למה צחקה שרה - אבות ואמהות

שלום לכולם נקרא את הפסוקים הראשונים בפרשת ויראה, פסוקים מוכרים וירא אליו השם באלונים אמרה והוא יושב פתח האוהל כחום היום וישא עיניו וירא והנה שלושה אנשים נצבים עליו וירא ויראוץ לקראתה מפתח האוהל וישתחו ארצה ויאמר השם אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תעבור מעל עבדיך האם לקרוא את זה חול או קודש יוכח נא מעט מים ורחצו רגליכם וישאלו תחת העץ והכחפת לחם וסעדו לבכם אחר תעבורו כי על כן עברתם על עבדיכם יאמרו כן תעשה כאשר דיברת וימהר אברהם האוהל אל שרה ויאמר מהארי שלוש כסאים קמח סולת לושי והסיוגות ואל הבקר רץ אברהם ויקח בן בקר אחבתו וייתן על הנער וימהר לעשות אותו ויקח חמאה וחלב ובן הבקר אשר עשה וייתן לפניהם ועומד עליהם תחת העץ ויאכלו ויאמרו אליו איה שרה אשתך ויאמר הנה באוהל ויאמר שוב אשוב אליך כעת חייו הנה בן לשרה אשתך ושרה שומעת פתח האוהל והוא אחריו ואברהם ושרה זקנים באים וימים חדל להיות לשרה אורך כאן נשים ותצחק שרה בקרבה לאמור אחרי ואלותי הייתה לי עדנה ואדוני זקן ויאמר יושב אל אברהם למה זה צחקה שרה לאמור האף אומנם מלט ואני זקנתי היפלא מהשם דבר למועד אשוב אליך כעת חיה ולשרה בן ותכחש שרה לאמור לא צחקתי כי יראה ויאמר לא כי צחקת וקומו משם האנשים אז הסיפור הזה שהופעת האורחים המלאכים בביתם של אברהם ושל שרה מלבד השמחה וההתרגשות שיש כמובן בבשורה הגדולה הזאת יש בן לאברהם שימשיך אותו יש המשכיות, עם ישראל יוכל להתפתח מכאן אבל מעבר לכך הסיפור הזה כשלעצמו נותן לו איזו תחושה תחושה לא נעימה כל כך תחושה קצת חמצמצה, הייתי אומר בעיקר לגבי שרה אימנו שרה צוחקת ונתחיל בכך שיש כאן ביקורת ביקורת על שרה שצחקה וכמובן שכבר הדבר הזה מעורר אותנו לקושי שדבר דומה קרה בסוף הפרשה הקודמת אני קורא את סוף הפרשה הקודמת פרק יז פסוק טו ויאמר אלוקים אל אברהם שרי אשתך לא תקרא את שמה שרי כי שרה שמה וברכתי אותה וגם נתתי ממנה לכה בן וברכתיה והייתה לגויים מלכי עמים ממנה יהיו ויפול אברהם על פניו ויצחק ויאמר בלבו לבין מאה שנה ייוולד ואם שרה עבר תשעים שנה תלד ויאמר אלוקים אל אברהם מדוע זה צחק... לא, אין פסוק כזה, כן? אז אברהם צוחק והכל עובר בסדר ואילו כאשר שרה צוחקת אז יש ככה למה זה צחקה שרה תחושה לא נוחה כל כך טוב כמובן ששאלה כל כך זועקת מחייבת את רשי כפשטן להגיב לעניין הזה ואכן רשי אומר לנו כבר בפרשה הקודמת אומר רשי ויפול אברהם על פניו ויצחק, זה תרגם אונקלוס לשון שמחה וחדי ושל שרה לשון חיוך למדת שאברהם האמין ושמח ושרה לא האמינה ולגלגה וזהו שהקפיד הקדוש ברוך הוא על שרה ולא הקפיד על אברהם כלומר רשי מגייס את האונקלוס שמתרגם את הצחוק בצורות שונות אצל אברהם אז התרגום הוא לשון חדווה ושמחה, אברהם שמח ואצל שרה לשון חיוך, חיוך מלגלג, לגלגה מי סיפר את זה לאונקלוס? כן? הרי זה אותו ביטוי ממש אותה מילה, אותו שורש אז זה נכון שכמובן שהרבה מאוד דברים בטח דבר שקשור אולי לרגשות יכול להתפרש בכמה אופנים אדם יכול לבכות, יכול לבכות מכיוון שרע לו, יכול לבכות ככה מהתרגשות וכידוע החל על זה הדרך אבל מי כאן הכריח את האונקלוס לומר את הדבר הזה? ככל הנראה מבחן התוצאה עצם זה שהקדוש ברוך הוא לא מעיר שום דבר, אין שום ביקורת על הצחוק של אברהם מלמד שהצחוק הזה כנראה היה