התמודדויות במצוות כיבוד הורים במבט הלכתי ומחשבתי

‫‫‫‫ ‫‫‫‫ ‫‫‫ ‫‫‫ ‫‫‫ ‫‫‫ ‫‫‫ ‫‫‫ ‫‫‫ ‫‫‫ ‫‫‫ ‫‫‫ ‫‫‫ ‫‫‫ ‫‫‫ ‫‫‫ ‫‫‫ ‫‫‫ ‫‫‫ ‫‫‫ ‫‫‫ ‫‫‫ ‫‫‫ ‫‫‫ ‫‫‫ ‫‫ ‫‫ ‫‫ ‫‫ ‫‫‫ ‫‫‫ ‫‫‫ ‫‫‫ ‫‫ ‫‫‫ ‫‫ ‫‫‫ ברכת השם. לכל הלומדים הרבים, תודות למארגני כנס הסופות, לראשי ישיבת כרם דה-יבנה, על הכינוס החשוב הזה של ויחד ישראל כנגד ההר, של האחדות, של לימוד תורה משותף של כל הישיבות כולן. אני רואה בזה חשיבות גדולה מאוד ויישר כוח גדול לכל מי שאירגן את היום הזה. אני מבקש היום לדון על נושא מורכב, התמודדויות בכיבוד הורים. מה קורה כאשר הרצון האמיתי שלך, ההבנה שלך מה השם דורש ממך, ומצד שני הרצון האמיתי של ההורים אינם אותו דבר. מתי הקדוש ברוך הוא מצווה אותך לשמוע להם ומתי לא? לא. הסיבה שאני קורא לזה נושא מורכב, כי אני חושב שמעבר לצדדים ההלכתיים יש את השאלה של הרואה את הנולד, ומה זה יביא בהמשך מבחינת היחסים, מבחינת ההמשך של הקשר עם ההורים וכו'. היו לי מקרים, אני אפרט את זה בהמשך, שמבחינה הלכתית יכולתי להגיד לבן שהוא יכול לא לשמוע, אבל אמרתי לו כן לשמוע, כי אני חושב שהדברים לא נגמרים בצד ה... בבקשה. הדברים לא נגמרים בצד ההלכתי של הדברים. הצד ההלכתי של הדברים הם רק הרקע של הדברים, אבל בסופו של דבר הם יכולים להתיר, אבל הם ודאי לא מחייבים. ולכן השאלה מה יהיה ההמשך, מה התקשורת, מה זה אומר מבחינת התקשורת בין הבן להורים, הדבר מאוד מאוד חשוב וחייב לקחת בחשבון מבחינה הלכתית. חייבים לקחת את זה בחשבון מבחינה הלכתית לא רק את המקומי, אלא אתה רואה את הנולד. ולכן אנחנו הולכים ללמוד סוגיה, וסוגיה בגמרא, ונראה את ההשלכות שלה, ואני גם אדבר על איזה מקרים אני מדבר. אבל כל זה כהקדמה. אבל אסור שבשום דבר אנשים יצאו מפה עם איזושהי הלכה למעשה, הנושא פה של עשה לך רב, ולגשת לרב ולדון איתו על כל מקרה במקרה, הוא קריטי מאוד מאוד מאוד. ולכן אנחנו לומדים, כמו שביט הלוי אומר, שבזה הקדימו נעשה ונשמע, כדי להגיד שיש נשמה אחר כך שלא כתוב לפרקטיקה. זו לא הכנה לקיום התורה, אלא זה תימוד תורה בפני עצמו. אבל מי שיש לו שאלות כאלה למעשה, מוזמן להתקשר לרב, אפשר גם לרבכם, אפשר מי שרוצה יכול גם להתקשר אליי, מה שצריך, אבל לבדוק את הדברים לגופו, ואנחנו לא באים פה לתת הלכה למעשה. אני אתן דוגמה, ומייד נתחיל את הסוגיה. מורי ורבי, הרב שלמה זמן אורבך, זכר צדיק לברכה, כשהגיעו אליו מקרים של האם מותר להתחתן כשההורים לא מסכימים. ברמה כתוב שהדבר מותר. ויחד עם זה, כל המקרים שהגיעו אליו, רב שלמה זמן אמר לא להתחתן. שאלו אותו תלמידיו, זה נגד השולחן, הרמה, הרמה אומר מותר. אמר רב שלמה זמן, אני לא מדבר מדיני כיבוד הורים, אני מדבר מדיני שלום בית. אם הדבר הזה יגרום מתח בינו להורים, והמתח הזה יגרום לחוסר שמחה ולהרגשה שהוא מקריב כל כך הרבה לנישואין, אז הוא גם ירצה שאחר כך