כיבוד ההורים ואוטונומיית הילדים - ציות להורים בנושאים אישיים

‫טוב, הנושא, אני חושב שהוא נושא חשוב, נושא רלוונטי ואקטואלי, ‫וגם בסוף הוא הזדמנות לברר שאלות יסוד בעניין מצוות כיבוד הורים. ‫יש תופעה, זה לא מקרה יחיד, ‫של הורים שהם מאוד מעורבים ‫בהחלטות של הילדים שלהם, ‫שהם מכוונים אותם, ‫כמובן שהכול לטובת הילדים, ‫מה אתה תלמד, ‫ולפעמים איפה תגור, ‫ואיפה תתחתן. ‫פגשתי לא פעם מעורבות מאוד מאוד ‫אגרסיבית של הורים בנושאים של שידוכים, ‫כאילו בעצם היא טובה, היא כן, היא לא, ‫והרבה מעורבות הורית ‫בתוך ההחלטות והבחירות של הילדים, ‫וזה מוליד איזה שהן שאלות וקונפליקטים, ‫בין מצד כיבוד אב ואם. ‫ברור שאם אנחנו רוצים לכבד את ההורים שלנו, ‫אבל מצד שני, לפעמים יש יכולה להתעורר תחושה ‫שכיבוד ההורים נמצא ‫באיזושהי סתירה לאוטונומיה, ‫על היכולת שלי להחליט על החיים שלי ‫ולבחור בעצמי את הבחירות שלי. ‫כן, כבר ילד גדול, ‫יש לי כבר איזשהו כיוון, ‫יש לי מיילך, ‫אני רוצה דברים מסוימים, ‫בואו, תעבירו את הדבים אחורה, ‫כדי שיהיה לך אילן. יש שם? בסדר. בסדר, אז בואו אנחנו ניכנס ‫לסוגיה הזאת. בסוף זו סוגיה הלכתית, למדנית, ‫שננסה ככה לעיין בה. אז בואו נניח קודם את כיבוד ההורים, ‫את הצד החזק של כיבוד ההורים, ‫שבסוף זה סיפור רציני ומשמעותי ‫שאיתו אנחנו מתמודדים, ‫סביבו אנחנו דנים. הרמב״ן, אולי נגיד לפני זה משפט אחד, ‫לגבי המיקום של המצווה, ‫כבית אביך ואת אמך, בעשרת הדיברות, ‫שזה נמצא ממוקם בדיבר החמישי, ‫שזה נמצא בלוחות ‫של בן אדם למקום. זאת אומרת, ‫זה עוד לפני כל הדיברות ‫של בן אדם לחברו, ‫ואולי זה רקע למה שהרמב״ן כותב ‫בפרשת יתרו, בשמות, בדיברות, ‫בבית אביך. אומר הרמב״ן במקור ראשון, ‫הנה, השלים כל מה שאנו חייבים ‫בדברי הבורא בעצמו ובכבודו, ‫וחזר לצוות אותנו בענייני הנבראים. ‫והתחיל מן האב, יש פה הדגשה, ‫כמו שבעצם סיימנו עם הבורא, ‫והדבר הראשון שאחרי שאנחנו מסיימים ‫עם הבורא אנחנו רוצים לעסוק בו, ‫זה הנבראים. ‫ואמרנו בצד עוד של הדיברות ‫של הבן אדם למקום, ‫והתחיל מן האב שהואיל לתולדותיו, ‫כעניין בורא משתתף ביצירה. ‫כי ה' אבינו הראשון והמוליד אבינו האחרון. ‫וכך אמר המשנה תורה, ‫כאשר ציוותיך בכבודי, ‫כן אנוכי מצבך בכבוד המשתתף אימי ויצירתך. ‫בעצם ההורים הם סוג של בוראים, ‫זה המעמד, זו הסיטואציה. ‫במובן הזה יש דפי מקורות. ‫אז בעצם אחרי הבורא, ‫אז עוברים לבורא העליון, ‫ריבונו של עולם, ‫אז עוברים לבורא, ‫ככה אומר הרמב״ן, ‫הבורא פה למטה, בעולם הזה, ‫שזה ההורים, הם הבוראים. ‫ולכן אומר הרמב״ן פירוש מדהים, ‫הואומר שכתוב בדיברות שלו, ‫את חנן כתוב, ‫כבל את אביך ואת אמך כאשר ציוותיך. ‫אז מה זה כאשר ציוותיך? ‫אז מסביר הרמב״ן, ‫כאשר ציוותיך בכבודי, ‫כן הולכים וצוותך בכבוד המשתתף עמי ויצירתך. ‫כלומר, בעצם, כבל את אביך ואת אמך כאשר ציוותיך, ‫זה כאשר ציוותיך בארבעת הדיברות ‫שלפני כבל את אביך ואת אמך. ‫כמו שציוותיך על כבודי, ‫בגלל שאני הבורא, אז ככה אני גם מצווה אותך ‫לכבד את ההורים שלך, קיים גם כן סוג של בוראים ולא פירש הכתוב הכבוד מה זה כבד את אביך ואת אמך? מה כולל הכבד את אביך ואת אמך? אז אומר הרמב״ן שהוא נלמד מן הכבוד הנאמר למעלה, באב הראשון יתברך כלומר כאשר ציוויתיך זה אומר גם מבחינת הפרטים של הכבוד, מה זה לכבד את ההורים? אז בוא תסתכל מה שציוויתי לכבד אותי, כן, הקדוש ברוך הוא, אנוכי לא יהיה לך, לא תישא וכולי, ככה גם כן אתה צריך לכבד את ההורים שלך. שהרמב״ן מפרט את זה, שזה אפילו קצת נשמע לנו מצחיק, שיודה בו שהוא אביו, כן, אנוכי אבא שלך, כן, ולא יכפור בו, לא יהיה לך אבא אחר? כן, מכירים מישהו שכפר באבא שלו ובחר אבא אחר? ולא יעבדנו כבן לירושתו, כן, שלא יעשה את הכול רק כדי להרוויח משהו, נראה לי אחרי שיצפה ממנו, ולא יישא שם אביו ויישבע בחיי אביו לשווא ולשקר? זה ממש ככה, כמו שאותם צוות, אותם ציוויים, אותן אמירות שקשורות לכבוד לקדוש ברוך הוא אותו דבר גם ביחס לכבוד לאביך ואמך. ויכנסו בכלל לכבוד דברים אחרים, כי בכל כבודו נצטווינו ומפורשים בדברי רבותינו, וכבר אמרו, הוכש כבודו לכבוד המקום, זה בעצם העומק של מה שהגמרא אומרת, שהוכש כבודם לכבוד המקום, שהכבוד של ההורים הוכש, זה לא רק היקש טכני, זה היקש מהותי, בגלל שבעצם ההורים הם סוג של בוראים, במובן הזה הם איזושהי השתלשלות של הכבוד האלוקי בתוך העולם, בתוך המציאות. וקודם כל בואו נניח את הדבר הזה, שבעצם נותן לנו כאילו איזושהי פרופורציה לגבי מצוות כיבוד אב ואם, שזה כבוד, כן, הגמרא עומד