צחוק חיובי, צחוק של שמחה ועצם העובדה ששרה זוכה לקפיידה של הקדוש ברוך הוא מלמד שהצחוק שלה לא היה, כנראה לא היה במקום מבחן התוצאה, איך נדע? לא, אנחנו יודעים מה הקדוש ברוך הוא יודע יכול להיות שמי שמתבונן מן הצד לא יודע שהרי גם אברהם וגם שרה לא צחקו בקול ויצחק אברהם בליבו ותצחק שרה בקרבה, צחוק פנימי ורואה כל הנסתרות יודע שאצל אברהם זו הייתה שמחה גדולה ואצל שרה זה היה חיוך של לגלוג ולכן התוצאה השונה כאן ועדיין יש מקום להתבונן בעניין הזה שהרי באמת דבר מפליא קצת שזאת תהיה התגובה של שרה זה שיש צחוק שהוא צחוק של שמחה והתפעלות הרמב״ן מעריך לתאר את סוג הצחוק הזה, כן אדם מודיעים לו שהוא ככה זכה באיזה זכייה גדולה אז הוא צוחק וואי אני לא מאמין זה לא שהוא ממש לא מאמין אלא זה כרגע מה שהוא צריך להגיד זה המילים שהוא בוחר להגיד הוא באמת הוא צוחק הוא מגיב בצורה ככה שלא טוב שמסריטים אותו כרגע זה מהתרגשות שכזאת שיכולה לבוא מלווה גם בצחוק צחוק של באמת שמחה גדולה ואז ימלא שחוק פינו אז זה ודאי אין הכוונה שהשחוק שימלא לעתיד לבוא שימלא פינו יהיה שחוק של לגלוג חלילה אלא שחוק של שמחה גדולה אז יש דבר כזה נכון וכנראה שזה מה שהיה אצל אברהם וזה מאוד מובן וגם מובן שלכן אברהם לא זוכה לשום ביקורת, לא צריך, הכל בסדר אלא שאם הצחוק של שרה הוא צחוק מזלזל אז זה נותן תחושה לא נוחה שם מאוד לא נוחה בעניין הזה וצריך לראות מה אנחנו עושים עם הדבר הזה האמת היא שזה רק חלק מהתחושה הלא נוחה התחושה הלא נוחה מתעצמת מאוד לא רק בזה ששרה צחקה וזלזלה נתחיל מההתחלה? אני צוחק אני לא מדבר רק על הבעיה שיש בכך ששרה צחקה ולא האמינה שזה דבר שמצד עצמו כבר מספיק קשה ועצוב אלא מה שקורה לאחר מכן ויאמר השם אל אברהם למה זה צחקה שרה לאמור אף אאונא מלד ואני זקנתי אייפלא מהשם ותכחש שרה לאמור אז היא גם מכחישה היא גם צחקה וגם משקרת עכשיו אני לא יכול להגיד טוב עם כיפה ומשקרת מכל מיני סיבות זה לא בדיוק הדבר פה אבל אה שרה ממנו ותכחש לא נעים ממש לא נעים טוב מהפחד מהלחץ מחוסר הנעימות וכמובן שקל מאוד כאן להגיד הנה התורה רוצה לצייר את האבות ואת האימהות שלנו כאנשים כבני אדם לא כמלאכים וגם אצלהם יש דברים כאלה ואז אמרנו כשלעצמו אולי הוא גם נכון אף על פי כן מידי תחושה חמצמצה אנחנו לא נמלטים כאילו אני חושב תחושה לא לא יודע זו לא חושה שנופלים מן הכיסא אבל היא ככה ברור לתא דליבה אבל הסיומת היא עוד יותר קשה והוא אומר לא כי צחקת אל ניתן סיטואציה שכוחרות לדמיין אותה נאמר בכיתה בכיתה ילדים כיתה ו' כן והמורה מסתובבת לזה אני מקווה שתבינו את הדוגמה שאני עכשיו רוצה לומר היא כותבת עם גיר על הלוח יכול להיות שיש פה כאלה שעדיין מבינים על מה אני מדבר כן מה השפעה על דבר כזה פעם ופתאום ככה איזה מטוס כזה עף אליה ככה לא כתבה מטוס ככה מנייר ואז היא מסתובבת ותובבת את יוסי עם מטוס וסל ביד ככה והוא מיד אומר המורה זה לא אני מורה גרועה תגיד לא כי זה אתה מורה יותר טובה היא לא צריכה להגיד שום דבר מה צריך להגיד פה משהו בסדר כן לא זה לא אתה זה באמת הגיע משמיים אז כל אחד מבין שהוא עכשיו נלחץ והוא אמר לא צריך עכשיו גם לדרוך עליו וככה עם העקב לא צריך אברהם הקב'-הוא אומר לשרה, אומר לאברהם אל שרה היא צחקה ושרה אומרת לא לא צחקתי והמקרא עוד אומר בתי כחש