כיבוד הורים ופלאפונים

טוב, פשוט כל הקהל הקדוש על השיעור בעברת השם נושא כבד את אביך ואת אמך כך אמרו לי לדבר פה בסוגיות האלו וקצת על הצעצועים זה קשור כי שאלו אותי אז אתם תמיד שואלים אותי אחרי שאני אדבר הרתק דבר אז מה לעשות עם ההורים שגם לדבר עם ההורים אני מדבר עם כל בן אדם לא כל בן אדם כל מקום שאני מדבר מבוגרים צעירים זקנים כולם לסרוק את הצעצועים ולעשות צעצועים כאלו כשרים כמה שיותר בלי שום דבר בטח חבר'ה בישיבות ואחרי זה שואלים אותי מה לעשות עם ההורים איך לדבר עם ההורים וככה הגעתי גם לסוגיית כיבוד אביהם וכמובן זה התרחב לעוד כמה דברים. נתחיל בסוגיה הראשונה וגם בזה אחד הדברים הכי פשוטים שאני רואה הרבה פעמים, חבר'ה, גם אצלי בישיבה, אני מניח אצל כולם. כידוע, הגמרא בקידושין, אשרי מי שלא חמן, אשרי מי שלא ראה, אביי אמר את זה, שכידוע אביי לא זכה לראות את הוריו. ולמה זה? כי זו מצווה קשה, כיבוד אביהם. אז קודם כול אני אדבר על כמה דברים. דבר ראשון, הפסוקים בתורה, וגם זה אני אומר באגב לחבר'ה, אני היום, כשאני לומד גמרא, אני קשה גמרא, אני לומד פשט, בדרך כלל גמרא בקושי עם חומש עם רשי, לפעמים משניות, לפעמים קצת גמרא עם רשי. מביאים פסוק בגמרא, אני פותח את הספר. רוב החבר'ה לא פותחים, לומדים עיון, אבל לפני העיון תלמד מה כתוב. אתן דוגמה הכי פשוטה, כשלמדנו אגדות, במתן תורה שבועות. לצדקת לומד אגדת קשה גמרא, אז אני לומד על אגדות של מתן תורה. כתוב, משה רבנו עלה בהשכמה, שנאמר, וישכם משה בבוקר. נו, מה קשה? איפה זה נאמר, וישכם משה בבוקר? ואחרי חטא, באלף אלול, כשהוא עלה לקבל לוחות שניות. מה הקשר בירה-נשר למתן תורה? וכל הלאותיו בהשכמה היו, זה מדבר על מתן תורה. מה ארשה שואל את זה. אבל זה קלאסי שאנשים לא פותחים את הפסוק. מאמינים, אני גם מאמין, חס ושלום, קודש-קודשים, הגמרא, שס, הכול קודש-קודש-קודשים. אבל אם אתה מסתכל על הפסוק, אז לפחות תבין שיש קושייה, תסתכל מה ארשה, יש תירוצים, כמובן, וכו'. אנשים לא לומדים את הפסוקים. אז נתחיל מהפסוקים על כיבוד הווהם, יש כך וכך פסוקים. כבד את אביך ואת אמך, בואו נקרא בפנים, אני בעל-פה לא זוכר, אז פעם ראשונה איפה כתוב? בעשרת הדיברות, כבד את אביך, ביתרו. כידוע, עשרת הדיברות, כתוב פעמיים. כבד את אביך ואנחנו נימיך לאדמה אשר ה' אלוהיך נותן לך. כתוב. איפה עוד כתוב? מיד אחרי זה, איפה עוד כתוב? פה כתוב, למען יאריכון ימיך, אני נותן לך. מה כתוב בדברים, שזה אותו מקום, בפרק ה' כבד את אביך ואת אמך כאשר ציווך אדוני אלוהיך למען יאריכון ימיך ולמען יתב לך אדמה אדוניך נותן לך. שתי הוספות יש פה. כאשר ציווך ה' אלוהיך, איפה הוא ציווה אותך על זה? איפה ציווהו על כיבוד אביהם? הגמרא אומרת, במראה. ברור, גם שבת וגם זה, במראה. עוד לפני מתן תורה, חודש לפני מתן תורה, גם זה, אני אקנס לך מתי זה היה בדיוק במראה, אבל כבר ציווה על מראה. בית, למען יתב לך. האוטט מופיעה פה פעם ראשונה בעשרת הדיברות, למען יתב לך, והיא לא מופיעה בכל עשרת הדיברות של יתרו. והגמרא שואלת, למה אין ט', בסוף פרק חמישי, בבא קמא, ומה היא עונה? היא עונה, שהיה חס ושלום, פסקה טובה מישראל. כלומר, אם זה לוחות ראשונות, זה נאמר, לוחות ראשונות, הגמרא אומרת שם, אמר לו, תשאל בכלל, מי אמר שנאמרה ט'? מה אתה מיישר? כתוב למען יתב לך. אז יש תוספות שהן לא ידעו חומץ, אבל הפשט היותר-פשוט, וכך אומר יפני יהושע שם וכו'. יש עוד שאלה סתם, אגב, על גבי הלוחות. מה אנחנו אומרים בלילך, דודי, נגיד מחר בערב, בלילך, דודי, זכור ושמור, בדיבור אחד השמיענו. נאמר בדיבור אחד, גם זכור וגם שמור, תודה רבה. אבל מה נכתב? מה נכתב בלוחות הראשונות? מה נכתב בלוחות האחרונות? מהגמרא בבא קמא, וכך אומרים רוב האחרונים, יוצא דבר אחד, לוחות ראשונות זה הדיברות הראשונות. כלומר, הקדוש-ברוך-הוא דיבר כמובן בדיבור אחד. מה נכתב בלוחות הראשונות? הדיברות