לעשות בית לה - על התורה, עבודת ה' וחיי המשפחה

‫לפעמים בחיים של מכור ישיבה ‫יש איזו תחושה ‫שהיציאה מהבית לישיבה ‫היא לחיים שהם מאוד מאוד עצמאיים, ‫שלגדול בתורה, ‫להתקרב אל הקדוש ברוך הוא, ‫זה בא ביחד מאיזה ייחוק, ‫שאולי לומר ניתוק מהבית, ‫במקום שבו האדם גדל. ‫והסוג של הנסירה הזו שיש בין אדם ‫לבין הבית שבו הוא גדל ‫בשביל להתמסר, להתכבר לקודש, ‫לקדוש ברוך הוא, ‫מציב איזושהי דילמה, שאלה, ‫איך צריך לבנות, איך אדם מישראל ‫צריך לבנות נכון ‫את הקשר שבינו לבין הקדוש ברוך הוא, ‫את הקשר שבינו לבין המשפחה שלו, ‫המשפחה שהוא יצא ממנה, ‫המשפחה שהוא בונה, ‫כשהקדוש ברוך הוא מזכה אותו לבנות בית. ‫והיום, כשהכינוס כולו ‫הוא לכבוד חוסן, זה סדר נשים, ‫לכבוד הסדר שעוסק במשפחה, ‫אז חשבנו שאני איחד את הרב-שיח הזה ‫שלפנינו ‫לנושאים שקשורים לעבודת השם ולמשפחה. ‫במקומות שהם צומחים יחד, ‫במקומות שבו הם מסתבכים ‫או מתחככים אחד בשני, ‫ובעזרת השם, ‫שכמו שהגמרא אומרת, ‫כאילו דעתי ביניהם וחיגדוני, ‫יהי רצון שתשלה שכינה במעשה ידינו ‫לכונן את השיח שלנו, ‫כך שיצמיח ‫קרבת השם וקרבת הלבבות והמשפחה. ‫תודה מקרב לב לרב רועי מרגלית, ‫ראש הקודל בבית אל. ‫הרב חיים ברוך, ‫ראש ישיבת ברוכים והמוסדות. ‫הרב עידר טיפ טיפה מתעכב, ‫כשהוא יגיע, מצטרף אלינו, ‫הרב עידר ראש ישיבת הקודל. ‫ותודה לכם, על הסבלנות, על ההקשבה. ‫בהתחלה של הרב-שיח הזה, ‫אנחנו נתייחס לשאלות שהכנו מראש, ‫פרב עבדים יענו עליהן. ‫ובהמשך, ככל שיש לכם כאן ‫שאלות שאתם רוצים התייחסות, ‫אני אבקש שתראו איזו חתיכה של פתק, ‫לא קטן מדי, ‫שכמה עיניים שיוכלו לראות, ‫ותזרימו אותו פה לקדימה, ‫מספיק קרוב לשולחן פה מקדימה, ‫בלי יותר מדי... מספיק בשקט, ‫אבל מספיק כדי שיגיע. ‫ובעזרת השם, בחלק המתקדם יותר ‫של השיח, ‫נשתדל להתייחס גם ‫לשתיים-שלוש שאלות שיצטרכו. בהצלחה. תודה. ‫רב רועי, אם אפשר, ‫הייתי רוצה לשאול בתור התחלה. ‫יש לגמרא במסכת קידושין איזו קושייה, ‫וחי בצווארו ויעסוק בתורה? ‫והקושייה הזאת, אני לא בטוח ‫אם הבנתי אי פעם את התשובה. ‫לא יודע אם התשובה בגמרא, ‫או בפוסקים, או בהלכה למעשה. ‫באמת, איך זה אמור להיראות, ‫החיים של אדם שעובד השם ולומד תורה, ‫ויש לו מחויבות משפחתית מצד אחד, ‫התמסרות ומחויבות בית-מדרשית, ‫אם נקרא לזה ככה, או תורנית, ‫שמושכת אותו מצד שני. ‫לאן אמור להגיד? ‫ראשית, אני רוצה לפתוח ‫בכבוד הרצניה, ברשות הרבנים, ‫הרמב״ן והמנחה, הרמב״ם, ‫הרמב״ם, הרמב״ם ברוך. ‫התלמידים, תלמידי חכמים, ‫אני רוצה לפתוח במשבח אכסניה, ‫ישיבת כרם ביבנה. ‫כשנסעתי בדרך לפה, ‫משאר לעשור חכמים לכרם ביבנה, ‫כאילו לי הייתי התרגשות ‫שפניתי פה ימינה. ‫הר הרב אבידר, תודה, שכהן, תודה. ‫תודה רבה. ‫עדיף, עדיף לרב פה. ‫-נשמח, תודה. ‫כינוס לצדיקים יפה להם ויפה לעולם. ‫אין לי ספק שהקדוש ברוך הוא שמח ‫ביום הזה שמתכנסים כולם, ‫בחורי הישיבות. ‫גם