כסף עביד אישות - כיצד ומדוע

טוב, צהריים טובים. ביקשו ממני לתת שיר מסכת קידושין, אז זה מה שיש פה לפניכם. נתמקד בנושא אחד שהוא מאוד עקרוני ובסיסי. אני חושב שרוב הדברים, בוודאי רוב המקורות, אמורים להיות ידועים למי שלומד קידושין, לומד או למד וזוכר מה שהוא למד. על כל פנים, יש פה נקודה אחת שאני חושב שהיא די יסודית, וממה שאתה מדבר היום, מצטרפים מאוד הרבה סוגיות אחרות שלא יספיק הזמן לטפל בהן. טוב, עד עכשיו רק דברי הקדמה, עכשיו בואו נצא לדרך. גמרא ידועה מאוד וחשובה מאוד בקידושין עמוד ב', זה פה המקור הראשון בדף לפניכם, ועוד שם ככה, תן רבנן, כיצד בכסף, כגישה לקנית בשלושת בכסף שלה וביאז, כיצד בכסף, נתן לה כסף או שווה כסף, ומה לרד מקודשת לרד מאורסת לרד לאינתו, הרי זו מקודשת. אבל היא שנתנה ואמרה היא, הריני מקודשת לך, הריני מאורסת לך, הריני לך לאינתו, אינה מקודשת. עד כאן יחסית הדברים די פשוטים. יש פה נקודה אחת שלא הוזכרה קודם ולא בהכרח אמורה ידועה למי שלמד את המסכת עד הנקודה הזאת, וזה שיש פה אמירה שמלווה את הקידושין, כיצד הכסף, יכולת להגיד, נתן לה כסף וזהו. כמובן, מתוך הנחה שהנסיבות, ברור שהנסיבות הן נסיבות של קידושין וצריך עדות לקיום הדבר, אבל כפי שהגמרא הזכירה ותזכיר בהמשך לסוגיה, יש הרבה מצבים שזה מובן מאליו. אם חתן וכלה עומדים מתחת לחופה, ויש צלם ויש תזמורת, ויש מנחה ויש רב וכדומה, גם אם הוא לא יגיד עדת מקודשת זה ברור שכוונתו לקידושין או מה שנקרא בגמרא עסוקין באותו עניין. אז כאן הברייתא למרות, הברייתא פה מוסיפה את מוקיב האמירה, שלא רק שיש נתינה יש גם אמירה. כאמור, כרגע נקציב בתור ההלכה, שאמירה, ותכף נראה זאת בראשונים, שאמירה פה מתוארת לפחות כחלק מהליך הקידושין, ולא רק איזשהו גילוי מין איתה או בירור שבאמת צריך לקדש אותה, ולא סתם הוא משוחח איתה בצורה אקראית. ומתוך ההלכה כאמור שיש נסיבות של קידושין, ועומדת אמירה, כיצד בכסף, ניתן לה כסף, ואמר לה, הרי הנקודה שלי, וכדומה, אבל היא שנתנה, אם היא נותנה את הכסף והיא אמרה לו, הרי אתה מקודש לי, או אני מקודשת לדרך, זה כמובן לא מועיל, זה הכלל הבסיסי, כי ייקח איש אישה, ולא שתילקח אישה לאיש. זה כמו האלף-בית של המסכת, האיש מקדש את האישה ולא הפוך. אז ממילא הברייתא פה, בינתיים זה פשיטא דפשיטא. הוא נותן כסף ואומר, את מקודשת, זה מועיל, היא נותנת כסף ואומר, הרי אני מתקדשת, זה לא מועיל, כי אין פה שום דבר שיכול להועיל. אוקיי, עד כאן, כאמור, הכל בסדר. בכל זאת, מתקלוב פאפא, רב פאפא, בכל זאת, למרות שזה נראה כבר נעלב, רב פאפא לא מוצא חן בעיניו הברייתא הזאת, מתקלוב פאפא, תם הדין נתן הוא ואמר הוא, וכאמור, הוא מניח שיש פה שני משתנים, נתינה ואמירה, תם הנתן הוא ואמר הוא, הנתן הוא ואמרה היא, מה אם הוא ייתן והיא תגיד, אינה מקודשת, צריך דווקא שהוא ייתן והוא יגיד, כי כאמור, אלו שני מרכיבי הקידושין, אימא סיפא, היא שתנה לו ואמרה היא לא אהב הקידושין, דהיינו תלתי לרעותה, היא נותנת והיא אומרת, מכירות, הבעיה של רב פאפא היא כזאת, יש פה דיוקים סותרים, ברשע משתמש, צריך תלתי לטבעותה, גם נתינה וגם אמירה של הבעל, לעומת זאת, בסיפא, שזה לא מוריד, יש תאודי לרעותה, מה כשיש חדה לטבעותה וחדה לרעותה, אז זה יש דיוק סותר מהרשע של הסיפא, זה מה שמפריע לרב פאפא. אז עכשיו הוא בא ואומר, דייקתי בואו לקראת סוף הקטע, אלא הכי כאמור, נתן הוא ואמר הוא בשביל אבו קידושין, נתן הוא ואמרה היא, נעשה כמי שתנה היא ואמרה היא ולא בקידושין, דהיינו חייבים את שניהם, גם נתינה וגם אמירה, אם הוא נותן והיא אומרת, נתן הוא ואמרה היא, נעשה כמי שנתנה היא ואמרה היא ולא בקידושין, איבא הייתם איזה ספק. הגמרא הזאת על פניו מוקשית ביותר, לא הקושייה, הקושייה אני מבין, אבל הפתרון, הגמרא באה בתירוץ הראשון שלה, היא אומרת ככה, נתן הוא ואמרה היא, כאילו שהיא נתנה. שעל פניו, על הבית של קידושין, לכאורה, האישה נקנית בשלושה דרכים, מכסף שטר וביער. מה שלכאורה קובע זה הקניין. עכשיו, במקרה הזה פה, הוא נותן והיא אומרת. אז איפה לב העניין? כאילו, לב העסקה בנתינה. כשאני עושה קניין, עיקר הדבר שיוצא את הכסף למוכר בחנות, לא שאני מדבר איתו. אז אם אדם רוצה לקנות קרקע, עיקר, אם הוא קונה בחליפין או הוא קונה בכסף, לב העניין, ומה צריך את העדות? על הקניין, לא