וכולנו יודעים את האמת כי אנחנו קראנו היינו שם, קראנו הפסוקים הכניסו לנו לשם, אנחנו יודעים מה היה חסר אם הקב'-הוא לא היה אומר כלום אם הקב'-הוא היה כותב שלוש נקודות, כן, בסדר, לא מבינים, כאילו, זה מספיק לא נעים הסיפור הזה. מה ייתן ומה יוסיף? לא, כי צחקת. בום. אך זה ממש ככה, תחושה, זה רק מגביר את תחושת חוסר הנוחות, ואנחנו כבר שמחים שיש פה שני, אפשר קצת לנשום, אפשר ככה זה, ולהתאושש, לעבור להמשך. טוב, יש פה עוד כמה דברים שצריכים ביאור. אני אקח פה דבר שכתוב, תראו רגע את פסוק י' ויאמר שוב ושוב אליך כעת חייו, והנה בנס עשרה אשתך, ושרה שומעת פתח האוהל, והוא אחריו. מה זה והוא אחריו? מי אחרי מי? פירושים שונים יש כאן במפרשים, ואולי נגיד שהפירוש היותר פשוט הוא, שהוא הפתח, שמופיע פתח האוהל, הוא אחריו, אחרי המלאך. מפחד התחביר בפסוק, זה אולי הכי, משום מה להגיד את זה. מה ייתן ומה יוסיף? למה חשוב לומר את הדבר הזה? והוא אחריו. זה לכאורה ממש לא רלוונטי פה לסיפור, לא מקדם אותנו לשום דבר. מה הוא אומר כאן, העניין הזה? יש כאן עוד דבר מעניין, פסוק יא. ואברהם ושרה זקנים באים בימים חדל להיות לשרה אורך כאן נשים. אה, זה באמת חידוש עצום. אברהם ושרה זקנים. שמענו את זה, אנחנו יודעים, עוקבים. זה חצי פרק לפני כן, אפילו מתואר לנו בני כמה הם. אברהם אומר במפורש, אבל מהשנה ושרה עם בת תשעים תלד. אז אנחנו מבינים שהם זקנים באים בימים. למה זה פתאום פה נכנס, באמצע הסיפור הזה? זה גם מיותר, וגם לכאורה קצת נטול הקשר. מה זה כאן נותן ומה זה כאן מוסיף. אולי זה עוד מוביל אותנו לשאלה היותר גדולה, אולי קצת יותר רחבה, והיא שהאמת היא שכל הסיפור הזה מיותר. הכל מיותר. כל מה שיש כאן כבר שמענו. ושקראנו קודם, כבר עוד נתבשר אברהם אבינו בבשורת הזרע. אברהם לא האמין בכלל, ואמר, נו, לו ישמע אל יחיה לפניך. והקדוש ברוך הוא אומר לו, בסדר, לו ישמע אל תשמעתיך הכל טוב, אבל שרה אשתך יולדת לך. אז הובטח כבר. אז נאמר כבר במפורש, הובטחו בילד. לא רק זה, עוד נאמר אפילו במפורש איך אמורים לקרוא לילד. הרי זה מה שנאמר בפרשה הקודמת. ויאמר אלוקים, אבה על שערה אשתך יולדת לך בן. וקראת את שמו יצחק, והקימותי את בריתי איתו לבית עולם, ולזרועך ההוא. ולשמעאל תשמעתיך. אז הכל כאן כבר ידוע. אז זה נכון שעבר שבוע מפרק לפרק, ובאמת אפשר לשכוח הרבה דברים, לא בטוח שזה התירוץ שרוב המפרשים עומדים עליו. למה יש צורך פה לחזור על העניין? טוב, ומה שככל הנראה מתבאר כאן מתוך ההקשר, בלי שאני עדיין מבין מה המשמעות של זה, שכל הסיפור הזה מגיע, אין לך בו אלא חידושו, והחידוש הוא שרה. החידוש הוא שרה. הבשורה נאמרה לאברהם בסוף הפרשה הקודמת, ועכשיו הבשורה הזאת צריכה להיאמר גם לשרה. אני יודע שבטח בוודאי שעוסקים ביום איום כזה ככה על ה... המשפחתיות בישראל, אז כל אחד שואל את עצמו את השאלה, נאמר לאברהם, נו אז מה? אז הוא לא משתף את אשתו? כן, מה? אז ניקח דוגמה דומה, דור לאחר מכן. יצחק ורבקה, כידוע, חלוקים בתפיסת עולמם לגבי ילדיהם. איך שלא נסביר את הדבר הזה? והיה ויצחק את עשיו כצי בפיו, ורבקה אוהבת את יעקב. כן, פסוק שלעצמו מאוד מוזר, וחוסר הסימטריה שלו כידוע. ואהב יצחק את עשיו כי צייד בפיו. יש נימוק. ורבקה אוהבת את יעקב, למה? אין נימוק. מישהו יכול