במסכת קידושין, שבשעה שאני מכבד את אביו ואת אמו, אז אומר הקדוש ברוך הוא, יפה שתשתרתי ביניהם וכיבדוני. כאילו, זה שהאדם מכבד את ההורים, אז בעצם זה מנחיח גם כן את הבורא הראשון, בעצם הקדוש ברוך הוא נמצא שם בתוך הבית דרך הכבוד של ההורים, ובמובן הזה ההורים הם איזשהו ייצוג של הבורא, ייצוג של הקדוש ברוך הוא, וכבוד ההורים הוא ביטוי לכבוד של הבוראים כביכול, איך אפשר לומר לנו את הדבר הזה? כי אין שלושה שותפים באדם, אבל בעצם ההורים משתתפים עם הקדוש ברוך הוא. השאלה, מה קורה כאשר יש סתירה? כן, כאשר ציוויתיך? כלומר, בעצם יש על ההקבלה, את ההשוואה בין כבוד הקדוש ברוך הוא לכבוד ההורים. השאלה, מה קורה כאשר יש מתח בין כבוד ההורים לכבוד הקדוש ברוך הוא? אז בסוגיה ביבמות, בדף ו' במקור השני מובאת בריתא. דתניא יכול, אמר לו האביב, היא תמא. או שאמר לו, אל תחזיר אבדה. יכול, ישמע לו, תלמוד לומר, איש אמור ותראו, בעת שבתותיי תשמרו, כולכם חייבים בכבודי. כלומר, בעצם האמירה של אברייתא, כאילו, עם כל החשיבות והמשמעות הגדולה של כיבוד הורים, אבל יש לזה גבול, והגבול הוא מקום שבו יש סתירה בין כבוד ההורים לכבוד הקדוש ברוך הוא. כן, האיש שאוה ותראו, עת שבתותיי תשמרו, זה בעצם פרשת ויקל, שזה בא לומר, אתה צריך לכבד את ההורים שלך, אבל לא על חשבון המצוות של הקדוש ברוך הוא. אז כאשר יש סתירה בין מצווה, בין תורה לבין כיבוד הורים, אז התורה גוברת. נראה בהמשך שזה לא רק תורה, זה לא רק דין דאורייתא, זה כל דבר שקשור לעולם של עבודת השם, אז זה גבוי גזרה. זאת אומרת, לא יכול להיות שכבוד ההורים יגבר על כבוד הקדוש ברוך הוא, ולכן כאשר יש סתירה, אז כבוד הקדוש ברוך הוא גובר על כבוד ההורים. השאלה, מה לגבי חובת הציות להורים? כלומר, אם אנחנו הולכים עם הרמב״ן, שבאמת יש איזושהי הקבלה, איזושהי השוואה, בין כבוד הקדוש ברוך הוא לכבוד ההורים, אז היינו מצפים שהדבר הראשון אולי, שבאמת תהיה חייב בזה, לא יודע אם הראשון או אולי השני, זה לציית. כלומר, אם ההורים אומרים לך לעשות משהו, אז תעשה. יכול להיות שאפשר קצת לדייק את זה מהברייתא הזאת. מה הברייתא אומרת? הברייתא אומרת שאם אמר לו אבא שלו לעשות משהו, והדבר הזה בא חשבון, מה שקשור למצוות, לאיסורים, אז כבוד הקדוש ברוך הוא גדול מכבוד ההורים. אבל כל עוד זה לא נמצא בסתירה, לא עומד בסתירה לכבוד הקדוש ברוך הוא, אז לכאורה זה הדבר הפשוט, נכון? כאילו, מה זאת אומרת? אבא אומר, אבא זה סוג של עילה, כן, בורא, כן, אז ברור שכן, נכון? זו האינטואיציה הפשוטה. סמכות ההורית, אבא יש סמכות. מה שהוא אומר צריך לשמוע בקולו, קודם כל, כדבר בסיסי. יש חריגות, מקום שבו באמת האמירה הזאת היא אמירה בעייתית נגד הקדוש ברוך הוא, אולי מסיבות אחרות, אז טוב, אז אולי צריך להתחיל להפעיל שיקול דעת. אבל בסופו של דבר, ברמה הפשוטה, קודם כל יש חובה לשמוע בקול ההורים. ורשי שם מפרש על הברייתה הזאת, אמר לו אביו לכהן, כן, כי מדובר פה על טומאה, טומאת כהנים, מטעמי בית הקברות להשיב אבדה, או שהייתה עומדת בחוץ, אמר לו אל תחזיר, יכול לשמוע לו, תבוא לומר ישיבו אביתיהו, ולאו דה טומאה ולאו דה שבת אבדה ולאו דה שבת רשי לא, בעצם אנחנו לא רואים פה איזה חידוש בדברי רשי, עוד שנייה נראה שיש פה חידוש גדול מאוד בדברי רשי, אבל פשטות רשי מסביר את הברייתה, כן, שמה אמר לו אבא שלו, אבא שלו אמר לו, תיטמא, כן, במקום שאסור לו להיטמא בגלל שהוא כהן, או שהוא אמר לו אל תחזיר אבדה, כן, אז יכול לשמוע לו, כלומר, הייתי אומר שצריך לשמוע לו. למה צריך לשמוע לו? בגלל שזה אבא אמר, אבא אמר, אז צריך לשמוע בקולו. תלמוד לומר, איש שומע ותדעו, ואז אנחנו לומדים שכשזה מדובר על איסור, אז לא שומעים בקול העולם. הריטב״א וראשונים אחרים מדייקים מדברי רעש, היא דיוק מאוד חשוב ומשמעותי. אומר הריטב״א, יכול לומר לו אביב יטמא, או שאמר לו אל תחזיר פירוש רשי ז' שאמר לו כן לבטלה ולא שום דבר. בסדר? אז בעצם אומר הריטב״א, רגע, שרשי אומר שהסיטואציה היא שאבא שלו אומר לו למשל אל תחזיר אבדה. משתמע שאבא שלו אומר אל תחזיר אבדה, מרשי משתמע שגם אם הוא סתם אמר לו אל תחזיר אבדה. לא אל תחזיר אבדה ובזמן הזה תכין לי כוס קפה. לא אל תחזיר אבדה כי אני צריך אותך למשהו אחר. סתם אמר לו אל תחזיר אבדה. ועל זה צריך את הפסוק שבגלל שזה מצווה לכן לא לשמוע בקולו. משתמע מרשי שאם לא היה, זה לא מצווה, כן? כלומר, זה לא סותר שום דבר, סתם אבא שלו אומר לו, תעשה משהו, אל תעשה משהו, משתמש צריך לשמוע בקולו, זה מה שמשתמש מרש״י, נכון? למרות שזה סתם