח עיכול, תצטרך להחליט מה אתה לוקח, מה אתה סופח, מה אתה דוחה, כן, אתה לא חייב לקבל, אבל אתה כן חייב להיות בעל הקשבה, בעל הקשבה עמוקה, לא שומע, מקשיב, ולא שומע על מנת להגיב ועל מנת לדבר, אלא שומע בנינוחות, תן לדברים להסתפק ואז מגיב, בין בדברים שעומדים ברומו של העולם, בין עם החיבוטה שלך, בקיצור, בכל דבר זה טוב, ואם מדברים על זוגיות, אז לפני שאני אומר, לפני שאני נכנס לזה, השעון מולי, אז כשאני לא מפספס, כן, אני לא יודע כמה פה נשואים, אבל זוגיות זה מקצוע, שחלק משמעותי ממנו הוא להקשיב, כן, הוא להקשיב, ואני לא אגיד לכם ממי למדתי את המשפט הזה, אישה היא לא החברותה שלך, שאיתו אתה מתקתק באותו ציר, כן, שינויים קלים, אלא משהו אחר, אחר, אתה לא מבין ומגיב כאילו אתה מבין בתיקונים קלים, אלא אתה מתייחס לעולם שבנוי אחרת, מבנה אחרת, ואם אתה לא מבין שאתה צריך לעצור ולהקשיב ולשתוק, אלא להכניס פנימה לנשום עמוק, כן, אז אתה כבר חושב מה אתה אומר על מה שנאמר ואתה לא בכיוון, בכלל אתה לא בכיוון. אז אני, ואם עשיתי, לכן אני בשמחה בחרתי את הנושא הזה, בגלל שזה ככה, זה פעם ג' זה הנקודה שאני בסוף רוצה להגיע אליה, משהו לכן טוב, כן, גיוץ זה מקצוע שהקשבה עומדת במרכזו. אבל מה שאמרתי עכשיו בצורה כללית, זה בעצם המבנה הכללי שתמיד זה נכון להבין שלידך יש עוד עולמות שבונים תחומים אחרים ולכן הם שונים ויש לזה מחירים, כל אחד משלם, הרבה פעמים האנשים משלמים את מחירי דעותיהם בכל מיני דברים שליליים ובסוף צריך לקחת את, בסוף אנחנו נאסוף בעזרת השם, את היתרונות מכל השיטות השונות, אבל נקרא מהר את הספר הזה ואני אחר כך, ב-16 דקות שיש לי מול העיניים, אז ניגע באותו מבנה גם בנושא של זוגיות. מקור שתיים, מידת שנאת חינם גם היא צריכה להתענות. כלומר, אנחנו רואים שנאת חינם, שנאה בלי סיבה, אבל מה שהרב יסביר, שנאת חינם זה שנאה של העצמיות, התנגשויות של הנפשות השונות והסותרות, כן, גם היא צריכה להתענות. לא תעכב את התשובה ואת הגאולה השלמה מכללות ישראל. צריכים לפתח אורות גדולים להבין ולהזכיר שגם מפירודי הדעות יוצאת טובה כללית. אני מדלג בשלוש שורות. ולא עוד, שגם בצד הטוב יש על ידי הפירודים מתגוון כל טוב פרטי בגוון מיוחד, ואין גוון השרוי באחר דוחק אותו לטשטש את צורתו, ומתוך כך מתעשרת כנסת ישראל בריבוי אורות, והריבוי הזה עצמו הוא יגרום את השלום היותר גדול. תלמידי רחמים על ידי זה שהם שונים זה מזה, הם מרבים את השלום. הם מרבים ומגדילים את השלום. לא רק מרבים, גם מגדילים את השלום. כי זה שכל אחד בונה את שיטתו, כן, זה בסוף מעשיר את התמונה הכוללת. ומכל מקומות צריכים להשתדל הרבה, שהיה