כתובה - מה כתוב בה

טוב, מוריי ורבותיי, אני מבקש לעסוק היום בסוגיה שנדמה לי שהמורכבות שלה היא מורגשת כל פעם שאנשים מגיעים לחופה. יש שלבים בחתונה, בחופה, שהם מאוד מאוד משמחים ומאוד מעירים, לוקחים את החתן לכיסא כלה, לוקחים את החתן לחופה עצמם, מביאים את הכלה, ארבע בבות, הורים מלווים עם נרות, יש כל מיני ניגונים. מאוד מרגש. ואז מגיעה החופה. ואז התרגשות שיא, ברכות, הרי את מקודשת לי, טבעת. בשנים האחרונות נהיה כל מיני הרגלים שבעולם הישיבות היוו אותם מכל מיני אצטדיונים או משהו כזה שמלווים באיזה מין קריאות כאלה ואחרות. ואז מגיעה כתובה. המשפוח, כשהיא מסדרת את הכיבודים, היא שואלת את מי הכלי פחות היא מעדיפה ומי רוצים להתעלל, ונותנים לו את הכבוד המפוקפק לקרוא את הכתובה. עכשיו, כולם יודעים שצריך, אבל זה מיותר, אז בואו נקצץ. מלמעלה, מלמטה, באמצע, קוראים מהר, קוראים בארמית, מתרגם לעברית, כל מיני. למה צריך את זה? מה זה עושה? זה שלב שבו החתן והכלה ככה רגע נרגעים, מסתכלים אחד על השני, לא מאוד מקשיבים, לא בטוח שהם צריכים להקשיב. היחידים שבאירוע הזה, אותו אדם שנבחר להקריא את הכתובה, ובודקים את כישורי היכולת שלו בארמית, ואם בשם עוד משפחה כאלה אשכנזים ארוכים בלי פיסוק, אז גם צריך לתרגל לפני. והעדים, תלוי כל מנהגים, זה חותם לפני, חותם אחרי. אני מבקש היום להחזיר אל הכתובה את התפקיד, את המשמעות, ולגלות איך הכתובה הופכת להיות אולי אחד הצירים המרכזיים ביותר בכל החופה. ואת זה אנחנו ננסה לעשות, קודם כל לפרוס כמה שאלות, וננסה לחבר את הכול למגמה ומטרה אחת. אני מאוד מאוד מקווה שבארבעים דקות האלה אנחנו נצליח, ולא ניתקע, כמו ארבעים אצל האברבנל, רק בשאלות. אז בדרך כלל אני אוהב ששואלים ומקשים, אני לא בטוח שעכשיו זה יאפשר. אז בואו נתקדם ביחד, קודם כל נסקור את הסוגיות ואת השאלות, ומשם נתחיל את הנקודה. אז הגמרא במסכת כתובו בדף י' עמוד א', זה לראשונה אנחנו פוגשים את המחלוקת המפורסמת בשאלת מקור תוקף הכתובה אמר רב נחמן אמר שום ראשון בשמעון אל עזר, החיים תיקנו לבנות ישראל, לבטולה 200 ולאלמנה מנה כלומר חכמים תיקנו לבנות ישראל תקנת חכמים שיהיה כתובה לבטולה 200 ולאלמנה מנה השאלה היא אם חכמים תיקנו כתובה או תיקנו את הסכום שבכתובה. בהמשך הגמרא, אני בכוונה מדלג כדי קוצר הזמן, רב שמר גמליאל אומר כתובת אישה מן התורה. וכך לאורך המסכת, מסכת כתובות, ישנה מחלוקת בשאלת כתובה דאורייתא או כתובת הרבנה. הלכה למעשה רוב ככל הראשונים, הריף, הרמב״ם, הרמב״ן, הגאונים, הראש, הטור ואת יוסף מכריעים שהכתובה היא מידי רבנון. רבנו תם, גברי הזקן בתוספות, אסמג ועוד, סבורים שהכתובה היא יידי אורייתא. מי שמאוד מאוד רוצה להרחיב בסוגיה הזאת יכול ככה לראות את זה מלמעלה בתשובת יביע עומר בחלק ג', קימנו מאני בסימן יב', שם יש הרחבה של כל השיטות. הרמב״ם בהלכות אישות, ככה הוא כותב, צריך לכתוב כתובה קודם בכניסה לחופה, אחר כך יהיה מאותר באשתו, והוא מסכם בסוף, חכמים הם שתקנו כתובה לאישה, כדי שלא תהיה קלה בעיניו להוציאה, על טעמים נדבר תכף. אז המסקנה היא, לכאורה רוב פוסקים כתובה היא דא רבנן. אז זה פשטות, מחלוקת, דאורייתא או דא רבנן, אבל תראו מה כותב בעל האיתור. בעל האיתור, בסדר? מקור מספר שלוש, שמע מינא, דמאן דאמר מן התורה אינה מינה תורה ממש, ומאן דאמר מדברי סופרים אינה מדברי סופרים ממש. מה אומר בעל האיתור? לא, זה לא כזאת נוכחית קיצונית, בעצם הייתי אומר אין מחלוקת באמת, זה לא דאורייתא ממש, זה לא דרבנן ממש. מה הכוונה לא דאורייתא ממש ולא דרבנן ממש? אז מה זה? אינה ממש? מה זה אינה ממש? למה כתוב דאורייתא וכתוב דרבנן? למה הגמרא מעמידה את המילים האלה, אם בסוף אומר בעל האיתור, זה לא הכוונה ברצינות. היה דוד, כן? רבנו דוד פרידמן, מקרלין, בעל שהות של עילת דוד, מאוד מפורסם, לפני כמאה ועשר שנים, בקרלין היה מגדולי התורה, שחבר לתנועת