הראשונות. ולכן לא נכתב ט', כי אם היו חס ושלום נשברים הלוחות, פסקה טובה מישראל. לכן בלוחות שניות ששם, כלומר, ומסביר הנציב בברור, אם לא היה חטא העגל, היינו מקבלים כמובן את שניהם, רק אחד תורש בכתב, אחד תורש בעל-פה. אחרי החטא נכתב בלוחות השניות, נכתב שמור, נכתב בלוחות שניות, ואז כתוב למען יתבלך. ברור? לוחות שניות שנשארו לדורות, כתוב למען יתבלך. בסדר? זה דבר אחד. וכמובן, רק זה עוד נקודה אחת. בספרים הקדושים כתוב, זה פשוט, שלעתיד לבוא, הלוחות הראשונות יהיו לוחות, יחזרו הלוחות. ואתם יודעים, גם פרשת שבוע, מי שקצת ילמד, ארון ברית ה' הולך לתור להם מנוחה. מה רש״י מביא שם? לפי רש״י, בכל אופן, שהיו שתי ארונות, היה ארון של בצלאל בתוך הקודש-קודשים, והיה ארון שהסיירת שהולכת קדימה, זה ארון העץ שעשה משה רבנו עם שברי הלוחות. והם, בעתיד לבוא, יחזרו, בעזרת השם. אז זה פעמיים כבד את אביך ואת אמך. מה עוד כתוב? ויקרא מה כתוב? סליחה, עוד לפני זה, בפרשת משפטים מה כתוב? זו החומרה הגדולה. מכה אבי ואמו מות יומת, ומקלל אבי ואמו מות יומת. זה עוד פסוקים. ומה כתוב בקדושים? איש אמו ואביו תיראו ותת תשמורו, אני השם אלוקיכם. שם יש כיבוד ומורא. ומה יש עוד? זה פרשת כי תבוא. הרבה פעמים אנשים, גם את זה ככה. מה כתוב בכי תבוא? ארור מקלה אבי ואמו. יש שם את הארורים, וכידוע נאמרו גם ברוך וגם ארור. בשנייה, ביום שעברו את הירדן, באותו יום הלכו שישים מיל. כל עם ישראל בנס הגיעו להר גזים והר עיבל. אמרו ברוך ואמרו ארור. בתורה כתוב ארור? כן, יש, אבל כמובן זה ברוך וארור. ארור אחד האורים, ארור מקלה אבי ואמו מר קולם, אמן. כלומר, אמרו ברוך מי שלא מקלה אבי ואמו, ארור מקלה אבי ואמו. תכף נדבר גם על האיסור הזה, איסור הביזיון. קלון. כלי אביו ואמו, שעון קלון, לבזות את אביו ואמו. ברור? וכמובן, ברוך אשר לא יקלה אביו ואמו, וזה כידוע הגמרא אומרת, ארור בו קללה, בו שמטה, בו נידוי, כלומר זה הכל מהשמיים, אבל זה לא ברכה גדולה, אני תמיד אומר, כשיהיה לנו ברכה מן השמיים ולא חס ושלום הפוך. בסדר? זה הייסורים שבתורה נאמרו על כיבוד אביהם. אני אסביר מה אני אומר. תמיד אני אומר לחבר'ה, דבר אחד פשוט, זה הדאוריית הכי פשוט לפני הסוגיה וכל הסוגיה. כיבוד אביהם יחסית קל, וגם זה כפי נראה, דברי רבנו הגרא, האמת האמת, ולצערי, ההורים שלי זכרם לברכה, אבל כיבוד אביהם האמיתי הוא בימי הזיקנה. בצעירות, וגם כשהייתי אפילו קצת יותר מבוגר, אפילו הייתי ראש ישיבה, הייתי בא לאבא הביתה, לירושלים, הוא היה מכין לי, זה היה כיף שלו היה. הכול הכול הוא עשה, וכמובן אני עזרתי בבית, הורדתי את פח האשפה, הייתי לומד למכולת, הייתי עושה דברים. אבל האמת, האמת, עיקר כיבוד אביהם בימי הזיקנה. כשאבא הגיע לגיל שכבר לא יכל שום דבר לעשות, ולפעמים, אז החוכמה הגדולה, אז המצווה הגדולה, ואז כבד אביך ותימך, והיום זה חלק מהצרות שלנו. אתה רואה שבבתי אבות שולחים אותם, ולפעמים אתה רואה בתי חולים, אני מסתובב עכשיו קצת בבתי חולים, אתה רואה את הזקנים, איך הם מוזנחים. חלק, כמובן, חס ושלום, לא כולם. המצווה, עיקר המצווה, כבד את אביך ותימך, אמיתית היא בימי הזיקנה. כך הגר״א גם כותב במשלי, תיכף נגיע לפסוק שהוא מדבר עליו. הנקודה המרכזית, ועל זה אני אומר לפני הכול, מורא אב, איש עימו אוהב תיראו. הנקודה העיקרית, שבמקביל כיבוד ומורא, בדרך כלל הרמב״ם תיכף נראה מקביל את זה, מורא איש אוהב תיראו. ליראה מהאבא ומהאימא. כמובן, את זה הגמרא דורשת, איש עימו אוהב תיראו, כי אנחנו יותר מפחדים מאבא ומהאימא פחות. אז הכנראה הקדימה, איש אוהב תיראו. אני אומר תמיד לאנשים, עכשיו עוד כמה שקודשים יהיו בחירות, עזוב, עכשיו מי מצביע וכו', מה אתם מצביעים? לא מעניין. רק אני אומר דבר אחד, לפעמים בישיבה תתווכח עם חברותא, עם הבחור, אני חושב ככה ואני חושב ככה בדעות, בהשקפות, הכול. עם ההורים, אני אף פעם