על האמירה. זו, ופה באה הגמרא ואומרת, לא. אם היא מדברת, זה כאילו שהיא נותנת. זאת אומרת שהאמירה חשובה לכל הפחות כבר נתינה. זה כמובן חידוש גדול. הוא לא, זה לכאורה לא מתבקש מהדרשה של הגמרא בתחילת המסכת, כי ייקח. מה זה כי ייקח? כי חכה כי חכה משדה עפרון, שזה כסף. נתתי כסף ושדה, קח ממני את הכסף. ולכן, על פניו, זה די מחודש פה. מתוך הגמרא הזאת מסיקים כמה וכמה וכמה ראשונים שהאמירה כנראה משמעותית. כי בעצם כאן, בדפי עמוד ב', מתחדשת תובנה שלא היינו חושבים עליה קודם. ובעצם כאן המסכת פותחת דף חדש. דף שבה האמירה לא פחות חשובה מנתינה. בואו נצא בראשונים. אומר רשי, כל זה מקור ב' פה, נתן הוא דמי לכי ייקח איש. אמרה היא, דמי תיקח אישה לאיש. כי ייקח איש זה בסדר, תיקח אישה לאיש שלא בסדר. אז היה שם עם שווה ערך. הנתינה, מה הבעיה פה? שזה באמת חדא לטבעותא וחדא לרעותא. הנתינה היא טובה מאוד, היא הולכת לפי הפסוק כי ייקח איש אישה, והאמירה לא מתאימה לפסוק. כל זה הגיוני רק מתור הנחה ששקולים הם. יש לי פה שתי מרכיבים, צריך גם לטענה, גם אמירה. אז אם אין, אומר רשי, אנחנו פה בדילמה. הוא, או יותר נכון, לפי התיעוץ הראשון, אם יש לך מרכיב אחד שחסר, אינה מקודשת. נעשה כמי שנתנה היא. נעבור ללישנה, התיעוץ השני לפי רשי, ספיקה. זה כמו מה? זה כמו להגיד בין השמשות. בין השמשות הוא קצת יום, קצת לילה. השמש שקעה, אז זה לילה ולא יום. בצד שני יש עדיין אור, אז זה יום ולא לילה. אז מרכיב אחד של לילה, מרכיב אחד של יום. קוראים לזה ספק. זאת אומרת, כששני כוחות פועלים, כוח אחד מושך לכאן, וכוח השני בכיוון הפוך, אנחנו קוראים לזה ספק. זאת אומרת, ספק זה לא רק חוסר ידע. ספק זה גם כששני כוחות מתנגשים, הם פועלים בכיוונים הפוכים. ממילא זה ספק כי הנתינה מושכת לכיוון אחד ואמירה לכיוון הפוך. כל זה קיוני וסביר רק מתוך הנחה שהאמירה היא חלק משמעותי מהקידושין. אותו דבר עם תות הרשב״א פה. דחי ייקח משמע שכל הליקוחים דהיינו נתינה ואמירה צלויים בו אז מה זה כל הליקוחים? לליקוחים יש שני מוקיבים גם נתינה גם אמירה וממילא כשהיא אומרת אז המרכיב השני חסר. להתבע אותו דבר גם דוודאי אמירה שלו באינן דכתיב כי ייקח איש אישה ואשכיח אישה לאיש. ברור ומובן לו שהמילה לקחת פירושו של דבר חלק מ... הוא קורא גם את האמירה. כי ייקח אז זה לא רק נתתי כסף בשדה כי חכה כי חכה משדה עפרון אלא זה גם כולל את האמירה. כשהתוסטודריד משחרר את זה, התוסטודריד בא וטוען שזה גוף הספק של הגמרא. כי לפני כן תיארתי ספק ששני כוחות מתנגשים. התוסטודריד טוען, הספק שלנו היא מה טיב קידושין. האם טיב קידושין כולל גם נתינה וגם אמירה וממילא אם האישה אומרת זה לא שווה כלום, כי מרכיב אחד קריטי חסר, או שקידושין זה רק נתינה. לדעתו זה גוף הספק של הגמרא. פירוש שיש לומר קידושין דומיה דה סדה שבין אם המוכר אומר לו שדה מכורה לחמם קונה מר סדך מכורה לי קנה אז אני לא צריך אמירה אם אני לומד שקידושין זה קניין כמו סדה לא צריך אמירה כמו שפתחתי כל מי שלך למכולת נותן הכסף לא מוכר ולא עושה טקס של אמירה אז טובה בקידושין או דילמה יש לומר שאני הכי תכתיב כי ייקח איש ואמירה כולה בלקיחה כנ״ל גם במאירי אותו דבר עיקר ספק אם רוצה לומר נתינה נכודה או נתינה ואמירה מה משהו שכי ייקח? אז לדעת הריד והמאירי הגמרא פה מתלבטת בעצם בשאלה הכי בסיסית מה זה כי ייקח? אז למרות שבדף ב' היא שאלה את השאלה הזאת והיא כבר דנה בזה כאן הבריית הזאת פותחת חזית חדשה שאולי כי ייקח זה לא רק נתינת כסף אלא כולה גם אמירה פה אני רוצה להזכיר לכם שהמילה לקיחה בתנ״ך זה הרבה פעמים גם דיבור קח את אהרון אומר רש״י שם ככהו בדברים ואין לי זמן כרגע לעשות את זה אבל אם תסתכלו אחרי זה בדף ב' עמודת ובתוספות הם אכן מעלים את השאלות האלו שכי ייקח יכול להיות גם כן דיבור המילה לקיחה היא רב משמעית יש לה כל מיני משמעויות אז ממילא כי ייקח יכול להיות לא רק לקחת מקח וממכר זה גם יכול להיות לשכנע לקחת מדברים ולכן הדילמה הזאת אוקיי זה בעצם שלב א' כדאי פה להוסיף במאמר מוסגר אם רק את הגמרא הזאת אז היינו באים ואומרים עכשיו באים הרבה אחרונים ואני לא אתחיל לצטט פה מקוץ הזמן באים הרבה אחרונים ואפשר למצוא את זה בכל האחרון שהוא מכבד את עצמו במאה השנים האחרונות דיבור זה חלק מהקידושין וכאמור זה בעצם כתוב פה