הכול יתנהל בדיוק איך שהוא מבין. וברגע שזה לא יהיה כך, אז זה יכול ליצור בעיות קשות בשלום בית. ולכן, מדין שלום בית אני אומר את הדברים. לכן, הנושא שאנחנו לומדים כעת הוא נושא מורכב, שצריך לדון עליו מכל הבחינות, ולא רק בשאלות שאנחנו נביא היום בשיעור. אז מה שנביא היום בשיעור הוא התשתית, והוא חשוב מאוד, אבל עליו צריך להדביש את הדברים הספציפיים למקרה הזה, יחסי ההורים והבן במקרה הזה, ולכן העשה לך רב במקרה הזה, הוא הכרחי. הבאתי את הגמרא בהתחלה, שהגמרא אומרת שלושה שותפים הם באדם, הקדוש ברוך הוא ואביו ואמו. בזמן שאדם מכבד את אביו ואת אמו, אמר הקדוש ברוך הוא, מעניין אני עליהם כאילו דרתי ביניהם וכיבדוני. מדוע זה נאמר דווקא בכיבוד הורים? למה זה לא נאמר על תפילין, על דברים אחרים? התשובה כי כיבוד הורים בנוי על הכרת הטוב, ועבודת השם שלנו בנויה על הכרת הטוב. על זה בנויה עבודת השם שלנו. תראו אצלנו בפרשה, בני ישראל מתעוללים, באים בעלילה, חוסר הכרת הטוב, והעונש כל כך חמור שהקדוש ברוך הוא שורף בקצה המחנה. למרות שלא מדובר לא בעבודה זרה, לא בגילוי הריוב וכו', אבל זה כל כך חמור. והסיבה היא, בגלל שכשיש חוסר הכרת הטוב, אז יש גאווה. אז אדם שם את עצמו במרכז, וממילא הוא מורד בקדוש ברוך הוא. לכן כיבוד הורים מצריך ענווה, עבודת השם מצריכה ענווה. לכן מי שמכבד את התורה ויש לו את הענווה הזאת, אז ממילא הקדוש ברוך הוא רוצה לדור עמהם ולהיות איתה. הסוגיה שאני מבקש לדון בה נמצאת ביבמות ה' עמוד ב', אומרת הגמרא דתניא, יכול תהיה כיבוד אב ואם דוחה שבת, תלמוד לומר איש אמו ואביו תיראו ובית שבתותי תשמורו, כולכם חייבים בכבודי. אם האבא אומר לעבור על איזושהי עבירה, כולל עבירה דה רבנן, אז לא שומעים לו. אין דין של כיבוד הורים לא בביטול לשא, לא באי-קיום דהורייתא ולא באי-קיום דה רבנן. המקרה שהגיע אלי, ועל זה אני רוצה לדון כמקרה ראשון, במלחמה אני מבקש לתת את השיעור לעילוי נשמת כל הקדושים שמסרו נפשם, כדי שאנחנו נוכל לשבת פה, כרם דה יבנה, במקום הנהדר הזה, וללמוד תורה. היה מספר תלמידים שהתקשרו ואמרו, אנחנו בעזה, אנחנו רוצים להיות פה, אבל ההורים שלנו רוצים, שאם צה״ל מסכים, לא מדובר שהולכים נגד צה״ל, אבל נניח שצה״ל אומר, אנחנו צריכים עכשיו שני מתנדבים שיצאו אחורה, לזיקים, ויתקנו את הנמרים שמקולקלים. אז אתם תהיו הראשונים להתנדב, כי אנחנו רוצים שאתם תהיו בפנים ולא בחוץ, תהיו בזיקים ולא תהיו בעזה. הוא לא רוצה להתנדב. האם יש לו חיוב להתנדב או לא? אלה השאלות שהגיעו אלי. כאן לא מדובר שהם אומרים לו לעבור עבירה. הם גם לא אומרים לו לא לקיים מצווה. הם אומרים לו, תמשיך להיות חייל, אבל תהיה חייל בג'וליס, ואל תהיה חייל בעזה. הייתי אומר שהם אומרים לו, אל תהדר במצווה. תעשה את המצווה לא בהידור שלה, לא בצורה של להיות בעזה. האם במקרה כזה, לכאורה הגמרא