לא אתווכח. משתדל לא להתווכח, כמה שפחות, כמה שפחות. למה? זה מה שאני אומר. בסוף, בסוף, אין לך, ברגע שאתה אומר עם החברותא, אז אני חושב שהוא לא מבין כלום. החברותא, אני יודע הכול. בסדר, לא קרה שום דבר. הוא גם חושב עלי ככה, הכול טוב. אבל עם ההורים צריך לירה מאב, להעריץ את האבא, לכבד את האבא. תיכף נדבר גם על הכבוד, שהכבוד הוא פנימי. ברגע שאתה מתווכח ואתה חושב שאתה צודק בסוף, ודרך כלל כך בוויכוח, בואו נדבר עוד קצו צבאי, אתם יודעים, בוויכוח מי מנצח, כל אחד חושב שהוא מנצח, הרב שלי הכי טוב, והרב שלך, וכו' וכו' וכו'. אני לא מדבר חס ושלום, לא על השולחן הרע ולא על הדברים, אבל כמעט כל ויכוח, אתה בסוף נשאר בדעה שלך, בדרך כלל. ואז אתה מזלזל, בלב שלך אתה מזלזל בהורים. ואני אומר חריף לחבר'ה, תמיד תיזהרו, תיזהרו, תיזהרו. ולכן, כמו שאמרתי, עם החברותא אני מתווכח ובישיבה אני רושה, אל תצביע א' וב' וג', ואני חושב שצריך ללכת ככה, וצריך, הכול בכל נושא שבעולם שיש לנו היום על הפרק. אני בעד ואני נגד, הכול טוב. לא עם ההורים. עם ההורים, ואפילו דברים שהם מדברים איתנו, נגיד להישאר בישיבה עוד חצי שנה או שנה, לא משנה, דברים כאלו, אני אומר, לא מדבר כמובן שלפי ההלכה הגדול תלמוד תורה, אבל אני אומר, לא להתווכח. הפוך, למרוח, למרוח, למרוח, כמה שיותר נמרוח. תמה שיותר למרוח, כי בסוף, ואני אסביר תיכף גם את הסוגיה הזו, גם כי אנשים לפעמים לא יודעים, כי זה גם בשלום בית אותו דבר. את הנקודה המרכזית, ביכול להיות שבזה אתה צודק ואבא שלך לא צודק. אבא שלך אומר, תתגייס, ואתה אומר ללמוד בישיבה עוד חצי שנה. אף אחד לא לוקח דברים פשוטים, לא דברים חריפים, ושום דבר. אבל אבא שלך, זה נשאר אבא שלך. זה היסוד של כל התורה, תיכף נדבר עוד נקודה. ברור? ולכן, תכבד, תכבד, תכבד. אז בזה אתה חושב שאתה צודק? כי יכול להיות שאתה צודק. אבל אם אתה מתווכח, אתה מגיע בסוף לזלזול. ואבא נשאר אבא, גם אם הוא חושב הפוך כמוך. 100%, 180 מעלות, ותיכף נדבר יותר חריף, זו המחלוקת הגדולה. מה הדין? חס ושלום, זו לא המציאות כמובן אצל אף אחד פה, אבל בעיקרון, מה קורה אם אבא רשע? מה הדין? מה הדין? טוב, לא יודעים אם יכול להיות כיבודה ואם. טוב, יש פה חצי-חצי, אתם משלנו או לא משלנו? מי פה? סתם. מי אשכנזי, מי כמונו ספרדי וכו' וכו'. זו מחלוקת מרן רמא להלכה. האם הרמב״ם אומר, וכך מרן פוסק, ממזר חייב בכבוד אביו, אפילו הוא רשע, גם בכבודו, גם במאוראו. אני אסביר עוד דבר. הרמב״ם מוסיף שני דברים, וזה כולי עלמא. זה יש גמרא ביבמות ועוד גמרות. כתוב, שם הגמרא אומרת, מי שמשנה ביבמות, שמי שיש לו בן מכל מקום, חייב בהלמקתו והלקאתו. כלומר, מה זה בנו מכל מקום? אפילו חס ושלום. חס ושלא יקרה. יהודי בעל אשת איש, נולד ילד, הבן, מאמצעת ההלכה כמובן, ממזר. אבא שלו בעל אשת איש. הוא ממזרת, הוא חייב לכבד אבא שלו. והגמרא אומרת, וחייב, המשנה אומרת, חייב על מכתו וקללתו. חייב, הכוונה כמובן, חייב מיתה. הרי מכה ואימו מות יומת ומות יומת. שואלת הגמרא, הרי כתוב, ונשיא בעמך לא טהור. אתה לא, באמת הגמרא, מה זה בעמך? בעושה מעשה עמך. הוא צדיק. אומרת הגמרא, בשעשה תשובה. לומד הרמב״ם, והרמב״ם הוא הכי חריף בדברים האלו. הוא אומר ככה, קודם כול, אם אתה מקד, נגיד אבא חס ושלום לא עשה תשובה, בסדר? לא עשה תשובה. אז כתוב, כתוב חייב על מכתו ועל קללתו, כשעשה תשובה. מה הדין כשלא עשה תשובה? הרב אומר, פטור. ואתם יודעים, בכל התורה כולה, בדרך כלל, מה זה פטור? פטור, אבל אסור. כלומר, גם על קיללה, חס ושלום, לקלל או להכות את אבא הרשע, שהוא ממשיך ברשעותו. אתה מכה אותו, נכון, אתה לא חייב ניטא, אם הוא לא עשה תשובה, אבל אסור לפי הרמב״ם. ברור. והרמב״ם מוסיף, ועל זה במכותנו אומרים, ממזר חייב, בפרק ו', בהלכות ממרים, נקרא רק שנייה, לא, לא הביאו פה, הביאו פה, כן. סליחה, הכול טוב, אני טעיתי. פה יש הלכות