שלום ניכר גם מבחוץ, לא חייבים דווקא לריב, אפשר גם ללמוד את מה שאנחנו לומדים בסעיף, ומנהל את כל המערכה הזאת של בניית השונות, גם ביותר מתינות אחרי שאתה לומד את זה. מסוכת שלום פרוסה על כל ישראל, אבל מה שיש מהפירודים ופרט אותם הפירודים שיש להם מקור נפשי בנטיית אמונה וקדושה, מהכל אורות עליונים יטבעו. ואם השיגו צדיקים אנשי מעלה את גודל האורות המתהווים במחלוקת שבין צדיקים שהם בונים באזור למות, כלומר, משכללים כל אחד את שיטת המוסר יושר הקדושה והחסידות שלהם בכל עומק הרגשתיו ורעיונם בפנימות החיים, הנה עמך כולם צדיקים, כל אחד מישראל חי בקרבו ניצוץ אור קדוש ממורשת אבות, מקדושת תורה וגדולת אמונה, ונמצא שכל מחלוקת שיש בין איש ישראל לחברו, בין קיבוץ לחברו, גם היא בונה עולמות, וכיוון שהכל שכלול ובינם בטווח ארוך, אין צורך לדבר מרורות ולהתלחץ מזה, כן, עוד פעם, כן, הרב אמר צריך להשתדל גם תוך כדי תנועה להרבות את השלום, כן, אבל לא צריך להילחץ מהמתחים, כאילו להודיע את הגודל ששני הצדדים כל אחד בפני עצמו עושים, ושהם יחד משכללים בעניין דאז ומתקנים את העולם. ואז לפי התרחבות הידיעה תגדל האהבה כפי ערך של גדולת השנאה, הפירוד, החידוד, בסוף כשמתברר לך שאתה צריך את היתרונות של הצד השני, אז ההתנתקות דווקא גורמת לכוח מגנטי של משיכה ויגדל החיבור לפי ערך של גדולת הפירוד. ועכשיו אנחנו נעבור לנושא של זוגיות במקור ארבע. כתוב בגמרא של רבי שמעון בר יוחאי, כי תקיף הגזרת אמר לליברי, נשים דעתם קלה עליהן. מה זה נשים דעתם קלה? אז הרב אומר משפט, אני ציטטתי, רק חלק קצר, פצצה, פשוט פצצה. האישה, כל הכוח המוסרי שלה, גנוז ברגש הלב הטבעי. ואם תהיה גם כן מאוד מאוד חכמה, לא קצת חכמה, ומאוד מאוד חכמה ומסכנת, אין כוח הכובד אצלה, כוח הדעת, כי אין כוח הרגש. יש מאזניים, הוא אומר הרב. נשים דעתם קלה, לא שיש להם מעט דעת, אלא נשים, במאזניים הנפשיות, נשים דעתם קלה כי רגשם כבד, ובמאזניים הגבריות, וזה לא משנה כמה רגש, כמה שכל, מה דומיננטי במאזניים הנפשיות? גברים, דעתם כבדה ורגשם קל. כי גברים, התפקיד של הגבר הוא ההנחיה וההדרכה והכיוון שזה צעד הדעת, והאישה, עם הרגש שלה, בונה את הבית. הרגש של נשי, כן, בונה את הבית. לכן יש העצמה רגשית והעצמה מחשבתית, וכשיש, ובמאזניים, השונות הזאת גורמת לכוח כובד אחר, זה אומר שפשוט פותחים זוג עיניים ורואים את העולם בצורה אחרת. בכל דבר ועניין, כן, שומעים הרצאה, כן, גבר שומע מה הוא אמר, אישה שומעת איך הוא אמר, ויכול להיות שלא פליגי, כולם אומרים שמשהו אמר לו או משהו, כולם מסכימים שמשהו אמר, וואו. אבל השאלה, הסיכום, איך היה? כן, איך היה? אז מי