בראשונים האלו בשפה קצרה של ראשונים אבל זה כתוב פה שדיבור זה מקידושין וכאמור ניתן לעבוד בציטוטים, וזה משכנע. יש בעיה, ואני לא אכנס לזה כאן, יש בעיה שזה העמוד ב, בו עמוד א יש דיוק הפוך, בו עמוד א משתמע שרק צריך להיות משוכנע שרוצים קידושין, אבל לא צריך הדיבוק של עצמו. טוב, יש, כאמור, ראשונים דנים בכך, אחרונים דנים בכך, יש הרבה דיונים. לצורך החישוב כרגע, אני מתמקד בבחירות עמוד ב. איך מיושבים את ה' עמוד ב' ועמוד א', זה צריך לעשות אחר כך, או כשתלמדו קידושין. אבל כרגע נתמקד בתובנה של ה' עמוד ב'. אוקיי, השאלה, עד כאן, כמו שאלה אחת, הצלחנו להראות שאמירה היא משמעותית, או לכל הפחות זה ספק משמעותי בגמרא. עכשיו, שיחד נשים את כל זה בצד. נשאל את השאלה האחרת, השאלה היא לא קושייה. היוצר שני, זה השאלה הכי בסיסית של המסכת. שאלה שכל אחד שואל את עצמו, עד שלא מתרגל ללמוד יותר מדי גמרא, ואז הוא מפסיק לשאול שאלות כאלו. השאלה היא, מה היגיון, או מה האישה נקנית? כי אני מבין מה זה לקנות שדה, אני מבין מה זה לקנות כיסא, אבל מה המשמעות של קניין וקידושין? זה גם אם לא קישוב. מה, איזו דקה, אומרת, גם עכשיו, אני לא אכנס כאן כרגע, ושוב, אנחנו פה על שעון חול מתקתק חזק, לא כמו שטראמפ, אני אדבר, כרגע אני לא אכנס לכל הדיונים, מה זה בדיוק קניין. אז יש ביטויים חריפים בראשונים, שזאת אומרת קניין ממש, כשרו וחמו ויש ביטויים מעודנים, שזה קניין מיוחד, אבל איך שלא נסתכל על זה, קניין בסוף אומר איזושהי שליטה, זה דבר שקניין לי אומר שאני שולט. או ביט אחרת, מה בכלל המשמעות של כסף לנישואין? אם מישהו יבוא ויביט אחרת, נישואין, על פניו, לא צריך להיות דבר ממוסחר. צריך להיות, ודבק באשתו, ואהבה, ואחבה, ושלום ורעות וכולי. טוב, זה כבר השאלה היסודית. יש מהלך אחד, ואני כרגע רק אזכיר אותו בתמצית, כי שוב אנחנו רוצים להתקדם הלאה. מלך אחד, זה בעצם הולך בכיוון של רב חיים מבריסק. המהלך של רב חיים פחות או יותר טען היה המהלך הבא, שבנקודה הזאת יש חלוקת עבודה בין קידושין לנישואין. כל אהבה ואחווה ושלום ורעות וכל הרומנטיקה והדבק באשתו, כל זה נישואין. ונישואין לדעתו הוא לא פעולה משפטית. יש, זאת אומרת, זה יסוד חשוב ודורש לא מעט זמן להרחיב בו. בתמצית העניין, רב חיים טען שנישואין אינם פעולה משפטית, לא פעולה פורמלית. אלא אם הם מתנהגים כמו זוג נשוי, הם זוג נשוי. אז למשל, הוא חשב שבקידושין, עכשיו קידושין לעומת זאת זה קניין. קניין זה פעולה משפטית. אם אני אומר, אם אני הולך לחנות ואני נותן 100 שקל למוכר והוא נותן לי תנ״ך, עכשיו, מה הופך את זה לשלי? העובדה, איזשהו משהו משפטי, אין איזה משהו בשטח, העובדה שאני ממשל בקרטיס אשראי ואני מקבל משהו, מבחינה משפטית זה נקרא שלי. זה הייחוס המשפטי נקרא לזה. אז בכלל ניתן ככה, קידושין יוצר קניין. אז לכן צריך עדות לקיום הדבר, ולכן קטן לא יכול לקדש, ולכן כן אפשר לקדש על ידי שליח, כי זו לא פעולה אישית, ואפשר לקדש על תנאי וכולי. בנישואין כל זה לא קיים. בנישואין אי אפשר על ידי שליח, כי זו מציאות, ובמציאות אני צריך לחוות. אי אפשר על ידי תנאי. כמו למשל, אי אפשר לשחות על ידי תנאי. כאילו ברגע שבהמה נשחטה היא מותרת. זו מציאות, או היא נבלה או היא שחוטה. זה לא מעמד משפטי. קודשיים אפשר כן, כי בקודשיים זה כבר מעמד, הבמה מתייחסת לאדם וזה לא רק מציאות. אבל כמו שאי אפשר, גם אתה לא יכול לעשות שליח לשחוט, כי ברגע שהוא שוחט, הוא השוחט. אין משמעות לשליחות. הסחיטה לא מתייחסת לשוחט. קיצור, בקידושין רב חיים טוען כך קידושין זה פעם משפטית, נישואין לא. אז לא צריך עדים לדעתו, לא צריך עדות לכיום הדבר, לפי דעת רב חיים לא צריך שני עדים מחוץ לחדר ייחוד, כי חופה לא צריכה עדות, רק קידושין, אי אפשר חופה על ידי שליח, אי אפשר לצנאי, לכאורה קטן יכול לעשות חופה, ועוד ועוד. בצורך העניין הוא מטען שקידושין זה פעולה קניינית, אבל קידושין, לא נישואין. ואז כשאדם מתחתן הוא עושה שני דברים. א', הוא קונה אישה, כי ייקח איש אישה, כי חכה כי חכה משדה עפרון, וזה באמת פעולה משפטית טהורה, ולכן הגמרא לומד את זה קניינים, וקורא לזה אישה נקנית. לעומת זאת, כאשר מדובר בנישואין, אז זה כמובן איזה משהו אישי וכולי. אוקיי, אם נאמר את זה, אז למה כסף מועיל? זה מובן. זה באמת קניין, משתמשים בכסף