ממרים, פה פרק ו'. הממזר חייב בכבוד אביו ומוראו, אף על-פי שהוא פטור על מכתו ועל קלתו, עד שיעשה תשובה. שאפילו היה אביו רשע במלך הבדור מתיירא ממנו. אתה רואה, הממשלה חייב בכבוד אביו ומוראו, אף על-פי שהוא פטור על מכתו ועל קלילתו. כלומר, הוא אומר, ומה שכולם לומדים ברמב״ם, כתוב, גבי הקללה כתוב, נשיא בעמך לא טהור. לקלל, אתה פטור אם חס ושלום הוא לא עשה תשובה, אבל בכבוד ומורא אתה חייב אפילו, חס ושלום, אדם רשע רשע, אבא רשע. שאפילו היה רשע בעל עבירות, מכבדו ומתיירא ממנו. כלומר, כיבוד אביהם ואיש מפטירהו הוא גם אדם רשע. ברור? זה הרמב״ם. מה הסברה ומה ההיגיון? ועכשיו, בכל החשבון. מה ההיגיון? הוא רשע. אני אומר, זה הגמרא במסכת סנהדרין. ברא מזכה אבא. אבא לא מזכה. אין אברהם מציל את יצחק, לא אישו, לא, סליחה, יצחק את עשיו, לא אברהם את ישמעאל, אבל ברא מזכה אבא. חזקיהו מציל את אחז. למה? מה ההבדל? וישו גם תוספות, אתם מכירים את התוספות בסוטה, ששואל מי שלומד גם גמרא בכמה מקומות על אבשלום, שדוד אמר כמה פעמים, שמונה פעמים, שבע זה מחלוקת, שמונה פעמים, בני, בני, בני, אז לפחות לפי אחת השיטות, מוציא אותו מהגיהנום, ברור, אפילו מביאו לו חלום בה. יש דעה אחת כזאת. ודרך אגב, גם זה שצריך לדעת, לא סוגיה עכשיו נזיר, כי אבשלום באמת היה נזיר עולם. במקור הוא היה קדוש טהור וירד, לא משנה. אז אתה רואה שתפילה של האבא מועילה על הבן. אז יש שלושה תירוצים, רק נגיד את התירוץ האחרון, וזה בדיוק היסוד. אומר הרמב״ם, אומר התוספות שם בסוטה, תפילה מועילה. כל החידוש הוא, וזה בדיוק מה שכתוב, ברא מזכה אבא אומר לך, אוטומט, הבן אפילו, הבן הצדיק, ממי הוליד אותו? מי גרם לו להביא לעולם? האבא הרשע. לכן כל מה שהוא עושה זה עוזר לאבא בעולם העליון, גם בעולם הזה, גם בעולם בארץ. ולכן הוא חייב לכבד אותו ולהירא ממנו. כך לפי רבנו הרמב״ם, כך רם פוסק וכך מרן פוסק. ברור, רק על מכתו ועל קללתו הוא פטור. גם זה, עוד פעם, לא התבלבל, זה הרמב״ם והריף, שזה לא מותר, אסור, רק הוא לא חייב מיתה. ברור, אפילו מה כתוב וקללתו. למה? כי הבן, כל מה שהוא עושה זה זכות לאבא. זה תמיד, תזכרו, זה היסוד, ברא מזכה אבא. אוטומט, ולכן גם אחרי 120 זה הקדיש יתום שהוא מזכה את האבא. ואמר לי הרב פנחס אבוחצירא מבאר-שבע בשם אביו, צריך לצדיק וברכה, שהוא אמר גם כן שאחרי שסבתא שלו נפטרה, הוא אמר לאשתו, לאימא שלו, כל מה שאת עושה, כל מה שאת עושה באותה שנה, הכול הולך לסבתא. למה? הם בנו אותך, הם גידלו אותך, ואפילו חס ושלום, זה מה שאומר הרמב״ם, אפילו חס ושלום, אבא הכי רשע בעולם, אתה עדיין צריך לכבד ולהירא ממנו. זה יסוד הרמב״ם, זה היסוד של הגמרא, וזה חריף חריף, אבל זו בדיוק הנקודה המרכזית שצריך להבין, וזה מה שהגמרא אומרת, יש כמה ראיות לזה, וחריפות מאוד. יש זוהר קדוש ויש מדרש. המדרש אומר על אברהם, כשקדוש ברוך אמר לו, לך לך, שאברהם פחד מדין כיבוד אב ואם ופשטות, הסוגיה גם זה מחלוקת, שטרח עוד לא עשה תשובה. כתוב בגמרא, שמביא, שטרח עשה תשובה, אתה מתכוון סביבה טובה, זה אחרי המייסע. אבל באותה תקופה הוא עדיין היה רשע, ועדיין הוא פחד מכיבוד אב ואם, וכדוש ברוך אמר לו, אתה מי ייתן טהור מטמא לו אחד, אתה מתחיל ממך, אתה פטור מכיבוד אב ואם. כמובן שכדוש ברוך אומר, זה הכול. ואותו דבר, גם חריף-חריף, זה הזוהר הקדוש מביא מהחבר לבן. מרחל, שגנבה את התרפים ונענשה, כך לפי ההפרעות, לפי הזוהר הקדוש, על זה רחל נענשה כשציערה את אביה. אביה לבן, כידוע, אנחנו אומרים בהגדה של פסח, אתם זוכרים, ארמי עובד אבי. לבן, הארמי, ביקש לעקור את הכול. לא רשע, סתם רשע. רשע שרוצה לעקור את כל עם ישראל. ועל-פי כן רחל נענשת על זה. היא צריכה לכבד את אביה, לא לצייר אותו. ברור? וזה קצת ראיות לרמב״ם. אפשר להגיד כמובן על רחל, לפחות, שזה שם, זה תיכף נדבר על הביזיון של כולה על מעשו, אבל בכל אופן, אתה