הרי את מקודשת לי בטבעת זו - למה דווקא טבעת

טוב, שלום וברכה. אינני יודע למה בחרו את הנושא החשוב הזה, אבל אולי זה הנושא הכי רלוונטי למשתתפים בכינוס הסופות. או למי שעומד לפני, או למי שעומד אחרי, אבל כידוע נישואין זה בכל יום. אני נוהג לומר להרבה אנשים שרבי עקיבא, שהוא גדול האוהבים, שמבטיח לאשתו כאילו מתנות שהוא מבין כנראה את נפשה של אישה, שהוא כל כך מסור לאהבה שלו לרחל והיא מסורה אליו, אמר את הדין הכי תמוה בהלכות גיטין. כשאדם אפילו מצא נאה עימנה אחרת, הוא יכול לגרש אותה. זה דבר תימא, אצל רבי עקיבא היינו מצפים שיהיה קצת יותר רעך אפיים. בסדר, לא מצא, היום היא לא הכי מוצאת חן בעיניו, שזה להתגרש? כך אומר רבי עקיבא. בעיני רבי עקיבא רוצה לומר שני דברים. אם מצאת אחרת נאה עימנה, סימן שהמצב לא טוב. אדם צריך לשמוח, כמו שרבי אריה לוין היה אומר, שמברכים שמח תשמח, כי שמח לך יצירך בגן עדן מקדם. רבי אריה היה מברך, רבי אריה לוין, שבגן עדן אין עוד אלטרנטיבות. הוא יודע שזה הכי טוב שיש. כלומר, כך שיהיה כל הזוגיות שלכם כל השנים. דבר שני שיושב רבי עקיבא רוצה לומר זה, שלמה אני אומר, מכיוון שכל רגע יש בחירה חופשית להתגרש על דברים כאלו פעוטים, כל בוקר אדם אומר לאשתו מחדש, הרי את מקודשת לי. יכולנו להיפרד. זה בחירה, זה לא אונס, מה שנקרא בשפה הרחובית. זה לא נישואין שלהם, בלי להזכיר את שמם. זה לא נישואין כמו עצם. אנחנו יכולים. זה בחירה, אני שמח כל בוקר, הרי את מקודשת לי. אמנם אנחנו לא עושים את הטבעת כל בוקר, אבל בכל אופן, אנחנו הולכים לדבר באמת על נושא שהוא נוגע גם לנישואין כבר. אני לא יודע אם מישהו מכם מדובר פה על זה היום, אבל היום זה השבע ברכות האחרון של שבועות, כיוון שהיום זה היום האחרון של ההשלמה. זה שבועות נחשב יום הנישואין, לפי כל המדרשים ולפי חז״ל. אז זה לא סתם ימי השלמה, זה לא טכני ולפתור לנו את בעיית הטחנו שאורך דקה וחצי. אלא בעיקר זה נועד להגיד, זה חגיגי עוד. צריך עוד ללכת עם האורות של החתונה. אני מניח שחתנים טובים, הרי בדקה האחרונה מנצלים את החולצה הלבנה במשמעויות העמוקות שלה. אז אנחנו ננצלים את הדקות האחרונות של הימים מלאי הרוממות הללו, של ימי הנישואין, כדי להמשיך אותם לתוך החיים. אז אני רוצה לדבר היום על סוגיה אחת, והיא מדוע מקדשים בטבעת. איך זה הגיע מקידושי כסף לקידושי טבעת? כלומר, תמיד אני אשתדל גם להתייחס ובכלל למעמד החופה, כי בעיניי זו שאלה ענקית, והיא יוצרת מבטים איך נראית חופה ואיך נראית חתונה. דווקא הציבור שלנו, שלא בהכרח גדל על מסורות, והוא ברוך השם זוכה להיות קיבוץ מהרבה עדות וגלויות וציבורים, לעיתים החופות נראות באופן שמה שהחליט בחור באחד הבחורים שיושב בחתונה, בהתאם לצעקה שהוא החליט לצעוק תוך ידי החופה. וזה מיד מכוונן את כל החתונה. אז אנחנו נדבר קודם כל על הטבעת ועל גודל העניין. אז אני מתחיל בדברים פשוטים, אנסה לעשות אותם קצת במרוצה, אם משהו זריז מדי, אני צריך גם לדלג בגלל הזמן, בארבע וחצי אמרו לי. אז אם זה משהו קצת לא מובן, זה מספיק משפחתי כדי שתוכלו לסמן ונעצור. כתב רמב״ם בהלכות אישות, הלכה ידועה מאוד וליכוחין, אלו מצוות עשה של תוריהם. דהיינו, לפני שאדם נושא אישה, צריך לסדר את הראש. הוא לא בא רק בגלל שהוא אוהב אותה והיא אוהבת אותו, כמו שהיום נאמר בכל חתונה, יותר מדי הסוגיות הנגלות לעין, אלא יש פה מצוות עשה. זה מצדיק ויהי נועם לפני כן. עומדים לפני מצוות עשה, מהחשובות ביותר. גם מקווים שתהיה חד פעמית. אין עוד מצוות עשה שאתה אומר, אני עושה אותה עכשיו, רב'נו שממש, אני מבקש. לא רוצה עוד פעם. פעם יחידה. איזה שהחיינו צריך להגיד שם. זה שהחיינו של החיים. ובאחד משלושה דברים האישה נקנית, בכסף ובשטר ובביאה. בביאה ובשטר מן התורה ובכסף מדברי סופרים. הבאתי כאן נהרש במהדורת מפעל משנה תורה, אז הגרסה היא שלושתן דין תורה, וזה כידוע דיון ענק, קידושי כסף, האם הם מדברי סופרים דין תורה, והאם יש הבדל בין דברי סופרים ללשון הרמב״ם, מה הוא התכוון. אני חוזר לרמב״ם, ולקוחים אלו הם הנקראים קידושין או אירוסין בכל מקום. ואישה שנקנית