בקניינים, ולכן זה מועיל. אבל אני רוצה פה לנסות ללכת שלב הלאה, הוא בעצם לא נסות להסתמך רק על הגישה הזאת. כאן שווה לרגע אחד, שווה להתבונן בגמרא לגבי קידושי ביה. תראו את הגמרא, דף, מקור ד'. ובביה מן אהלן, אמר אבא מלכה, אדם מלכה, בעולת בעל, באמת שנעשה לבעל לידי בעילה. עכשיו, לכאורה מדובר שם בניסורים. מדובר שם ביצחק ורבקה, ולא בטוח הפסוק. בכל מקרה, סליחה, הפסוק הוא כי מייצא איש שלכם אישה ובולעת בעל, ומתו גם שניים עם איש שלכם עם האישה והאישה. אוקיי, ויש גם, הביטוי הזה כן מופיע לגבי יצחק ורבקה גם כן. בכל מקרה, על פניו, מדובר בשלב של נישואין. ונמשיך אבל קצת, וזה מה שיותר חשוב. אמר בי זירא לבי אבאו, ועמרי לה רשקי של רבי יוחנן, כי אורה זו ששנה רבי ובעלה כי יקח איש אישה ובעלה מהמת שקנית בביאה, היא מהטעם הווה מלאב דמקדש ועד ארבעיל כמשמעלה. אז בעוד הגמרא, אם הייתי דורש מהפסוק כי קח איש איש אישה ובעלה, אז מה הייתי חושב? צריך גם וגם. כי כך איש אישה זה קניין, ובעלה זה נישואין. עכשיו הייתי אומר שהקידושין, כי מדובר שם על קידושין, הייתי אומר שהקידושין צריך להיות דו-שלבי. כשקידושין, אי אפשר להסתפק בכסף בלבד, הייתי אומר, צריך גם וגם. גם לקדש על ידי כסף וגם על ידי ביאה. זאת אומרת שאישה נקנית בכסף, שתה וביאה יהיה בעצם נקנית בכסף ובביאה, דו-שלבי. ותסתכלו בירושלמי פה, בקור ה, כן הימת ניתין, או בכסף או בשטר ובבייה, הירושלמי רואה צורך לומר לך שזה או-או, כי אם אתה לומד משנה ואתה לא יודע, אתה יכול לקרוא את המשנה, אישה נקנית בכסף, שטר ובייה, פירושו של דבר גם וגם וגם. אז לכן, ויש פה עוד דילמה, אפשר לקרוא את המשפט הזה בצורה הגיונית ביותר, האישה נקנית בכסף פלוס שטר ופלוס בייה, או בכסף פסיק, או בשטר או בבייה, אז מאיזה משתי אלטרנטיבות? אז על כך ירושלמי אומר, כן היא מתנית, אם ככה תלמד את המשנה, או בכסף, בשטר ובבייה, ותני רבי חייא, כן, זה בכלל לא מובן מאליו לירושלמי שזה הפשט, צריך לבסס את זה עם ברייטש רבי חייא, לא עושה דבר בשלושתן, אפילו באחד מהן. עכשיו, מה ההיגיון, מה ההיגיון לומר גם וגם? למשל, יש לנו משנה, בהמשך אותו הפרק, המשנה אומרת שנכסים שיש להם אחריות, נקנים בכסף שטר וחזקה. אז קרקע נקנה בכסף שטר וחזקה. אף אחד לא דורש גם כסף, גם שטר וגם חזקה. או עבדים, משנה בהמשך גם כן, שעבדים נקנים בכסף שטר וחזקה. אז עוזר, עוזר, עוזר. למה נצטרך גם וגם וגם? על פניו, אם אני יכול לבסס קריאה בצורה כזאת, דיינו. אז נקודת המוצא להווה מין הזאת היא שכל דבר נותן מרכיב אחר, שכסף משיג מה שביאה לא משיגה וביאה משיגה מה ששטר לא משיגים ושטר משיג מה שכסף וביאה לא משיגים. כל אחד מהם יכול לתרום מרכיב שאין בשני. ואז הייתי בא ואומר, צריך מרכיב א', מרכיב ב', מרכיב ג', תהיה לך חלקה לקבל אותם, זה ביחד. וכך, זאת אהבה מינה, שכסר יעשה את הקניין, ומה ביאה יעשה? עכשיו, שטר יעשה את המעמד האישי, ולזה אני לא אתייחס כרגע. ומה ביאה יעשה? אז ביאה תעשה את האישות. בעצם שקידושין אמורים להיות גם קניין וגם תחילת אישות. רוצים למשל ביטוי לזה, הרמב״ן שואל מסכת כתובות למה לא מברכים על קידושין? מתוך הנחה שזו מצווה, למה לא מברכים? זה רק כשאתה מצטר בציון, כדי שאתה אישה. אז אומר רמב״ן, עכשיו, יש כל מיני תשובות לשאלה הזאת. תשובתו של הרמב״ן בכתובות דף חטא, יש לנו כלל שלא מברכים על מצווה שאין עשייתה גמר מצוותה. אם יש מצווה שהיא דו-שלבית, אז לדעתו לפחות לא מברכים על השלב הראשון, רק על השלב השני, רק על הגמר המצווה. יש שם פרשנות מסוימת, זה לא מובן אלא בגמרא, אבל זאת עמדתו. ואז הוא אומר, קידושין זה לא עומד בפני עצמו. בניגוד למה שאמרתי קודם בשמו של הרמב״ן, קידושין לא עומד בפני עצמו, זה תחילת נישואין. אז אתה מברך, תברך רק בנישואין כי זה גמר לתהליך, זה תהליך דו-שלבי, א' פלוס ב'. זה בעצם הרעיון שהייתי מצליח גם כסף וגם ביאה. הכסף יעשה את הקניין, והביאה תחילת האישות. תחילת האישות שתגיע לידי גמר בנישואין יעשה את זה קידושי ביאה. אז זה בעצם ההווה אמינא, שאנחנו נצליח שני מרכיבים כי גם אם יש קניין, אבל גם יש צורך שקידושין יהיו תחילת האישות. טוב, עכשיו זה ההווה אמינא. מה קורה למסקנה? זו פרושת מיליון הדולר. האם למסקנה אנחנו יורדים מכל הקונספציה? המסקנה היא, כמו שאמרתי בשמו של הרמב״ם קודם, קידושין