שמחת התורה, ‫שהרבה תלמידים, תלמידי חכמים, ‫מתכנסים פרים ורבים, זה הנושא של היום. ‫קריאה ורבעיה בתורה, ‫אנשים מקבלים, שומעים סגנונות אחרים, ‫מכירים חברים אחרים, ‫זה הדבר הראשון. ‫והדבר השני, שאולי הראשון, ‫זה הנושא של האחדות. ‫כולם מתכנסים, כולם נקבצו, ‫באו לך, באים לפה ביחד. ‫אין לי ספק שהקדוש ברוך הוא ‫שמח ביום הזה. ‫לעצם השאלה, ‫כאשר בחור לישיבה, לפחות בציבור שלנו, ‫שהוא מסיים שמינים, סיים את הבגרויות, ‫סיים לטייל עם החברים, ‫היהיה תמונת מחזור, ‫ושם את פנם לשיעור א', ‫בישיבה גבוהה או ישיבת הסדר, ‫או מסגרת תורנית אחרת, ‫הוא בעצם מקבל על עצמו עול תורה. ‫מקבל לעצמו עול תורה בגדלות ‫בפעם השנייה. ‫כל האפשרויות עומדות בפניו. ‫הוא יכול ללכת לצבא, לקצונה, עתודה, ‫משם בהמשך לקריירה, מקצוע חופשי ועוד ועוד, ‫והנה, ‫והוא בוחר להיכנס לתוך עולם הישיבה, ‫זה לא דבר ברור מאליו. ‫הכתוב אומר, תורה צבלנו משה, ‫מורשה קהילת יעקב. ‫אל תקרא מורשה, אלא מאורסה. ‫בעצם הוא מתחתן עם התורה. ‫הוא מתחתן עם התורה. ‫עכשיו, בחור שנכנס לישיבה, ‫יש הרבה הסחות דעת, גם עם הרצון שלו, ‫להיות עכשיו כל אלו בישיבה ‫ולצאת פעם ראשונה מהישיבה ‫במורשה יום כיפור, ‫אחרי ברכת הלבנה. ‫עדיין יש לו הרבה טורדים ומונעים, ‫דברים שהוא השאיר מאחורה, ‫טלפונים לחברים מהתיכון, ‫את הבית שאימא רוצה, ‫גם היא רוצה שהוא יבוא הביתה, ‫והיא מתגעגעת כבר, ‫ועוד הסחות דעת, כמובן, המכשירים השונים. ‫ובאמת, אדם צריך להתמסר. ‫בראש ובראשונה, אני מתמסר. ‫זה קודם כול החיים של הבחור. ‫יש לו הרבה דברים גם כן בראש ‫שמטרידים אותו. ‫האם עשיתי את הבחירה הנכונה ‫ללכת לעולמה של תורה? ‫האם בחרתי בישיבה האחרונה? ‫אולי ביקרתי בשבושים בכמה מקומות, ‫ודווקא ישיבה אחרת יותר מתאימה לי, ‫אבל נדרש ממנו להיכנס ולשקוע. ‫אלא במי שממיט את עצמו עליה. ‫אדם צריך להתמסר, ‫ושכל העולם מסביב כרגע עומד מבחינתו, ‫והוא צריך לשקוע, לשקוע, לשקוע בתורה. ‫זה בשלב הראשון. ‫השלב הזה מאוד מאוד ישפיע אחר כך ‫גם על בחירת בת הזוג, ‫שיהיה לה אותם אידיאלים משותפים, ‫את אותו כיוון מחשבה, ‫אותו רצון להתמסרות, ‫כי גם היא גדלה באותן מסגרות ‫דומות לשלנו, וגם היא שואלת את עצמה ‫את אותן שאלות, ‫האם אני רוצה חיים כאלה? ‫האם אני רוצה להיות אברכית, ‫מה שנקרא היום? ‫ובראש ובראשונה, ‫איך שאדם מתנהג כבחור, ‫זאת תהיה ההשפעה אחר כך, בהמשך, כאברך. כאשר אחר כך יגיעו לפניו ‫התמודדויות הרבה יותר גדולות, ‫התמודדות של פרנסה, ‫של גידול ילדים, ‫של זוגיות, ‫של מחויבויות משפחתיות, ‫שאתה בחור, אתה לא באת לאיזה אירוע, ‫אף אחד לא פחות מתייחס לזה. ‫יכול להיות, אתה לא יודע אם אתה בכלל בישיבה ‫או שאתה בכלל בצבא, ‫אבל ברגע שבן אדם נהיה בעל בעמיו, ‫ופתאום יש מחויבות ‫לא רק למשפחה שלך, ‫אלא גם לצד השני, ‫ופתאום הבת דודה של אשתך מתחתנת, ‫וזה על חשבון סדר צהריים, ‫סדר ערב וסדר בוקר