באחד משלושה דברים אלו, היא נקנית מקודשת או מאורסת. אני מוותר כעת על ענייני השגת הרייבד, שמבקר את עניין היחס לכסף לפי הגרסה השגרתית, ובזה, במידה רבה, הגרסה שהערנו אולי פותרת את זה. הרמב״ם כתב בפרק ג' הערה אף על פי שעיקר הדברים כן הוא, נהגו כל ישראל לקדש בכסף או בשווה כסף. ובכן, אם רצה לקדש משטר, מקדש. היו מקדשים בביאה לכתחילה. מקדש בביאה, מקין אותו, מכת מרדות אבא מן גדלה, מי שזוכר את הגמרא. כדי שלא ישראל פרוצים מהדבר הזה. על פי שקידושיו, אם הוא עשה כך, קידושים גמורים. אז בואו נאמר את זה בצורה מסודרת. קידושי ביאה לא מקדשים לכתחילה, ואם מישהו נהג בזה היום, מלקין אותו, אבל מקודשת. קידושי שטר לא נהגו, אבל ודאי שזה גם לכתחילה. ונהגו כל ישראל לקדש בכסף ובשווה כסף. בכל אופן, גמרא ביבמות נמצאת פה למט, מתחת לרמב״ם הזה, שמשהו עם דבריה לגבי תיקון שטר למה תיקנו שטר לענייני עבד עם זמן בו, כדי שלא יהיו תקלות עם בת אחותו, ולא תיקנו כתיבה במועד בשטר לנישואין. עונה הגמרא בסוף, נכון, אני מודה שבעבד תיקנו ובאישה לא תיקנו כתיבת מועד, למה? תראו רק את השורה האחרונה. ה'תמרו בה בשטרה, ה'כה רו בה בחסבה. כלומר, מאז ומעולם, כבר בזמן הגמרא, היו רוב הקידושין של אישה, היו בכסף ושווה כסף. שטר לא היה בדרך כלל, מותר, ביה ודאי לא הייתה, וחז״ל ממש נהגו בתוקף מול מי שהעיז לקדש באופן הזה. טוב, בכסף אומר השולחן ערוך, בכסף קצר נותן לה בפני שניים פרוטה או שווה פרוטה, ואומר לה, הרי את מקודשת לי בזה. אגב, יש שם שיש לומר לה, כדת משה וישראל. כלומר, לפי המחבר, מה אומר? הרי את מקודשת לי. זהו, לא יותר מזה. אנחנו מוסיפים, בהתאם לדברי הרימה, וגם הספרדים נוהגים כך היום, כי הם דומני כולם, כדת משה וישראל. מה מטרת התוספת? אנחנו רגילים לומר שהתוספת נועדה ללהגיד שזה על דת הקודם מקדש, דת הרבנן מקדש. אבל ברור שלדת המחבר, גם כשהוא לא אומר את זה, ברור שקודם מקדש, כי הגמרא אמרה את זה, ולדעת המחבר, היא אמרה את זה על כל מי שמקדש. כלומר, גם כשלא אומר, האם כל מה שרצה הרימה זה לסדר את זה יותר, שיותר בהיר, שיש פה לרימה עוד איזשהו תכלית, בסדר? העיר פה הבית שמואל במקום. פעוטה, לקמן כתבתי, שאין מקדשים לכתחילה במטבע. למרות שברור שכשכתוב שאחד משלושת הדברים זה בכסף, ברור שהפשט העיקרי של כסף זה מטבע. ברור שלא שטר של ימינו. למה שטר של ימינו לא? כי הוא צ'ק, הוא שטר חוב, הוא לא בעל שווי עצמי. בשונה ממטבע ששווי ערך החומר שנמצא שם. היום אין הרבה מטבעות כאלו, אבל מי שעוד רע על עיר הסטרנינג מזהב, למשל, או דברים מעיני אלו, יש ערך למתכת עצמה. ככה בימי חזל. וכותב על זה הבית שמואל, שלא נהגו, לא מקדשים לכתחילה. כלומר, בתוך קידושי כסף, אני אגיד, קצת יהיה חריף, בתפוחי אדמה לדעת השם, בית שמואל, תפוח אדמה אפשר? לתת לה דובדבן. כמה עולה דובדבן אחד היום? שווה פרוטה דובדבן או לא? כמה זה פרוטה, מישהו יודע, דרך אגב? כמה? 30 אגורות. עלה המחיר, מחיר הכסף נסק. נסק, למיטב ידיעתי, 30 אגורות. יש לי תושב שכל פעם שאני צריך עדכון, הוא כל מדי קווי שולח עדכונים. נדמה לי שזה האזור ה-30, זו האזור ה-30. הכסף, ערכו בעולם עלה מאוד, בתקופת כל התהליכים העולמיים. דובדבן, כמה כאילו דובדבנים בערך? לא כאילו, הקופסאות הקטנות האלו? בערך. שני דובדבנים כזה, זוג, אומר לה לכבוד סמל הזוגיות, שנייה כמו זוג דובדבנים, הרי את מקודשת לי בזוג הדובדבנים האלו. מקודשת או לא מקודשת? הנה, כולכם צעקתם כמו בחופה. מקודשת, נכון? למרות שהקהל לא צריך לצעוק את זה בחופה. ממש אין שום עניין כזה. זה תחביב עממי. אבל אין שום חיוב כזה. ברור שכל בחור בשיעור א', ברור לו שזה חיוב גמור, והוא צריך לצעוק יותר חזק מחברו, כי אחרת סופג בקידושים. אבל אנחנו יודעים, לא כך, אבל מקודשת. עובדתית, מקודשת. למה לא נהגו במטבע? הבית שמואל פה, באבן העזר, בכז, לא באר. אבל הוא כתב עוד משהו. אתם יודעים למה שמים מינומה על הכלה? הבית שמואל העיר על דברי הרימה. הרימה כתב שנוהגים לך לעשות את הכלה. הסיבה שנוהגים לך לעשות את הכלה זה כדי שהכלה כביכול תאמר, תכף נקרא את הבית