לומד משם, גם אפילו הכי רשע, תכבד, תכבד כיבוד ומורא. אני אומר, קל וחומר אצלנו, שחס ושלום ההורים שלנו לא כאלו, בטח שלא כאלו. לפעמים לא חושבים כמוהם, לפעמים לא בדיוק, לא משנה. תזכור תמיד את היסוד. ואני אומר עוד דבר, תלמדו את זה לכל החיים. מה הנקודה? ואתה אומר, הנה, הוא לא בסדר. והיו לי גם סיפורים כאלו. יש, נבחר בישיבה שאבא שלו חילוני. האימא דתייה, אבל לא יודע. קיצור, הוא גילה שגם אבא שלו ממש מחלל שבת והכול. בא אלי ככה וכואב לי, ברור שכואב לי. אמרתי לו, כמובן, שיתפלל שיחזור בתשובה. זה פשוט, ותכבד, תכבד, תכבד. למה? בזכותו האבא הזה נולדת. תזכור, זה היסוד. ואני אומר תמיד לנו, וזה גם אחד הדברים שאני אומר תמיד בחשבון. תחשוב בסוף בסוף מה הוא עשה לך, אתה תכבד אותו. את הדברים הרעים שלו אל תיקח, כמובן, אבל לכבד ומורא אב נשאר אותו דבר. כבד, תביך ותימך, מורא אב. ברור? אני בכוונה לא מדבר על דברים חריפים מאוד, שיחס שלום אבא מכה את הילד, או דברים, התעלל, דברים לא טובים. אבל נורמלי, שזה אצל כולנו קיים לפעמים, לפעמים זה קיים, אנחנו נזכור תמיד את דברי הרמב״ם, כך מרן פוסק, וכך זה עכשיו. רמ״א אומר, ויש אומרים, גם פה לא ברור אם הוא חולק ממש. גם זה יש מחלוקת, כי כשהוא אומר יש אומרים, הוא לא מוביל בכי ניכר, הוא לא כותב בכי ניכר, שאדם לא צריך לאבד את אביו הרשע. אני אסביר את הראיה. הראיה היא מהפסוק, מהגמרא במציאה, סב עמוד ב', שם כתוב, הגמרא אומרת באיסור ריבית, האדם לקח ריבית, כן, ראובן נלווה לשמעון בריבית, ושמעון יחזיר לו את הריבית, נגיד 100, שילמם לו 150, תבין, תקלין, ריבית ממש. וראובן נפטר. הבנים, אם זה דבר מסוים, צריכים להחזיר, משום כבוד אביהם. שואלת הגמרא על זה, הרי עוד פעם, בעמך, בעושה מעשה עמך, אומרת הגמרא כשעשה תשובה. ראשון הגמרא שם, שזה משום כיבוד. זה הקושיית, ולכן זה המקור של הטור והגאות האימוניות, שהם אומרים שאין מצווה לכבד את האם אבא רשע. אז קודם כול קשה על הרמב״ם, וגם לפי ה... תיכף נדבר יותר חריף, אבל כלומר המחלוקת היא לשים לב על דבר אחד, על כבוד. האם לכבד ומורא לפי הרמב״ם כן, לפי עטור ופטור. והרמב״ם מביא את ההלכה כמו עטור, שיש אומרים, הוא גם לא אומר הלכה, שגם בזה יש דיון, יש אומרים שלא חייב. אז אמרנו, הקושייה היא במציאה, אז שם מסבירים, וזה תוספות בכתובות, ששם באמת זה לא דין כבוד, זה דין ביזיון. וביזיון, גם זה חידוש, כי הרי יש סוגיה גם לגבי כיבוד אביהם, לא נכנס לזה עכשיו, האם משל אב או משל בן. להלכה נפסק משל אב, אתה לא צריך לשלם משל עצמך. ולפי דין תורה, הבן יורש את הריבית הזאת, הוא ירש. למה הוא חייב? הוא אומר תוספות, שם זה ביזיון של האבא. כשהוא לקח ריבית זה ביזיון, ולכן ביזיון אתה חייב. ברור כך יגיד הרמב״ם, שם זה לא כבוד, שם זה ביזיון, ולכן, כלומר, אני אסביר בשנייה. כלומר, יש שתי דברים, זה חומרא וכולא, וביזיון יש דין, שם יש מעשי המחאה, אנחנו רואים. מצד שני, כשצריך, אפילו משל בן, כי ביזיון של אבא אתה צריך לשלם. לעומת זה, כבוד, זה לפי הדעה הזאת פחות, זה משל אב. מצד שני, זה בכל מקרה אתה חייב, כך יגיד הרמב״ם, והטור יגיד, כשאדם רשע, קיבוץ ומורא פטור. עכשיו, נוסיף עוד משהו, שזו הנקודה המרכזית, ואני צריך להסביר בהרחבה. רבא אומר עוד דבר, וזה גם, האמת היא, זו הגמרא בחריפה-חריפה, במסכת קידושין. זה ירושלמי, הסיפור, הרשי ותוספים מביאים את הירושלמי, יש מאכילו פסיוני וזוכה לאום הבא, יש מאכילו באר-חיים, הפוך, ויורש גיהנום, ויש, איך הרשון הגמרא ככה, אני חושב, ויש מאכילו באר-חיים, וזוכו אל חיום הבא. מה זה מאכילו פסיוני, מה זה פסיוני? זה האוכל הכי טוב בעולם, בשר, אני יודע, כמו היום, זה הטריקות, לא יודע, הבשר הכי טוב באותה תקופה, הסלב, אולי פרשת שערוע, הסלב, משהו הכי טוב בעולם, מדישה מפרשים אומרים סלב, אבל הוא אומר לו, ומביא את הירושלמי, קח ותאכל, נותן לו את