פה לא שייכת? לא שייך לדבר? הם לא אמרו לו, תעבור עבירה. הם גם לא אמרו לו, אל תקיים מצווה. הם אמרו לו, רק תעשה את זה בצורה אחרת, פחות מהודרת. מה יהיה הדין במקרה הזה ולמה? זה המקרה הראשון שאני רוצה לקחת. לאחר מכן אנחנו נדבר על מקרים נוספים. מישהו רוצה להגיד, לפני שאני אתחיל, מה אתם חושבים? הוא צריך להישאר בעזה או לצאת מעזה? ולמה? בואו, בואו, רבותיי, זמננו קצר. מה הציבור אומר ולמה? מה? סליחה, יותר בקול. מה? עוד מישהו? לא אמרו לו לעבור עבירה. לא אמרו לו לעבור עבירה, ולכן הוא חייב לשמוע. אומרת הגמרא, נראה את המקרה השני. יכול המים לאביו תמה, או שאמר לו, אל תחזיר אבידה. יכול לשמע לו. תלמוד לומר, איש אמו ואביו תיראו, ואת שבתותי תשמורו, כולכם חייבים בכבודי. אז אם אומרים לו, תטמא לכהן, אז זה שוב, איש אביו ואמו תיראו, ובשבתותי תשמורו. אומרים לו לעבור עבירה. אומרים לו לעבור עבירה, אז הוא לא עובר. אז הוא לא נכנס לבית הקברות. אם אומרים לו, אל תחזיר אבידה, הוא כן מחזיר אבידה. מה המקרה? למה הם רוצים שהוא ייכנס לבית הקברות? מה פתאום הם רוצים שהכהן ייכנס לבית הקברות? אני מבקש ללמוד פה שתי שיטות, ואחר כך להגיע לשיטה השלישית. אומר רשי, היא טמאה בבית הקברות להשיב אבידה, או שהייתה עומדת בחוץ ואומר לו, אל תחזיר. יכול ישמע לו, תלמוד לומר איש אמו ואביו, ויעלפינן לאו דה טומאה ולאו דה שבת אבידה מלאו דה שבת, לא ניכנס עכשיו לעיקש הזה. אז לפי רשי יש אבידה בבית הקברות, והם אומרים לו, תיכנס לבית הקברות להחזיר את האבידה, אנחנו רוצים שאתה תקיים מצווה, או שהם אומרים לו, אל תקיים מצווה, אל תחזיר אבידה. צועק הריטבא, צועק הריטבא. פירש רשי, שאמר לו כן לבטלה ולא לשום דבר, ואינו נכון, ואם כן, למה אשמע לו אפילו בדברים של רשות, וכל שכן לעשות עבירה או לדחות מצווה, שאין עושה כבוד אלא בעושה דבר להנאתו. הריטבא אומר, אם זה מה שמדובר, תיכנס לבית הקברות כדי להחזיר אבידה, אל תחזיר אבידה, אפילו אם מדובר בישראל, הוא לא צריך לשמוע. כי הדין הזה שאני צריך לשמוע להורים, הם רק בדברים שקשורים לחיי ההורים. אבל אם זה קשור לחיים שלך, אין לך חיוב לשמוע. כמו שבכיבוד הורים אנחנו אומרים שזה רק משל אב ולא משל בן, אתה לא צריך להוציא הוצאות, כדי לכבד הורים. אותו דבר אנחנו אומרים כאן. החיוב הזה שלא יסתור את דבריו הוא רק בדברים שקשורים להורים. אם ההורים אומרים לך, אל תעלה לארץ, כי אנחנו זקוקים לך, אנחנו רוצים את הטיפול שלך, תלביש אותנו, תנעיל אותנו, אנחנו מבוגרים, אז אתה חייב לשמוע להם. אבל אם הם אומרים, אל תעלה לארץ בגלל שלך זה לא טוב, אתה תרוויח יותר בחו״ל, ואתה רוצה להיות בארץ בגלל קדושתה של הארץ, אז לפי רש״י אתה לא צריך להקשיב להם. שוב, אני מדגיש, האם להקשיב בפועל או לא, תלוי בתקשורת, תלוי בפסיקה של הרב שנותן לך. אנחנו רק לומדים את בוסר