שמואל בפנים, כדי שהכלה כאילו אומרת, לא מעניין אותי הסכום. לא מעניין אותי הסכום. נתת לי טבעת, ויכול להיות שאני הסכמתי לטבעת הזו, כי הייתי בטוח, הייתי בטוחה, סליחה, שהיא שווה אלף שקל. עדת הדעה, חי, הסכמתי. עכשיו התברג לי שקנית אותה בחברה, אני לא אגיד שמות, שלא יתבעו אותי, חברה שזה הכל בעשר שקל. אני לא יודעת לזהות אם זה יהלום. בטח אתם יודעים שגם היום יש יהלומים, שני סוגי יהלומים יש היום. יש יהלומים שהם טבעיים, יש יהלומי מעבדה. הפער ביניהם הוא גבוה מאוד. עין רגילה, לא תדע להבחין ביניהם. אפילו בזהב וכסף לא כולם יודעים להבחין היום. צריכה עין מקצועית. אז מה שיקרה זה שהיא אומרת, אני אקח טעות. לא עדת הדעה, אחי, הסכמתי להתקדש. אז כדי להראות שהיא הסכימה, אז היא שמה היא נאומה ואומרת, לא מעניין אותי. אני אספר דבר מעניין. אני, בחופות שלנו, אני לא אוהב שקוראים את הסכום בקול. לא היה לי התנגדות לזה, אבל מאז שהתחילו בציבור לעשות קולות מוזרים של הזדהות או מחאה על הסכום הגבוה, כאילו זה נוגע לקהל שעומד וצופה בכתובה, בחופה, אז מה לעשות? הקהל מדרדר כל מיני עניינים, אז לא קוראים. אני אומר למי שקורא את הכתובה, אני כותב ככה בכתובה, בכתובה אני כותב את הסכום, ואני אומר לכל מי שקורא את הכתובה בחופות שאני עורך, תגיד בבקשה סכום מסוים. אבל תוך כדי זה, לא כתוב את זה בפוסקים. אני מעצמי, ניגש לכלה, אני אומר לה, לא קוראים את הסכום בקול רם, אבל את סומכת על אבא שלך ועל החתן. אני אדבר איתכם מאות תחופות, אף אחת לא אמרה לי אף פעם, לא, לא תגיד לי את הסכום, שאני אהיה פתוחה. לא שמעתי על זה. אבל חז'ל חששו, מסיבה מאוד פשוטה. כי אנחנו חיים בחברה שבדרך כלל החליטו להתחתן אחרי שהיה ברור, שבוא נאמר, אם היה רק חיבה, אז המצב לא שם. נכון? דהיינו, כבר יש החלטה מוגמרת בנפש, גמרות דעת מוחלטת. אני רוצה לומר שאצלנו בציבור, מהרגע שהיה אירוסין, מבחינת הזוג, חתונה הייתה צריכה להיות אתמול. עד האירוסין, יש, אבל מהאירוסין, מבחינתם, מחר. הוא לא מבין למה ההורים אומרים שזה לוקח חודשיים להתארגן. הוא לא מבין, בסדר? הוא קונה בלנזטון, צבע בהיר, וחולצה לבנה קצת יותר יקרה, 120 שקל חולצה, וזהו, נגמר העניין, מה הוא צריך עוד להתארגן? זה שיש כלה ואישה, זה בסדר? צריכה לעמוד בקצב הגברי, תסתדרי, תוריד את התנועה. אבל זה ברור שיכול להיות לה עמדה אחרת, והיא באה ואומרת בחופה, אני, לא אכפת לי. ואני אומר לכם, זו עובדה שבאמת לא אכפת לה. אבל כדי לוודא את זה, קצת משלמד חולין, מעין איזה מאיסה שמביע את הגמירות דעת הזו, יש איננו מה. זה דברי ערימה. גם נוהגים לכסות, זה ערימה, נוהגים לכסות את פני הכלה. אבל גם כדי שואלים לעדים אם הוא שווה פרוטה, בשביל מה צריך לעשות אותה? שמעת ששאלו שווה פרוטה? דרך אגב, אין צורך לשמור, למי שעורך חופה, בטח חלקכם עוד טרחו חופות בזה במשך החיים, אין צורך לעשות מזה לא צחוק ולא להראות את זה לכל הקהל. הקהל לא רלוונטי באירוע הזה. תראו איזה טבעת יפה, הוא קנה לה. חופה זה מעמד של קודש הקודשים. אין יותר קודש מזה. זה לא אירוע לבדיחות ולהיות חביב הקהל, ולקבל אולי איזה לייקים. חופה זה מעמד נשגב. מי שרלוונטית לשאלה אם זה שווה פרוטה או לא, זה שניים. העדים והכלה. היא צריכה לשמוע, ואומר רבי שמואל, אבל רגע, היא שמעה? שאלו את העדים, שווה פרוטה? אני תמיד אוסיף לעדים, אני שואל אותם, אתם יודעים כמה זה פרוטה? כי אחרת מה עניתם שאתם יודעים שזה שווה פרוטה? אני אומר להם, פרוטה? עכשיו, שקל זה שווה? אה, כן, ודאי שקל זה שווה. בסדר. שאלנו אותו, זה שלך? קנית? בכספך, זה העדים, איחדת אותם, בידלת אותם משאר הקהל, ועד שבת. אומר רבי שמואל, מה צריך עוד לשאול אותה? למה צריך לעשות את הפנים? היא שמעה, שווה פרוטה, והיא הסכימה על דעת זה שזה שווה פרוטה, בסדר? אם יושב-ראש המטרה, מכל מקום יש לא הימר, זה לא שם לך דעתה, כי היא ראתה, זה שווה יותר. היא ראתה את הבת, ונכון שהיא שמעה שווה פרוטה? היא אמרה, בסדר, זה הטקס, כך שואלים. אבל אני, למען האמת הסכמתי, קראתי זאת הבת שווה הזו. אז אנחנו אומרים, הנה, לא ראית. שמנו