שהרגש דומיננטי יהיה מושפע מהאיך. כלומר, הנושא הזה של הדומיננטיות בא לידי ביטוי בכל דבר ועניין. במקום שהרגש דומיננטי, העברית מועצמת, כן, מילה יכולה להיות, כן, הגזמה, כן, יכול להיות שזה שפת השכל מדויקת, שפת הרגש מועצמת. למה אתה אף פעם לא בא בזמן? אני, תמיד לא בזמן, ללכת, תמיד אני בא בזמן. פעם אחת לא באת בזמן, ייבשת אותה בשבש, כן? אז פשוט את ההבעה של חומרת הפעם אחת שלא באה בזמן, אומרים לך, אף פעם לא לא בא בזמן. ואתה שומע, מה? אני? מה? אני? תמיד את זה. פשוט עברית אחרת, עברית אחרת, עברית שכל, עברית של רגש, הכל בסדר. פשוט צריך להתרגל לזה שרואים את העולם אחרת. פשוט פגשים שונים שגורמים לכל דבר ועניין להיראות בצבע אחר. ובזכות זה, בזכות זה, כל אחד במקומו, כשהוא במקומו, כן? ממלא את העולם בהוויה המיוחדת שלו, ובהדגשים המיוחדים שלו, ולא טוב גם להפריע למקומות. במקום שבו באמת הרגש צריך להיות דומיננטי, אז לא טוב להפריע כל הזמן עם הגיונות והגיגים וזה. צריך לתת זרימה לעולם הנפשי. ובמקום שבו, יש, צריך באמת נושא כזה, שבו, כן, נכון, השר אומר, מילי דשמיא ומילי דר. מקום שבו צריך באמת לעשות את זה. צריך לדעת את המקום, אחרי שעומדים. לוקח הרבה מאוד זמן עד שלומדים את זה, כלומר, מפנימים את זה, שיש עולם שרואה אחרת, שחי אחרת, שפשוט התמונה נראית אצלו אחרת, שחשובים לו דברים אחרים, אבל זה לא סתם כשני בני אדם, אלא הנקודה הזאת של הדומיננטיות הרגשית, הדבר הזה פשוט משפיע על כל דבר ועניין. ולכן זה הבית ספר הגדול ביותר לבניית אחדות עמוקה, שאומר, אתה צריך, אתה מבין למדת את זה, את הנושא הזה, אתה מבין שיש שונות נכותית, אתה מנסה להקשיב איך המערכת הזאת עובדת. זה לא אתה, זה לא בתוכך, אבל יש לך אוזניים, ואם באמת הנפש שלך אוהבת, ואתה רוצה באמת לאהוב, לאהוב באמת, זה להקשיב הקשבה עמוקה לכל המערכת הזאת. איך המערכת הזאת עובדת? איך זה עובד? מה טוב, מה נעים, מה זה, מה אני אומר, מה אני צריכה להגיד כשזה, כן? זה פשוט בלג בא מהמילואים, איך היה? סבבה. אישה חוזרת מהשוק, איך היה? דיבורים מפה עד אמריקה. מה, אתה יכול להגיד מה? אתה לא מדבר איתי. כן, אני גבר, אני מדבר מעט, אז זה... קיצור, הדבר הזה בא לידי ביטוי בכל דבר ועניין, והכל טוב, הכל טוב, הכל טוב, רק צריך שיהיה סנות, וזה בית ספר רציני לאחדות. בית ספר להקשבה, בית ספר רציני שאתה מבין שלא בלטת את כל החוכמה שבעולם, ואת כל הטוב שבעולם, ואתה לא יכול ליצור תקשורת אמיתית אם אתה לא נכנס לעמדה שהיא פסיבית הקשבה, ושוב, לפעמים יש בהלכות גאולי כלים, איינדידטרית למי פלט לא בלט. אם אתה בתנועה של פליטה, אתה לא באמת שומע, פשוט