חובבי ציון, חשוב להכיר, דמות מאוד מפורסמת, התשובות שלו שאלה דוד אקונטרס מאוד חשוב בכללי פסיקה וכללי מנהגים, כדאי לראות את זה פעם, יש לו ספר, שלושה חלקים מיד דוד, על הרמב״ם, ההגיש של רבי חיל מיכאל פינס, מי שלמד, איך זה נקרא, ציונות, אני יודע, מחשבת ישראל, ישראל ציונות. אז הוא מסביר מה אומר בעל העיתור, תראו מגור מספר הבא, אבל חוף אוזניים לשמוע דברי בעל העיתור, דבין למד אמר דאורייתא, לאו דאורייתא ממש ובין למד אמר דרבנן, לאו דרבנן ממש, שאף למד אמר דאורייתא, אין זה אלא מנהג קדום בזמן משה רבנו, וקודם לו ליתן לבתולה איזה מוהר, וכן היה המנהג המוהר לבתולה, אבל לא היה לזה שום קצבה, אבל כל אחד היה לפי כבודו. מחילה זה לא כל כך מדויק, כבר העירו הרבה מאוד האחרונים, שהלימוד של הגמרא ממוער הבתולות הוא לימוד מאוד מאוד לא ברור, כי מוער הבתולות, כידוע לכם, בתורה, זה כסף שמי נותנים? למי? למשפחה. למשפחה, לאבא, ופה כתובה זה לאישה בכלל. הדמיון הוא מאוד מאוד מאוד לא ברור, הוא לא... צריך הסבר טוב למה זה נלמד ממוער הבתולות, כי זה כנראה לא אותו דבר. אבל רוצה לומר שמאן דאמר דאורייתא, זה באמת מנהג, רק הסמיכו את זה על דאורייתא. ומאן דאמר מדברי סופרים, גם כן לא מדברי סופרים ממש. אלא כולם דכתובה יש לה עיקר בתורה. מה הכוונה? רוצה לומר שהמנהג קדום יתת לבתולות איזה מוער. והקצבה חכמים הם שנתנו. ומאן דאמר כתובה לאישה דאורייתא והתורח החכמים החמירו בקצבה הזאתה כשל תורה. כל אחד מרגיש שזה לא מאוד מובן העמדה הזאת, אבל גם אם זה נכון, דברי האיתור והיה דוד בהסבר שלו, אז צריך להבין למה הגמרא פרנסה כל כך הרבה דפים וכל כך הרבה מאמרים, תכף נראה דעת רבי מאיר ורבי יהודה, כתובה דאורייתא, כתובה דרבנן, אם בסוף אומרים לנו זה לא רציני, זה לא נכון. אלא חייבים לומר שחשוב לחז״ל ללמד כתובה דאורייתא וכתובה דרבנן, כי יש במילים דרבנן ודאורייתא משהו מאוד מהותי במושג כתובה. לאו דווקא התוקף, כי התוקף, כמו שאומרים בעלי האיתור, כמו שמסביר ירד דוד, זה לא באמת. כלומר, אין מחלוקת שאת העיקר של הדבר הזה, שנותנים כסף בתוך המהלך הזה של נישואים, נותנים כסף בין למשפחה, בין לאישה, למדו מן התורה, רק חז״ל הם זה שתיקנו את הכמות, אז אין מחלוקת באמת. אז למה מעמידים את זה במילים כאלה? כתובה דאורייתא, כתובה דרבנן, זה מפרנס עשרות אם לא מאות שיעורים כלליים. זו גם סיבה טובה למה לכתוב את זה ככה, אבל באמת, למה זה כתוב ככה? זאת שאלה ראשונה שאנחנו, תשימו אותה איפשהו אצלכם בראש, ואנחנו מתקדמים. השאלה הנוספת היא גם קשורה לזה שכתובה דאורייתא דרבנן, בהעמדה של הגמרא, בהמשך כתובות דף נד, על המשנה במקום מספר חמש, אף על פי שאמרו בתולה גובה 200 ואלמנה מנה, אם רצה להוסיף, אפילו 100 מנה יוסיף. רבי יהודה אומר, אם רצה, כותב לבתולה שטר של 200, והיא כותבת, קבלתי ממך מנה. רבי מאיר אומר, כל הפוחת לבתולה 200 ולאלמנה ימנה, הרי זו בעילת זמן. מחלוקת רבי מאיר ורבי יהודה. מה המחלוקת? תהפכו את הדף מקום מספר 6, הגמרא מעמידה את המחלוקת. כסבר רבי יהודה כתובה דרבנן, כלומר ההסבר לדעתו של רבי יהודה במשנה היא כי דעת רבי יהודה היא שכתובה היא דרבנן. מה הסיבה שחיים תקנו כתובה, לא כתוב פה עכשיו, אבל כתוב כתובה דרבנן. במקום מספר 7, בהמשך הסוגיה, אומרת הגמרא, כסבר רבי מאיר, כתובה דאורייתא. כשרבי מאיר אומר, כל הפוחת לבתולה 200, הרי זו בעילת זנות, אומרת הגמרא, ההסבר לזה כי דעת רבי מאיר היא שהכתובה היא דאורייתא. אז אנחנו יודעים שרבי מאיר סומן שכתובה היא דאורייתא ולכן צריך לא לפחות ממאתיים ורבי מאיר מסביר שמי שעושה כך פחות ממאתיים הרי זה בעילת זנות. בדעת רבי יהודה שאומר שכתובה היא דרבנן מה הסיבה? אז הגמרא כבר אמרה בכמה מקומות במקום מספר 8 הבאתי את הגמרא בעדף יא שכתובה היינו תמה שלא תהא קלה בעיניו להוציאה. יש עוד כמה הסברים שלא תהא קלה בעיניו להוציאה. אז אני מסכם