לך איזה משהו שמטשטש את הראייה, לא ראית, נתת דעה, אחי, בסדר? משום מה, אחי, מכסים פניו? כתב מרדכי דאין מקדשים במטבע. המרדכי הוא המקור לפי הבית שמואל, למה שבית שמואל גם כתב בכף זין, זה שאין מקדשים במטבע. והיינו מדרבנן מקדשים, כי ודאי שמדאורייתא, אין לך יותר. אולי זה גם רמז שלדעת בית שמואל. קדושי כסף הם מדאורייתא, רק מדרבנן, לא נגעו במטבע. טוב, עכשיו יש פה הרבה מאוד ניסיון להסברים, למה לא מקדשים במטבע, בסדר? אני לא, בגלל הזמן המאוד-קצר, קצת העיכוב שהיה, אז אני לא רוצה להפסיד, אז אני לא קורקת לא את המרדכי ולא את כל הבית שמואל, רק את הסיום המפתיע של הבית שמואל. בית שמואל קודם כל מחלק בין שני דברים. בין קניין חליפין, לבין קניין לא מדין חליפין, אלא מדין שווי. והוא רוצה לומר שמכיוון שעל מטבע יש צורה, ואולי היא סמכה את דעתה על הצורה, וצורה וידא דבטלה היא לעיתים מטשטשת עם הזמן, אז מאוד יכול להיות שבעוד שדעתה היה על הצורה, ועכשיו הצורה בטלה, אז על כן, בתורת חליפין אני רוצה את החפץ שקניתי, אני רוצה אותו כמות שהוא. אם נטשטש הצורה, כבר לא שווה, אבל אם זה מדין קניין רגיל, אז זה תופס. ואף על פי כן, למרות שהוא רוצה לחלק ולומר שבמטבע יש סוג קניין שלא יקנה בחליפין, במטבע, כי אולי דעתה על צורת המטבע והצורה אולי תיטשטש עם הזמן, בקניין רגיל זה אמור לקנות, למרות כל המהלך הזה, שמבסס אותו במורדכי שלא נספיק לראות, הוא מסיים כך. אם אתם יכולים לראות שתי שורות אחרונות באבני מילואים מתחת לבית שמואל, בסדר? רואים אבני מילואים? אחרי שהוא חילק, סליחה, אמרתי קודם, אבני מילואים מחלק בדעת הבית שמואל בין סוגי קניין שמטבע יועיל בהם לסוגי קניין שמטבע לא יועיל בהם. הוא מסיים כך. ומשום אחי מהן היא בתורת כסף בקידוש הן בקרקע? בסדר, מוצאים? אבני מילואים, שתי שורות אחרונות. כלומר, בגלל החילוק שאמרנו, כשהיא רוצה את שעת הקניין, לא אכפת לה שאחרי זה התשואה תטושטש. לכן, במקרה כגון דה, קידוש הם תופסים. אבל אפילו במטבע, למרות שהם תופסים אפילו במטבע, עיין שם. תשמעו איזה משפט מפתיע. אלא שקדושת ישראל לקדש בטבעת. מה כל כך, מה כל כך קדוש בטבעת? אני מניח שלרוב היושבים פה, ברוך השם, אין טבעת. אם כבר קדושת ישראל קשורה בטבעת, למה אין לנו טבעת? מה, מה, מה? איך זה נהיה, קדושת ישראל תלויה בטבעת? מה התכוון אבני מילואים? זה עתיק יומין, אבני מילואים, זה לא חדש. ולא רק זה, למי שזוכר את הגמרא, בקידושין רואה שיש שם דוגמאות על טבעות. זה לא סתם, זה כנראה כך היה מקדמת דנא. והיה צריך לדון על אבן, על טבעת עם אבן, שזה המורדכי פה. תסתכלו רגע את המורדכי, רק משפט אחד, פיתחת לאבני מילואים. נהגו העם לקדש בטבעת של זהב ולא אוהבי נקרה בתוכה. כלומר, כמה שנים לפחות אנחנו יודעים שכבר נהגו את זה אז, זה אולי מימי הגאונים, אולי קודם כל, אולי מימי הגמרא, למרות שיש ירושלמי, שאת רגע נראה אותו, שנהגו מעבר לזה. אז צריך לנסות להבין מה גרם למעבר הזה מכסף לטבעת. זה מעבר חד. לא שמקדשים בכסף ובשווה כסף, שטבעת היא שווה כסף, אלא מקדשים בטבעת שהיא שווה כסף, ולא מקדשים בכסף כיום. זה התיאור. נהגו העם לקדש בטבעת של זהב ולא אוהבי נקרה בתוכה, ובית שמואל כתב בשם המורדכי שאין מקדשים במטבע. התהפכו היוצרות כאילו. העיקרון היה כסף וגם שווה כסף, והיום נהיה שווה כסף ולא כסף. נכון, לא מלקים על זה כמו מין מאן דמקדיש בביא, אבל זה לא. למה? ממה אז נבל? שאלה ראשונה, בסדר? שאלה שנייה. כדי להבין את השאלה השנייה, אני רוצה גם לשאול אתכם, כולכם בתוך העולם של בית המדרש, שזה נראה לכם טבעי. אבל בואו ניקרא רגע מישהו שהוא לא בתוך העולם שלנו. הוא שומע שמקדשים אישה, וכל מה שצריך להיות שווה הקידוש עם זה, שווה פרוטה. כשאני הייתי ילד, היה כאילו מכונות עם מסטיקים ליד תחנות אוטובוס, הייתם שם 10 אגורות, 20 אגורות, 10 שקל מסובב, זוכרים את זה? יוצא מסטיקים כאילו, זוכרים? גם לפעמים יצא לך טבעת כזו מפלסטיק, חצי שקל. עם זה מקדשים? אני כבר לא מדבר על הפער בין כמה עולה חתונה, כמה עולה מנה. בסדר? כמה עולה מנה. מקדשים, זה כבוד? עוד יותר משלם זה כבוד. הנה לפניכם שאלת החלקת מחוקק, בסימן של ענייני קידושין. ואין גם בחלקת מחוקק, במה שכתבתי בסמ״ד, דצריכון למעשה, בזמן שלנו שהפירות ביוקר, אם חשוב שווה פרוטה לקדש בו את האישה. כלומר, ולא יהיו רק קידושי ספק. זה לא דבר בעל ערך. איך מקדשים בשווה פרוטה? למה טבעת לא שווה פרוטה היום? למה טבעת לא שווה פרוטה? נכון. הוא שואל, על שווה פרוטה הוא שואל. הוא שואל על שווה פרוטה איך מקדש. הוא אומר שזה דבר בעל חשיבות. כמה עולה טבעת נישואין מישהו קנה בזמן האחרון? מה? כמה זה לא עבדה? כמה עולה? כמה? 800. 