הסוגיה, אבל למעשה זה מעשה לחרף. כלומר, רש״י משווה, סליחה, אריתבה משווה, אריתבה שצועק על רש״י, תראו את תוספות, תוספות אומר, הוא מתאמה ומניח מלהחזיר עבדה כדי להביא גוזלות לאביו. אז המקרה הוא שונה לפי רש״י ולפי תוספות. לפי תוספות, יש גוזלות בבית הקברות ואבא רוצה לאכול אותן. אז אבא אומר לך, תיכנס כדי לאכול, להביא לי את הגוזלות. זה להנאת אבא. מכיוון שזה להנאת האבא, אז בישראל הוא צריך לעשות את זה, פה הוא לא צריך לעשות את זה. כלומר, המקרה לפי רש״י והמקרה לפי הריצ״ב והתוספות הם שני מקרים שונים. לפי רש״י אתה נכנס כדי לקיים מצוות השבת, אבידה שלך. לפי תוספות בהריצ״ב אתה נכנס כי יש שם גוזלות של האבא. יש חידוש גדול בתוספות, אין לנו זמן להיכנס לזה. מה הכוונה? אל תחזיר. הכוונה, אל תחזיר אבידה. למה? כי עכשיו אני צריך גוזלות. כי אני רוצה עכשיו שתבשל לי. ולפי תוספות, עצם הדחייה של מצוות השבת אבידה זה כבר אסור לאבא להגיד, גם אם הוא יעשה את זה יותר מאוחר. אם אני רוצה לגשת לשורש המחלוקת, יש פה מחלוקת מאוד מאוד יסודית. התורה דיברה על כיבוד והתורה דיברה על מורא. האם זו אותה פרשה או זו פרשה שנייה, או שתי פרשות שונות? כיבוד, זה בשביל האבא, כדי שיהיה לו אוכל, כדי שתהיה לו שמחה, כדי שתהיה לו מלבוש. האם מורא זה גם כן קשור בשביל האבא, או האם מורא זה בגללך? אתה לא יכול לזלזל באבא. אתה תפסיד רגישות. זה דין בך, זה לא דין באבא. לפי רש״י, מורא וכיבוד הן שתי פרשיות שונות לגמרי. כיבוד זה בשביל האבא, מורא זה בשבילך, ולכן גם בדברים שלא קשורים לאבא אלא קשורים לך, אתה חייב לשמוע לאבא. מה יהיה לפי רש״י בסיפור של שירות בעזה? מה רש״י יגיד? דברו, דברו, רבותיי, אין לנו זמן. מה רש״י יגיד? רש״י יגיד, אתה חייב לשמוע. כי עצם זה שאתה תלך נגד הוריך, אתה יוצר שריטה בעצמך, אתה עושה משהו לא בסדר. לעומת זאת, לפי תוספות בהריטבע, זה אותו דבר. אין הבדל בין כיבוד למורא. ומורא זה רק בדברים שקשורים לאבא, אבל בדברים שקשורים לבן, אין לו חיוב לשמוע בהם. הוא לא יתווכח איתו, אבל אין לו חיוב לשמוע. ולכן תוספות מעמיד את הסוגיה שמדובר בגוזלות, שזה בשביל האבא. אבל אם היה מדובר, כמו שהריטבע אומר, אם היה מדובר בהשבת המידע, אז גם בישראל הוא לא צריך להיכנס לבית-קברות. יוצא שלפי זה לגבי שרת בעזה, מכיוון שמדובר על חיי הבן ולא על חיי ההורים, לכן לפי תוספות בהריטבע הוא לא חייב לשמוע עליהם. זה מספיע על ההורים. סליחה? זה מספיק על ההורים. שאלה מצוינת. בדיוק את זה אני ביררתי כשהייתה לי השאלה הזאת. אני בסופו של דבר אחר כך פתרתי את זה אחרת, אבל בדיוק זו השאלה. אם ההורים לא מתפקדים ובגלל שהוא נמצא בעזה הם לא אוכלים, לא הולכים לעבודה, נמצאים כל היום במיטה, אז זה מוגדר שזה חיי אבא. ואז ודאי שהוא צריך ללכת לג'וליס. אם הם רק דואגים, כמו שכולם דואגים, אנחנו עשינו