הכי טוב, והוא מיליונר נותן לו, אבל הוא אומר, זקן, כך ויכול, כך אומר לאבא שלו. ויש מתחינוב באר-חיים, ומחוניות הבאה, שלקחו את האבא לעבודת המלך, אז הוא אומר, תחליף אותי, ואני מוכן להתבזות אצל המלך, יותר קשה, אני הולך שמה, ומתחינוב באר-חיים, הבן עובד במקום האבא, אבל הוא יכול ללמוד הבא. מה היסוד, ולכן אמרתי מקודם, תשימו לב, זה הרמב״ם בהלכות גם כן. הרמב״ם אומר ככה, ב... דקה, דקה. רק דקה אחת, בדיוק כשצריך נעלם. הנה. הנה מצאתי. ולא על ה... אומר כך רמב״ם, סוף פרק ה' בהלכות ממרים, ולא על ההקהיה ועל הכלה בלבד הקפידה התורה, אלא אף על הביזיון שכל המבזה אביו או אמו, אפילו בדברים, אפילו ברמיזה, הרי זה בכלל ארור מפי הגבוהה, שנאמר ארור מקלב ואמו. הרי הוא אומר, עין תלעג לאב ותבוז בקעת אם, מה כתוב עליו? זה הפסוק. כתוב במשלי, עיקרוה, עורבי נחל והכו אותו בני נשר. אומר הרמב״ם חריף, ותראו פה, תיכף נקרא את החרדים, החרדים אומר יותר מזה. פה כתוב ברמב״ם ככה, ולא על ההקהיה והכלה בלבד הקפידה התורה, אלא על אף הביזיון, שכל המבזה אפילו בדברים, אפילו ברמיזה, הרי זה ארור מפי הגבוהה. ומוסיף אחרי עדים בספר חרדים, הוא מביא את זה, וככה חיי אדם מביא את זה להלכת הסיפור. תיכף נסביר גם את הסיפור. כתוב בפסוק, ועל המבזה אביו ואמו בלבו, בלבו, מחדש אחרי עדים, בפרק ט', המבזה אביו ואמו בלבו, גם בלבו, לא רק בדברים או ברמיזה. הרבה פעמים זה אכן אמר, אתה מתווכח, אתה מזלזל, הוא אומר, זה צחוק על אמא או על אבא. ארור, מקלה אביו, שפריוניות כללי לשון ביזיון, ויש לך עם ביזיון בלב, דכתיב וטיבז לו בלבה. אצל מי זה נאמר? אצל מיכל בת שאול. וטיבא תקל גבירתה, בעיני הגר. ועל זה אמר שלמה, היי לתלעג לאב ותבוא לקרעת ים, יקרו ערבי נחל ויאכלו הבני נשר. ומעשיה בימינו בישהו האזן את אביו ואמו, רק שהייתה קלה ובזויה בעיניו, לפי שנישאה לאיש אחרי אמות אביו. כלומר, בלב הוא זלזל בה, כי היא התחתנה עם מישהו אחר. והאיש הזה הלך בדרך ים, ונהרג והושלח לים. מצאו אותו אספת הים, ואין אחת מנקרת שנקראו האורבים. הראה לך בכיבוד האב. אמר עם חריף, מה הסיפור היה שם? זה היהודי, אמא שלו התחתנה, אבא שלו נפטר, אמא שלו התחתנה עם מישהו אחר, פרנס אותה, דאג לה, אבל זלזל בה. בלב, מצאו אותו מת, האורבים ניקרו את אחד בעיניו, אין תלעג לאב ותלעג, עוד פעם, אחרי הפסוק, אין תלעג לאב ותבוז ליקעת אם. מה הנקודה, וזה הכי חריף. הפסוק הזה, אתה רואה, למעשה מה שאחרדי אומר, שמה שכתוב במשלי בפועל, וזה מה אני אומר, לכן אמרתי מקודם. הפסוק, אני אסביר רק מה אגרא מסביר על הפסוק הזה. הפסוק הזה, אז אסביר אגרא, אין תבוז לאב ותלעג ליקעת אם, יקרוה עורבי נחל, יאכלוה בני נשר. אגרא מסביר יסוד גדול, לא קשור, אבל נגיד אותו במילה אחת. הוא אומר ככה, שם הוא מסביר שיש שתי מצוות בתורה, כתוב כבד את אביך ואת אמך, על מנה יארכון ימיך. איזה מצווה עוד נאמר לנו יארכון ימיך? שילוח הקן. הוא אומר, אין תבוז לאב, זה מזלזל בכיבוד האב, יקרת אם, זה שלח, תשלח את האם ואת הבנים תיקח לך. ועל שניהם, על שניהם זה נאמר, מה יסוד אומר הגרא? נסביר רק את הגרפו. כך הוא מסביר גם את הפסוק בעקדה, היתה ידעתי כי יראה לו כמטה. האדם השלם, כל המידות צריכות להיות אצלו, גם רחמנות וגם מחזירות. הוא עושה את דבר ה'. מסביר על העקדה, מה זה היתה ידעתי כי יראה לו כמטה? אמרו אנשים, נכון, אברהם מכניס אורחים, כי הוא נולד עם לב טוב, אבל תגיד לו משהו, כשהוא רוצה להכות את יצחק, אז אתה רואה שהוא עושה הכול מדבר ה'. גם כביכול אכזריות, רחמנות, הכול דבר ה'. זו השלמות של המידות, ולכן שני הדברים על שניהם נאמר יחול עמך. רחמנות, כיבוד אהבה הם הרחמים הכי גדולים, ואכזריות הכי גדולה, זה שילוח הקן, כתוב במדרש, שהציפור אחרי שזורקים אותם מהילדים שלהם מתאבדת, כך כתוב במדרש. זה הכי אכזריות. מי שלועג לאב בכיבוד אב ההם, אז הוא מקבל את