800, בסדר. 600, 800, שם באזורים האלו. כשמישהו רואה את הבא, אז הוא אומר, וואו, נכון, זה לא שווה אלפי שקלים, אבל זה שווה קרוב ל... זה יחס של כבוד. לא מוצאים את זה סתם, נכון? נגיד את זה בשפה שלכם, נעלי ערים. לא קונים אותם כל יום. זה דבר יוקרתי, בעל ערך. כשמישהו מחליף פתאום, אומרים לו, וואו, אתה יכול להרשות לעצמך, קנית נעליים כאלו, נכון? לקנות כאלו, קנית כאלו, איפה קנית? זה בעל ערך, שווי כזה, זה סכום. לא מוצאים אותו סתם. הוא בעל ערך, אבל באמת, חצי שקל, שקל זה שאלה חזקה שלך, אכן כת מחוקקת. הוא מביא את זה גם, הבאתי פה את עצמה. עריבש ענה תשובה מאוד מעניינת. אבל אני עוזב תשובת עריבש, עריבש מתאר, הוא מחדץ את השאלה הזו. הוא שואל, לפי החשבון, כתובת אלמנה זה סוף החשבון. הוא אומר שפעם אנשים היו מאוד עניים. אני כבר שווה פרוטה לפי המצב הכלכלי של פעם. בזמני היה משפט, שאני לא יודע פה אם יש ותיקים בשכבות הארכיאולוגיות לא יושבות פה לפניי, אבל בזמני היה משפט שמי שלא התכופף להרים מהרצפה מטבע שווה ערך מאוד מועט, היו אומרים להם, מי שלא מרים גרוש, לא שווה גרוש. כלומר, הציפייה הייתה מבני אדם להתכופף, להרים גרוש. אתם לא ראיתם גרוש, כבר בימיכם לא היה את המטבע הזו, אבל מי שראה את הגרוש, כמו שהם נוהגים לומר, כשבגרוש היה חום, מכירים את המשפטים האלו, אז אנשים, היה להם כבוד לסכום כזה. האמת היא שאפילו למערכות החשבונות יש. לכן הם מוכרים לנו איזה מוצר שעולה 99 שקל ו... 99 אגורות. לנו זה נראה מועט, אבל הרשת עושה מזה בסוף, לעיתים דברים לא קטנים. אז יש לזה ערך. זה היה הרקע לדברי רוח השולחן שנמצא פה, אחרי הריבה שאמרנו, שאומר, אני מוגדר מי שאין לו 50 סוס בשנה. כמה זה כתובת אישה, אלמנה? 100 זוז. כלומר, אני מתפרנס בסכום כזה שהוא שווה לשנה, חצי מכתובה. אם הוא מגרש אישה, הוא צריך לתת לה חצי שנת עבודה שלו. זה הרבה. וכן, יהיו עניים. כשהפרוטה נקבע אז, ארוך השולחן עובר למושג יותר עקרוני. הנה, תראו את ארוך השולחן מצד שמאל. אני לא יכול לקרוא את הכול. אני הייתי פה בזמן, דרך אגב, בסדר? זה לא נגדכם. והוא כותב בהמשך כך. אני קורא רק חמש שורות מלמטה. הוא הביא את הדעות של הבית שמואל ואת החלקת מחוקק הזה, האם אפשר לקדש במטבע? אי אפשר לקדש במטבע. והוא כותב בסוף, ולבד שלעדיה מוכח משס ופוסקים דלית מאן דחשלא, דהיינו לקדש אישה בטבעת, במטבע, עוד מצד הסברה אינו מתקבל כלל, כבר נהגו לקדש גם במטבע כשאין טבעת. ואין מי שיגמגם בזה. כנראה שזה מה שהיה מציאות לעיתים בשבילה להשיג טבעות. לכן, יש מי שמפקפק ולומר שבזמן הזה אין חשיבות בפרוטה כלל. כבר באנו מחושן משפט שחלילה לא מאר כן, וכל שיעורי חזל קיבלו עד למשה מסיני, גם עתה יש קצת חשיבות בפרוטה. אבל מי ששם לב עיקר טענותו של ערוך השולחן, ששיעורי חזל קיבלו עד למשה מסיני. אבל אני רגע רוצה לשאול, מה רע יהיה אם נשאל את העדים, תגידו לי, העדה, הטבעת הזאת שווה הרבה? יישבע דינאר? בואו נעלה את המחיר. בין כובחו יישבע. ואף על פי כן, ברוך השם, אין מי שפרץ גדר. תמיד שואלים את העדים רק שאלה אחת, שווה פרוטה או לא שווה פרוטה? למה לא לשנות? השתנה מצב החיים. מה זה חזל ציוו שיהיה שווה פרוטה? חזל ציוו שיהיה לפחות שווה פרוטה. נשאל אותם, תגידו, כמה אתם מעריכים שיישבע? והם יגידו לנו, מאות שקלים. זה בסדר לשאול כך? לא שואלים כך. ממה נבע המנהג הזה? אני מנסה לטעון עוד מעט רגע טענה, שבעיניי מסבירה את שתי השאלות. את השאלה הראשונה, למה עברנו לטבעת? השאלה השנייה, למה עדיין