כינוס תוך כדי המלחמה, עשינו כינוס והבאנו את כל ההורים שהבנים היו בעזה, כי הרגשנו כמה הם בלחץ. אבל הוא דואג, אבל הוא מתפקד, והוא אוכל, והוא הולך לעבודה וכו', אז זה מוגדר חיי הבן ולא חיי אבא. אבל אם זה מביא מקרה קיצוני שהוא נמצא במיטה והוא לא מתפקד וכו', אז זה יוגדר חיי אבא. יוצא שלפי רשי הוא צריך לשמוע על ההורים, ואילו לפי תוספות והריצב״א הוא לא חייב לשמוע על ההורים, כי זה עוסק בחיים שלו ולא בחיים של ההורים. וזה נכנס לשורש המחלוקת האם אנחנו הולכים לפי, האם כיבוד במורה זה פרשייה אחת בתורה, או האם כיבוד במורה זה שתי פרשיות בתורה? האם עד כאן הדברים ברורים? עציץ אליעזר פוסק כרש״י, רבו אשר וייס פוסק כתוספות באופן כללי, ורבי יעקב אריאל פוסק כרש״ב, שיטה מספר שלוש, בואו נלמד את הרש״ב. אומר הרש״ב, ואף על פי שאמר לו האב לחמר אחר בהמה, לפי שאין עיקר כבודו אלא במה שיש לו הנאה, או כדאמרינם בקידושין איזהו כבוד מאכילו ומשקה ומלבישו ומנעילו, אבל אמר לו לעשות דבר שאין בו הנאה של כלום, שימו לב להמשך הרש״ב, אם הוא אמר לו דבר שלאבא אין הנאה, אין זה כבוד שנצטווה עליו, וכבוד כזה אין בו עשה של תורה שידחה אפילו לאו גרידא. ואומר הגרא, מדייק ברש״ב, משמע מדבריו דווקא לדחות לאו. אני מבקש להסביר את הרש״ב, כי הרש״ב הוא מאוד מאוד חשוב לעניינינו. הרש״ב אומר, יש מצווה לשמוע לאבא גם כשמדובר על חיי הבן. אבל, אם זה סותר לאו, אם הוא אומר לך, אל תקיים משהו, אז לא צריך להגיע לפסוק שאיש אביו ילמו תירא ובשבתותי תשמורו. גם בלי הפסוק הזה, גם בלי הלימוד הזה, הלאו יהיה יותר מהעשה, והעשה לא ידחה לו. לכן הגמרא בביבמות, שדנה בשאלה מתי העשה דוחה לא תעשה, לא דיברה על זה, אלא דיברה שיש לו הנאה. אבל כשאין לו הנאה, יש עניין לשמוע, אבל אם זה עוד נגד הלאו, אז פשוט הוא לא צריך לשמוע. והרשב״א הזה קשה לכולם. יש הסבר של הרב גוסטמן, יש הסבר של ברכת שמואל, אבל הרשב״א הזה קשה לכולם. איך יכול להיות? או שיש עשה או שאין עשה. ואם אתה אומר שהוא כמו רש״י ויש עשה, אז למה בלי הלימוד העשה לא דוחה את הלא-תעשה? הרב גוסטמן רוצה להגיד שאין פה מייסה. כשאתה עושה משהו שהוא הנאה לאבא, יש מייסה. כשאתה עושה משהו שהוא לא הנאה לאבא, המייסה זה רק שאתה לא תעשה הפוך. אבל אין פה מייסה. בגלל שאין פה מייסה, לכן אני אומר שזה, פשיטא, שעליו ינצח. אבל הרב יעקב אריאל רוצה ללמוד את הרשב״א האחרת. הוא אומר, כאשר אין הנאה לאבא, הסיבה שזה אסור, כי אתה מזלזל באבא. אבל אם אתה עושה את זה בגלל שיש לאו, אם אתה עושה את זה בגלל איזשהו ערך, לא בגלל שאתה שם פס, לא כי זה לא חשוב לך מה אבא אומר, אלא אתה אומר, זה רצון השם. במקרה כזה, ואין דין של כיבוד, זה לא משהו שקשור להנאה לאבא, במקרה כזה, העשה לא קיים. החיוב לשמוע לאבא, אם הוא אומר לך, קח סוודר, ואתה אומר, אתה לא תגיד לי מה