למחרת, ‫כי החליטה להתחתן דווקא ‫במרינה באילת, ‫ולא נעים כי היא באה לפני ארבעה חודשים ‫לחתונה שלך, ‫ואתה אומר, מאיפה האירוע הזה נפל עליי? ‫אבל פתאום יש הרבה מחויבות, ‫לפיצולות צריך לקחת ילד לטיפת חלב, ‫ופתאום אתה מגלה גם ‫שבאים הביתה, ‫אין ארוחת ערב מוכנה. ‫זה אומר להכית את ארוחת הערב, ‫זה אומר לשטוף כלים גם כן אחר כך, ‫זה אומר לתלות כביסה, ‫להכניס תורה, ‫כי אשתך גם במקביל ‫כל היום הייתה עמוסה, ‫והיא עוד צריכה להכין שיעורים למחר ‫או מה שהיא לא עושה, ‫ופתאום אתה בא לעצמך, ‫איפה נעלם לי כל הזמן? ‫אני מרגיש ממש ביטול תורה. ‫אז כמובן שההתייחסות היא לא כזו, ‫אבל כמו שאתה התייחסת ללימוד התורה כשהיית בחור, ‫בהמשך ככה אתה תבנה את הבית שלך. ‫יש את הנושא המהותי ‫ויש את הפרטים הטכניים. ‫במהות, ‫בית של תורה, ‫בית של אברך, בית של כל מה שמקיף ‫את הבית זה לימוד תורה, ‫זה חשיבות התורה, ‫זה ערך התורה, ‫ככה גם האישה חושבת, ‫אלא מה שכן, ‫יש גם דברים טכניים, ‫שאני פה צריך לעצור ולעשות, ‫פהוא צריך לטפל באיזה משהו, ‫ואני יוצא לרגע, ‫אבל השאלה היא תמיד, ‫מה המאות, מה העיקר, ‫וזה מה שמכוון. ‫בסופו של דבר, ‫גם הרי חיים בצווארו ואסן ובתורה ‫השתלב בזה, במינון הנכון, ‫במה שצריך, וגם אין השוואות. ‫יש אנשים שההורים שלהם תומכים בהם, ‫יש האישה, היא במקצוע שהוא מכניס משכורת ‫שהבעל יכול לשבת ללמוד תורה, ‫יש חסכונות גדולים מלפני כן, ‫ולפעמים בחור לא זכה, ‫והגיע לחתונה בפחות, ‫ובאמת צריך יותר קצת להשקיע ‫גם בנושא של הפרנסה. זה בסדר כאמור. ‫צריך לתת לזה את המימון, ‫את הזמן שדרוש לזה, ‫כמה שצריך, ‫ואת השאר, בעזרת השם, ‫לקב'ה בריאה הזאת. ‫תודה, הרב מרגלית. תודה רבה. ‫הרב ידע, נשמח גם לשמוע. ‫אם אני, שתי מילים ששמעתי ‫במשפטים האחרונים, ‫המהות, מסירות. ‫אני שואל, איך מיישבים בין מחויבות לתורה ‫לבין אבי חיים בצווארו ‫שהיא מחויבות? ‫הרב אומר, הפרטים משתנים באמת ‫בין בחור לבין בעל בעבר, ‫אבל המהות נקבעת מתחילת הדרך, ‫המהות היא מסירות. ‫היתר, זה נשמע יותר ואחד פחור, ‫אבל התגיעה המהותית ‫היא בנוגע למסירות. ‫אם אפשר, מחויבות ללמוד תורה, ‫לעמודת השם בקרבתו, ‫מחויבות אדם למשפחתו, למכנסתו. ‫איך מכלכלים את השניים? ‫אני מצטרף לקודמי, קודם כול. ‫פהורגן בכבוד אכסניה, ‫אז מי זה פה אכסניה? ‫יבנה, הסופות, ‫לא יודע, שניים אוחזים, ‫לא יודע את החלוקה בדיוק, ‫אבל אין ספק שהם מדהים. ‫אני מפעם הראשונה שבאתי הנה לתת שיעור, ‫אז חשבתי, טוב, מבקשי, נו, מה אני אעשה? ‫אני עושה טובה. ‫אני יכול להגיד, לא, לא נעים, וככה. מדהים. ‫ואני חושב שלכל אחד מהיושבים כאן ‫והנמצאים כאן, ‫כשרואים את הציבור שלנו, מקבלים כוחות. ‫רואים שיש הרבה כמוני, ‫אולי אפילו יותר טובים, ‫אולי גם פחות טובים, ‫אבל יש, ברוך השם, ציבור גדול של תורה, ‫ששייך לאותה תפיסת דרך, ציבור שמאמין בחיבור הגדול הזה ‫בין תורה לבין מדינה, בין