שווה פרוטה? ולנסות להסביר את העומק הפנימי של דברי ארוך השולחן, ששיעורי חזל הם מהותיים, ולטעמי זה נכון בכל דברי חזל. כשחזל אמרו משהו שבו היגיון פנימי עמוק למעלה מההיגיון האנושי בין דורנו. אז ברשותכם, נדלג פה גם על הירושלמי, וניקרא את השולחן ערוך בראש העמוד הבא. בכסף כיצד? נותן לה בפני שניים פרוטות שופטות ואומר לה, הרי את מקודשת לי בזה, וישום שיש לומר לה כדת משה וישראל, זה כבר ראינו, וכן הולכים לקדש בטבעת, ויש להם טעם בתיקוני זוהר. אין הרבה רמ״א, נדמה לי שזה היחיד שמקורו בתיקוני זוהר, וכולנו נהיינו מקובלים בתחום הזה, כשמתחתנים חייבים קצת פנימיות. כי מישהו לא פנימי עם אשתו, אתם מכירים, זה מה שהם מצפות. הוא פנימי? הוא רגיש? הוא חייב להיות קצת פנימי. אז חייבים פנימיות. אבל מה ההיגיון שכתוב שם? אז יש בתיקוני זוהר פה כמה טעמים, ואני אקרא רק משפט אחד, כי זה תיקוני זוהר מאוד קשה להבנה. אבל לפחות, אני רק אומר כך, שהזוהר אומר שמקדשים באות מם, מם סתומה, כמו שכתוב בפסוק למרבה המשפט, בטח אתם זוכרים שיש שם מם סתומה. ואומר הזוהר שהמילה למרבה בגימטרייה, זה שווה את המילה עזר, תבדקו אם אתם רוצים, ועזר שווה בגימטרייה זרע. אני רוצה להסביר כמה חתונה היא עם העזר כנגדו, וכמה בזכות החתונה יוכלו להעמיד זרע. יפה. רמז יפה, פרפראות לחוכמה. ודאי שהזוהר רואה בזה מהות. יש כאלו שבגלל הזוהר הזה נוהגים לקדש דווקא בטבעת שהיא רבועה בחוץ, ובפנים היא עגולה, כי כך נראית מם סתומה. החסידים שנוהגים על פי המקובלים הם חלק מהחסידים שנוהגים על פי הקבלה, וחלק מהמקובלים הספרדים נהגו כך לקדש, דווקא בטבעת כזאת. בכל אופן, אבל הוא אמר עוד משהו. השמם הרבתי הזה היא עושה, תראו שורה שלישית מדברי התיקוני זוהר, עם תבידת עזקה. עזקה זה כמו שרשרת. דהיינו, טבעת מטרתה, ברגע אחד בואו נעשה את זה באצבעות, זו המטרה, שאנחנו נוצרים שרשרת. זו הסיבה, דרך אגב, שגם נהגו ללכת ברוב, רוב, רוב קהילות ישראל מקדמה דנא, נהגו ללכת לחופה, דווקא הקלה עם האימא שלה ועם האימא שלו, כדי להגיד עכשיו, נהייה שרשרת בין המשפחות. חיבור בין המשפחות. זה היה המנהג העיקרי, ובירושלים בוודאי מאוד הקפידו עליו. הוא השתנה בקהילות מועטות בארץ, בעיקר בעקבות מנהג ארצות הברית. עכשיו, ארצות הברית, איך זה הגיע? זו שאלה מעניינת לו, כאן המקום לדון בזה. אבל ההיגיון היה להגיד, אני שרשרת בין המשפחות. אותו דבר, טבעת זה כאילו להגיד, משהו מאגד אותנו יחד. בכלל, כל החתונה, בוודאי גם אצל אשכנזים, זה עוד יותר בולט בגלל ההקפות, עניינה שמקיפים אחד את השני. הקלה מקיפה אותו קודם, ועכשיו החתן מקיף אותה עם הטבעת, כדי להיות מוקפים אחד בשני. נהיים כאילו סוד ההתקשרות אחד בשני. וזה יוצר גם עזר, עזר שסומך אחד את השני, וגם יוצר זרע. בסדר? אני אבל רוצה קצת לקרוא משפט אחד מהרב פעלים, בסדר? מה שאמרתי כעת, מהבן איש חי, פשוט רב פעלים, גם בגלל הזמן, הוא מסביר לפי האריזה למה זה ככה. אני קורא שתי שורות אחרונות. נמצא בקידושין, נותן לה אור מקיף. כלומר, הוא מקיף אותה. אמרנו שהבן איש חי לא כתב את הסיבובים, כי לא נהגו כך אצל אשכנזיים, גם היא נתנה לו קודם. כל אחד מקיף באופן קצת שונה את בן זוגו. לכן, לכך טוב ונכון לקדש בטבעת שמקרפת את האצבע, דוגמת אור המקיף. ספר החינוך הוסיף על זה משפט מאוד ידוע, אבל כדי לקצת אולי, אני אדלג על המשנה הלכות, והוא כותב כך, משורשי המצווה, כדי שתיתן לליבה לעולם שהיא קנויה לאותו איש. לא תזנה תחתיו, לא תמרוד בו, ותיתן לו יקר והוד לעולם כבד לאדונו. ובכן יהיה שבטם וקימתם בשלום לעולם, ויתקיים היישוב, כלומר יישוב העולם, ורצון האל שחפץ בו. ומאיות יסוד המצווה, מה שזכרתי, נהגו ישראל לקדש בטבעת להיות בידה תמיד למזכרת. דהיינו, היא זוכרת תמיד את בעלה. והמטרה היא לזכור את הקשר הזה, היא לא לזכור רק טכני שנשואה, לא צריך להזכיר לה. לזכור את הקשר. מי שרואה, מי שיש לו אחות נשואה, או הוא כבר נשואי וזה תקופה ראשונה, זה דבר פלא. הכלות יודעות את החינוך הזה בלי לראות אותו. מה שכמעט כל כל כלה עושה בתקופה הראשונה, רוב הזמן הפנוי שלה היא