העונש, יקרו העורבי נחל, וככה הוא מסביר באמרי נועם, העורבי העורבים שהם אכזריים, הם יענישו את מי שלא רחמן על ההורים שלו, ומי שכביכול רחמן על שילוח הקן ולא משלח את האם, יענישו אותו בני נשר שהם רחמנים, כן, קחתי אתכם על כנפי נשרים, שהנשר מרחם על הילדים שלו, לכן הוא שם אותם פה, והוא יחטוף, הפוך, למעלה הוא שם אותם, אם הוא יחטוף, הוא יחטוף ולא הילדים. כך מסביר רבנו הגרע, זה היסוד. הוא אומר לנו, וזה אני אומר סיכום לכל הנקודה הזאת, ולכן אני אומר לחבר'ה, הזהירות הגדולה, כיבוד אב האם, תכבדו, תכבדו, תכבדו, תשקיעו בזה, אתם הולכים הביתה, מצווה מהתורה הכי גדולה ועיקרית, האחון ימיך, כיבוד אב האם. אבל לא פחות, מורא אב, לכן אני אומר תמיד, תיזהרו, ויכוחים בטח ויכוחים שגורמים בסוף זלזול, והחריפות של החרדים, חריף חריף, שארור מקלה אבי ואמו, הפירוש הוא ביזיון. אתה מבזה אפילו בלב, אפילו אתה, זה מה שאמרתי, אחרי ויכוח, אתה מרגיש כאילו אתה ניצחת, אתה מזלזל באבא ואימא, הם לא מבינים, הם לא יודעים, לא משנה, גם נושאים לא תורניים. אנחנו צריכים לכבד את ההורים לדעת, וזה בדיוק מה שאומר, בסוף בסוף הם מגדלים אותנו, הם מחיים אותנו, כל חיותנו מהם. וכידוע, דברי רבי יוסף, יקום יקמא שכינתא דאתיא, כשמכבד מי שמכבד את ההורים, מכבד את הקדוש ברוך הוא, ומי שמכבד את הקדוש ברוך הוא, מכבד את ההורים. ומי שלא מכבד את ההורים, זה אנחנו רואים בישיבה, אני רואה הרבה פעמים, הבעיות באמונה אחר כך, והרבה פעמים מאדתלשים, זה הרבה פעמים, זה הקרב. אין כיבוד אב ואם, אז גם אין כיבוד קדוש ברוך הוא, והרבה פעמים התיקון הוא לחבר בחזרה את האבא והאימא וכו'. אז אני אומר דבר אחד. עכשיו, על זה הגמרא אומרת, מה קורה, ובזה אני אדבר על הצעצועים קצת, כמה דקות בקצרה, הצעצועים האלו. אני אומר לחבר'ה תמיד בצורה חריפה, ואני אומר לכולם, כיוון שהמחקרים אומרים ש-90% נופלים בצעצועים האלו, בדברים שאסורים לפי ההלכה, במקרה העדין, אני לא מדבר על חריפות, אני לא מדבר על זה שאני ראיתי משפחות שלמות עם חמישה, שישה, שבעה ילדים נהרסות, ומה קרה? האישה גילתה שהבחור מישיבת ההסדר, מהישיבה, נופל בצעצועים ועד הסוף. זה הדבר הראשון, אני אומר, חריף, חריף, חריף. צריך, אפשר להסתדר בלי זה. אנחנו בחורי ישיבות בטח, אני צריך לספר את הסיפור, מה שהיה באמריקה. אתם מכירים את הסיפור באמריקה, פשוט מאוד. היה נדבן, מיליונר, חיתן את הבת שלו לכבוד אוהב תורה, אמר, עשה, מי שיודע 2,000 דף גמרא בעל-פה, קדימה, להסתער, יקבל כך וכך. היו כמה חבר'ה באמריקה, למדו, ידעו, באו להיבחן. בסוף הבחינה הוא ביקש את הפלאפון, שהייתה מספר פלאפון. הוא רצה, אוהבת תורה, הוא עשה את זה, אז הוא אמר שבחגים הוא ישלח להם עוד קצת כמה וכו'. לכולם לא היה פלאפונים. חיו בלי פלאפונים. אפשר ללכות בלי פלאפונים. יש פה בוגרי, יש מקרקעים ביבנה, אני מכיר יהודי, אתם חכם, ראש כולל, אין לו פלאפון. אין לו פלאפון, הוא חי. הוא מנהל כולל, הוא נותן שיעורים בישיבות קטנות ובמקומות אחרים, אין לו פלאפון, חי, הכול טוב. בטח אנחנו בחורי ישיבות שלא מנהלים את העולם, לא צריך את הדברים האלה. גם צריך את הדברים האלה, כשאתה יודע שזה איסורי תורה הכי חמורים, אז תשתמש קצת. אני אומר חריף, היום זה נהיה מכת צפרדעים, הרב שלי קורא לזה, מה זה צפרדעים? יום ולא, לפני מודה אני, מסתכל בצעצועה. בשירותים עם הצעצועה, באמבטיה עם הצעצועה, 24 שעות. בסוף בסוף אתה לא חי. עוד לפני איסורי תורה החמורים, ובית, רציחת הזמן. אנחנו בני תורה, יש לנו אחריות על עם ישראל כולו, יש לך דקה פלויה, תגיד תהילים, למה אתה מסתכל בצעצועה? אפילו משחק משחק שמותר לפי ההלכה. כמה שעות אתה רוצח בזמן, כמה שעות, ואני אומר, שימו לב, כמה שיותר קטנים, יותר חמור, יותר חמור ויותר חמור. והילדים שלנו, ואני רואה את זה כל הזמן בטירוף, לילדים ב-4, 5, 6, 24 שעות עם הצעצוע. לא