להיכנס לעולם של הקשבה, וזה בעצם מין בועית כזאת, מאוד קיומית, מאוד חיונית. הבית הישראלי הוא התשתית, וזה בעצם הצעד אחד לקראת הצעד הגדול של עם ישראל. שעם ישראל, באמת, אנחנו שבטים שונים, אנשים שונים. יש, הרב ליאור מספר, שפעם טרומן פגש את ויצמן, אמר לו, כמה יש לך? 600 אלף. הוא אומר, לי יש, אני לא יודע כמה כך מיליונים. אז ויצמן אמר לו, אבל לי יש 600 אלף פרזידנטים. לחשוב שכל אדם, כל יהודי, כן, נהגו כבוד בזה. תמיד רבי עקיבא, היו זוגות, 12 זוגות, זוגות שאנשים אוהבים, מחוברים. מחוברים? כולם מתו. כן, בגלל שלא נהגו, קיבלו את זה בזה. הרבה פעמים, בגלל שאתה מחובר, כן, אתה מחבק, אתה קרוב, אתה לא עושה צעד אחורה. אתה לא רואה את הצעד הגדול, אתה רואה את ה... בגלל חוש המישמוש, אתה רואה את הקרוב. אתה לא רואה גודל נשמה. תצריר לעצמך את החיבוטה שלך בועד 20 שנה. כן, רם, תצריר אותו סבא לאיזה. תצריר את החיבוטה שלך, שאתה כל כך קרוב, אלא תעשה צעד אחורה, ותנסה להצמיח אותו בעיניך. באמת את הצד הגדול והעמידה הזאת, עמידה הזאת של ההקשבה היא בעצם בעולם הזוגיות, היא בעצם שער לעולם גדול ישראלי שאנחנו צריכים במיוחד היום, כן, מאוד להרבות את התכונה הזאת של יכולת ההקשבה לשונות. אני לא נותן פה צ'ק פתוח ולא רוצה, אני תל אביבי, ואני באמת, על בעל כורחי אני מקשיב, שומע, אני לא עוזר, באתי לדבר על זה, גם יש לי עוד שש דקות, אני אדבר על זה, כן, למדתי די הרבה מכוח, זה שנאלצתי להקשיב לדברים באמת רחוקים, כן, אני לא חושב שבגלל זה צריך לחתום על כל דבר וישר להצדיק כל שטות שנאמרת, כן, לא אומר שצריך, אבל בצורה, חותם גומי, שכל אחד אומר, בטח זה חוכמה ובטח זה צודק, רק להסביר למה זה, לא, צריך לשים שאתה אדם שכל, שופט, שצריך לשפוט אחר כך, לפני שאתה מעכל מה אתה רוצה ומה אתה לא רוצה, אבל כן, כן להיכנס לפוזיציה מאוד מאוד עמוקה של הקשבה מכבדת, נותנת מקום. ישבתי בתקופת הרפורמה, בא אליי טייס תת-אלוף בחיל האוויר, וישבנו באחד בישיבה. הוא אומר לי ככה, סתם אני רוצה דוגמה שטלטלה אותי, הוא אומר, תשמע, טייס מוריד פצצה, 200 איש נהרגו, כן, פספסתה, 200 איש נהרגו סתם, אין מה לעשות, זה מה שעושים, ככה נלחמים, אתה לא יכול לתת לך את הצד הדעת, כשאתה סומך על מי שנותן לך את הפקודה, כן, אתה רוצה לתת לך את הצד הדעת, שמישהו, לא יש שם בעלייה לפני שהוא נתן לך את הפקודה הזאת, אתה מבצע, זה בסדר, ככה המדינה קיימת, אבל אתה צריך לסמוך, ואם לא, בעיה, כן, זה בסופו, אני שמעתי את זה, הורדתי אותו ישר, אחר כך ראיתי מייד שיעור, הורדתי אותו, אמרתי, דבר, את זה, תגיד, סתם, להרגיש, מה מרגיש אדם שעובד אצל עם