אורח חיים ממלכתי, ‫לבין צבא. ‫וזה גם מתקשר מאוד לנושא של הבית, ‫שהרב דיבר עליו עכשיו. ‫וישר כוח גדול. ‫-ישר כוח, אבידן. ‫תודה. ‫זה באמת משפחה. ‫אתה בדרך כלל רגיל שאתה איש אחד, ‫יכול להיות ממשפחה קטנה. ‫כתוב אתה מגיע, אתה מבין ‫שאתה חלק ממשפחה יותר גדולה. ‫כולם אחים. ‫אחר כך, גם כשיש חיכוכים, ‫אתה אומר, אבל זה... ‫אנחנו אחים עכשיו. ‫כל ערב, כל שבוע. ‫-ואחר כך, האחים האלה, ‫אני מזין מבחפתן, בלי בנות כמובן, ‫אבל אני מזין מבחפתן. ‫מחויבות, כשנשאלתי, ‫זאת נקודת הקושי בדור שלנו. מחויבות בדור הגאולה, ‫שהמהות של דור הגאולה זה הבחירה ‫כדי לקדם את עם ישראל ‫בכיוון היעדים שלו, ‫ולקדם את העולם, לתקן עולם במלכות שדי, ‫יש מעמד הר סיני שקפא עליהם הר כגיגית, ‫והדור קיבלוה בימי אחשוורוש, מאהבת הנס. ‫וגם מעמד הר סיני, הרב זצל, מבאר במאמרי ראייה, ‫שהקפה עליהם הר כגיגית, ‫זו ההבנה הגדולה הזאתי ‫שאין חיים בלי תורה. ‫והציבור שלנו הוא ציבור מיוחד מאוד, ציבור איכותי מאוד, ציבור ערכי מאוד, ‫שמתחנך מתחילת הדרך לחיים מורכבים. ‫לגדול בחברה החרדית, ‫זה לכאורה יותר פשוט. ‫הוא התמודד עם הסמארטפונים, ‫או יהיו לו שניים, הוא התמודד. ‫אבל המסלול מאוד פשוט, ‫מסלול מאוד פשוט, ‫ואצלנו המסלול לא כזה פשוט, ‫כי אנחנו מחברים בין הקודש והחול, ‫כי אנחנו לומדי תורת הרב קוק, ‫אנחנו יודעים שהרב מחבר ‫את שני הערכים של ציון וירושלים. ‫והחיים שלנו הרבה הרבה יותר מורכבים. ‫כל כך הרב, הסברת מקודש, ‫כל כך יפה. מה זה להיות אברך? ‫הרב אף אחד לא הזכיר מילואים. ‫אה, בבית אלור. ‫-לא, אני ס... ‫לא, אני סגן אלוף. ‫לא הזכרתי. ראיתם, ראיתם. ‫הנחמת ענווה. ‫אז המחויבות זה דבר עצום וגדול. ‫שמעתי שיש כאלה שלא קמים בבוקר בזמן, ‫או מתפללים שחרית עוד לפני שזה, ‫כי באמת, ‫מחויבות צריכה לבוא ממקום עמוק. מחויבות היא לא מחויבות ‫של הדורות הקודמים, שזה הדרך. ‫זה מאמר הדור של הרב קוק. ‫ולכן, הדור שלנו מתמודד, גודל, ‫הולך ומתגדל בבחירה. ‫מי שהגיע לישיבה והחליט ‫לעשות את הדרך כמו שהרב אמר, ‫אז באמת הוא בחר. ‫ואז הוא מגיע לשלב ‫עוד יותר מורכב. ‫כי באופן הטבעי, ‫בחור בגיל תיכון, ‫בנורמלי יש שאיפה למין השני, ‫ויש שאיפה שגם אותה צריך לתעל ‫לכיוון לא פן, אלא משפחה. ‫שמעתי שיש מקומות שיש דבר ‫שנקרא חבירה. שמעתי ככה, ‫לא יודע אם זה בישראל, ‫אבל שמעתי שיש דבר כזה. ‫אבל זה לא דרכה של תורה. ‫אז פתאום מגיע אחד לישיבה, ‫הוא נתקל באיפה הוא עומד. ‫הרבה פעמים זה יכול גם להרחיק אותו, ‫הוא לא שם. ‫או שהוא יגיד, רגע, אז אני בוחר להתנתק ‫מהערכים, הלא-ערכים, ‫שהייתי בהם בגיל התיכון. ‫ולהיות בן תורה, זה אומר, למשל, ‫שומר נגיעה. ‫בזמני הייתי בצבא, ‫בכלל לא ידעו כזה מושג. ‫זה היה ברור ששומרים נגיעה. ‫אבל היום חיים בעולם, ‫שזה צריך להגדיר שומר נגיעה. ‫כל זה, תגידו, מה אני מדבר? ‫זה לא קשור בכלל לשאלה הזאת. ‫זו הבנת טרום