לעשות. אז, יש לך חיוב לשמוע. אבל אם אתה רוצה להישאר בעזה, כי אתה אומר, אני רוצה לקיים משהו בהידור, בפוסקים מופיע, אם אתה רוצה לעשות תעניות ואתה רוצה לקיים אותן בהידור, אז אתה עושה את זה בגלל הלאו, אתה עושה את זה בגלל כיבוד שמים, לא כי אבא לא חשוב לך. ואין לאבא הנאה, רק שאין לאבא הנאה, ואתה לא עושה את זה בגלל שאתה רוצה לעשות נגדו, אלא כי יש לך ערך אחר, מותר לך לעשות. האם הרשב״א מובן לכולם? יוצא, שלפי הרשב״א הם יכולים להישאר בעזה, כי הם עושים את זה לא כדי לא לשמוע על ההורים, אבל עושים את זה משום הדבר עצמו. ואני מדגיש עוד פעם, זה לא אומר שהם צריכים להישאר בעזה. הם עכשיו יתקשרו לרב כמו שהתקשרו אלי, ואני לבדוק כל מקרה מה יהיו השלכות העתיד, ומה בעתיד זה ישליך על הקשר וכו' וכו'. אם זה יגרום שלהבא לא יהיה כיבוד הורים, אז לא עשינו כלום. לכן כל מקרה צריך לדון. אנחנו רק דנים על הסוגיה בלי כל התוספת מסביב. יוצא שלפי רש״י, דין מורא הוא דין שונה מדין כיבוד, וזה לא קשור להנאה מהאבא, ואתה חייב תמיד לשמוע לו. לפי תוספות, דין כיבוד ומורא זה אותה פרשה, ולכן רק כשיש הנאה צריך לשמוע, כשאין הנאה לא צריך לשמוע. עוד פעם, עם ההסתייגויות שאמרתי. ולפי הרש״ב, אתה חייב לשמוע מדין זלזול, לא מדין צר. לפי רש״י זה מדין צר. לכן לפי רש״י, גם אם יש לך ערך אחר, בסופו של דבר אתה מצייר את האבא. לכן אנחנו אומרים, יש פה שתי מחלוקות. האם כיבוד ומורא זה אותה פרשייה או לא אותה פרשייה? מחלוקת שנייה, אם זה לא אותה פרשייה, האם זה מדין צר או מדין זלזול. אם זה מדין צר, אז זה קיים תמיד, זה רש״י. אם זה מדין זלזול, זה רק במקרים שאתה מזלזל. אבל כשאתה לא מזלזל, אתה עושה את זה כי אתה אומר, זה רצון ה'. אז מותר לך לעשות את זה. יוצא שלפי רש״י הם צריכים לעבור לג'וליס, ולפי תוספות, ריטב״א ורש״ב״ה הם לא חייבים לעבור לג'וליס. זה עוד לא אומר שהם לא יעברו. זה צריך פסיקה של רב. אבל הם לא חייבים. אין לנו הרבה זמן, אבל אני רוצה לשתף בכמה מקרים נוספים, ורק לראות את השאלות ההלכתיות שקיימות בדבר הזה. הגיע לרב חיים קנייבסקי שאלה מאוד מאוד, זכר צדיק לברכה, שאלה מאוד מעניינת. אדם למד רפואה, בסוף לימוד הרפואת שיניים יש שני מבחנים, אחד בכתב ואחד בפועל. הוא צריך לעקור שן, לסתום שן, ובא מישהו ורואה, ואם כן, הוא מקבל את התואר. הבן אדם הזה פרסם שהוא מסכים לעשות את זה חינם, ואף אחד לא הגיע. אף אחד לא הגיע. אחרי שנה שאבא מצטער שהוא לא מקבל את התואר, האבא בא לבן ואומר לו, תשמע, כל השיניים שלי בריאות, הכול בריא, אבל בוא, תעקור לי שן, תעשה לי סתימה, נביא את המפקח כדי שיקבל את התואר. כן, בבקשה. והשאלה אם זה מותר או לא, ויש פה הרבה שאלות. הוצאת דם לאבא, אבל בסופו של דבר, רב חיים אמר שאסור לעשות את זה מדין מורא. כי אתה מבייש את האבא ומכאיב לאבא בשבילך, למרות שאבא