זה קניין בלבד. ובשביל קניין דיינו, או כסף, כמו שכסף שתר וחזקה לגבי שדה, אז כסף שתר וביאה, וביאה זה סוג של חזקה, אז אותו דבר יהיה גם פה שזה קניין ותו לא. דברית אחרת, קידושי ביאה הם סוג של קניין. או שנאמר, אמנם הלכה למעשה אנחנו לא מצליחים גם וגם וגם, על במת הקונספציה, הרעיון שקידושין יכולים להיות תחילת אישות, את זה אנחנו מקבלים. אלא מאי? שבהווה אמינא אני חושב שצריך כל מרכיב לקבל ביטוי מעשי. למסקנה, הגמרא מסתפקת באחד. מה היא אומרת? תעשה קניין, כאילו, תעשה קניין, ממילא תקבל גם את המרכיבים האחרים. כאילו, עליך חבל אחרי הדלי. אתה תעשה אחד, וכל השאר כבר יגיעו מאליהם. אז אתה תעשה תחילת אישות, ממילא גם תקבל קניין. תעשה קניין, זה ייצור בסוף תחילת אישות. אבל בעצם יש מודל של קידושין שהם בנויים על תחילת אישות ולא על קניין. וכאמור, המינופו היא לגבי קידושי ביאה. שקידושי ביאה יהיו תחילת אישות, והקידושין יהיו בנויים על קניין פלוס תחילת אישות. אז כאמור, שאלתי מה קורה למסקנה. על רגל אחת התשובה היא, למיטב הבנתי, מחלוקת בבלי ירושלמי. לפי הבבלי, קידושי ביאה הופכים להיות קניין. וכל הדינים, זו גזרה שובה שמופיעה בבבל בכלל במקומות, אית קש הוויות להדאדי. יש היקש בין קידושי כסף, קידושי שטר וקידושי ביאה, וכל הדינים שאמרתי קודם, כמו תנאי וכדומה, הם מבחינת הבבלי נוהגים גם כן בקידושי ביאה. אית קש הוויות להדאדי. בירושלמי לא ככה. יש ירושלמי, מסכת יבמות, שאומר שחור לגבי לבן, שקטן יכול לקדש בביאה מדאורייתא. זאת אומרת שזה לא קניין, כי קטן לא יכול לקנות מדאורייתא, אלא זה תחילת אישות, ולקטן, מציאות של אישות יש גם לקטן. אוקיי, זה כאמור לגבי קידושי ביאה. אבל אני כרגע באת לתת שיעור על קידושי כסף, לא על קידושי ביאה. אז פה אני משתמש בזה רק כאיזשהו רקע. כי מה שראינו, אם אני אסכם את מה שראינו בינתיים, בינתיים ראינו ככה, ראינו שאמירה, לפחות לפי הגמרא בקידוש אינה עמוד ב', הן חלק ממעשה הקידושים. ראינו, או שאלנו מה המשמעות של אמירה בקידושים, הרי זה צריך להיות קניין בלבד, כי כך, כי כך, אז אמרנו, וגם צירפנו תהייה, האם באמת קידושים הם קניין או לא. אז ראינו שיש באמת תפיסה שקידושים אכן קניין ותו לא. אבל ראינו גם מודל שבו לפחות אהבה מן הקידושים אינם רק קניין, הם גם תחת אישות, ולפי ירושלמי, כאמור, המודל הזה כנראה מתקיים גם למסקנה. אוקיי, זה עכשיו, אחרי כל זה, בואו נחזור לסיפור של האמירה. וכאן נפתח בתוספות מעניין, שהוא בעצם משלים את מה שפתחנו ממש בהתחלה. תוספות בקידושים, כן, כאן, סליחה, לפני התוספות, תעלו חזרה למקור ג'. מה שם, אומרת ככה, זה בית המודל בקידושים. מה ישנח לדתניה אישה נקנית ומה ישנתם לדתניה האיש מקדש. הפרק הראשון, מסכת קידושים, פותחת, האישה נקנית. הפרק השני, לעומת זאת, פותח, האיש מקדש. עכשיו, הבעל שואלת, מה ההבדל בין מקדש, בין קידושה לקניין? למה פה אני אומר, האיש מקדש, אני מתאר את הקידושים כקידושים, ולעומת זאת, בפרק הראשון, מתארים לזה כקניין. מה איש נעכה דתנא אישה נקנד, מה שדתנא איש מקדש אומרת הגמרא, היות שהפרק הראשון פותח בכסף שוב לקביין למיתני כסף, וכסף זה קניין, אז לכן אומרים, האישה נקנד בכסף. ומכסף, גם על כריכה כריכה משדה אפרון, אוקיי, וכולי. עכשיו, תראו פה את השורה האחרונה של מקור ג', וניתני הטם, האיש קונה, למה לא, אז נגיד גם ככה, האיש קונה שמה. מיקרא תנא לישנא דאורייתא, ובסוף תנא לישנא דרבנן. אז התורה השתמשת בביטוי כי ייקח, ככה, ככה, לעומת זאת, חז'ל השתמשו בביטוי קידושי. ומאי לישנא דרבנן? דאסלה כולה מכהקדש. הביטוי הזה, דאסלה כולה מכהקדש, יש לו שתי משמעויות. תוספות שמה כבר עומדים על זה, משמעות אחרת יכולה להיות קידושה. משהו קדוש, כמו שאנחנו בדרך כלל ממשיכים בביטויים, מקדש ישראל והזמנים, בית המקדש וכדומה. שיהיה, כאילו מקדש, אמרו ישראל, חופה וקידושין. אבל יש לזה פשוט אחרת, וזה התוספות שמזמירים על זה שם, מקודשת, אומרים תוספות פרשום מיועדת. מיועדת לי, מיוחדת לי, מזומנת לי. בניגוד ל... זה יושב על הפסוק בתורה, אישה כדי אישה היא ההפך, כי בין תיאל הוא הפוך, בדרך כלל הפוך. אני סוכל באבנים, אני מסכן את השדה. אז אותו הדבר מקודשת וקדישה עם הפכים. המקודשת אומרת מיוחדת ומזומנת למישהו ספציפי. אז משום מכירות לפי... עכשיו, תוספות