בקשה של אבא. האמת, האמת, זה פשט הברייתא, ככה, זו הקריאה הפשוטה הברייתא, בסדר? עכשיו תראו מה ריטווה אומר אבל. אומר ריטווה, ואינו נכון, די אם כן, למה ישמע לו? אפילו בדברים של רשות. במקרה כזה שאבא אומר לך, אל תחזיר אבידה, גם אם אבידה, השארת אבידה לא הייתה מצווה, לא היית צריך לשמוע בקולו, למה שתשמע בקולו? וכל שקל לעשות עבירה או לדחות מצווה. למה? שאין עושה כבוד אלא בעושה דבר להנאתו, כי דאמר אטאם, כיבוד אב מאכילו, משקהו מלבישו, מנעילו. אומר ריטווה, כשאבא סתם אומר לך לעשות משהו, סתם, בלי קשר לדבר תורה, אתה לא צריך לשמוע בקולו, כי זה לא כיבוד אב ואם. לעשות מה שאבא אומר זה לא כיבוד אב ואם. מהגן אנחנו גדלים על זה, שהדבר הראשון של כיבוד אב ואם זה שאבא אומר לך לעשות מה שאתה עושה. כן, אומר הריטווה, לא. כיבוד אב ואם זה לעשות לו משהו שהוא מרוויח מזה, שהוא נהנה מזה. מאכילו, משקהו, לעשות לו דברים טובים, בשבילו. אבל דברים שהם לא גורמים לו בעצם משהו טוב, כמו שסתם אבא אומר לך, אל תעשה משהו, או כן תעשה משהו, זה לא כלול בכיבוד אב ואם, ולכן אתה לא צריך לשמוע בקולו. אבל מה עם שעברו נעשה רצון? אז יכול להיות שעצם האמירה, אתה גם רוצה לשאול את אותה שאלה, כן? אז זו שאלה טובה, כן? שצריך לשאול על הריטווה, כן? מה זאת אומרת? כאילו, בסוף, כשאבא אומר משהו, קודם כל, יש סיכוי שאם אבא אומר משהו, עומד מאחורי זה איזה שהוא, איזה שהוא רצון מסוים, לא סתם, מנפיץ סתם אמירות, כן? יכול להיות שהוא לא מרוויח ברמה של עכשיו תכין לי כוס קפה, כן? בוא, אני רוצה לאכול ארוחת צהריים, אבל ברור ש... כן, יש פה איזשהו משהו שהוא קשור לאבא, ואפשר לומר גם מהצד השני, כן? ואם אתה לא שומע בקולו, אז בסוף אתה פוגע בו. הוא רוצה שתעשה משהו, סתמי, בסדר? ואתה אומר, רגע, אני לא חייב בכלל לשמוע עליך. אז מה, הוא יגיד, טוב, סבבה, טוב, אל ת... ברור שזה... זה פגיעה? מה זה פגיעה בכבוד? להגיד למישהו, כן? או לא להגיד למישהו, בסדר? סתם דמיין, כאילו, אבא אומר לך לעשות משהו, אתה אפילו לא מגיב, כאילו, למה מי אתה? מה קרה שאני אשמע לך? איפה זה כתוב בתורה שאני צריך לשמוע בקולך? כתוב, קבלת אותיך ואת אמך. אתה רוצה כוס קפה? אני מכין לך מייד. אבל לשמוע בקולך זה לא כתוב בתורה, בשום מקום. ברמב״ן כן. ברמב״ן לא כתוב לשמוע בקולו. ברמב״ן כתוב, נכון, אבל הוא, הרמב״ן, בדוגמאות שלו, הן דוגמאות כאלה של דברים שהם עושים, כן, משהו לאבא, כן, שכן, או לפחות לא, כן, זה לא דברים ש... לא כתוב ברמב״ן. הרמב״ן, בסוגיה שם, הוא סובר כמו הריטווה, דרך אגב, כן? אז כאילו, לא כתוב ברמב״ן. זה נכון, זו אמירה מאוד כללית, שאיתה התחלנו. בסוף, כאילו, וואו, כיבוד הורים. זה סיפור רציני, זה משהו גדול. אבל בפירוט של זה, השאלה מה כלול בזה. לכן פרש רבנו תם, בסדר, זו שאלה מצוינת, שאלות טובות. אנחנו, בעזרת השם, אנחנו נתייחס אליהן בהמשך. לכן פרש רבנו תם ורי זל, שאמר לו, יטמא לי כבודי לבשל לי במקום טומאה, כשאי אפשר זולתכן, או שאמר לו, אל תחזיר אבדה זו אלא בשל לי או שחוט לי. לכן בעצם רבנו תם ורי, הייתה מתי מדובר שבגלל שזה סותר מצווה, בגלל המצווה אתה לא שומע בקול אבא, רק כאשר לולי זה היית צריך לשמוע בקולו. באיזה מקרה? שהוא מבקש ממך משהו שנוגע ישירות למשהו שהוא צריך ורוצה, אבל אם הוא סתם מבקש ממך משהו, אז לא צריך לשמור, וביתי רבנו את שבתותי תשמורו. גם בלי זה אתה לא צריך לשמוע בקולו, בגלל שזה לא נקרא כיבוד הוואים. זו השואה התחתונה של הריטווה. יש לזה גם מצווה דרכה מצווה? נכון. אני עושה מצווה, אני צריך לעצור את המצווה בשלב שלי, שאומר לי דבר אחר, להנאתו? אתה אומר אפילו אם זה מצווה? כן, אני חושב במצווה, אני מדבר עם של מצווה, הוא אומר לי תעשה משהו להנאתו. לכאורה עושה במצווה פטור מן המצווה. אם אתה עושה משהו במצווה, אתה פוט במצווה אחרת, זה גם לפי רשי. בקטר, בואו נסכם את זה שנייה. יש לנו פה לכאורה מחלוקת בין רשי לבין, במחוקת ראשונים, האם יש מושג כזה שנקרא סמכות הורית במובן של הציות? כלומר, האם יש לי חובה מדין כיבוד הורים לשמוע בקול אבא ואמא? שמערית והמשתמע שאין מצווה כזאת. ולפי ראשי, יש מצווה כזאת. אבל רק, אתה יודע, מה כאילו החידוש בגמרא דפי הרית? הרי אם זה מקום של... אז הוא אומר, לא. מצוות דוחה, מה ש... לא, אז הוא אומר... לא, זה אומר החידוש הוא שגם כאשר הוא רוצה משהו בשביל עצמו. כלומר, אומר לך, אל תחזיר אבדה, כי אני רוצה שעכשיו תוציא את הזבל. כן. ואז זה כן כיבוד הורים. כן. אוקיי. עכשיו יש לי כיבוד הורים, אבל מול