ישראל, עושה מלאכה מאוד מורכבת, חיונית לזה, מה הוא מרגיש, כן, את הקושי שהוא מרגיש, כן, כי הוא לא סומך, הוא לא סומך, כן, לכן מה? שום דבר, לכן תקשיב לזה, זה הכל. לכן, לכן, נו, תבין שזה, שהחיים לא קלים, זה היה פרזר, יש לנו עוד כמה דקות, השעון מולי, אני רואה את השעון, אז אנחנו רק נקרא על זה. טוב, אתם יודעים, בואו נראה את שבע, כי זה באמת השלכה מעשית של הדבר הזה. יסוד דרך השם, הוא בשמו והיא בשמה, יש בו אישור דרכי האמורי. החלפת שמות, יסוד דרך השם הסלולה בישראל היא מילוי החובה, כן? כלומר, אנחנו עושים את הצריך, לא את הרוצה, לא בעלי, אנחנו לא בדור הבעלי, אנחנו אומנם בדור הבעלי, ואנחנו בעולם אחר, אנחנו בעולם של צריך, חובה, אנחנו רוצים לעשות את מה שמותר לנו ולא מה שבא לנו, כן, כי היינו חלק מתוך, זה קשור למה שדיברנו. התעודה האלוהית היא מקפת את האדם למלא את תכונתה. נוצר האדם על פי גורלו להיות איש או אישה, היינו למלא תפקיד ידוע בהוויה. השם המייחד את העצמיות של הנקרא כולל בקרבו, כלומר כשקוראים יש שם, כן, הוא בשמו, השם, השם מכיל בצורה עמוקה את התוך של מה שאתה אמור לבנות. השם המייחד את העצמיות של הנקרא כולל בקרבו את הצד היותר יסודי שבהוויה. כיוון שהוויה היא חובה, כלומר זה לא בא לי, אלא אתה, אנחנו באנו לעולם כדי לעשות את חובתנו ולמלא את השם שלנו כמו שצריך, חובה, עבודה ומשמרת. אי אפשר להיות על הלב, כי אם להתפשט בשכלול החיים שבתוך החוג, אתה רוצה, אתה צריך לפתח את היש שלך, את האני המיוחד שלך, כי זה האחריות שלך, זה השם שלך, זה החובה שלך, להיות אתה להוציא את עצמך מהכוח אל הפועל, אבל להוציא את עצמך כפי שנבראת, כן, המצויר מהגורל העליון, דרכי האמורים נוסדו על הנחה מגושמה, שהחיים הם בעלי, מילוי החפץ, לא מילוי חובה, את החפצים אפשר להחליף, בא לי ככה, בא לי ככה, על פי מה? על פי השפעת חפץ, יותר מלבב, יותר נחמד להיות ככה. אחי המשפחה המוטבעים על פי מילוי החובה, מכוונים את התפקיד, לכל, מכוונים את התפקיד לכל צד, כן, המשפחה מחייבת, מייצרת את המקום של הגבר במקום שבו הוא צריך להימצא, והאישה עם הרגש הכבד שלה, לבנות את החום של הבית. חיי המשפחה המוטבעים על פי מילוי החובה, מכוונים את התפקיד לכל צד, עד אשר עם כל ההשפעות שכל אחד מקבל מזוייתו, כל אחד משפיע כמובן, לא יומר היסוד של להווי ותכונת החיים, שהוא יסוד השם. כל אחד שומר על שמו, מושפע גם מהשם של השני, הוא חי איתו, מושפע גם מהשם של השני, אבל הוא חי ונושא באחריות לשמור. השם כדרכי האמורי, אתרים רק אחרי מילוי הרצון, ואם מדינת הרצון והרמת ערכו על פי החובה, אין עם כל עסק, לא מניע אותם מה צריך, יותר