לנחש? כאילו, למה רבקה אוהבת את יעקב? אין נימוק. מדהים. כן? אנחנו מבינים שזה הפוך כמובן לגמרי. לא צריך שום, כל המוסיף גורע, זה שיצחק אוהב את עשיו כי צייד בפיו, היא גוף הקשי. אבל בסדר, בכל אופן, יש כאן את התפיסה השונה בין רבקה לבין יצחק. אבל רבקה יודעת את האמת. ואומר, שם לה, שני גויים ובטנך, שני לאומיים מה איך ייפרדו, להומי להומי יאמץ, ורב יעבוד צעיר. היא יודעת את האמת. ועולה השאלה הפשוטה, רבקה, את רואה שיצחק חושב אחרת, אולי כדאי פעם באיזה ארוחת בוקר, על קפה של בוקר בעיתון הצופה, להגיד לו, בעלי היקר, תשמע, בדיוק, כששמעתי הודעה מהקדוש ברוך הוא, זה לא בדיוק כמו שאתה חושב, אלא זה... אז יש פה אלה שכתבו על הפער הגילאים הגדול ביניהם, והיראה, דברים חשובים שכתבו. יש שאומרים, יועץ זוגי לא היה מזיק בסיפור הזה, כיוונים אחרים קצת, כן? פחות אמור. אבל מה האמת הפשוטה? שרבקה מבינה בוודאי, שאם הקדוש ברוך הוא היה רוצה לידע את יצחק, אז הקדוש ברוך הוא היה מידע את יצחק. וזה שויאמר אלוקים לה, והדברים לא באים אל יצחק, כך זה צריך להיות. ועכשיו לא משנה, לא זו הפרשה שלי ללמד כרגע, למה היה חשוב שיצחק אבינו לא ידע, למה זה באמת היה משמעותי. אבל זה שרבקה לא מספרת את זה ליצחק, כי ברור לה שזה רצונו של הקדוש ברוך הוא. עובדה שהוא סיפר את זה רק לה. המתיחות עוד קיימת בכמה סיפורים, קודם את ההפטרה של מנוח ואשתו, המלאך מגיע למנוח, מגיע לאשת מנוח, ואז מה מנוח מבקש? אם מספר אותו, אז הוא מבקש, הקדוש ברוך הוא תעשה טובה, מי ששלח את האישה שיבוא עוד פעם. אז המלאך מגיע עוד פעם אל האישה. כן, לא נעים הסיפור שם, צריך להבין גם אותו. אבל זה גם מה שקורה אצלנו. כאשר הקדוש ברוך הוא מספר לאברהם, מבשר אותו בבשורה הגדולה, אברהם לא מספר את זה לשרה, כי אברהם מבין מתוכן ההתגלות של הקדוש ברוך הוא, שלא הוא אמור לספר לשרה. ולא חשוב כרגע למה, אבל אפילו לא משנה כרגע לענייננו, האם אברהם מודע לצורך, מדוע? מה הייתה הסיבה? ננסה עוד לחשוף את הסיבה, אבל בכל אופן, די ברור שהצורך היחיד בסיפור הזה של תחילת פרשת ואירע, בסיפור הזה כאן עכשיו, זה רק הסיפור של שרה. כלומר, זה נכון שהמלאכים באים רק לשליחות נוספת ולהפוך את סדום ועמורה, אז אפשר היה לדלג, וישירות לעבור לשליחות הזאת. כאן הסיפור הזה הוא מגיע דווקא אל שרה, ודווקא כאן התחושה הזאת הקשה שהעסק לא מצליח. מה זה לא מצליח? שהוא עובר עם כישלון. סוף סוף נולד יצחק, פרק כא, וה' פקד את שרה כאשר אמר, ויעץ ה' לשרה כאשר דיבר, ויתר ופטל את שרה לאברהם בן לזקוניו, למועד אשר דיבר אותו אלוקים, ויקרא אברהם את שם בנו אלוה, שאוהדה לו שרה יצחק. ואמרו לאברהם, אברהם בן מעט שנה. ואתה אומר שרה, תשמעו מה אומרת שרה, צחוק עשה לי אלוקים, כל השומע יצחק לי, את בסדר שרה? מה את עושה? מה את עושה? זה ממש לא מצחיק. עכשיו להזכיר לכולם את התקלה הנוראית הזאת? למה את עכשיו אומרת עכשיו? צחוק עשה לי אלוקים, כל השומע יצחק לי. זה ממש נטול כל היגיון, זה היה המקום שבו היא כשלה. אם אברהם היה אומר את הדבר הזה בסדר, הוא צחק כמו שצריך, אבל שרה ממש חוזרת ומזכירה את הדבר הזה, למה? למה ככה ברגע המשמח כל כך שהוא נולד, ועושים ככה, היום יגמל את יצחק. עולה פה איזשהו ראש מוזר מאוד, ששרה ממש ממש לא מתביישת בסיפור הזה. זה