מוחל ואבא יזם את זה. אין מחילה במורא. יש פוסקים שאומרים שיש מחילה במורא. הייתה לי שאלה למעשה, אדם, אבא שלו, חצי שנה הרגיש לא טוב, לא היה בחברה. הוא רצה לתת לקליינט עם הרגשה שהחברה ממשיכה, ביקש מהבן לשבת בכיסא שלו, בשולחן שלו. ואמר, אני מוחל. והם באו אלי לשאול אותי אם זה מותר או לא. מחלוקת ראשונים. יש ראשונים שמסבירים למה הבן מסב אצל האבא, בדיוק בגלל זה. הוא מסב אצל האבא, כי האבא מוחל. הרב לא מוחל, לכן תלמיד לא מסב אצל הרב. אז מי שאומר ככה, מבין שיש מחילה במורא. רב חיים קניאבסקי פסק כמו רש״י וכמו הרשב״א. מחילה וכיבוד זה שני פרשיות שונות. בכיבוד יש מחילה, במורא אין מחילה, ולכן אסור לעשות את זה. אבא מסר לו. לא, אחר כך האבא יחזור, זה לא המקום של האבא. הוא לא מסר לו, זה זמני. אם זה היה קבוע ואבא היה עוזב, אז כן, אבל זה לא המקרה. אז גם השאלה הזאת היא קשורה. מה קורה אם האבא אומר לך, תביא לי סטייק כל יום, תקנה לי סטייק כל יום, ואתה צריך להוציא כסף. אתה צריך להוציא כסף. בכיבוד הורים, ההלכה היא, לא מוציאים כסף, רק משל אבא. אבל מיוזמתך אתה קונה לו סטייק, אתה לא צריך, רק מהכסף של האבא. מה קורה אם הוא דורש את זה? הרן מביא פירוש במורא, רואים את זה גם מהרמב״ם, לגבי זרק ארנק, במורא, אם הוא דורש ממך משהו, תוציא את כל הכסף בעולם. כי מורא בקיבוץ זה לא אותה פרשייה. יש כאלה שרוצים ללמוד את זה מהסיפור של דמא בנטינא. בדמא בנטינא הוא הפסיד כסף שלו כדי לא להעיר את האבא. אז רואים שגם במורא מפסידים כסף. אז זה שתי פרשיות שונות, זה לא כמו קיבוץ שזה רק משל אב. לעומת זאת, יש כאלה שרוצים להגיד שבדמא בנטינא זה היה להפסיד רווח, אבל לא להפסיד את הדבר עצמו, רק שלא ירוויח כסף. אבל מורא, זה, זה אותה פרשייה. יש לי שלוש דקות, אני אגמור בסיפור מאוד מאוד מעניין. לפני כמה שנים נפטר האדמו״ר מסדיגורה. האדמו״ר מסדיגורה, במנהג החסידים, תמיד כשאבא נפטר, הבן הבכור נהפך להיות הרבה. לקראת סוף השבעה מגיע הרב של גני גאולה ואומר שהאבא חתם על צוואה, ובצוואה האבא כתב שהוא ממנה את הבן החמישי בן 24 להיות הרבה, על כל החסידות של כל העולם בסדיגורה. לא את הבכור, לא את השני, לא את השלישי, לא את הרביעי. החמישי שהיה אברך בן 24. בסוף השבעה האמא הודיעה, לא יקום ולא יהיה. זה ביוש גדול לבן הבכור, הבן הבכור יהיה הרבה. והבחור הזה, בן 24, נכנס לשאלה האם להקשיב לאמא או להקשיב לאבא. דרך אגב, יש בבן איש חי שאלה מאוד מעניינת, אנחנו ממש במרוץ נגד הזמן, אבל הבן איש חי, דן, מה קורה? הרי הגמרא אומרת שכשיש אבא ואמא נשואים, לא כמו פה שהיא אלמנה, אבל כשהם נשואים צריך לשמוע על האבא, כי גם היא מחויבת בכבודו. שואל הבן איש חי מה קורה אם האבא מבקש משהו שאין בו הנאה והאימא מבקשת משהו שיש בה הנאה. האם בגלל שהיא מבקשת משהו היא אומרת, תביא לי כוס מים, והוא אומר, תעשה