שיש לנו צורך להבין מחלוקת בין רבי מאיר לרבי יהודה ולהבין לא רק את ההבדל בין כתובה דרבנן דאור הייתה להבדל בין דעת רבי מאיר שהרי זו בעילת זנות לדעת רבי יהודה שסיבת הכתובה היא שלא תהיה קלה ועיניו להוציאה. עד כאן עוד שאלה. איזה סיבת הכתובה או סיבת העמלים גם מתי? זה גם לא ברור האם זה בגלל הסכום או עצם הכתובה? בסדר? זו שאלה. נשאיר את זה רגע בצריכים. אני קופץ למקום מספר 10 אמרנו שכידוע בכל כתובה בכל קהילה בישראל מהלך החופה קוראים את הכתובה. למה קוראים את הכתובה מי יודע? מה? שיהיה הפסק. יהיה הפסק. זאת אומרת שבאמת אין סיבה אמיתית לקרוא את הכתובה רק צריך לעשות הפסק. למה צריך לעשות הפסק? בין ברכות הקידושין לנישואין, נכון? כי מברכים ברורי פרי הגבן, ברורי פרי הגבן, צריך הפסק. זאת אומרת באמת באמת מה מסתתר כאילו מה טמון באמירה הזאתי? שצריך לחפש עכשיו איזושהי הפסקה. אז מצאו לקרוא את הכתובה. כך כתוב במקום מספר 10 בשולחן ערוך ברכת האירוסים וברכת החתנים אומרים אותה על שני כוסות, אפילו מקדם בשעת החופה, ונוהגים להפסיק ביניהם בקריאת הכתובה. אומר ערוך השולחן, אצלנו שמקדשה בשעת החופה צריך שני כוסות, אחת ברכת אירוסים ואחת ברכת נישואין. ואחים ברורי פרי הגבן על כל כוס בפני עצמו, דן להם שייכות זו לזו. ועוד מפסיקים בהקידושין שהחתן מקדשה אחר ברכת האירוסים, ורשי זל הנהיג לקרוא את הכתובה אחר הקידושין, כיחד אליהו היא הפסק גדול בין ברכת האירוסים לברכת הנישואין, וכן לבנות פשוט אצלנו. מה כותב ברוך השולחן? באמת באמת לא צריך לקרוא כתובה, למה? כי יש הפסק. מה ההפסק? החתן מקדש עם הטבעת. אז יש הפסק. אבל אנחנו לא רוצים שיהיה הפסק, ירצוי הפסק גדול, תקיעה גדולה. אז תסלסל, הרי את מקודשת לי, תבקש מהחבר'ה לשיר עוד שיר, שזה לקרוא כתובה. אבל כך כתוב. אבל יש עוד כמה הסברים. ונראה אותם, ונראה איך אנחנו תופסים אותם. הסבר נוסף, רמוז בדברי הרמה במקום מספר 12. נקדים ונאמר, זו דעת המהרה מינס בתשובה, שכותב שהסיבה לקרוא את הכתובה היא כי כדי שהעדים ידעו על מה הם חותמים. יכול להיות שנייה חותמים מהעדים. מן הראוי שידעו על מה הם חותמים. לקרוא את האותיות הקטנות, אז צריך לקרוא. ולכן באמת, מי שמדקדק בהלכה, אז בכתובה, במקביל יש כתובה ויש העתק כתובה. דיון לפני עצמו, לא ניכנס לזה עכשיו. נותן לעדים לא להקשיב, אלא ממש לראות, קחו את העתק כתובה. אבל אומר הרמה, מקום מספר 12, ויש, וכן שיש עדים החותמים, חותמים על הכתובות שקראו את הכתובה. אבל בשם לא שמעו הקריאה, פפיד דלא שפיר עבדי, אין לשנות מן הגם של להוציא לעז על כתובות ראשונות האור זרוע. זאת אומרת, באמת, ככה מבין המערמינץ, שהסיבה לקרוא את הכתובה זה כדי שהעדים ישמעו ועידונאים חותמים. אבל הוא גם מודע לזה כבר בתקופת האור זרוע, הוא יצחק מווילנה, שמה קורה? שאפילו העדים לא הקשיבו. הוא אומר, וזה לא נורא. ברור. מה זה לא נורא? לחתום בלי לדעת מה חותמים, כן. רגע, אנחנו נצבור את השאלות רגע. אתה צודק, תכף נכנס לזה. אז זה, אבל זה עוד הסבר למה קוראים את הכתובה. ולכן, אני לא יודע, בדף צריכים במקום מספר 13, בשו״ת שיבת ציון, שיבת ציון זה רב שמואל לנדאו. הבן שלא נולדה ביהודה. רב יחזקאל ידעו. הוא כותב ככה, ומה שנוהגים לקרוא את הכתובה תחת החופה זה מנהג בעלמא. מה זאת אומרת מנהג בעלמא? בעברית שלנו? אין סיבה. אבל הוא אומר, מה הסיבה? להודיע לחתן חיובי בעל לאשתו. זאת אומרת, לא שהעדים ידעו, שהחתן ידע על מה הוא חותם. וגם כדי להפסיק בין הכוסות עם ברכות אירוסים וברכות חתנים. מה שכתב הרמר. ולכן נוהגים פה וכולי, מנהג. אז אנחנו רואים כבר אצל בנו של הנולדה ביהודה, שאומר זה מנהג בעלמא, אבל הסיבה היא להודיע לחתן את חיובים. ראינו במערמינס להודיע לעדים. ראינו ברש״י, ברמ״ה, להפסיק הפסק גדול בין החלקים. ולכן אומר המעידים על המהריל, גדול פוסקי מנהגי אשכנז, מקום מספר 14, ואז קרא לשני עדים