מסובבת את הטבעת על האצבע. לראות שהחינת הטבעת נמצאת, מסובבת, מסובבת, מסובבת, מסובבת. למה? נגיד את זה עכשיו בשפת ברסלב, היא מקיימת, הרי אני מקשר את העצמי. היא אומרת, אני קשורה. זה חיזוק הקשר, זה סימן. אני מניח שבמקומותינו לא נהוג לשים תמונה של בחורה מאורסת בטלפון של האדם, אני מקווה שכך, אבל אחרי החתונה אדם שם את תמונת בני משפחתו וזה יוצר לו הרגשת לב, קשורה תמידית. שלא לדבר לוחם וכדומה, שהוא נמצא במקומות שזה לא בשעת סערת המלחמה, בשעת סערת המלחמה לא ייתן את דעתו, כלשון הרמב״ם, אבל זה נותן לו שמחה, תקווה, טעם לקרב שלו, למסירות שלו, תמיכה מהבית, טבעו של אדם. יפה הדבר. אז זה ההיגיון של זה. אני אבל רוצה לחזור רגע לשתי השאלות, אבל כדי לחזור אליהן, אני קורא שוב את ערוך השולחן בצד שמאל, זה ערוך השולחן האחר. במדינתנו המנהג פשוט לקדש בטבעת של כסף ושל זהב. עכשיו יש פה את כל התיאור שאתם מכירים, לכל המנהגים שנוהגים היום, איך מייחדים עדים ושואלים אותם. וסיום דברי סעיף ב' זה, וטבעת כאילו שנתתם נכון בחוכמת הנסתר. ובהמשך הוא כותב שכל ההנהגות האחרות, איזה יד, האם זה יד ימין או יד שמאל, איזה אצבע, זה לא לעיכוב אלא להידור וסימן ברכה. ואני מבקש רגע, כדי לחדד את התשובה לשתי השאלות ששאלתי. למה מקדשים בטבעת ולא בכסף? ולמה מקדשים בשווה פרוטה ולא בסכומים גבוהים יותר? להסתפק, לא להסתפק בטעמים שנאמרו עד עכשיו, אלא לומר עליהם טעם אחר, שלא חולק, אלא מעצים, אני מקווה. תורת העין אני מבקש לדלג לפריון שלמה. פריון שלמה זה ספר שיצא על אחת החתונות של יהודי יקר וחשוב, לקט את תשובותיו של מורי ורבי רבי שלמה זלמן אוירבך, עזי הרציג לברכה, וכתב על זה גם הערות. הוא כתב כך יכוון החתן בנתינת הטבעת להקנותה לאישה, וכן יכוון לקנות את האישה. ואת הטבעת הוא מקנה, הוא ישלע הטבעת, הוא לא יכול מחר בוקר להתחרט, וגם לקנות בזה את האישה. האירם שלוים וזלמן, יכוון לקנותה לשום אישות, ולא כמו שקונים ממון בשוק. הוא לא קנה עכשיו עגבניות. זה לא קניין ממוני, זה קניין, אם אני אגיד את זה בשפה שלנו, קניין התקשרותי, כמו קניתי איש את השם. וכן אמר לי מרן זצל, שלא לכאב אין לי קניין ממון, אלא לקניין אישות. ולא קניין אישות הכוונה היא בתחום החיצוני, הגופני, אלא לא תקראי לי בעלי, כי אם אישי. את אישיות ואני אישיות, נותנים לי אישות אחת, כמו ששונת החסידות מכנה את זה, נשמה אחת משני גופים. טבעת מקשרת אותנו יחד. ולטעמי זה ההסבר למה טבעת ולא כסף. כי את לא שווה כסף, את לא שווה זה לא דיון בכמה את שווה, זה לא שוק עבדים. וזה לא דיון כמה את שווה, מה אני אגיד, את שווה אלף שקל? אם ייתן איש משיר השירים, כל הון ביתו בא, אהבה. בוז יבוזו לו. מה, כמה היא שווה לך אשתך? סליחה, מה זה, שוק ברחוב? כל סכום שהיה למעלה משווה פרוטה הוא מגחיך את העניין. זאת אומרת, אני לא יודע, זה לא דן אותך בכלל בכסף. השם פרוטה כדי שיהיה לזה, בלשון חזל, איזה ערך מינימלי. אבל מה הערך שלך? אני רוצה להזכיר. חזל מספרים שהיה מי ששיבח את השם ואמר, אייל הגדול. אגיד בוא, זוכרים? והעיזוז, אמרו לו, עד כאן שיבחי דמרך? הרי אם אתה מחליט שלא מספיק מה שהיה, אין גבול לדבר. יבוא מישהו ויגיד, אני רוצה לעצמי על אשתי בכתובה 4 מיליון. דרך אגב, זה סגולה בדרך כלל שהעסק יתפרק. הרבה פעמים זה עובד ככה. אגב, דרך אגב, הדיינים לא ממליצים על סכומים כאלה. דיינים ממליצים, אפשר לשאול, היו פה דיינים חשובים מאוד היום. ממליצים על סכום בין 120 ל-180, לא לעבור את זה. אתם יודעים שזה לא טוב, לא נסביר כעת מדוע. ובעיניי זה טורף הקדושה, הקדושה היא התקשרות פנימית. הוא לא קניין, הוא לא מפגש שמאפשר בעלות, הוא לא מפגש שמאפשר קירוב גופני. לא. הוא מפגש נשמתי. שנינו שייכים לאותו אור מקיף. שנינו מוערים באותו אור. ומכאן אני רוצה רגע להוסיף על זה עוד איזה משפט. בסדר? אני חושב שסוגיית החופות היא קריטית. אחרי שהכנתי את השיעור ושלחתי, אמרתי, לא הייתי צריך לבחור בנושא הזה. הייתי צריך לדבר על איך נראות חופות. כי לטעמי הציבור הצעיר עיצב חופות חדשות שלא שערום אבותיכם. אני אתן