מציעים את זה כשתי הצעות. לי נראה שזה בעצם היינו הך, אבל אין לי זמן לך להסביר את זה. אבל מיועדת ומקודשת זה גם קשור לקדושת... גם לחפצים קדושים. חפצים קדושים הם מיועדים למטרה מסוימת. אבל בכל אופן, מה שיוצא מזה זה כך, יש מקומות שחזר קדומים על קניין, ויש מקומות שמדברים על מיוחדת, מזומנת, בעברית אחרת, אישות. מדברים על זוגיות. לא על קניין, אלא זוגיות. האישה, אני אקנה את זה קניין, האיש מקדש זה מלכות קרות זוגיות. אוקיי, הגמר אומר את זה שמה כהסבר לשוני, סגנוני, למה רבנו הקדוש שינה את העברית שלו. אבל תוספות בדף זין עוד דף, זה מקור ו' פה, תוספות טוענים שהאמירה מגדירה טיב הקידושין. איש לבגמרי זה ספק שקשור לזיקה בין קודשים וקידושין. נראה שכך דקדי קרשי ופירש ללשון מקודשת בשון הקדש. וכדומה בריש פירקין, לפיכך יש לנו כהקדש. מיהו אומר מאורסת, אוכרת מאנו, לישין דלאל, אז זה לא המקשר. תוספות אומרים, ויש עוד שתי תוספותים כאלו במקומות אחרים בש״ס, תוספות אומרים שאם אני אומר הריית מקודשת לי קיבלתי מודל אחד של קידושין, אם היא אומר הריית קנויה לי קיבלתי מודל, הריית מאורסת לי קיבלתי מודל אחר. ושמסלול הקידושין של הריית מקודשת הוא מסלול אחר מריית קנויה לי. הנפקא מינא לא חשוב, הנפקא כרגע לא משנה. אבל הם אומרים אני מקבל הלכות אחרות בלשון קידושין, הריית מקודשת, לעומת הריית קנויה לי. זה כמובן, קודם כל, מצביע על כך שהאמירה היא קריטית. שנית, שמה האמירה יכולה לעשות פה? היא יוצרת קידושים אחרים, קידושים שהריית מקודשת. עכשיו נחזור לגמרא ונחזור אחד לגמרא בדף ה' תראה, אם תחזור לגמרא בדף ה' במקור א', אז הגמרא מדברת שמה ככה נתן הוא ואמר הוא, נתנה היא ואמרה היא, והיא אומרת בסוף, נתן הוא ואמרה היא, כאילו שהיא נתנה. מה שחסר שמה, היא נתנה והוא אמר. למה זה חסר? אז יכול להיות פשיטא, אין מה לדבר בכלל. אם הוא לא נותן את הכסף, כאילו הגמרא מדברת על מקרים, כמו אומרת ככה, אם הוא נתן את הכסף והוא דיבר מצוין. אם היא נתנה את הכסף, זה כבר לא משנה מי דיבר ומי לא דיבר. אז הרי נתנה היא ואמרה היא, לא שווה. גם נתנה היא ואמרה הוא, זה היינו הך. ברגע שאומר נתנה היא, אז אמרתי אין פה כלום. לעומת זאת, נתן הוא ואמרה היא, אז זה המקרה שפתחנו בה, זה המקרה הבעייתי. אבל נתן הוא, נתנה היא ואמרה הוא, אין מה לדבר. אין פה כסף כזה. כל מי שאי פעם הלך לחתונה, אז נכון, הרב תמיד שואל את החתן, קנית בכספך, ברור, אם הוא לא נותן, אין לנו מה לעשות פה. הוא אומר, תוסף עוד לא. תראה, תוסף פה במקור זין. מה שלא הסכם, נתנה היא ואמרה הוא, משום דבר פסיק עליהם, כי יש מקרים שזה כן מועיל. אם נתן הוא ואמרה היא, לפעמים זה יכול להועיל. ופעמים מקודשת ואדם חשוב. הם מתכוונים פה לגמר בהמשך. לגמר בהמשך, שאם אדם מאוד מאוד חשוב הסכים לקבל כסף מאישה, הוא בעצם עשה לה טובה. אם אדם ילך, לא יודע מה, למלך אנגליה, ומלך אנגליה יסכים לקבל מתנה, אז המלך עושה לו טובה יותר גדולה משהוא עושה למלך. אם אני הולך לאיזשהו, אם אני יודע מה, אם הייתי הולך לתת ספר מתנה לגדול הדור, אז יותר משאני עושה לו מתנה, עושה לו טובה, הוא עושה לי טובה. זה גם מה אדם חשוב. עכשיו, מה ההבנה הפשוטה? שהוא נותן לה, אז אם היא נותנת, אם היא הולכת למלך או היא הולכת לאדמו מגור או משהו כזה, ונותנת לו פרוטה אחת, אז הוא עשה לה טובה, הוא נתן לה הנאה ביותר מפרוטה. תמונה בעיתון, עוד כל מיני אזכורים מהמדיה החברתית, הוא נותן לה הרבה יותר שוב, הוא נותן לה שובי, או מחירות, אפשר לקדש בשווי כסף. זה פשט הגמרא. במחירות, אדם חשוב לא מחדש, זה לא מחדש כלום, בחורת קידושין. זה מחדש שדבר כזה הוא נחשב כזה, אבל זה מחדש משהו, אבל זה לא מחדש שאי יוכל לקדש אותו. אבל בואו, הוא מקדש אותו בכסף. וזה מה שהרמב״ן אומר פה. הרמב״ן מצליח את הטוספות והוא משתולל. הוא אומר, מה, מה, מה, זה נתן הוא. טוספות אומרים לא, זה מקרה שנתנה היא. עכשיו, כמובן, כל אחד שיושב פה יכול להגיד לי, זה לא משנה את ההבנה של היסודות של קידושין. טוספות מתכוונים ברמה המעשית. בסוף הברייתא זה אחת במעשה. נכון. אז לכן, מה שאומר פה במשפט הבא, הוא לא הכרחי. אפשר לומר שטוספות לא התכוונו למשהו עמוק יותר. אבל, לאור מה שראינו ומה שתכף נראה, אני מרשה לעצמי לגייס את הטוספות האלה. טוספות אומרים שאם אישה תיתן