דבר שקשה קצת להבין. אני עדיין לא מבין, לא מסביר, אבל אני רוצה לחזור שוב לפסוק ששאלתי עליו. ואברהם ושרה הזקנים באים בימים, חדל להיות לשרוך כנשים, והוא מופיע כפתיחה לפסוק הבא, ותצחק שרה בקרבה לאמור. עכשיו, אם אני לא יודע שום דבר, ואני שואל את עצמי, שרה צוחקת. על מה היא צוחקת? אחריותי יתה לי עדנה, ואדוני זקן. ופסוק אחד לפני כן מספרים לנו דבר שכבר ידוע לנו, מדגישים, אברהם ושרה, זקנים באמת, חדל להיות לשרוך כנשים. האם הפסוק הזה נותן הצדקה לצחוק, או שהוא בא לומר משהו בניגוד? ברור שהפסוק הזה, שוב, אם אני לא יודע את ההמשך המפתיע של הגערה שהיא חוטפת, לכאורה ברור לגמרי שהפסוק הזה נכתב כאן בשביל לתת מה? בסיס לצחוק של שרה. זה באמת דבר מצחיק מאוד לעשות דבר כזה. להגיד שדבר כזה יקרה? התורה כאילו מעידה, רוצה להכין אותנו. עוד רגע שרה תצחק, תדעו, זה ממש מצחיק. הם כבר זקנים, כבר אין לה אורח כאן נשים. אז זה מוזר מאוד. כי הפסוק הזה, שוב, נותן את הרושם שככל הנראה מכינים אותנו לכך שאנחנו יודעים להצדיק את הצחוק של שרה. וזה מתחבר למה שראינו של שרה בעצמה, אחר כך לא מתביישת בצחוק הזה. איך זה יכול להיות? ברוך אתה נאור לך לעולם שהכל נהיה בדברו. אני רוצה להגיד את הדבר הבא. זו לא פעם ראשונה שאנחנו חושדים בשרה. אין כל כך הרבה סיפורים על שרה. וחשוב מאוד שנראה, שבכל המקומות, שסיפור שמופיע על שרה, גם אם הוא נראה קצת קשה, ואולי נראה שבשיפוט ראשוני שלנו אנחנו לא נוטים כל כך להצדיק אותה, אנחנו טועים. ושרה צודקת לגמרי. צודקת לחלוטין. בואו נלך עם הסיפור הקודם. פרש טז, בשרה יש את אברהם, לא ילדה לו. ולה שפחה המצרית ושמע הגר. ותומא שרה אל אברהם הנה עצרני השם ילדת, בוא לה עין שפחתי ואולי יבנה ממנה ואשמע אברהם לכל שרי. כן? בכלל, כשאנחנו מדברים על זוגיות, זה באמת פלא עצום. אף אחד לא כתב פה שאברהם זה מצא חן בעיניו, הוא שרצה קודם לבדוק קודם. מי אמר שזאת ששותפת רצפה כל הזמן זה בדיוק מי שהוא באמת אוהב הטוב. וישמע אברהם לכל שרי. ותיקח שרי אשת אברהם ואת הגר המצרית ושפחתה. מקרה אצל עשר שנים ויתן אותה לאברהם אישה לא לאישה. איזה ביטוי, כל כך חריג. היא נותנת, בדרך כלל אנחנו יודעים, כן? כי היא כך, קצת הפוך, נכון? היא לוקחת, היא אומרת, כידוע הגברים, התנ״ך הוא מאוד מאוד גברי, שוביניסטי, מאוד מאוד. הגברים קובעים הכול, והנשים כנועות וטובות עושות רצון בעליהם. זה פה לא בדיוק מסתדר, כן? עם ה... אבל זה ליום עיון אחר. ויבוא אל הגר, ותאר, ותאר כי ירדת, ותקל גבירתה בעיניה. ותאמר ישראל, אברהם חמסי עליך. מזכן אברהם. מה הוא לא היה בסדר? הוא לא רוצה מילה אחת מפיו. מה חמסי עליך? אנוכי נתתי שפחתי בחיקך, ותאר כי ירדת, ותקל בעיניי. שפוט השם בעיני ובעיניך. אז קודם כל, אברהם היה צריך לתקן אותה. תשמעי אשתי, זאת שפחתך לשעבר. היא כבר אשתי. את זוכרת? את אפילו הוזמנת לחתונה. הייתי איתנו, כן? זה כבר לא שירותי, היא כבר אשתי. אבל אברהם, מה הוא אומר? הגבר התקיף והעוצמתי, והוא אומר, אברהם אל שרי, אתה, אתה, אתה, הכול בסדר. הנה שפחתך בידך. עשי לה הטוב בעינייך, ותאניה שרי, ותברח מפניה. איזה תחושה גרועה יש לנו כאן. הרמב״ן, אומר הרמב״ן, חטא חדרה זקנתנו. ובכל ההתייחסות, והוא אפילו מספר שחלק ממה שאנחנו עדיין סובלים מהישמעאלים