מדבר כל ה... אנחנו הבאנו לישיבה איזה מישהו חילוני, הסביר לנו על הצעצועים. באמריקה, באנגליה, דימנציה. זאת אומרת, דימנציה זה מחלה של ידיים שכחה, שאצלנו זה קורה, לצערנו, לפעמים בגיל 80-90 וכו', קורה בגיל 18, כי הם חיים בצעצועים יום ולילה, יום ולילה. אנחנו בני תורה, אני אומר לחבר'ה, תילחמו על החיים שלכם, על החיים שלכם, על החיים של הילדים שלכם, על החיים של ההורים שלכם. אני אומר לכולנו, עד הסוף. תזרקו, יש צעצועים כאלו, ואפשר להסתדר. מקסימום, וזה גם יצר רע גדול. אתה נוסע בווייז, אין לך ווייז, יש לך רק ירוקים. כך גדלנו עם ירוקים, כזה שלטים בכל ה... מה קסימום, אתה עוצר, כך שואלים, איפה אתה, איפה המקום פלוני, מקום אלמוני. מפסיד רבע שעה. כמה שעות אתה רוצח בצעצוע הזה, הרווחת רבע שעה. כל דבר, תזכרו כלל, בתורת משה אמת, זה הגית ביומם ולילה, הביטול תורה הכי גדול, וכמובן, אני אומר, כולם מחייכים, כי 90 אחוז, מי זה 90 אחוז? כולם פה 100 אחוז, כמובן. אז גם בישיבה שלי, הם לא באים אלי, הם באים לרמ״מי, מספרים את הסיפורים האמיתיים. אתה רואה כמה החבר'ה נופלים, ואפשר לנצח. גם אותם אנחנו מצילים אחר כך, בעבודה קשה-קשה-קשה. אנשים שנפלו בזה שנים על שנים, אפשר לנצח, תמיד אפשר לנצח, אבל זה קשה. למה להתחיל עם הדברים האלה? תסרקו את הצעצועים, קנו צעצוע כזה, קטן, יותר טוב, וגם פה אני אומר לבית-מדרש, לא מכניס אותו. אני בבוקר הולך לישיבה, חוזר בצהריים, אז יש לי 20 שיחות שלא נענו, ועוד 15 הודעות. מה קרה? הכול טוב, חי. ואני כביכול מנהל את המדינה, כי אם יכול, אני מנהל את המדינה. אני לא מנהל את המדינה. יש לו זמן? מה אתה אומר? מה? זה 40 דקות, רק 40 דקות? טוב, אז אני אומר לכולנו דבר אחד, שתי דקות אני אומר לכולם, בשיא הרצינות אני אומר עכשיו, בשיא הרצינות, ואני מדבר על זה בכל מקום. תסרקו אותם, לא רק תזרקו. אני אומר, הדבר הכי חשוב בחיים, בחיים, זה להיות בכל הדברים האלו. אנחנו בצה״ל יודעים, בקורס קצינים, הייתי מפקד ברבנות, ההגנה הכי טובה, התקפה. במקום שאנחנו, לאחים שלכם, לחברים שלכם, לתלמידים שלכם, למשפחה, תילחמו על זה. הם כולם באים עם צעתו יותר גדול, יותר גדול, ואתה לא מבין כמה כשילים. ואני אומר גם להורים שלכם, תגידו, תורידו שעות, תורידו שעות. נכון, אצלהם זה יותר קשה, אז גם זה בשלבים. תורידו שעות, תורידו שעות, אתם מרוויחים את החיים שלכם. ואני חריף-חריף, בסוף בסוף עם ישראל מנצח. איך אני רואה? הנוער אתנו. המבוגרים תמיד בקרב. למה? בנוער יש תמימות, ישרות, ומנצחים. וגם לדבר עם ההורים בעדינות, אפשר לנצח גם את זה במאה אחוז. אני אומר לכולנו, אנחנו בחורי ישיבות, עלינו עם ישראל קיים, כל אחד מאתנו, גם בישיבה, גם בצבא, בכל מקום. עם ישראל קיים, על התורה. גם במלחמות הללו לא התבלבל, אנחנו גם במלחמה במסירות נפש, גם בישיבה במסירות נפש. ולזכור, ואת זה אני תמיד אומר, וזה עדיין אני מסיים, שתי מלחמות יש לנו כל החיים. שתי מלחמות. מלחמה מול ה'חיזבאלונים' והנוקבות, וננצח אותם, גם את הלבנונים, גם את הרחפנים ננצח, כמובן, עם הקב'-ברוך-הוא. לא מתבלבלים, מנצחים וננצח. ואמרנו את זה גם היום וגם במוצאי שמחת תורה באותו יום. באותו יום אמרנו, אותו דבר, עם ישראל מנצח. יש לנו גם מלחמה רוחנית. ארמי עובד אבי שביקש לעקור את הכול, זה התעצועים וכל התרבות, וגם אותה לנצח. גם שם מסירות נפש, גם פה מסירות נפש. נזכה כולנו, אני אומר לכל החבורה כולה, להמשיך, להגדיל תורה, להפיץ תורה, וגם סור מרע ועשה טוב. סור מרע, זרוק את התעצועים, עשה טוב, תגדיל תורה, תפיץ תורה, ואומר לכולנו, זו האחריות שלנו היום בעם ישראל, כל הישיבות, כל המקומות, כל אחד לפי כוחו ויכולתו. קדימה, להסתער, עוד תורה, עוד אמונה, עוד חסד. סור מרע ועשה טוב, נזכה להגדיל תורה ולהדירה, ננצח גם במלחמה הגשמית, גם במלחמה הרוחנית, ונזכה לבניין ירושלים במהרה בימינו.