אחרים להעיד על הכתובה והתנאים, ולא היה מקפיד לקרוא לה הכתובה ולא התנאים. לא הקפיד לקרוא. אז לא צריך לקרוא. ובאמת, תראו מה כותב עמילה דווהילול, הרב יצחק הרשקוביץ, אוהב בניו יורק, אני לא בטוח שהוא עדיין חי. העולה מדברנו, יש לו מאמר ארוך על קריאת הכתובה, שקריאת הכתובה היא לשום טעם. הרגע קרנו כמה טעמים, נכון? הוא אומר אין שום טעם. למה? תכף נסביר. דא קוון דפסקין כי רבנו טעם לא בא אין הפסק, יא ובא אין הפסק, לא היה קריאת הכתובה מועילה כלום. הוא אומר, למה אתה חושב שקריאת הכתובה כדי שיהיה הפסק בין הנישואין לקידושין? אבל זה מאותו עניין. אז זה לא מהווה הפסק. אז זה לא סיבה. אם כן, בנידון עידן הוא כותב, קוון דבאמת לא אביא ברכה שאינה צריכה, ממילא גם לא צריך הפסק כי זו לא ברכה שאינה צריכה, אלא נהגו כך, מיוטו ותקרא רע. במקום טרחה, כלומר, כשיש טרחה דציבורה, אתם מכירים פעם שקריאת הכתובה זה לא טרחה דציבורה? במקום טרחה דציבורה שפיר הוא לבטלו. זה טרחת ציבורה עדיף. ושמעתי, הוא מוסיף, שיש מנהגים באשכנז שהדורש, כנראה העורך, החופה, אומר דברי כיבושי לפני החתן והכלה, בין ברכת הגירושין לנישואין, ואין קוראים בכתובה. ויפה נוהגים, כן, ואין ערער עליהם בזה. הוא אומר, אתה רוצה הפסק? תעשה הפסק יעיל. תן שיחה, תן דרושת. כבר יושבים כבר כולם, הם אחרי הבופה, תן להם כשיאכלו את המזון, יש מנה ראשונה. תעשה אתנחתא מוזיקלית, תן שיחה, למה לקרוא כתובה? זה המסקנות. ועדיין אנחנו קוראים כתובה. אני תכף ארצה לטעון שמאוד קריטי לקרוא את הכתובה. אבל נחזור לשאלות ששאלנו, אז באמת שאל נכון פה איך קוראים לך? יאיר. יאיר. ומה עם אלה שחותמים לפני? אז לא צריך להקריא, הם חותמים כבר לפני. למאן דאמר שמקריאים בשביל שהעדים, הם כבר היו בסיפור הזה. אני אשאל יותר מזה. לפי כל השיטות האלה שהחתן צריך לדעת, שהעדים צריכים לדעת, שיקרא את זה בעצמו, או אני רוצה לשאול אתכם על הלשון. לא, עדיף לקרוא בעברית? אם צריך בשביל לדעת על מה חותמים, צריך לדעת בעברית? נו, וכשעוד היה נפוץ... שהיה נפוץ בארמית, נו. אז בדיוק מה שאתה אומר, זה שיטתך. למה כתבו בארמית? כי אנשים הבינו, היום לא מבינים, אז מה זה נהיה כמו... מנהג בעלמא. מנהג בעלמא, זה נשמע רע מאוד. אז אולי נשנה לאנגלית. אז באמת, אני אומר במה מוסגרת, צריך לדעת שהיו כאלה שנהגו כך, בעיקר בחוץ לארץ, יש כמה ספרי מנהגים שככה אומרים, אבל אומר הרב רטה בשו״ת כל מבשר, גם מגדולי גדולי תלמידי החכמים של הציבור הדתי-לאומי הציוני בקום המדינה, מפורסם התשובות שלו לעניינים העצמאות, על דבר ההצעה לתרגם בשעת נישואים את נוסח הכתובה מארמית לעברית. הוא היה חבר הרבנות הראשית, וכבר אז הייתה הצעה כזאת. נשלח עליי את הרבנות הראשית העתק של נוסח התרגום העברי שהציע הרב השואל. מטרשתי לכבוד דעתי בעניין זה. בעניין המכתב הגיעה אני בעת שלא הייתי בשלמות הבריאות ולא יכולתי להשיב על אתר. בינתיים נבד המכתב עם הנוסח רצוף בתוכו, וחיפשתי הרבה ולא מצאתי. ואיימים ישיבו עכשיו רק על פי מה שנקלט בזיכרוני מקריאת המכתב בשעתו בעברה בעלמה. למה אני קורא את כל המילים האלה? כי צריך לדעת, יש טענה הרבה פעמים שנשמעת שבציבור הדתי-לאומי אין את המדחמים, אין אנשים גדולים, אז צריך לדעת שהרב ראתק, קול מבשר, היה גאון עצום שקול רז לו הניס לי. אני ייצרתי פה את המכתב, הוא כותב, מה הוא כותב? הייתי חולה, עברתי על המכתב, עכשיו נאבד ממני. אז אני רק אכתוב לך הערות מהזיכרון. ואז הוא כותב מהזיכרון, כל הטעויות שהוא ראה בתרגום בעברית לזה. לא יודע כמה זמן עבר מאז, הוא היה חולה, הוא בעברה בעלמא. והגאון הזה, תמיד חכם העצום הזה, הוא כותב שחברך שהחיינו ביום העצמאות, והיה לי בברכה בוודאי. אז חשוב להכיר את התשובות האלה. ואז הוא פורס משנה שלמה, אמרתי, קיצרתי לכם את הכול, ואז הוא אומר, ראיתי שם עוד פגמים ושגיאות, ולכן שנאבד ממני, יכתב איני זוכה בבירור