משהו בשבילך? האם עכשיו האמא תגבר על האבא, כי היא מבקשת משהו עם הנאה והוא מבקש משהו בלי הנאה? חשוק הסוגיה שלנו. בכל אופן, הרבה הזה, בן 24, אולי הרבה, ביקש לקחת שבוע והלך לכל מיני גדולי אדמו״רים שיגידו לו מה הפסק, לשמוע על האימא או לשמוע על האבא? בסופו של דבר הוא קיבל שלושה פסקים. אחד אמר, תשמע לאבא, אחד אמר, תשמע לאמא, ואחד אמר, תעשה מה שאתה רוצה. יש לנו שתי דקות, נבין על מה הדיון. שאלה ראשונה, האם כיבוד הורים אחרי המוות הוא דאורייתא או דרבנן? אתה יודע מה אבא רוצה. אם נגיד שזה דרבנן, והאימא זה דאורייתא, אז הוא חייב לשמוע על האימא. אם נגיד שכיבוד הורים אחרי המוות זה דאורייתא, אז שניהם דאורייתא. ואז אנחנו נכנסים לשאלה נוספת שנודע ביהודה דן באריכות, האם אלמנה צריכה לשמוע בקול בעלה או לא? גרושה לא צריכה, אבל מה קורה באלמנה? האם היא מחויבת לשמוע בקול הבעל או שמותר לה לחשוב אחרת? זו שאלה שנייה. שאלה שלישית, מכיוון שיש פה צוואה, האם אנחנו נגיד פה מצווה לקיים דברי המת או לא מצווה לקיים דברי המת? האם זה יוגדר כמו ממון או לא יוגדר כמו ממון? ושאלה רביעית, פה מדובר על חיי הבן, לא חיי האבא. אז זה חוזר לדיון של רשי, תוספות והרשב״א. לכן, מי שאמר לו, תעשה מה שאתה רוצה, אמר לו, לא האבא ולא האמא יכולים להגיד לך, כי זה חיים שלך, אתה יכול לבחור, כמו תוספות בהריצבה. מי שאמר לו, אתה חייב להקשיב או לאבא או לאמא, אמר לו, כן, יש פה כיבוד הורים, בגלל שההורים קובעים גם בדברים שקשורים לחיים שלך. ממילא אם הם קובעים גם בדברים שקשורים לחיים שלך, כמו רשי והרשב״א, אז אתה חייב. עכשיו השאלה אם לפי הרשב״א יש פה ערך אחר, אין פה ערך אחר וכו'. לכן, גם הסיפור של הרבה מסדיגורה קשור לסיפור הזה. האם האבא יכול להגיד לך, אתה חייב להיות רבה, או שאתה מחליט אם אתה רבה או לא? ועוד שאלה, האם החסידים מחליטים? הרב מחליט מי מחליט. זה עוד דיון, שגם זה, אין לנו זמן להיכנס לזה. בסופו של דבר, הנחת היסוד צריכה להיות שאנחנו תמיד באים לעשות את רצון השם בעולם, ולכן השאלות האלה של כיבוד הורים הן שאלות גדולות מאוד. וחובה עלינו לשאול רב בכל מקרה במקרה. הבאנו פה את היסודות של רש״י, רשב״א ותוספות, אבל כמובן שחובה עלינו בסופו של דבר לשאול את השאלה הזו בכל מקרה במקרה, וללכת ולשאול רב. ובכלל, אני חושב שאנחנו צריכים להתחזק בנושא הזה של עשה לך רב, כדי שבאמת נכוון בכל דבר לעשות את רצון השם. אנחנו רואים בפרשה, ובזה אני מסיים, את הפרשה של פסח שני. בזכות זה שבני ישראל ביקשו פסח שני, בזכות זה קיבלו את הפרשה. לא היו מבקשים, לא היו מקבלים. הרעיון להיות מבקש. כל מי שנמצא פה ביום עיון, זה בגלל שהוא רוצה להיות מבקש. הרעיון להיות מבקש, לעשות את רצון השם בעולם, זה צריך להיות בהנחת היסוד שלנו, ועל סמך זה, בעזרת השם, נביא את הגאולה השלמה במהרה בימינו. אמן.