עד היום, כבר אומר הרמב״ן, נטוע כבר כאן. ובאמת זה כמובן תלוי מה הפירוש, ותאניה שרי. אז כל אחד מדמיין לעצמו עכשיו את התמונה המצערת של הגרר עם קריסה בין שיניה, ושרה, היא אומרת לה, אתה יודע, כנסי פה, יש פה, מתחת למיטה יש פה דבק, שם עם הפאנלים, והיא נכנסת, מתכופפת, והיא קצת עימה בועטת בה קצת שרה, לא, בפינות עוד יש. ותאניה שרי, תחושה לא נוחה הסיפור הזה נותן. טעות גמורה. אני לא מסביר, ותאניה שרי, לא זה הציור. ממש לא. אני לא מסביר עכשיו את הפרשה הזאת, אבל רק נוכיח. ויאמצא המלאך חשב על עין המים במדבר על העין בדרך שור. והוא אומר, הגר שפחת שרי. גם המלאך פוחד משרה? כן. מילא אברהם לא מוציא מלהפה, אבל המלאך, הוא לא מעודכן? הוא אומר, הגר שפחת שרי. אמי זה בהתוונה תלכי. בתאמר מפני שרי צרתי, לא, לא מפני שרי. מה אומר את הגר? מפני שרי, גברתי. הסיפור הוא לא כל כך פשוט. המלאך מצדיק, הולך עם שרי. מה הוא אומר לה? שמענו את הסיפור. ואומר למלאך השם, שובי אל גבירתך, ואם לא היינו יודעים את ההמשך, היינו מנחשים שמה יהיה ההמשך, אחרי שהוא שומע ששרה התענתה לה, והיא בורחת מפניה, מסכנה בהיריון. מן הסתם, מה אומר לה המלאך? שובי אל גבירתך, ואני אדבר עלייך, או אדבר... משהו. לא, שובי אל גבירתך, ומה? והתעני תחת... מה זה? אז אני ממש לא מסביר. אני רק מוכיח. מה שנראה לנו ששרה היא פה לא... היא בסדר גמור. יש פה הצדקה אלוקית דרך המלאכים, שמה שהיא עושה זה בסדר גמור. גם אפילו לא הבנתי כרגע. וצריך להסביר באמת מה הסיפור כאן, אבל לא נספיק את זה לעשות עכשיו. בואו ניקח את הדוגמה הבאה, שמייד מופיעה מייד לאחר מכן, כמובן, אחרי שנולד כבר יצחק. ותרש ארע את בן אגר ארבעתית השידה לאברהם מצחק, ותאמר לאברהם גרש העמאות ואת בנה, כי לא יירש בן העמאות עם בני עם יצחק. וכאן אברהם כבר מגיב. הגזמתי. לא ממש ממש מגיב, אלא וירע הדבר מאוד בעיני אברהם. הוא הגיב בלב. ממש לצאת מול שר... עד כאן. אבל לפחות התקדמות, כן? הוא רק קצת כבר כאב לו מיד התערבות. ואומר אלוקים אל אברהם, מה נראה בעיניך? כל אשר תאמר אליך שרה, אשמע בקולה. זה הקוד כאן. גם כשנראה ששרה לא מסתדר כל כך העסק, ממש לא. ואני רוצה ב-12 הדקות שיש לי עוד, לחזור לסיפור שלנו ולראות מה הסיפור עם שרה. אמרנו שכל המסגד מסביב מוליכה אותנו לאיזושהי הבנה שהצחוק של שרה הוא במקום. התיאור של זקנתם של שרה ואברהם וחוסר הבעיה של שרה לשחזר את הצחוק הזה כשאחר כך נולד כבר יצחק במשתה הגדול. היסוד והסוד פה של הסיפור, עומד עליו הרמב״ן, הוא לוקח את זה לכיוון מעט שונה. יש פה הבדל מאוד מאוד יסודי בין הבשורה שהגיעה לאברהם לבין הבשורה שהגיעה לשרה. אברהם שומע את הקדוש ברוך הוא, ישיר את הקדוש ברוך הוא, מה השאלה? אז הוא עם מלא שחוק פיו, נופל, צוחק, שמח, וואו, הכל טוב, בשורה מדהימה מהקדוש ברוך הוא. שרה אימנו לא יודעת שמדובר פה במהלכים, אנחנו יודעים שזה מהלכים, ושרה לא יודעת את זה בכלל. בשלב הזה גם אברהם לא יודע. ומגיעים פה שלושה אורחים, שלא רק שמטרידים את בעלה ביום השלישי למילתו, כשהשמש ככה, אלא היא רצה, אומרים מהר, עכשיו בואו נדמיין את עצמו, איך זה היה נראה שם? שרה באוהל אומרה שהיא צנועה, יש או אל הנשים או אל האמהות או אל האהבות, כמו שאנחנו מוצאים במפורש אחר כך, למשל, באוהלו של