מצווה להשאיר את האבדה. אז יש לי פה קונפליקט. צריך פסוק. צריך, למה? כיבוד הורים, יש מצווה, יש מצווה כיבוד הורים. אתה עוד לא עוסק, אתה עכשיו צריך להחליט מה אתה עושה. יש לך שתי מצוות שעומדות מולך, אתה צריך להחליט. מה זה? למה שלא ישמע? אתה שואל על ריטווה. אם זה לא הבנתי, אם זה סותר, אתה שואל על הדוגמה של השבת אבידה? אז כנראה אין, זו שאלה מצוינת, כנראה צריך לומר שהוא אומר לו, אל תשיב אבידה, הכוונה שלא תוכל להשיב את האבידה. באיזשהו אופן, כאילו, בעצם הסיטואציה היא שאתה הולך להפסיד את האבידה לגמרי, את המצווה הזאת לגמרי. כיבוד הורים אתה יכול לעשות גם אחרי זה, אבל צריך להסביר פה מחיר, צריך פה סתירה, צריך קונפליקט, זו השאלה שאתה שואל, נכון? אז כנראה שיש פה סתירה. למה זה סתירה? בגלל שאו שאתה משיב עכשיו את האבידה או שלא תוכל להשיב את האבידה בהמשך. עכשיו הבקשה של האבא זה דרך ה... שמה? תעשה כוס קפה ואז תהיה פטור מהמצווה. בסדר, אבל אתה יכול אבל לעשות את הכוס קפה הזה אחר כך. ואז בראשותי המצוות, תשיב אבידה עכשיו. עכשיו אני רוצה לשתות, אתה רוצה לשתות. טוב, זאת שאלה טובה. זאת שאלה טובה. השאלה היא כאילו על האבידוה, כן. שזה רעש שאתה לא תעשה. כן, אבל פה זה לא תעשה. זה לא לא תעשה. זה חלק מההקשר. אבל זה בכלל לא לא תעשה. זה לא לא תעשה אבל. זה לא מתחילה בכלל מצווה. אם יש משהו שקשור לכבוד המקום, אז בעצם זה לא מתחיל. ואתה בעצם אומר שאין עוסק במצווה פטור ממצווה בכלל, כאילו, לגבי. לא, רק בכיבוד הורים. בכיבוד הורים, כן. אתה אומר שאין עוסק במצווה פטור ממצווה וכיבוד הורים. בכיבוד הורים, אז בעצם כל מצווה קודמת. זה חידוש מאוד גדול להגיד דבר כזה. אם הוא כבר התחיל, אבל עכשיו הוא לא התחיל. אם הוא התחיל אז... אם הוא התחיל, כן, אז... הוא אומר לו, אל תשיב אבידה, אז מה שהוא אומר לו? לא, לא עכשיו. אל תשיב אבידה, בכלל. אבל הוא רוצה למצוא סיטואציה שבה בעצם זה חייב להיות לטובת האבא. ואז הוא אומר לו, אני צריך ממך משהו, אל תשיב אבידה בכלל. ואז הוא בעצם רוצה לבטל את המצווה באופן מוחלט. כן, אבל הוא צריך לבקש משהו בשבילו. אל תחזיר אבידה אלא בשל לי או שחות לי. זה מה שאמרתי, כאילו, ואז כנראה שבסוף, כאילו, יצא מצב שבו, טוב, זאת נקודה מעניינת. בכל מקרה, ברור שכן, הצרנו את זה כמחלוקת רשי ורידבא. לרשב״א כנראה שיש שיטת ביניים, מי שרוצה, אין שיטת הרשב״א שם בסוגיה, יש אגרה שמסביר את הרשב״א, אני לא רוצה להיכנס לנקודה הזאת, אבל בסופו של דבר, ברור שאנחנו מתקוממים, ככה אני מרגיש, כאילו התקורמות עצומה כנגד שיטת הרידבא, בגלל שזה בעצם, זה משהו שקשה לעכל אותו. סתם אני אתן איזושהי נקודה שככה לסבר את האוזן. בן שורר ומורה, בנינו זה שורר ומורה, מה אומרים? אין אוזן בקולנו. הוא שורר ומורה, מה הוא מורה? הוא מורה שהוא בעצם כמו זקן ממראה, יש פה המראה, הוא ממרא. הוא לא מכין לנו כוס קפה, שאני רוצה כוס קפה, דווקא אז. הוא לא שולח, אבל זה מרגיש. בסדר, אפשר ליישב, אפשר ליישב את הזה, אבל בסוף, כאילו, כשקוראים לו מורה, כן, בעצם זה מישהו שהוא ממרא. מה זה ממרא? איננו שומע בקולנו. אפשר להעמיד הוא קמטא, שקול איננו שומע בקולנו, זה רק כאשר אני אבקש ממנו שזה. אבל אני אומר, קריאה פשוטה. הקריאה הפשוטה זה גם האינטואיציה שלנו. בסוף, גם איך אפשר לחנך ככה ילדים? כאילו, אם אין אמירה של האבא, כן, שבעצם צריך לציית למה שהוא אומר, זה מפרק את כל הסמכות ההורית. יכול להיות. ואז אין חינוך, אין משפחה, בעצם אין כלום. כאילו, כל מה שאני חייב לאבא שלי זה רק דברים שבאופן ישיר עושים לו, כן, איזה נחת רוח, איזה משהו שזה. אבל כל דבר שלא קשור לנחת רוח שלו בצורה ישירה, אלא למשל דברים שקשורים אליי. כן, בסדר, זה קשור לזה, עוד מעט נגיע. כן. יכול להיות שמה שרוצים להציע בלשון של בית זוהר למורה, זה לא שהוא לא מקשיב, אלא פועל להפך. זאת אומרת, כמו זקן במוער, שהוא לא מקשיב לדבר. אבל גם פועל להפך. אם אין חובה לשמוע בקול ההורים, זה גם פועל להפך. כאילו, למה? זה לא אישו, כאילו, זה לא נושא. אז שכל הבעיה היא שאם הוא פועל להפך, זאת אומרת שיש לו... במה שהוא עושה. זאת אומרת שיש לו חיוב להקשיב להם, והבעיה היא שהוא פועל להם. זה מה שאני אומר. כאילו, שבעצם נשמע שיש חיוב להקשיב. קריאה פשוטה, כאילו, אני לא... אפשר ליישב, כאילו, אבל בסוף, כאילו, אבל זה גם, זה ביטוי לתחושות הפשוטות שלנו, כן, כן, סליחה. חשוב בעניין של הבן-סורר ומורה, בן-סורר ומורה זה עניין מאוד מאוד נתובתי, בן-ארטר כמו הרבותא, אלא דברי