מה אני רוצה. הם מורים גם, בדרכי האמורי, להחליף את עצם החיים, את השמות, כשהרוח יעלה, להיות נוטה לזה, נראה לך ככה, נראה לך ככה, תעשה מה שבא לך. עם כל האורחות היותר נלוזים יכולים להיות מתפשטים על פי שילוח רסן מעל החיים, מעין לתעודה וחובה, כי אם חפץ ומילוי שרירות לב, תכונת חיים כאלה מתעתקת מנפש לנפש בעין מעמד, שם רשעים, השם עצמיות, שרשעים שמחליפים את שמם, ירכב כשם אמיתי, חי כשאדם עושה באחריותו. ארבע וחצי, תודה רבה מאוד על הזכות שזכיתי להיות איתכם, ובאמת אני מברך את הציבור שנמצא פה. אני כן מבין להגיד משפט לזכרו של הרב בני אייזנר, שאתם לא הכרתם, אבל אני למדתי לפני 50 שנה, הייתי, ניגשתי למציאת תרבית במשפט מרכז הרב, ואז כשהייתי מטלית, אז עבר מאחוריי אברך היה אברך מבוגר, שמו הרב בני אייזנר, זיכרונו לברכה, והוא היה אדם תמיד עם חיוך על הפנים, תמיד כל הזמן ילד, גם כשהוא היה מבוגר הוא היה ילד. הוא קרא בחיוך שובבי, אמר לי, כשאני, זה, משליח ציבור, משפט מרכז הרב, הוא משליח ציבור של כל אלה שלא יודעים להתפלל. והמשפט הזה ציברר אותי להרבה מאוד שנים, כן? הוא משליח ציבור, משפט מרכז הרב הוא משליח ציבור שכל הזמן מתפלל. כל אחד שנמצא פה, נמצאים בדור גדול, דור של מהפכה, שבו יש מהפכה רוחנית, אנחנו נמצאים גם בשנת ניסים עצומה שהקדוש ברוך הוא מורה לנו שהוא איתנו וצריכים לרוץ קדימה. ואנחנו אחרי הקמת הקומה הקיום של המדינה אל הקומה הבאה, הקומה הרוחנית. וגיל ההתבגרות הוא גיל מאוד מאוד קשה, שאתה לא ילד זה לא מבוגר ואנחנו מתנדדים וזה וזה. ויש אחריות לבנות את הקומה הבאה על מי ששייך לקומה הזאת, לאמירה הזאת של בניין התורה בישראל. לא כל אחד ידע איפה להיוולד ואיפה ללמוד. כל אחד שנמצא פה ברוך השם הגיע למקום שבו התורה עומדת נרד לרגליו ויש לנו אחריות כי כל אחד שנמצא פה הוא שליח ציבור שעם ישראל עומד עליו, נשען עליו. ואיך כתוב, והתייצבו בתחתית ההר. כן, הרב קוק מסביר הפוך ממה שנראה את חז״ל והפוך ממה שנשמע. והתייצבו אומר, זה לא עם ישראל, איך כתוב, אם אתם מקבלים את התורה מוטה בממנה של תקבורתכם, אז איך זה נשמע? שאתה כבר כמעט מתפרק וההר מעליך. למה הוא אומר, לא, התייצבו בקומה זקופה, עם ישראל עומד, מחזיק את הר עליו. הר זה העולם. עם ישראל מחזיק את העולם עליו. לכן, אם אתם לא עושים את תפקידכם, אז העולם על ידי האנטישמיות תובע מכם להיות מה שאתם צריכים להיות, להחזיק את העולם. לעם ישראל יש אחריות להחזיק את העולם, וזה אנחנו. אז בעזרת השם, אני מברך שאין באמת כל החלום חלומות, ונצמוך לגדולות, שנזכה באמת להיות אנשים כאלה, שראוי שהר העולם יהיה בנוי עלינו. תודה רבה.