יעקב ונשותיו. ומגיע כאן עכשיו השלושה חבר'ה האלה, כאילו, אוכלים, ועכשיו נתאר מה, ככה, והם אמרו אליו, העשרה אשתך, אז אנחנו יודעים, המלאך, העשרה אשתך, איך שרה רואה את זה? תחשבו, שלושה הבדואים כאלה, היו יושבים עכשיו, אחרי שאכלו טוב או עשו את עצמם, אוכלים, וכל מיני זוויות כאלה, אתם יודעים איך נראים אחרי ארוחת צהריים, נכון? ועם כל מיני קולות שמשמיעים, ואז הקדוש ברוך הוא אומר, חוואטג'ה, איפה, איפה האישה? וואללה, יבורכו הידיים. אז ככה היא רואה את זה. הוא נעמד, איפה הוא נעמד? פתח האוהל, בואו אחריו. כלומר, הוא בכוונה נעמד כך שהפתח יהיה מאחוריו, כך ששרה בוודאי תשמע את הדברים שלו. זה מה שהיא מבינה. אברהם אומר, הנה באוהל. אז הוא אומר לו, וואללה, פטמה שלך, אללה יברך אותה, שנה הבאה, יהיה לך בן ממנה. ושרה, השרה צוחקת. הוא בטח חושב, השיר כזה, יש לו כל מיני פטמות בעוד שמונה עשרה. הוא היה רואה אותי, בית גיל הזהב, כן? אז זה, לכן היא צוחקת. לא חלילה חוסר אמונה והקדוש ברוך הוא, זה לא, היא לא יודעת בכלל שזה מלאכים, איך היא תדע? ואז מגיע המהפך. ויאמר שלום, למה זה צחק השרה? אייפלא מהשם דבר? שרה נדהמת. ברגע הזה, מה היא מבינה? וואו, זו בשורה אלוקית, זה מלאכי השם. ותיכחה שרה, אמו, לא צחקתי כי היא הרי, לא בגלל שהיא נתפסה עכשיו על שקר, חלילה. על זה אני צחקתי? על היפלא מהשם דבר? ודאי שלא. היא נבהלה לגמרי, וואי. איזה טעות, אני חשבתי פה שמדובר באיזה אחמד ודוד שלו. וואו. כאילו, היא רוצה להגיד, איזה טעות שצחקתי. והיא אמרה להשם, לא, כי צחקת. רציתי שתצחקי. טוב מאוד שצחקת. כל הסיפור היה בשביל שתצחקי. למה? ואז זה לא כי צחקת, והוא דורך עליה, וככה... ממש לא. אברהם היה טפל לשרה בן אברהם, אומרים חז״ל. מדייקים את זה מהפסוק. כל אשר תאמר עליך חזרה שמע וקולה. יש כאן בשורה כפולה. פעם אחת אברהם מקבל, ופעם שנייה עשרה. והמשמעות היא שלכל אחד מהם יש תפקיד מאוד מאוד משמעותי בצחוק הזה שיהיה כאן. ולכן הילד צריך להיקרא יצחק. יצחק. ויצחק הוא מצחק. נקרא את זה בהמשך. יצחק מצחק את רבקה אשתו. היסוד הוא של הצחוק. וצחוק, כפי שכבר עלה, זה דבר מאוד מאוד מורכב. צחוק יכול להיות צחוק הכי טהור, הכי עליון, הכי קדוש, הכי מלווה בירת שמיים. ויכול להיות כמובן הדבר הכי ציני, הכי מזלזל, הכי מקרר, הכי לא אמיתי. שתמיד אתה יכול להתחמק ולהגיד לא, רק צחקתי. וצריך לדעת להבחין. ויש כאן אבחנה כפולה שיצטרכו לעשות גם אברהם וגם שרה. המצחק הזה של יצחק צריך להתבורר. מול מי? אז אברהם, הוא צריך לדעת להבחין בין יצחק המצחק לבין מצחק אחר. מי זה? ויהי כמצחק בעיני חתניו. מי זה? לוט. את הבירור הזה מול לוט, זה התפקיד של אברהם. ואברהם מתחיל בבירור הזה. חשוב לומר את הדבר הבא, אברהם ושרה, בתחילה, אחרי שקיבלו כבר את הברכה מהקדוש ואת האבטחה, ואין להם ילדים, בשלב הראשון ברור להם שמי שממשיך אותם זה לוט. לוט, בן אחיו של אברהם, אנשים אחים אנחנו, על פי חז״ל הוא גם קרוב של שרה. בן מאומץ, אחי, הכי קרוב. מה רצתה פה שרה עם הגר? זה גם לא היה אמור להיות הבן שלה הביולוגי, אבל הכי קרוב. וחשבו שאולי זה יהיה לוט. בשלב מסוים מבין אברהם זה לא הולך טוב. ייפרד נא מעליה עם השמאל והימין, המין והשמאלה, אבל זה לא נגמר. וכידוע, שאברהם עוד הולך ורודף ויציל את