העניין. ‫אדם נכנס לעולמה של תורה, ‫נכנס למערכת ‫שעניינה זה ליצור מחויבות מרצון. ‫זה עניינה של הישיבה. ‫למה בשמינית הוא לא לומד גמרא ‫כמו שהוא למד? ‫למה עכשיו הוא אוהב גמרא, ‫ובשמינית או בשביעית או בשישית ‫הוא לא כל כך היה שקוע? ‫כל אחד מכיר את זה מעצמו ומהחברים שלו, ‫כיוון שהוא בחר, ככה לעניות דעתי, ‫אין לך בין חורין אל מי שעוסק בתורה, ‫ותורה נגנית רק מתוך חירות אמיתית, ‫אז ממילא הוא בחר, ‫הוא בחר בדרך של תורה. ‫ואז פתאום הוא עומד מול השאלה. ‫אתמול ביקש בחור לדבר איתי. ‫סליחה, הבוקר הוא אמר, ‫וואלה, אני רוצה לשאול את הרב שלה, ‫הבוקר הוא בא. ‫אני רוצה לדבר עם הרב בשיעור ב', ‫על נישואין. ‫מה הרב אומר? ‫לי? ‫כבר יעשו עם שני רבנים בישיבה. ‫אתם יודעים שאני תוכף בנישואין ‫בגיל צעיר. ‫יש כאלה, יכול להיות שזה כפשוט או כשיעור א', ‫צריך להתחתן. ‫אני אומר, ‫כל הזמן צריך לדבר על זה, ‫כי בעיית הרווקות היא מכת מדינה. ‫חושבים, אה, בסדר, פעם. ‫שמעתי דבר נפלא. ‫מותר משהו קטן? ‫כתוב בגמרא שאמר רבי יחיא וצריך, ‫כבר עובדים מכפה למרגיגית, ‫ואמר, שם תהיה קבורתכם. ‫שואלים, למה זה שם? ‫למה זה פה תהיה קבורתכם? ‫הוא אומר שם, האדם חי בשם. ‫פעם אני אלמד תורה, פעם אני אתחתן. ‫כשאני אגמור את התואר אני אתחתן, ‫ומאיפה היו חיילים למדינת ישראל? ‫ומאיפה היו האברכים? ‫מאיפה היתה תורה? ‫מאיפה היו מחנכים? ‫אם לא מהציבור שלנו, ‫מחנכים בדרך של אהבת המדינה, ‫מחנכים בדרך של תורה של בחירה. ‫מה אני אגיד לכם? ‫זה לא כזה פשוט, ‫אבל דווקא אנחנו צריכים לעשות את זה. ‫עכשיו אני מגיע לנקודה, ‫לדרך שבה הקב' בחר בעולם שלנו, ‫שבו האדם יבנה את המחויבות שלו ‫מתוך רצון ואהבה, ‫זו דרך השלמות של האדם, ‫וזה עם אישה. ‫הגמרא אומרת שאדם בלי אישה ‫לא נקרא אדם, ‫לא יקרא שמם אדם. ‫ולדעתי, הרב, יש פה, הרב אמר, ‫שאם אדם יתחיל במסלול הזה, ‫אז מילא הוא הולך ככה. ‫יש פה שתי קומות. ‫יש שתי קומות מהות אחרת לגמרי. ‫כי כשאדם ניסה להתחתן, ‫מתחתן ‫ונמצא באוהלה של תורה, ‫באופן הטבעי, הבסיסי, ‫הוא יהיה במקום אחר. ‫ואני חושב שהדרך לעשות ‫את כל הדברים הגדולים זה דרך ביתה. ‫אני לא רוצה לדבר עכשיו שעה, ‫כי אני ראש כולל גם, ‫אני מתעסק עם אדרכים עשרות שנים, ‫אז אני יכול לדבר על זה בלי סוף? ‫אני לא רוצה. ‫הדיון צריך לזרום. ‫אבל בית שנבנה באהבה, ‫בדרך הנכונה, ‫אין איזו ספירה בין לימוד התורה לבין הבית. ‫והרב אני, שהתחתנתי, ‫היה לי איזה משבר מסוים, ‫היו לי שלושה סדרים. ‫לא שלא למדתי גם בערב, ‫גם אז למדתי בערב, חס וחלילה. ‫אבל פתאום ריחיים בצווארון, ‫וזה לא כל כך הרבה שעות שיש לרווק. ‫עוד לא היה פלאפונוס. ‫לא היו מסיחי דעת כמו היום. ‫אבל אדם יכול לגדול רק כשהוא עם בית. ‫הוא יכול לגדול רק אם הוא בונה, יכול לגדול ברמה, ‫אם הוא בונה בית של תורה. ‫פה אני אסיים, כי יש לי הרבה מה לומר, ‫ואני אסיים בנקודה אחת. ‫אני חושב, ‫יש