כזה, בן-ארטר, יין, אכל בהסדר כזאת, זה, נכון. זה מקום מאוד מאוד ספציפי, שבו, נראה לי מה שומע, זה טוב, אין. זה נכון, זה בסוף חז״ל הופכים את בן-סורר ומורה, מפרשים את בן-סורר ומורה באמת לדבר שהוא כל-כולו באכילה ושתייה ואיננו שומע בקולנו, בסוף זה לא הדבר המרכזי, אלא הדבר המרכזי זה זולל וסורר. אם אתה קורא את הפסוקים, כן, לעומת איך שבמשניות, כן, ואחרי זה בגמרא, הפרופורציות בין לא לשמוע בקול ההורים, קוראים לו בן-סורר ומורה, בסדר? כמו בעצם, בפשט הפסוק, זו פרשייה שצריך לעיין בה, כאילו, בעצם האופן שבו חז״ל קוראים את הפסוקים, אבל ברור שזה לא הקריאה הפשוטה, כן? בסוף, כאילו, חז״ל, כאילו, הם מגדירים את הכל, כאילו, זה לא... אבל אני חושב שהפסוקים, הפשטות הפסוקים, באמת משקפת איזושהי אינטואיציה מאוד פשוטה שלנו, של... מה זאת אומרת? לשמוע בקול ההורים, זה האלף-בית, זה הבסיס של הבסיס, כן? אמר בין-סורר ומורה נידון בסוף בן-סורר ראשונה ביום אחד. אלף נגיד שלוש עשרה, איזה חיוב יש לילד להקשיב להורים? בסדר, אני לא רוצה להיכנס לפרטי בין-סורר ומורה, הבאתי את זה ממש ככה, בשביל ה... איננו שומע בקולנו. בסדר? כמו ששמיעה בקול ההורים, כאילו, זה דבר שהוא ברור לנו, הוא פשוט... כן, אבל הבסיס של חינוך, כל ארץ של חינוך, בעצם החובה של ההורים לחנך את הילדים שלהם, בנויה על הרעיון הזה שבסוף, כאילו, הילד שומע בקול ההורים שלו. אז העמודים יכולים להעמיד לו קמטה עד למה שאומר הריתמל. זה רב דווקא על זה. אפשר, אפשר, אפשר להעמיד לו קמטה. אני מדבר, אבל, על הפשט, כאילו, על הדברים הפשוטים. טוב, בתשובות של הפוסקים, אז אנחנו מוצאים המשך לדיון הזה, לדילמה הזאת. אז תרומת הדשא נשאל בסימן מ', תלמיד שרוצה לצאת ממדינתו ללמוד תורה לפני רב אחד, שהוא בוטח, שיראה סימן ברכה לפניו, ויזכה בתלמוד ללמוד ימינו. והביא מוכר בו בתוקף, ואומר לו, בני, תלך לאותה מדינה שערב שם, תצערני עד מאוד, כי אדאג עליך תמיד, חס ושלום, פן תהיה נתפס, או יעלילו עליך כמו שרגילים באותה מדינה? מה יעשה תלמיד, ישמע לאביו, או ילך כחפצו ללמוד תורה? זו שאלה שהיא אקטואלית, זאת אומרת, היא חוזרת, כאילו, אני חושב שהאזורים, אזורי הסכנה משתנים, אבל בסוף השאלה היא שאלה, כן, כל דור וגם כל אזור, אתם יודעים, תמיד האזור ההוא יותר מסוכן מהאזור שאני נמצא בו. אדם יכול לחיות, כאילו, במקום הכי מסוכן, אבל שם זה המסוכן. וכן, ההורים אומרים לילד, תשמע, אם אתה לומד שם, אנחנו לא ישנים בלילה. אז מה הוא עושה? כאילו, הוא שומע או לא שומע. דרך אגב, יכול להיות גם שיקולים אחרים, חוץ מפחד, יש גם פחדים רוחניים לפעמים, לא רק פחד פיזי, בסדר? אם אתה נותן לך את הישיבה הזאת, אז מי יודע איך תצא משם, מה יעשו לך, איך תחזור הביתה, איזה פאות, באיזה אורך, באיזה צורה, בכיפה, ולא תאכל בבית, כאילו, בכלל, כאילו, לא תסמוך על הכשרות שלנו, וכו' וכו', כמו יש כל מיני סיבות שבגללם הורים יכולים להתנגד למקום הלימודים של הבן שלהם, והשאלה אם הוא צריך לשמוע, לקולם. אז אומר הזאת אומת הדשן יראה עדן, צריך לשמוע כי האי גבנא לאבי, בסדר? זו התשובה, התשובה, לא צריך לשמוע לקולו. ואילו פרקמא דקידושין אמרינן רב אסיה אביבי לצאת לקראת אבי מארץ ישראל לחוץ לארץ, שאל לרבי יוחנן אישרעי, אסור, אמר לרבי יוחנן לא ידענא, עלמא לצאת לתלמוד תורה אף על פי שמוצא ללמוד תלמוד תורה במקומו, עדיף מכיבוד אביהם, שיעקב אבינו לא ננעש על כיבוד אביהם כל אותם שנים שלמד תורה בית שם ועבל. וכימא דקמא דרבי יוסי דלא מכל אדם זוכה ללמוד, אם כן הכל בכלל תלמוד תורה הוא, בסדר? כלומר, זה לא רק ללמוד תורה שדוחה יציאה מהארץ, שדוחה כיבוד הורים כמו יעקב אבינו, אלא גם מעבר לזה, זה ממי ללמוד תורה, זה גם דוחה, בגלל שלא מהכל אדם זוכה ללמוד. ואין יראה לחלק, כן, ופה באמת תרומת הדשא נוגע במחלוקת של רשי וריטבא, ואין יראה לחלק בין כיבוד אב ואם, בין מה שהיה עם איכה בידו, שמצערו מה שעובר לצוואתו, דתרווי ומצוות עשה שישבנינו, כבודו ומוראו. כלומר, אומר תרומת הדשא, אפילו אם נקבל את שיטת ריטבא, רבנו תם וריש, שכיבוד זה רק לעשות לו דברים ש... אבל עדיין יש שתי מצוות, הוקש כבודם לכבוד המקום, וגם הוקש מוראם למורא המקום. אז אומר תרומת הדשא, מבחינת מוראו, ודאי שמורא אב זה לא להמרות את פיו, כי לשמוע בקולו. אז בעצם עד כאן אנחנו מגיעים בעצם להנחה שלכאורה, רגע, אז מה, צריך לשמוע בקול אבא? בגלל שאסור להמרות אותו, צריך לשמוע בקולו. והוא מביא את הברייתא ביבמות, בדף ו' ו' וכו' וכו'. הוא אומר שאין הבדל בין איסורים