לוט, ואולי, אולי כאן, זהו. אולי בעצם עכשיו מקבץ נדחי ישראל, ולוט הוא זה שימשיך את זרעו של אברהם. כאן אברהם צריך להבחין בין המצחק כזה של לוט בעיני חתניו לבין המצחק של יצחק. בין צחוק אמיתי. והצחוק של לוט היה צחוק לא אמיתי. מה זה בין כמצחק בעיני חתניו? ראיתי מה כתב, הרב לוינצל כתב פעם על הדבר הזה. למה, ויהי כמצחק בעיני חתניו, לוט, אדם רציני, שופט, הוא באמצע, בשתיים בלילה, הוא עושה צחוק, הוא מאיר אותם ככה עם ה... והוא אומר, אה, צחקתי עליכם, מאוריו של פורים, זה לא מתאים. אלא שלוט, כנראה, הוא מאיר אותם ואומר, טוב, השם הופך פה את הכול, קומו, צריכים ללכת. אבל הוא עדיין עם המצנפת שלו, ויש לו זמן. נכון? יש זמן, והתמהמה עם שלשלת, יש לו זמן. אז זה לא אמיתי מה שאתה אומר, אתה לא בדיוק מאמין. וכי משחק בעיני חתניו. אם אתה בטוח שהכל לא אומר לך להתהפך, אתה עוזב הכול ורץ. מצחק כזה, לא... אז לכן אברהם צריך לדעת שיצחק הוא המצחק הנכון, הוא יבחין בין לוט לבין הבן שלו לבין יצחק. אבל יש פה ברירה נוספת, שבה אברהם לא עומד. יש לנו מצחק נוסף שכולכם יודעים. מי זה המצחק השני? תראה את שרה, את בן הגר ואת צחיק, ואת אברהם, מצחק. וההפרדה הזאת בין יצחק לבין ישמעאל, זה התפקיד של שרה. אברהם לא עומד בזה. כבר בתחילה, כשהקדוש ברוך הוא מבטיח לאברהם, הוא אומר לו, אה... הקדוש ברוך הוא, תודה רבה, לא צריך. לו ישמעאל יחיה לפניך, יש לי את ישמעאל. והקדוש ברוך הוא אומר, לא, לא, לא, לא, לא. שרה אשתך. ישמעאל זה הבן של אברהם. שרה חשבה אולי שהוא יהיה בן מאומת שלה. אבל הקדוש ברוך הוא אומר, לא כך. הבן יהיה יצחק, ושרה היא זאת שעבדה. אברהם מאוד כואב לו על הודות בנו. קשה לו עם זה מאוד. אומר הקדוש ברוך הוא, שמע, מה ששרה אומרת. והיא מבינה מה זה הצחוק של ישמעאל מול צחוק, היא יודעת מה זה צחוק כזה, מה זה צחוק כזה, לכן היא צחקה. לכן אומר הקדוש ברוך הוא, כאילו, הצחקתי אותה. ולכן היא אומרת, והברית צחוק עשה לי אלוקים כל השומע למה היא רומזת? שומע זה השמיעה של ישמעאל יצחק לי יבינו כן שלא ולכן באמת יש כאן פרשה כפולה וזו הסיבה שאכן הפרשה עוד חוזרת וההבטחה הזאת לשרה וזה הדבר שכאן התחדש וגם אברהם וגם שרה צריכים לדעת לברור ולהבחין ולדאוג שיצחק יהיה הממשיך מאוד מאוד לא פשוט להמשיך עם בן שעניינו הצחוק מידת הדין היא קשורה לצחוק זה לא הזמן לעמוד על הדבר הזה אבל זה סיפור מורכב ומסובך מאוד עד כדי כך שייתכן שיצחק אולי אפילו לא יוכל להמשיך את אברהם הרי יש כל מיני כאלה שצוחקים בצורה לא נכונה ליצוני הדור מה היו אומרים ליצוני הדור? יצחק הוא לא מאברהם זה לא המשך של אברהם לא רק צחקו הברירה הזאת כאן העבודה היא עבודה מאוד מאוד מורכבת ומלמדת אותנו התורה לפעמים יש דבר שזה תפקיד האבות לפעמים יש ברירה שהיו צריכים לעשות על ידי האימהות ודווקא השיתוף המיוחד הזה כאן של אברהם ושרה ביחד ששניהם זוכים לקרוא לבן יצחק אברהם קורא לו יצחק ושרה כשהיא אומרת צחוק עשה לי אלוהים כל השומע יצחק לי בעצם היא קוראת לו בשם יצחק גם היא קוראת לו בשם יצחק ובסופו של דבר הצחוק האמיתי של יצחק מתברר ביחד גם על ידי מה שזכה אברהם לראות וגם על ידי מה שזיכה הקדוש ברוך הוא יצרה לראות ואנחנו מתפללים שבעזרת השם נגיע כבר למציאות הזאת של אז ימלא צחוק אמיתי וטוב