ולא אדון עליהם. השלוש דוגמאות הללו, ויתר, ביחוד השלישית, מספיקות לומר, קלך מדרך זו בנוכח בנוסח הארמי המקובל עלינו שקבעו רבותינו הקדמונים, והם דקדקו יפה יפה. בפרט אחרי שהדאטה הקונסרבטיבית, הרפורמים באמריקה החילו זו לא נכונה לתיקון הכתובה, לעקור את הנוסח הישר ניגר. אז הוא אומר, למה לא לעשות את זה? הוא אומר, כי התרגום לא מספיק טוב. במחילה, תתרגם יותר טוב. תתרגם יותר טוב. תעבוד קשה, תצליח. אני ארצה לטעון שחייבים לקרוא בארמית, ולא מהסיבות האלה. ובאמת, צריך לדעת, יש היום הרבה מאוד נוסחים בכתובות, והיה איזה ניסיון לעשות איזה נוסח מאוחד, זה לא צלח. אנשים עבדו על זה הרבה מאוד, וכנראה יש סיבה, ואני חושב שצריך לשמר את הנוסח הארמי, תכף אני אסביר גם למה. בעקרות משה, בתשובה של ריבו של פיינשטיין, במקום מספר ה-17, הוא כותב לחתן שלו, הרב משה טנדלר, שהרבה מאוד מהפסקים שרמור פיינשטיין זכינו בזכותו, על כתיבת שטר באנגלית שבו מתרגמים תנאי הכתובה, אז הוא אומר, הנה בדבר כתיבת שטר באנגלית שבו מתרגמים תנאי הכתובה בערי אשתו, שבתנאי הכתובה נוגן בתור וזור וכולי, אז הוא אומר, הנה, ראוי ונכון, הנה, כך לכתחילה, ואין שום פקפוק לצרף שטר זה אנגלית לכתובה הרגילה. הוא אומר, כן, תשאיר את הכתובה הרגילה, זה ודאי צריך להשאיר. רק מה, בגלל שאתה מחוץ לארץ, יש ערכאות, בתי משפט, והם לא דוברים... אז שיחתמו גם על כתובה באנגלית, אבל ודאי צריך להשאיר את הארמית. אז אני רגע רוצה לסכם, אני ספרתי שש שאלות, ולהתחיל לענות את התשובה. שאלנו, מה המשמעות להגיד שכתובה דאורייתא או דרבנן, אם בסוף, לפי ועל האיתור וכל ההסבר, זה לא זה ולא זה. מה אפשר ללמוד מההבדל של הטעמים שלא תהיה קלה בעיניו להוציאה, או הרי זו בילת זנות. שלוש, מה היחס בין מחלוקת רבי מאיר ורבי יהודה, העובדה שזה רבי מאיר וזה רבי יהודה. ארבע, זה למה קוראים את הכתובה בחופה, ולמה דווקא בארמית. חמש, או השש, השאלה השישית, היא לא שאלה בעצם, אני רוצה דרכה לפתוח את כל הסוגיה, את כל הדיון, יש לנו בערך חמש עשרה דקות, ותרשו לי לחגור חגורות, להחתים דרכון ובסדר? לפרוס כנפיים. אז במקום מספר תשע יש גמרא ירושלמי, שאני חושב שכל לומד מסכת כתובות חייב להכיר כשיעור פתיחה לכתובות. אבל זה בירושלמי, אז לא מגיעים לזה תמיד, וגם אחרי שפותחים ירושלמי לא כל כך מבינים מה כתוב. אז בואו נעשה ביחד. ירושלמי, מקום מספר תשע, מסכת כתובות, פרק ה' הלכה א', ממש בתחילת הפרק, על המשנה שאומרת אף פי שאמרו בתולה גובה 200 על מענה מניה, אם רצה להוסיף ובינומיה יוסיף, שואלת הגמרא במה הוא מתחייב לה? לא כן רבי יוחנן ורבי שימון בנק השתרוויון אמרין, הכותב שתרחוב על חברו בחזקת שהוא חייב לו, נמצא שאינו חייב לו, אינו חייב ליתן לו. אני אסביר את לשון הגמרא, את השאלה של הגמרא. אומרת הגמרא, המשנה אומרת שאף פי שאמרו שבתולה גובה 200, אדם יכול להוסיף מה שהוא רוצה, תוספת כתובה. שואלת הגמרא, מה התוקף ההלכתי של תוספת כתובה? מה עומד בבסיס השאלה? כשאדם מתחייב למישהו משהו, הנחת המוצא היא שהוא מקבל תמורת ההתחייבות משהו, יש משא ומתן, אתה נותן לי משהו, אני נותן לך משהו. אתה מתחייב עכשיו בתוספת. 200 שקבעו חזל, זו התחייבות שחזל חייבו אותך. זה הטופס המטבע, אתה חייב. עכשיו אתה רוצה לתת עוד כסף, כן, ועוד נוסיף לה מדילי מה שנקרא בכתובות עד שנמצא וכולי. על מה אתה מוסיף? מה אתה מקבל? אם אתה לא מקבל כלום, אז אין שטר התחייבות. שואלת הגמרא בעצם, על זה שהבעל בכתובה מתחייב, מה הוא, בשביל מה הוא מתחייב? מה הוא מקבל? עונה הגמרא ארבע תשובות. שלוש תשובות היא דוחה, ותשובה אחת נשארת למסקנה. בואו נראה את התשובות. אומרת הגמרא, רוצה הוא ליתן כמה, ולהיכרות חתנו של פלוני. זאת אומרת, הבעל אומר, תשמע, האישה הזאת, הבחורה הזאת, היא הבת של כל אחד לפי תר גדילי, הרב פלוני, המקובל פלוני, הטייס פלוני, כל אחד לפי חלומותיו שלו. מה