חמורים לאיסורים קלים. טוב, ואז הוא אומר, לעניין לצאת לתלמוד תורה, לפני רב שזוכה ממנו ללמוד תורה, שרינא לאל תרומה דרבנן, עלמא עדיף מורא דאה ואם. בעצם, תרומת הדשא בסוף התשובה שלו היא תשובה שבמקרה המסוים, המיוחד הזה, כאשר הורים רוצים להתערב במקום הלימוד, לימוד תורה של הבן שלהם, אז הוא לא צריך לשמוע בקול העם. אבל בסוף בדרך אנחנו מבינים, זה דובר שעקרונית לשמוע בקול העם זה כן בכלל מורא אב ואם. כלומר, היית אמור לשמוע בקול העם, זה חלק מהחובות שלך, אלא מה? זה מתנגש עם לימוד תורה. אז בעצם אנחנו חוזרים לברייתא, כמו שבעצם שוב יש לנו סתירה בין רצון ההורים לבין תורה לבין רצון השם, ובמקרה כזה בעצם רצון השם מנצח. תרומת הדשא הוא נכוחה כמו רשי, כלומר שהבקשה של ההורים, טוב, לא יודע אם כל בקשה, אבל ודאי בקשה שעלולה לגרום להם צער, זה בכלל מורא, וממילא אתה צריך לשמוע בקולם. כן. אבל גם לגבי מנהיגים ומסורות, למשל משפחה שלא אומרת לגבי לגמרי העצמאות, גם לגבי מנהיגים שונים שהוא עושה מפוסק מההורים שלו דווקא בגלל שהוא הלך אחרי הרב? כן, כן, זה גם תורה מול רצון ההורים. הפכתי את הדף, יש בתשובה של המעריק, והמעריק נשאל, ואשר נסתפקת אם יש כוח ביד האב למחות ביד בנו, לשא אישה, שיחפוץ בה הבן. בסדר? זה עוד תחום משמעותי בחיים של הילד, שלפעמים יש להורים מה לומר בנושא הזה, אם כן תיפגש, לא תיפגש, אם כן תתחתן, לא תתחתן. אז אומר על זה המעריק, ולעניות דעתי נראה שאם היא אישה, הוגנת לו, שאין כוח ביד אב למחות ביד הבן. ואו, דעד כאן, לא מפליגי, אם של אב, אם של בן, אלא לדבר שייך האב בגבה, פרנסת האב, שצורך גוף האב וקיומו. אבל במילתא דלא שייך בגבה, כי הכה, פשיטא דאין כוח לאב למחות בבן. לא משום כבוד ולא משום מורא, בסדר? המעריק גם מתייחס למורא. דלא שייך כבוד, אלא כגון מאכילו ומשקיע ומלבישו ומנעילו. מורא לא יושב במקומו ולא סותר את דבריו, וכן כיוצא בזה דא שייך לאב. אבל במילתא דלא שייך האב בגבה, פשיטא דאין כוח האב למחות ביד בו. בסדר? אומר המעריק תחומים כאלה, שהם תחומים שלא קשורים ישירות לאבא, אז בדבר כזה אין כיבוד וגם אין מורא. המעריק ממש הולך בכיוון של הריטבה, שכל מה שאדם מחויב בכבוד אבי ואימו, או כבוד ומורא, זה רק בדברים שקשורים אליו, כן? אז למשל, אתה לא יושב במקום שבמקומו, בסדר? כי לא יושב במקומו, זה בעצם אתה לא עושה מה שמעשה שבעצם באופן ישיר אתה בא ופוגע בו, בסדר? אבל כשמדובר על זה שאבא מתערב בשאלה של עם מי אתה תתחתן, אז זה לא כבוד ולא מורא, ואתה לא צריך לשמוע בקולות, ואתה יכול להתחתן עם מי שאתה רוצה. המסקנה ההלכתית של תרומת הדשא מהמעריק היא אותה מסקנה, אבל במהות הם חולקים באופן מאוד מאוד דרמטי לגבי השאלה של מה כלול בכיוון אב ואם, האם לשמוע בקול ההורים, כלול בכיבוד? הוא לא כלול בכיבוד. שנייה אחת, כן, מה? כבר הוא אמר שמורה זה לא כותר את דבריו, וגם תספר את דבריו, הוא אומר משהו, אתה עושה הפוך. שאלה יפה, כן, מה? אולי באמת יש פה, אולי יש פה קצת הערניות שונים, אולי שם במצב שבו הבן יש לו את הרצון שלו, לעומת הרצון של האבא, דברים שבקבושה, למשל בשישה, אולי באמת הנתון של הבן גובר. אז כאילו, נגיע למשהו כזה, אבל קודם כול אני רוצה לומר שהציטוט פה מהמעריק הוא ציטוט חלקי. כלומר, בעצם הטיעון הראשוני של המעריק, שבאמת קידושי אישה ולבחור אישה הוגנת לו וכולי, זה ערך גדול, ואז, כאילו, אם רק זה היה במעריק, אז זה בעצם היה כמו תרומת הדשא, שכל נציאת צריך לשמוע, אבל יש מחירים שאתה לא יכול לשלם. אבל דווקא הבאתי את הוועוד, זאת אומרת, הטענה השנייה של המעריק, שבעצם הוא מערער על עצם הקונפליקט. אין פה קונפליקט, זה לא מתחיל. בגלל שאתה בכלל לא חייב לשמוע בקול ההורים לבקשות שהם מבקשים שהם לא קשורים אליהם. השולחן העורך פוסק גם את תרומת הדשא, כן? או בשולחן העורך נפסק, השולחן העורך פוסק את תרומת הדשא, והרימה פוסקת את המעריק. כן, בסימן רשמי, אם האב רוצה לשרת את הבן, מותר לקבל ממנו וכולי, במקום אחר. כשהוא בוטח שיראה סימן ברכה בתלמודו לפני הרב ששם, האביב מוכר בו לפי שדרג באותה שבו די עובדי כוכבים מעלילים, אינו צריך לשמוע על האביב בזה. בסדר, שזה תרומת הדשא. אומר הרימה, וכן אם האב מוכר בבן, ישא איזו אישה שיחפוץ בה הבן, יהיה צריך לשמוע על האב המעריק. בסדר, אז הרימה פוסקת את המעריק, ולכאורה, לכאורה, אנחנו נשארים עם הדבר המופלא הזה, כן? עם הדבר המופלא, שבעצם, כן, לא צריך לשמוע בקול ההורים, זה לא כלול, לא בכיבוד ולא במורא. בסדר? הוקל לנו? ההפך, כאילו, הוקל לנו בחופש