לי הרבה ניסיון בזה, ‫כי אני עשרות שנים בעצם ‫בעולם האברכות, ‫שאדם שנישא בישיבה ‫ומתחיל את החיים שלו כאברך בישיבה, ‫כבן תורה שנשוי, ‫אלא הקטף. ‫זה עוד משהו בתוך שרשרת מזון גדולה ‫של חיים עמוסים. ‫גם אם אחרי שנתיים הוא ילך לאקדמיה, ‫והאין אורח שלנו והבחורים שלנו איכותיים, ‫ורוצים לתקן את העולם, וצבא, ורפואה, והרבה הרבה תחומים ‫שאנחנו רוצים להגיע אליהם, ‫תהיה קודם שנתיים נשוי בעולמה של תורה. ‫יהיו לך חיים אחרים מבחינה פרטית, ‫תהיה לך חומה יותר גבוהה ‫מבחינת תורנית, ‫וכמובן שאם תמשיך במסלול התורני, ‫ותהיה גדול מתורה, ‫זו הדרך הנכונה. ‫ותגדל, ותחנך, ותלמד, ותוראה. ‫זו דרך השלמות, ‫כי באמת, באמת, ‫שאדם עוד לא נשוי, הרב אחיה, ‫עוד לא נמצא במערכת של מחויבות. ‫היום אני פה, מחר אני שם, ‫אני אפגוש, יש לי בחורים, ‫אפחדנו, ‫אבל האישה לומדת רפואה בטכניון. ‫אז גם הוא אומר, מה לעשות, הרב? ‫וילך מנוח אחר אשתו, הוא אמר, מה זה? ‫סוגיה, הרבה סוגיות, ‫אבל הדסיס ‫הוא המחויבות, ‫הבנת המחויבות. ‫מחויבות נקנית בבית, ‫והשלמות של הופעה של האדם ‫היא על ידי בית, ואין סתירה, ‫כי מי שאצלו זה סתירה, ‫הוא בטח לא יכול להיות ציוני, ‫כי אנחנו חיים כל הזמן בקונפליקט כזה, ‫מילואים ותמידי חכמים. כל הזמן. ‫הנה, הרב הוא סגן אלוף, ‫הוא תלמיד חכם עצום. ‫אה, יגידו, זה לא יכול להיות, ‫זה סתירה. לא. ‫אני אומר, ובזה אני מסיים באמת, ‫ארץ ישראל מצמיחה דור חדש ‫של תלמידי חכמים. ‫דור חדש של תלמידי חכמים ‫מזן אחר של ארץ ישראל. ‫והבית הוא המעבדה הגדולה. ‫תודה. תודה רב. ‫תודה רב הידר. ‫אני מאמין בלי. ‫תודה רב הידר. ‫מישהו מנקה שתי שני משפנים חלפה. ‫עד שאני שואל על מחויבות כפולה, ‫הרב הידר אומר, לבנות מחויבות זה ‫אתגעת בפני עצמו, ‫מחויבות מתוך רצון. ‫הבית הוא בניית המחויבות, ‫וממילא גם הקומה הרוחנית ‫מושתתת עליה, ‫ולא נורא ככה. זאת לא מחויבות סותרת, ‫אוי ואבוי אם היא תהיה סותרת, ‫אלא להפך בית של תורן, בית של גושן, ‫שיש בו חלום משותף של איש ואישה, ‫מתוך שניסו כבני תורה וכולי. ‫החלום המשותף שלהם ‫הוא קשור לתורה, ‫קשור לעבודת השם, ‫באופן שזה לא מצר את הבית ‫ואת מה שהוא זכור בו. ‫אתה מוכן? ‫-טוב, אז לדבר שלישי זה תמיד יותר מורכב. ‫חשבתי שהרב היה הראשון, ‫ואני השלישי. ‫אני לא מדבר על יעד גדולים ממני, ‫רק כשכופים עליה זה שלישי. ‫אני גם אפתח בכבוד אכסניה, ‫אבל בזה נעצור. ‫אני אתחיל בשלושה דברים עיקריים. ‫אני אנסה להגיד דברים אחרים, ‫כי אני מסכים עם כל מה שנאמר. ‫אחד, זה נכון, ‫אנחנו רוצים, הבחור רוצה גם צבא, ‫להיות תוציא, נכון? ‫וגם תורה וגם להתחתן, ‫ואת הכול הוא רוצה באותם שנים. באותם שנים הוא רוצה גם להתחתן, ‫וגם צבא, ‫וגם תורה, וגם וגם וגם וגם, ‫וצריך להתמקד. ‫ובדרך כלל, זה תמיד אחד יבוא ‫על חשבון השני. ‫אי אפשר להיות גם תלמיד חכם גדול ‫וגם קצין גדול בצבא, ‫זה לא עובד. ‫ואם כן, אז