שהוא לא הצליח, הוא רוצה דרך, והאדם אומר, שווה לי לתת לה עוד כסף, רק להיות, לפרגן, להראות שאני שמח להיות במשפוחת. מה הוא מקבל תמורת התוספת? את ההצטרפות שלו למשפחה. איחוס, כן, לחותן שלו, למחותן, שהוא יכול ללכת איתו, להגיד, אני, וכולי. כן, עד כאן. תיאורים, כן. אומרת הגמרא, עד כדון בשפסק מן האירוסין, פסק מן הנישואין, מה? כלומר, זה יהיה נכון אם זה כתובה מן האירוסין, לפני שהוא כבר נקשר למשפחה. אבל בין האירוסין לנישואין, הוא כבר קשור למשפחה, אז הוא לא קיבל שום דבר, כי זה כבר קרה. נדחה התירוץ הזה. אומרת הגמרא ניסיון נוסף, רוצה הוא ניתן לה בתשמישה שהוא ערב. כלומר, הוא מוכן לשלם תוספת כתובה תמורת המציאות הגופנית שהוא נכנס אליה עכשיו, המציאות של תשמיש, של חיים משותפים, גופניים ביחד. אומרת הגמרא, עד כדון שבעל, לא בעל מה? זאת אומרת, אם הוא נת... קודם כל בעל, ואז הוא כתב את הכתובה, אני יכול להבין, אבל אחרי שהוא בעל, אז כבר זהו. אז זה גם נדחה. אומרת הגמרא, ניסיון שלישי, רוצה הוא ליתן כמה לקניינו שאוסיף. כלומר, כשהוא מתחתן, האישה מביאה מהבית, נדוניה, מביאה כל מיני דברים. אז הוא מקבל, הרכוש שלו מתרבה. אחרי שהוא מתחתן, הרכוש שלו מפחד, אבל זה לא סיפרנו. קודם כל הוא מקבל דברים. אחר כך, כן? אז על זה הוא מתחייב. אומרת הגמרא, אותו דבר, פסק מן האירוסין, פסק מן הנישואין מהו. כלומר, זה רק אם הכתובה היא לפני האירוסין. טוב. ולכן אומרת הגמרא, ויקרות ראשון פוליטי והוא בראוי, ותשמיש שאין בו קניין, לא אוסיף מכאן, ומחוצה הוא ליתן כמה ולא תחזור בה. מסקנת הגמרא, על מה הוא מוסיף תוספת כתובה, כדי שהיא תתרצה ולא תתחרט מלהתחתן איתה. זו מסקנת הגמרא. עכשיו, זה נראה איזה פלפול כזה של, טוב, נעשה ככה, נעשה ככה, נעשה ככה. אבל אנחנו יודעים שדברי חז'ל עמוקים מניים, וצריך לנסות להיכנס לעומק הסוגיה ולהבין מה כתוב פה. מוריי ורבותיי, יש פה בעצם שאלה יסודית מאוד, למה אנשים מתחתנים? למה אנשים מתחתנים? מה הוא מרוויח מזה? וחז'ל מציעים ארבע הצעות. שלוש מתוכן נדחות, אבל כמו שאנחנו יודעים ומקובלנו, הבא השם טוב הקדוש ועוד למעלה בקודש, אין הצעה ואין הווהאמינא שכתובה בחז'ל שאין לה בסוף קיום במציאות. אז אולי נדחית פה, אבל היא נשארת. ולכן כל הארבעה הרגליים האלה מעמידות את הבית היהודי. הצעה ראשונה, שהיא האיחוס של האדם, ההתחתנות שלו במשפחה. יש פה אמירה מאוד מאוד חשובה, אני רוצה להגיד, לא יודע פה מי נשוי ומי עוד לא נשוי, ובעזרת השם, שאני מקווה שזה יעשה לכם חשק, יש איזו אמירה, לא מתחתנים משפחה. אותו אחד שנשוי, וכל הנשויים יכולים להגיד את זה, וגם חיתנתי כמה ילדים, ברוך השם, מתחתנים משפחה. אני לא אומר את זה להפחיד, אבל מתחתנים משפחה. מי שחושב שהוא יתחתן עם מישהי ויגורו באיזה גבעה, בלי חשמל, בלי מים, בלי טלפון, ישאבו מים מהבאר, ומי שירצה לבוא, לפגוש אותה, לפגוש אותם, אז זה כדאי שיעשה הדרכת חתנים יותר רצינית באיזה ישיבה שהוא לא לומד. מתחתנים משפחה, בוודאי שמתחתנים משפחה. זה דבר ראשון, זו אמירה מאוד מאוד חשובה. אבל לא רק כי מתחתנים משפחה ותראה לאן אתה נכנס ומה יהיה, אלא מתחתנים משפחה במובן הזה, שבעומק אשתך לעתיד, היא תבנית נוף משפחתה. גם אתם, לא משנה מה אתם חושבים, אתם תוצר של מה שאתם גדלים איתו, מה שאתם סופגים, לא רק הגנטיקה. ולכן בוודאי שמתחתנים משפחה, בוודאי שזה נכון שהחתן רוצה להוסיף תוספת כתובה, כי הוא שמח עם משפחה שהוא מתחתן איתה. זו עוד אמירה, ואני מרשה לעצמי, כי אני מדבר עם חבר'ה צעירים, הרבה פעמים אני רואה תופעות שחתנים מגיעים לא חתנים שניים, החתנים מגיעים לבתים ונניח שהמשפחה היא מוצאה ממקום מסוים והחתן ממקום אחר, והם מגיעים לשבת, והחתן הולך בערב שבת להתפלל לבית כנסת אחר, כי הנוסח שלו הוא שם. זה איום ונורא, איום ונורא. זה כאילו מתחתנים משפחה, יש ערך כזה, וזה חלק מהעניין. שהמשפחה היא רכיב, אנחנו