שקיבלנו לעשות מה שאנחנו רוצים, אבל הוכבד לנו שזה נשמע לנו מופרך. אתה אומר, בתור בן זה אחלה, אבל בתור אבא, מה יהיה? ואיזה מותנים שישקו שונים? לא יודע אם זה נשלם במחלוקת, אלא שבעצם תרומת הדשא מביא והרימה מוסיפה לה, אבל אני לא יודע, יכול להיות שבאמת יהיה פסק שאני מאשכנזי ספרדים, לא חושב שזה ככה. טוב, באחרונים, כאילו, יש ככה ערעורים גדולים על הפסיקה הזאת של המעריק, ובצדק, כבר מסיבות שונות. אז המקנה, כן, בעל ההפלעה, על פי חסד הלוי הורוביץ, מכירים אותו? חוסיד, הוא היה חוסיד, אתם יודעים מה היה הרבה שלו? המאגדינג מזריץ', אח שלו זה ראש מלכיאל מיניקלשבורג, והוא היה רב בפרנקפורט, אין לי זמן לספר לכם את הסיפור, אבל זה סיפור מטורף, פרנקפורט זה יקס, כן, המתנגדים הגדולים, חסיד, תלמיד של המאגדינג מזריץ', הרב של פרנקפורט, דמיים. טוב, תחפשו על זה. תנו רבנן, איזו מורה ולא סותר את דבריו, נראה דכל דבר שמצווה לו אביו, אף בדבר שאין לאביו שום הנאה ממנו, שאין לו בכלל כיבוד. אפילו אחרי, אומר המאגדינג, בסדר, קיבלתי, זה בעצם מה שעולה, כן, מהראשונים. אם אין לבן שום הפסד ממנו, זהו בכלל מורה, שאם לא ישמע לו, אבי כסותר את דבריו. ועיין ביורה דעה, כן, בהגאה, כן, הפסק של הרמימה, בעקבות המעריק, משמע דברים אחרים, אף על פי שאין להם הנאה ממנו, צריך לשמוע לו. טוב, וכולי. אומר המקנה שאני יכול לקבל את זה במקום שבו באמת יש איזשהו מחיר שהבן משלם, כן? זה קצת לקחת את המעריק, כאילו, לכיוון הראשונים שחושבים שכן יש איזושהי משמעות של לשמוע בקול ההורים, אבל, כן, לקחת את המעריק להסבר הראשון שלו ולא השני, כן? שיש חובה לשמוע בקול ההורים, ואם לא אכפת לך, אז תשמע. כאשר יש לך שיקול משמעותי למה לא לשמוע, טוב, בסדר, אז זה מה שהמעריק פסק. אז זה סייג אחד, שהמקנה מסייג ואומר, למרות שלכאורה זה לא מתאים לנימוק השני של המעריק, מה שהבאנו, אבל הוא אומר, כאילו, אם לא אכפת לך, אז ברור שאתה צריך לשמוע. הנציב במשיב דבר גם כן מביא את הפסיקה הזאת של המעריק, של הרימה, והוא כותב, נראה דעה דיואיתא ביורי דעה, אם האב מוכר בבן ישא איזה אישה שיכפוץ בה אין צריך לבן לשמוע אליו, זה אינו אלא באופן שאין באישה שחפץ בה ביזיון וצער לאב, אבל ביש ביזיון אסור ישאינה. טוב וכולי, כלומר, אומר הנציב, רגע שנייה, אם אתה, האישה הזאת זה ביזיון לאבא שלך, אם זה פוגע בו באופן אקטיבי, אז איך יכול להיות שזה לא בכלל מורא, איך יכול להיות? אתה פוגע באבא שלך. בעצם בבקשה שלו, אז זה אני רוצה להגיד לשנייה. בקיצור, אבל בפשטות, כאילו, מה זאת אומרת? כאילו, מה, לפגוע באבא? תחשבו על, כי סתם בסיטואציה, הורים שלא מגיעים, כאילו, לא מוכנים להגיע לחתונה של הבן שלהם, איזה כאב לב נורא זה, איזה צער, כמה לילות בלי שינה, כאילו, בסיטואציה כזאת. ולהגיד שזה לא פוגע? ברור שזה פוגע, ואם זה פוגע, איך יכול להיות שזה לא בכלל כיבוד אב ואם? החזון איש מגדיל לעשות, כי הוא גם אפילו, נשמע שהוא חולק על המעריק, אבל הוא כותב, איזה סביב תוספות בקידוש עם דף ל״א, טוב, וכולי. ומי הוא קשה? אני בסוף השורה השנייה בדברי החזון איש, ומי הוא קשה? דה, כתבו תוספות בשם הירושלמי, כן, סביב הסיפור של רבי טרפון, דרצונה זהו כבודה, ואם האב רוצה בתקנה, דנו ומצטייר שנושא אישה שאינה לרצון האב, למה יהיה רשאי לצערו ולא בכלל מורא? ולמה דבר הזה קל מסותר דבריו בהכריעת הדעת בלבד? בסדר, אז אומר החזון איש, כן, רצונו זהו כבודו, הרצון זה הכבוד. ואם אתה פועל נגד הרצון של אבא שלך, אז מה יותר סותר את דבריו מהדבר הזה? זה הכי סותר את דבריו, זה הכי בכלל מורא, אחד מהפרטים של מורא, זה לא סותר את דבריו. הוא אומר לך לעשות משהו אחד, ואתה עושה הפוך, אז ברור שזה סותר את דבריו, ברור שזה פוגע במורא. אומר חזון יש איך יכול להיות, כאילו, ואז הוא משלים ואומר, מדברי התוספות זה הרשב״א, או בדבר שאין לאב רצון כלל מעשה של מצבו. הוא מעמיד דו קימתא, לא ראינו את הרשב״א ולא את התוספות, אבל זה בעצם השיטה של הריטב״א. שמה שהריטב״א אומר שבבקשה של אבא אתה לא צריך לשמוע בקולו, כי זה לא בחברך כיבוד, וזה כאשר באמת הוא סתם מבקש, בלי שום הצדקה. זה לא איזה רצון אמיתי שלא, שיש לו איזשהו היגיון, אלא סתם. אז אם סתם, שהיא נוגעת בציפור נפשו של ההורה, אז איך אפשר להגיד שזה לא סותר את דבריו, איך אפשר להגיד שזה לא מצער, או איך אפשר לעשות הפוך מההורים? ואז נראה שהוא באמת חולק על המעריק. טוב, בקיצור, יש לנו פסיקה, יש לנו מעריק, לכאורה הלכה פשוטה, אחרינו הם קצת ככה מערערים ומסתייגים, ואני