אתה לא מחר. ‫זה לא עובד, אי אפשר לעשות את זה. ‫ואתה צריך להתמקד, וזה קשה לבחורים. ‫קשה מאוד להחליט שהוא מוותר על משהו, ‫כי הם רוצים לטרוף את העולם ככה ‫ולהיות גם וגם בידם, ‫והם מפספסים. ‫להיות במלחמה, צריך לשבת כמה שנים, ‫אם אפשר בשיעור בית... וזהו, ואני לא חוזר יותר. ‫וגם להקים בית. ‫עכשיו, השאלה הזאת ‫היא שאלה עוד יותר שחיה בכל הציבור. ‫אני יכול להוסיף עוד משהו, ‫הוא גם רוצה להתנדב תוך כדי, ‫בעמותות חצי. ‫הוא גם רוצה, לגמרי, כי הוא רוצה לעשות ‫המון מצוות תוך כדי. ‫ובדיוק כתבתי לו דעה לאחד התלמידים, ‫עם הרבה מצוות ‫לא יהיו תלמידי חכמים. ‫זה בסדר לעשות מצוות, ‫אנחנו לא נגד. ‫אבל עם הרבה מצוות, הוא סיפר לי ‫שקלה היא אטומה וזה הוא לא עזר לה בזה, ‫בשבוע לא היה. ‫לא, זה ראית לה את הטבל. ‫זה בסדר, רק עם הרבה מצוות ‫לא נגד מדי חכמים. ‫גם עם הרבה מצוות ‫לא יכולים להיות קצינים בצהל, ‫כי אתה צריך להתמקד. ‫על גבי זה עכשיו נגיד, ‫אחרי שאנחנו צריכים להתמקד ‫ולהתמסר, ‫והכול צריכים מסירות נפש, ‫צריכים לדעת שרחיים בצווארו ‫ויעסוק בתורה נימד על חתונה בגיל צעיר. ‫אני קצת, לא יודע מה הרב ברוך פה התכוון, ‫אבל חתונה בגיל צעיר. ‫חתונה בגיל צעיר, הגמרא צועקת, ‫רחיים בצווארו ביעסוק. ‫כלומר, יש גיל ללמוד תורה ‫ויש גיל להתחתן. ‫טוב, אם אתה בא עם פיגוע מהשמינית, ‫מאבני עקיבא, ‫כמו שאמר, הוא אמר, ‫אני יותר חריף. ‫-צפיחי שביעית. ‫-כן, צפיחי שביעית. ‫אם אתה בא עם פיגוע אסטרטגי, ‫מהותי, ועם איזה גברת, ‫כככה, משעדה, ‫אתה ניצול... ‫אתה בפוסט... ‫בקיצור, תבין, ‫לא לצייג מילים חריפות ומצולן. ‫אתה עם איזה פיגוע מתגלגל איתו. ‫אפשר לך לעשות עם הפיגוע, ‫לא נפריד אותך בתוך שנייה. ‫גם הבעיה הגדולה היא, ועכשיו אני מדבר אליכם, ‫כי אפשר לצחוק על הפיגוע הזה, ‫אבל הפיגוע הזה שייך לעבר שלך, ‫וזה מונע ממך לגדול בעתיד, ‫כי היא תמיד מושכת אותך לכיתה יא, ‫להנחה בבני עקיבא. ‫ואתה רוצה להתקדם תורנית, ‫והיא רוצה להתקדם תורנית, ‫והיא קושרת אותך, ‫בלי לשים לב, ‫בתת-אקראי קושרת אותך, ‫ונותנת לך להתקדם, ‫כי היא לא משתנה, ‫היא גם לא עומדת עכשיו. ‫אם אתה בא לישיבה להיוולד מחדש, ‫אתה לא יכול להיות קשור ‫באיזה משהו למקום אחר. ‫אבל זה לא קשור. ‫אתה כבר באת עם הפיגוע, ‫עכשיו אתה צריך לטפל, ‫כאילו, הגעת בשיעור אלף, לא... ‫אז הביטוי הוא יכול לנסות בתורה. ‫כלומר, לפי חז״ל, אם זה בנוי נכון, ‫לא אמור להיות קונפליקט גדול. ‫זה עדיין באותו לימוד תורה, ‫כמו ש... ברור, ‫אבל זה לא אמור להיות קונפליקט גדול. ‫גם תפילות ראש השנה ‫זה מפריע לביטול תורה. ‫יש הרבה מצוות שהן... ‫גם לבנות סוכה, ‫זה גוזר ככה, זה יומיים ככה ‫לפני יום קיבור, ‫לפני יום ידי... ‫בדיוק עכשיו אתה... כלומר, ריבונו שלא שם אותנו בעולם ‫לקיים גם מצוות, ‫ולהגיד שהמצווה היא ביטול תורה, ‫זה מי שהמצווה לא אוסר אותה בזמנה. ‫כלומר, מי שמתפלל