בונים עוד בית על גבי הבית, ולא במנותק. וזו סיבה להתחתן, וסיבה לתת תוספת כתובה. זה היבט ראשון. היבט שני, ההנאה אומרת הגמרא שהוא נהנה מהתשמיש. גם פה, חז'ל מלמדים אותנו, שיש מימד כזה שהקדוש ברוך הוא ברא בעולם, והוא חשוב, וידעת כשלום הוא עוליך, זה נקרא שלום בית. ולגשמיות ולגופניות יש ערך מרכזי בבניין הבית. והדבר הזה הוא חשוב. מפה ועד לבקש תמונות בכרטיסיות, אני לא פותח את הסוגיה, אני נגד. משתי סיבות. א', גם פה אתם לא בתחרות מלכי היופי, אף אחד. כל אחד יש לו את האירוע שלו. וב', זה לא נשאר. ממילא, אני לא יודע, אנחנו התחתנו, לא היה אז בכלל אפשרויות כאלה לצלם, היה חרוטים באבן כנראה, אבל לא היה והתחתנו, ברוך השם, כל אחד מזל. אז זה במאמר מוסגר. אבל יש דבר כזה, וחז'ל מדגישים את זה, ועל זה לא נותנת תוספת כתובה. באה ואמינה על זה שיש פה מציאות שמתחדשת בעולם של גופניות. יש עוד דבר, אומר חז'ל. על מה שהוא מקבל, הנעת נכסים. האישה מכניסה, ועוד הוסיף לה מ-delay על מה שהיא הביאה מהבית. האמירה פה, היא גם אמירה, אני חושב, מאוד עקרונית. לא מתחתנים מקורבנות. אני קורא לזה נישואי שירות לאומי. אתה לא עושה טובה, והיא לא עושה טובה שמתחתנים איתך. מתחתנים כי רוצים שיהיה לכם טוב. מתחתנים כי הם מבינים שהם מרוויחים מזה. מרוויחים מזה. מי שמתחתן, נעבך לשם ייחוד, ובגלל זה הוא לא רואה, לא שומע, לא יודע, לא מעניין אותו כלום, אני חושש לנישואיו. שלום בית גדול לא יהיה בזה. לא, זה לא תנאי. זה לא רק זה. יש עוד דברים. אבל מוריי ורבותיי, הוא נותן תוספת כתובה על מה שהוא מקבל. כשמתחתנים הם מקבלים, ברוך השם, ככה צריך להיות. כל אלה נדחים. אחרי כל ההסברים המרגשים, למה הם נדחים? כי בסוף, אם תשימו לב, כל אלה שמים מרכז דברים אחרים, חוץ מ... את האישה. נכון? האישה היא, היא מביאה איתה את הכסף, היא מביאה איתה את האזווים, היא מביאה את האבא שלה. היא לא המרכז. ולכן זה נדחה, זה חשוב מאוד. ולכן ההווהמין הזאת כתובה בגמרא, וחשוב להתייחס אליה. אבל מה למסקנה? הוא אומר לה, אני מוסיף לך תוספת כתובה כי אני רוצה אותך. את המרכז. את הסיפור. אני לא רוצה שתתחרטי. לכן אני מוכן להוסיף לך עוד. אתם מבינים מה אני חושב שהגמרא הזאת, היא צריכה להיות שיעור פתיחה בכתובות, ובקידושים, ובחיים. וגם פתיחה, איך לומדים בירושלמי. מתוך זה אנחנו ממשיכים רגע. דיברנו על הכתובה דאורייתא אודרבנן. אני רוצה, אני מקווה שמרשים לי פה, לראות ביחד זוהר. בסדר? מקובל? ככה זה אצלנו, מה אני אעשה? הזוהר זה לא אני, הזוהר הקדוש מפורש. כשהוא מדבר על התורה, שעכשיו היינו במתן תורה, הוא מדבר על הכתובה, הוא מדבר על טענת הבתולים ועל היחס שביניהם. אומר הזוהר, ואורייתא דאיטבריאת, התורה שנבראה מהעולם הבריאה, נשברו הלוחות שלה, והלוחות משולים לבתולי התורה. ושבירתם היא כאין עשרת הבתולים של ביה ראשונה, ככה נשברו לוחות ראשונים. ניקוד שבריחו יחזור וייתן לישראל לוחות שניים לשמור את התורה. כתובה דאורייתא. יש כתובה של התורה. יש שבירת הלוחות. זה חלק יסודי הכרחי. הכתובה לבתולה 200. מה זה עושה בעצם? היא משמרת, יש, לכתב יש כוח מאוד גדול שהוא משמר את הדבר בנקודת הזמן שלו. לא לגבי זה עכשיו אין לנו זמן, תראו בהלכות כיבוד אב האם, ביעור אגרה נפלא מאוד בהלכות כיבוד אב האם שמבטא את הדבר הזה. כשאדם נכנס לחופה, יש שבירת לוחות, אומר הזוהר. שבירת הלוחות היא הכרחית. יורדים מאיזה עולם מאוד מאוד מאוד ארטילאי ואיזה עולם מאוד מאוד שלא מופיע בתוך עולם החומר, ויש, כשנתגשים בחומר נשבר משהו. זה לוחות ראשונים. והכתובה מבטאת את זה. כתובה דאורייתא מבטאת את זה. היא משאירה את הרושם של האישה הבתולה, זה משאיר את הרושם, יש כתובה. נכון שעכשיו זהו, היא כבר לא בתולה. נכון שעכשיו היא כבר אשת איש, אבל בכתובה כתוב שהיא הייתה ככה. זה משאיר רושם. זה כתובה דאורייתא. לזכור תמיד מאיפה התחלנו. לא בשביל