חושב שבאמת אולי אפשר לקרוא את המעריק בקריאה אולי קצת אחרת. ואם מדייקים בלשון של המעריק, המעריק אומר, אבל במיתא דלא שייך בגבי כי האחרא פשיטא, ואחרי זה הוא חוזר על זה. אבל במיתא דלא שייך האב בגבי פשיטא דאין כח האב, גם הדיבור שלו קודם כול זה אין כח האב לכפות את דנו, הוא לא מדבר על הבן, הוא מדבר על האבא. אין כח האב לכפות את דנו. כלומר, בעצם אפשר אולי להבין שהמעריק מודה שבתחומים שהם קשורים לחינוך, לסדרים של הבית, לדברים שקשורים לילד, והגיוני שמאירים לו עליהם. ילד קטן שיוצא מהבית בלי סוודר בלילה קר, ואמא אומרת לו, כן, יוסי, קח סוודר, אז הוא חייב לשמוע בקול אמא שלו, מה זאת אומרת? כי יהיה לה קר. אה, כי יהיה לו קר. כי יהיה לה קר. יהיה לה קר, אוקיי, יהיה גם לא קר, בסדר. אבל ברור שהוא צריך לשמוע, וזה ברור, כאילו, במובן הזה, כאילו, האינטואיציה הפשוטה, שברור ששומעים כל ההורים, נראה לי שהמעריק לא בא לשבור אותה, אבל אני חושב שהוא בא לומר משהו מאוד מאוד עמוק. הוא בא לומר להורים, הוא אומר לאבא, כן, הדיבור שלו זה על אבא, בדבר דלא שייך אבא בגבה, כן, אז הוא אומר, אין כוח לאב למחות בבן, זה לא נכנס בגבולות של מורא וכיבוד ושום דבר. למה? בגלל שזה חורג מגבולות הסמכות שלך כאבא. כל מה שאתה, לגיטימי שתבקש מהבן שלך, שזה דבר שהוא הגיוני ומצופה מהבן, שישמע בקולך, אינו סותר את דבריו. אבל ברגע שההורים בעצם משתלטים על החירות של הבן שלהם, ומקבלים בשבילו ההחלטות שהן חשובות לחיים שלו, אז מקום כזה, אומר המעריק, אין כוח באב לכפות את הבן שלו ודברים כאלה. ובגלל שאין כוח באב, לכן הבן לא צריך לשמוע בקולו. אבל דברים אחרים, שזה חלק מהדברים הסבירים שהאבא דורש מהבן שלו, אז ברור שכן, ברור ששם יש מורא ויש סותר את דבריו. עכשיו בעצם אני רוצה לומר, בסדר, ממש צריך לסיים. אז אני רוצה לומר, הייתי צריך לסיים, אני רוצה לומר שאני מרגיש שעיקר המעריק, כן, לסיכום, הוא בא, לא לילדים, הוא בא להורים ואומר להורים, יש גבולות לסמכות ההורים. וכשיש לכם ילדים גדולים שהולכים ובונים את עצמם, את האישיות שלהם, והם מעצבים את מסלול החיים שלהם, אתם יכולים לתת עצות, וכדאי שתיתנו עצות, ותדברו עם הילדים שלכם, ותגידו להם מה אתם חושבים. זה לא לשתוק, זה לא לכלוא את התחושות ואת הרגשות. אבל לאפשר לילדים לבחור את הבחירות שלהם לפי מה שהם מבינים ורואים, כי הם אחראים על גורלם, הם אחראים על עיצוב העתיד שלהם, ואם אתה נכנס למקומות, לפינות כאלה, כן, כהורה, שזה מחוץ לגבולות, מחוץ לסמכות שלך, אז מילא זה דבר שהבן לא חייב לשמוע לך בדברים כאלה, בגלל שאתה לא אמור לצפות ממנו משהו כזה. בסדר? אני חושב שההבנה הזאת, ההבנה הזאת במעריק, במילא בפסק של ערימה, היא עושה לנו סדר, היא עושה לנו סדר. כלומר, בעצם ברור שיש מורא, ברור שיש לא היסטורי דבריו, ברור שדברים פשוטים, כמו האינטואיציה שלנו, כן, צריך לשמוע בקול הערימה דבר שהוא פשוט, וברור שצריך להקשיב להם תמיד, כי יש להם גם הרבה ניסיון וכדאי להקשיב להם. אבל מצד שני, כאשר ההורים חורגים מגבולות הסמכות שלהם ומקבלים החלטות בשבילך, אז שם בעצם אתה, זה לא חלק מה... כן, המרחב שנמצא ברשותם, בידם, ומילא גם כן הבן לא מחויב לציית לזה. גם על חרד, אז מה? כן, אני רוצה לסיים, כאילו, אני סיימתי, אבל רק להפנות אתכם למעשה ח' בסיפורים מעשיות של רבי נחמן, מעשה מירב ובן יחיד, שמי שלא מכיר את הסיפור, זה סיפור שככה נותן ככה איזו טעימה של הסיפור הזה, ואני חושב שבסיפור הזה הביקורת היא גם על הבן, ולא רק על אבא. שבסדר, אבא רוצה שתהיה מתנגד ולא חוסיד, אני לא לוקט עמדה כמובן בסוגיה הזאת, אבל זכותו להיות מתנגד, אבל אם אתה רוצה להיות חוסיד, ולא סתם רבי נחמן מספר את הסיפור הזה, בגלל שהיה לו לדעתי הרבה סיפורי רב ובן יחיד. רבי נטל מספר על עצמו, כל מיני אנשים שההורים שלהם, אנשים מבוגרים, אנשים כבר בעלי מעמד, אברך לומד בעלייה, וההורים עדיין מחזיקים אותם מתחת לסינאר, כן, חלאס, כאילו, יש לי חיים, יש לי, כן, את הדרך שלי, ודאי בעבודת השם, תשחררו, וצריך גם תמיד, צריך גם לדעת, צריך לכבד, עד בלי דעת, כן, צריך לזכור את הרמב״ן הזה שבו פתחנו, אבל מצד שני צריך גם לדעת את המקומות שבהם, הבן שלי לא פה, נכון? המקומות שבהם אתה אומר לאבא שלך, תודה, אבא, אני מאוד מכבד אותך ומעריך אותך, אבל אני גם בוחר בדרכים אחרות, וזה לדיטימי ניגמר. נכון, נכון, לכבד גם, איך שאומרים את זה, צריך ללמוד איך אומרים את זה. לפגוע זה דבר נורא, מצד שני צריך לשמור על האוטונומיה של הילדים. טוב, תודה רבה.