דוגמה, בסדר? אפשר לדבר פה בכנות? יש זה מוקלט, זה לא אמור להפריע לנו. אפשר לדבר בכנות. מאיפה הגיע הדבר המוזר הזה, שמישהו תוך ידי החופה צועק יש לנו חתן! מה, לא ידענו? סתם הגענו לפה במקרה? מה חשבת? עברתי ברחוב, שמעתי שיש פה, נכנסתי? הבא בתור, היה זקוק ליותר, ברור שזה בשדה הטיפול. הוא היה זקוק ליותר תשומת לב. אני הרבה פעמים רוצה, אם יש חתונות כאלו, להגיד לו, אתה צריך מימון לטיפול? עלינו. ואז הבא בתור, עשה עוד יותר תשומת לב, כי זה כבר נדוש. אז הוא התחיל לתאר איך נראה החתן. איזה חתן מכירים? מה, זה אטליז? מאיפה הגיעה המילה המבזה הזו לבן ישראל? זה המימד לחתונה? ככה מתחתנים בעם ישראל? תגיד, איזה חתן כזה? מה? איפה שמענו דבר כזה? בחתונה של רב אברום, ככה מישהו הכריז? מאיפה הגיע הדבר הזה? אחרי זה לאט לאט הגיע, עוד מישהו, יסתכלו כאילו עוד תשומת לב. אז אחרי אשר ברא ששון ושמחה, הוא החליט לעשות קולות. סון ושמחה, אני זורק כשזה התחיל. אם זה כזה דבר מקודש, הקולות המוזרים, למה לא עושים את זה בתקיעת שופר? עכשיו נזוב ציון ותקיעת שופר, כל הקהל יעשה ככה? מאיפה הגיע הדבר הזה? הבין שזו כנראה הנהגה קדושה של הישיבות, וגם המבוגרים הצטרפו לזה. ברור להם שזה כנראה מי יבוא בסוד קדושים. שירים מוזרים, אין קשר בין השירים, בין התוכן של השירים ששרים בזמן. האם לשיר בנוחה לברכה? אני לא נכנס לזה כעתילחון. אני מדבר על הצביון. איזה אווירה את קודש קודשים זה? בסדר? מישהו יודע להסביר לי את סוד השיר ליפה ליפה? מה זה הדבר הזה? מה המילים האלו? מה הן אומרות? יש כל כך הרבה מילים יפות. כל כך הרבה שירים שקטים יפים. איך הולכים בכלל לחופה? זה רק שירים סוערים? בדרך כלל, מי מתחיל את השיר? ההוא שמכיר רק שיר אחד. או מרע, או שיר אחר. זהו, הוא מתחיל, כי אין לו משהו אחר בז'רגון. העולם שלו מכיר שני שירים, אותו הוא מתחיל. בכל כלות ישראל הלכו לחופה, בניגון שקט. זה יום כיפור, אני מזכיר. חתן הולך בקיטל לבן, בקהילות האשכנזים, וגם אצל התימנים, משהו לא רחוק מזה. כי זה כמו הכלה. הלבן זה לא כי היא חלמה על זה מאז שהייתה מלכת אסתר בפורים. הלבן הוא כי יש סימן לטהרה. חתן וכלה נבחנים עוונותיהם. מתאים לזה ניגון של, לפחות עד החופה, כך נהגו בכל הקהילות. שיר שירים ניגון פותח לבבות. בחופה, אחרי הקידושין, היה מתחיל, אפשר לבדוק את זה, מי שמכיר חתונות של קהילות מסורתיות, ודרך על כך הוא יראה. התשומת לב לזה, וממה זה נבע? מזה שבחופות שלנו, דרך אגב, זה לא היה בדור שאנחנו התחתנו, לא היה כך. למה לא היה כך? כי לא היה את המושג הזה שנקרא בחורי ישיבות. אז נכון, גם לא היה כל חתונה, כל החתונה נראית אותו דבר בדיוק, אותו שיר בדיוק, אותו אופי בדיוק. זהו. עם הזמן יהיו ישיבות, כל ישיבת הצביון שלה. ומשתנה לפי המחזור, מהשיעור הזה ומהשיעור הבא, וכן הלאה. וצריך לנסות לכוון את דעתנו למנגינה עדינה שעולה מדברי חז'ל, איך מתייחסים לקודש-קודשים הזה שנקרא חופה. זה כמו שבועות. מה אתה שר? איך אתה שר? מה המבט שלהם? איך הם נכנסים לזה? מה נקודת המפגש שם? האם מדברים? כשקוראים כתובה. אגרא אומר שכתובה זה כתב וָה. כי איש ואישה בגימטרייה, האותיות הנוספות זה יוּד קיי. ואנחנו רוצים לתת לזה תוקף. אז ממשיכים את זה, זה ממש מתואם לטניה, מי שלמד פעם טניה, ממשיכים וָה לתוך המציאות, בתוך כלי. כי העת כתובה היא לא זמן לשוחח בין החבר'ה, מפגשים, הוא חזר, הוא השתחרר, חמשוש, הוא חזר אברוש. זה לא... אחרי זה, דברו, שסועדים. עכשיו זה מעמד. מעמד נשגב. זה לפעמים אתה רואה חתונה ואתה אומר, החבר'ה עומדים דומייה, בשנייה שיש איזה צליל הפעלה של התזמורת, נכנסים כולם לאיזה מצב, ריקוד כזה משותף. זה לא ערב הרקדה ובאמצע קוראים קטעי קישור. זה ערב, זה שעה של קודש קודשים שמתקשר פה חתן וקלע לבניית קודש קודשים של בית ישראל לדורי דורות. כמו טבעת. טבעת של דורות. ומתוך כך זה גם מלווה בקהילות כאלו ואחרות עם ניגון שמבטא את גודל השעה. ברכה עמוקה ליושבים פה לפניי מי שעוד מצפה שבעזרת השם יראה במהרה ושגם הנישואים נזכה תמיד להתחדש בקדושת מקדש עמו ישראל בשורות טובות.