כסף לאיש, והוא אדם חשוב, והיא אומרת, את מקודשת, אז זה מה זה באמת? נתנה היא ואמרה הוא מקודשת. ולמה מקודשת? כי אמר הוא, כי אמירה זה לב הקידושין. שבעצם הגענו פה, כמובן, אני לא צריך רק לטוס את זה, תכף נראה. הגענו פה בעצם במצב הפוך, שלב הקידושין זה לאו דווקא הכסף, וואו, התחדשתי בדף עמוד ב', שגם אמירה זה חשוב. אלא שהאמירה יכולה להיות עיקר הקידושין. כי צריך כסף שהאמירה תסתובב מסביבה. אבל האמירה יכולה להיות לב הקידושין. לפעמים שנתנה היא, מכירות, הטוספות אומרים, נתנה היא ואמרה הוא מקודשת. איך יכול להיות, הרי איש צריך לקדש אישה? נכון, כי אמר הוא. עכשיו לבוא ולחדד את זה. הפניתי פה מקורות ח' וט' לשני מקורות מאוד מאוד מפורסמים. אין לנו זמן לקרוא בפנים, אני אתמצת בקיצור נמרץ את הסיפור. יש מחלוקת, אחרונים, האם לקנות שדה, די לתת כסף, שדה, קרקע, נקנה בכסף. כסף בשלב החזקה. פסוק מפורש בירמיהו, שדות בכסף יקנו, קרקע נקנית בכסף. עכשיו, כמובן, יש שאלה מתבקשת. אני אתן שקל אחד, אני אקנה את מגדלי אזריאלי? כאילו, איפה השקל ואיפה המגדל? המגדל שווה עשרות מיליונים, השקל הזה שווה שקל. אז יש, פה, בחלוקת באחרונים. התז אומר, המסקנה המתבקשת מדברת בקניין סמלי. אני לא מתיימר, אני נותן שקל וקונה בניין. אני לא מתאמר לשנייה אחת, נאמר שהבניין הזה שווה שקל או שהשקל שווה את הבניין. אני, זו פעולה סמלית. אני יכול לעשות גם מטפחת. בכל זאת קניין חליפין. אני יכול עם המטפחת שלי לקנות בניין. אני יכול גם עם השקל שלי לקנות בניין. אז זה סמלי. זה, הסמל חושב לא ככה. הסמל אומר, עד שאת תיתן את מלוא הסכום, לא תקנה. אם הבניין שווה שקל, קנית. אם הבניין שווה עשר מיליון, עד שאת תיתן עשר מיליון, או תעשה סידורים פיננסיים שייתנו את עשר מיליון, לא קנית. זו עמדת עצמה. עכשיו, באת, אז הוא אומר, יש הוכחה ניצחת. מה ההוכחה הניצחת שלי? שבקידוש שלי נותנים פרוטה. זה לא שווי, אי אפשר בכלל לדבר על מונחים של שווי לגבי בני אדם. אתה מקדש אישה בפרוטה, אז זה מראה לך שמדובר בפעולה סמלית. היא חייבת להיות סמלית, כי אין דמים לבן חורים, אין משמעות בכלל למושג שווי. אז זה חייב להיות סמלי. אז הנה, אז אני קם פה מתוך מקום אותו חטא. לגבי קניין אישה בכסף, נלמד מעפרון, וזה פשוט אישה קונה בתורת דרך נתינה, מה שקראתי פה סמלי, ולא בתורת שווי. אוקיי. הוא כל כך צודק, שצריך להבין מה חושב עצמה. הוא באמת צודק. אז אבני מילואים כותב שהסמך חושב שגם בקידושין זה שווי. אני לא מסוגל לקבל את זה, וגם לא יכול לבוא הביתה להגיד את זה לאשתי. אז לכן, אני חושב שצריך להסביר משהו אחר. הסמך חושב שלא לומדים כי חי כי חם מזדהי הפרוטה. כן, מה ברור שלא לומדים? כן לומדים. הוא אומר ככה, מה שאני לומד משם זה משהו נקודתי ביותר. זה מה שנסביר ב... בסיום. אני לא לומד משם קניין אישה כמו קניין שדה, כי זה לא הגיוני, זה מה שאני שאלתי בהתחלה, לא הגיוני לדבר על קניין אישה. אז מה אני כן לומד משם? אני לומד משם שמעשה קידושין מתבצע על ידי כסף, וזה כל כך מנותק שאתה לא יכול לומר בא ללמד ונמצא ללמד, כמו שהסמך אומר. אתה לא אומר בוא נלמד מקידוש של אופי קניין שדה, אלא אתה אומר רק דבר אחד, שמשתמשים במטבע בתוך חלק מהטקס, אבל בקידוש שעובד בצורה אחת, בקניינים בצורה אחרת. זה מנותק לחלוטין. אז מה כן זה עושה? אז כאן אני רוצה, פה אני רוצה לחזור למה שאמרנו. בעצם, איפה אני חותר? אני חותר לכך שבסיסית האמירה היא מה שקריטית, הכסף הוא בעצם המצה, מ צדיק עין, שעליו אתה יוצא, אומר את האמירה. בואו שנייה אחת נראה את המקורות האחרונים פה. הגמרא שם עוסקת בעייפותות של כדושי כסף, זה ד' עמוד ב', מקור י'. אי כתב רחמנה ויצא חינם אין כסף, אין כסף בשעה זו יש כסף בשעה אחרת, אם הייתי כותב רק ככה, ה' ואמינא היכא דיה ואייה לדידי וקידשתו ה' וקידושי'. כתב רחמנה, כיהי כך. אומרת הגמרא, למה אני חייב ללמוד מכיהי כך, ואני לא יכול להסתפק בויצא חינם אין כסף, שכתוב לגבי אמה עברייה, כי מה כתוב ויצא חינם אין כסף, הייתי אומר שאישה יכולה לקדש בכסף. אישה יתבעה לאיש ומקדשת אותו בכסף. ההגיון הוא הפוך, עם מה מדובר שם? מדובר באמה עברייה. זה ממש קניין. אז מה אהבי של הגמרא? אומר רשי דכיוון דא שמין דכסף עביד אישות, מה לי כסף דידי, מה לי כסף דידה. מה רשי רוצה מאיתנו? זה הגיוני? אם