היסטוריה, אלא מה נקודת הראשית של הכול. גם אחר כך אנחנו יורדים לתוך המציאות. כתובה דא רבנן זה חיי עולם ומתה בתוכנו. וזה ההבדל בין רבי מאיר לרבי יהודה. שרבי מאיר ורבי יהודה זה בדיוק שתי הדמויות. אומר רבי מאיר, הרי זו בעילת זנות. כשאתה עכשיו כותב כתובה 200, אתה מפחית מכתובה 200, עכשיו אתה פוגם. עכשיו, פה, בדאורייתא, ביכולת לדעת מאיפה הגענו. רבי יהודה, תורה שבעל פה, הוא מדבר על בעתיד לבוא. מה יקרה אם לא תיתן כתובה כמו שצריך, אז תהיה קלה בעיניו להוציאה, מתישהו, בעתיד, במה שיקרה בהמשך של הדברים. וזה קשור מאוד מאוד לנקודת הזמן שבחתונה בין האירוסין, בין תחילת הנישואין, תחילת ההתקשרות, הנישואין, לקידושין, לירידה למציאות, קוראים כתובה. כתובה היא חייבת להיות בארמית. דווקא כי לא מבינים אותה. כי כשאני לא מבין אותה, אז אני מבין שמשהו שאני לא מבין נכנס פה לציבור. זה לא רק הבעל והאישה, החתן והכלה, המשפחות, כל העניינים שמסביב, אני אוהב אותך, את אוהבת אותי, התחברנו וכולי, אלא יש משהו מעלינו, אנחנו לא מבינים אותו, הוא בארמית. ולכן הלשון הארמית היא כזאת. חזל אומרים במדרש רבא בראשית, אמר רבי שמעון רחמני, אל תבוז לשון ארמית, אל תהי לשון ארמית קלה בעיניך, שמצינו בתורה בנביאים וכתובים שהקדוש ברוך הוא חלק לו כבוד, שבתורה זה נמצא איפה? אגר סעדותא. אגר סעדותא, מה הסיפור ביאגר סעדותא בראשית פרק ל״א? כל האירוע של בניין הבית, יעקב ורחל, למי שייכים הילדים, איך בונים בית, שם נמצא הלשון הארמית של התורה רבותיי. לא סתם, הכתובה מזכירה לנו בארמית שהסיפור פה הוא סיפור הרבה יותר עליון ממה שקורה כרגע. הוא קשור לדברים עליונים. ולכן אומר המערד, ואין לנו משמעות, נכון, צריכים לסיים. המהר״ל בתפארת ישראל בפרק י״ג, תראו את זה אחר כך אם אתם רוצים, אומר המהר״ל, התרגום לא נחשב לשון. למה? כי לשון ארמית אינו נחשב לשון כי הוא עליון, הוא קשור לעולם הבא. הלשון הארמית באה לספר לנו שאנחנו קשורים לעולם עליון יותר, ולכן צריך להיות בארמית. ולכן בתווך שבין הנישואין לקידושין, לירידה למציאות, יש כתובה והיא צריכה להיות בארמית, כי היא צריכה להשאיר אותנו עם עוד קדומים. וככה הרב בארי שמינים, ואנחנו צריכים לסיים, רק רבי מאיר ורבי יהודה, אני לא יכול להתחמק, רבי מאיר ורבי יהודה, ככה כתוב במפורש בדברים, תורה שבכתב ותורה שבעל פה אמרנו כתובה, תורה הייתה כתובה דרך ארבע, נחזיקו ראש, מי שמחזיק, רצוי, מי שלא, לא. תורה שבכתב היא כנגד ספירת התפארת, ותורה שבעל פה היא כנגד המלכות. תורה שבכתב היא כנגד הזכר, ותורה שבעל פה כנגד העקבה. רבי יהודה, רבי מאיר, תורה שבכתב, לא ירדו חכמים לסוף דעתו, היא כנגד החוכמה. רבי יהודה היא תורה שבעל פה כך כתוב בספרים. היא כנגד המציאות ההמשכית של המלכות. כתובה, כתב וָה. וָו, התפארת והאי של המלכות. מה כתוב בכתובה? את הכתב, הכתב הזה שמעיד, שפה קורה חיבור בין שתי נשמות, שהוא מתבטא פה במציאות, הנה קידושים, מתחתנים, זהו. יוצאים מפה לחדר איחוד, יוצאים מפה לחתונה, יוצאים מפה לשניצלים. אבל דקה לפני, תזכרו מאיפה התחלנו? מהארמית, מהכתב, משתי הנשמות, מהעולם הזה שהוא צריך להישאר תמיד בהתקשרות למקום העליון. ולכן כתובה דאורי תאודא רבנן. דווקא זה מופיע ככה, ולכן זה רבי יהודה, ולכן זה הסיבות השונות. ולכן קוראים כתובה. וצריך הפסק, לא בשביל ההפסק, כי אז אפשר לעשות גם ג'אגלינג. ההפסק זה רגע תנשום ותזכור שפה קרה משהו ופה קרה משהו וצריך לחבר ביניהם. איך? תקשיבו טוב לארמית. אה, אני לא מבין, יש עוד הרבה דברים שאתה לא מבין. מהשם אישה לאיש? אתה חושב שאתה התחתנת איתה כי היא אמרה לך ככה ואתה אמרת ככה, והטמתם את הכרטיסיות ומישהו? לא, התחתנתם כי מהשם אישה לאיש. ואת זה אתה משיג שם, באירוע הכל כך, בקטע הכל כך כאילו משמים, כל כך לא רלוונטי, אבל כל כך מאוד מאוד רלוונטי. בעזרת השם, תזכו לבנות בתים נאמנים בישראל.