אני מדבר על אישה נקנית, האם זה משנה מי נותן את הכסף? בטח שזה משנה. תשמע, אני אבוא למכולת ואני אגיד למוכר, תן לי שקית חלב, אני לא משנה מי יתן את הכסף, או אני או אתה. כאילו מה לי כסף, כאילו כסף עביד יגיד כסף עביד מקח וממקא? מה לי כסף דידי של הקונה? מה לי כסף דידה של המוכר? הוא יזרוק אותי מכל המדרגות. זה ברור שהקונה צריך לשלם, לא המוכר. מה ההיגיון בלבוא ולומר שהאישה, שכסף עביד אישות, אז ממילא, מה זה משנה מי יהיה שלם? התשובה היא כמובן כסף, רשי אומר בכוונה עביד אישות. הוא לא אומר כסף קונה, הוא אומר כסף עביד אישות. מה הרעיון שלו? שבאמת מה שחשוב ביניהם זה ההסכמה, קירוב הדעת, העסקה. אני אביא לכם דוגמה לכך. בגמרא במציא יש מחלוקת לגבי כיאכל איפין, כלב של קונה, כלב של מקנה. נשאל אותה שאלה, כלב של קונה זה מובן, בואו נעשה החלפות. אני אתן לך חפץ, אתה תחזיר לי חפץ. וזו עדיפים בישראל על הגאולה ועל התמורה. אתה תיתן לי חפץ, אני אתן לך נעל, ואתה תיתן לי חפץ. אתה תיתן את החפץ, כאילו, קירב של מוכר, גם הוא ייתן את הכלי וגם הוא ימסור את החפץ. מה ההיגיון? אז ההיגיון הוא, מה שנקרא, בלשון האחרונים, וזו נקודה שרב חיים הדגיש הרבה, שחליפין זה קניין של גמירות דעת. בשביל גמירות דעת, בסופו של איזה טקס, בשביל לממש את הדעת, כשהדעת תהיה מגובשת ולא אמורפית, צריך איזו פעולה, איזה טקס להצטלם מסביבו. הטקס הוא הרמת הסעודה. אז כשמרימים את המטפחת, יש דרך אגב הגמרא, לא משנה מי מרים. העיקר שיש קונה ומוכר, ועושים טקס. אז יכול להיות קו של קונה, יכול להיות קו של מוכר, כי זה טקסי, זה לא שווי. אלא עושים טקס. ומה הטקס? לבטא את הגמור דעת שלהם. אז ככה, גם פה, ההיגיון של לבוא ולומר שקידושי כסף, לא מה שהעמידת את הכסף. יכול להיות להגיד לרש״י, מה קורה לך? כאילו, איך זה יכול להיות? התשובה היא, הוא מה שחושב שהכסף הוא לא מה שחשוב. מה שחשוב זאת האמירה. ומי שאומר את האמירה הוא המקדש. אלא שצריך שהאמירה תהיה מסביב למה שהוא. מסביב למה? מסביב לכסף. היות שהאמירה צריכה להיות מסביב לכסף, ממילא לא משנה לי כרגע מי ייתן את הכסף. העיקר מלמר את האמירה. זה כמובן עולה בקנה אחד עם התוספות שאומרים לגבי אדם חשוב. לפי התוספות לאדם חשוב זה לא רק בהווה אמינא, זה גם במסקנה. עכשיו, הנה, תראו את הפני אישור. כמו שטמעתי לרשי, גם הפני אישור כבר טמאה עליו. יש לטמוע, דמי הכי טייטין לומר כאן שאישה יכולה לתת כסף קידושין, ויותר לטמוע על רשי דורש חנקה גם בכל הקניינים. אז התשובה היא כמובן, זה לא קניין, זה תחילת אישות. ובעצם, מה שאמרנו קודם לגבי ההווה מנה של קידושי ביאה, זה מה שקוראים בקידושי אמירה. שבגמרא הייתה הווה אמינא, שצריך גם כסף וגם ביאה, אז זה הגמרא דחתה. אבל מה אומר ה' עמוד ב'? לא צריך גם כסף וגם ביאה. כן צריך גם כסף, גם אמירה. עכשיו, רשי חושב שבד' עמוד ב', הגמרא הרחיקה לכת. אני אפילו לא צריך נתינה פלוס אמירה, אלא די באמירה, והכסף הוא כמו המנוף שעליו יושבת האמירה, כי לב הקידושין זה גמורת הדת, או יותר נכון קירוב הדת, ובעצם האהבה ואחווה שנוצרת על ידי האמירה. עוד עכשיו, זה שמע בהרמוד ב', זה בגמריון של רשי. תוספות באמת אומרים את זה, זה היה תוספות דף ז'. רשי רואה את זה מהווה אמינא, ותראו פה את הרשב״א בדף ז', וזה המקום האחרון בעולם. בייכנס לפרטים, אומר שם הרשב״א, עד, שמה צריך כסף? לקיים כוונת המקנה ודעתו. אנו רואים הנאתו, כאילו יש לו ממש להתקיים דעתו. בקיצור הוא אומר, הכסף לא חשוב כשלעצמו, הכסף הוא רק כדי שתתקיים דעתו, מה שאמרנו, המצע שעליו הכסף יושב. ואם נחזור למה שפתחנו בדף ה' עמוד ב', זה הרעיון של אמירה. אז אפשר לומר שצריך גם וגם, גם אמירה וגם נתינה, נתינה זה קניין, אמירה זה אישות. אז כמו שגמרת חושבה שקניין זה צריך ביאה וכסף, זאת אומרת צריך כסף ואמירה. כאמור, בשלב מסוים אפשר אולי לטעון, וזה הרשב״א פה במקור האחרון והתוספות, שהאמירה בעצם זה לב הסיפור והכסף זה רק מה שיושב עליו. או שצריך את שניהם. בכל מקרה, בגלל שקידושין זה לא רק קניין אלא תחילת אישות, אז לכן האמירה היא אהבה ואחווה ושלום ורעות שיוצרת את הקידושין. ורק אומר לכם, באבן העזל יש מהלך די דומה, אין זמן להכיר את זה כרגע, אבל מי שילך להסתכל באבן העזל יכול למצוא דברים די דומים לגבי תפקיד הכסף פה. תודה רבה.