ראש השנה כל יום, ‫אפשר להתפלל כל היום, ‫אבל תלמיד חכם לא תצא מזה. ‫-תתפלל כל יום תשע שעות, להתפלל. ‫ואז זה הדרך. כלומר, אם החתונה היא חלק ממערך מסודר, ‫מדויק, בזמנו, דבר מאיתו מהתורה, ‫זה בסדר. ‫אם לא, זה באמת אירוע. זה באמת אירוע, ‫כי אתה עוד לא בנוי, ‫אתה עוד לא מאוהב בקודש. ‫אתה עוד לא מאוהב בקודש, ‫כבר התאהבת בגברת אחרת, ‫שלא תמיד בקודש, ‫כי היא גם ציינה בקודש. ‫יכול להיות, תמיד יש מקרים חריגים, ‫אבל אתה עוד לפני שהתאהבת בקודש, ‫התאהבת בגברת שהיא לא מאוהבת בקודש, ‫ואפילו מוסריעה שאתה מתאהב בקודש, ‫כי היא לא ידעה מה זה חיים של אברך. ‫איך אמרה לי מישהי? אני התחתנתי איתו עם גופייה, וכשאני הכרתי אותו היה לו גופייה, בוא היה חסון, איך היא אמרה, אמרה, הוא נהיה בניש, אני לא קניתי את החבילה הזאת. עכשיו, היא אוהבת אותו, אבל היא צריכה גם לאהוב את החבילה הזאת עכשיו ולהתאהב בקודש, כי אם היא לא תהיה מאוהבת בקודש, אז זה לא יצליח. אני אספר סיפור, משפחה, התחלנו מגיל צעיר, הדבר הראשון שרצה לקנות הביתה זה טלפיסט גדול על הסלון, עכשיו הוא שור של מים, הוא נחרד מזה. אז זה מתחיל, תראה, אני בהיריון, זה יעזור לי קצת לאזן את המחשבות, וזה מתגלגל. עכשיו, הוא בא וכן, הוא אומר לי, הרב, אני מוצא בית של קודש, שפה יושב כמה שנים, אבל איך היא מתחברת לתנועה הזאת? זה סיבוכים. טוב, העולם לא חף מסיבוכים. לא בגלל סיבוכים אנחנו לא מתקדמים, אבל צריך לדעת, הבניין של הבית, שהוא בא מתוך קודש, הוא מגיע מתוך חלומות של קודש, שאיפות של קודש. על זה נבנה הבית. ובאמת, זה במסירות נפש, כמו שאמרו. עכשיו אני רוצה להגיד משהו יותר חשוב. מחילה מכל הציבור הקדוש. אני רוצה להגיד משהו שאני רואה אותו כבר, נראה לי, 15 שנה, 17 שנה. אתם חמודים. אתם אפילו מתוקים, נהיים מפנים טובות, אבל עיקר ללילת שמיים שלכם, והבניין התורה שלכם קשור לאישה. קשור לאישה שנבחרו, אותה החלטה הכי חשובה בחיים, והיא החלטה מהותית. בימים החמוד, חבל להשקיע בחיים. צריך להבין בנות, אם הבנות יהיו יותר תורניות מכם ודוסיות מכם, גם אתם תהיו. רבי עקיבא ורחל, זו דוגמה אחת, יש עוד הרבה. כי אתם חמודים, אבל כמו שאמר הרב פה רמז, יותר ויותר בדור הזה זה בהלך מנוח רכב אשנו. יותר ויותר בחורים שהם, בהלך מנוח רכב אשנו, אשתי לא רוצה, אשתי רוצה שתמצא בראש השלץ על ההורים שלה, אשתי לא זה, אשתי לא זה. יותר מדי, מאיפה זה מגיע? כי אחד, כי באמת הדור הזה נהיה יותר נשים. וקשה, מחילה. בקשה מאוד, כשאתה בא לבנות את הבית, אתה פתאום כאילו מעביר נקודת יחס מאוד עמוקה לשם. ואתה רואה שבחור בחר בגברת עם עירת שמיים, כל הבית טס עכשיו, כמו שאמר הרב בר, הרב עבידר, זה מכפלה אחרת. אם אשתך רוצה את התורה שלך, זה מכפלת כוח. זה חיים, בלי זה אין חיים. פה התחלת לחיות, אך שם התחלת לחיות. אבל אם אשתך שואלת מה יהיה עם כסף, איך נסתדר? אולי תעבוד בעוד עבודה. ולמה אין לנו אוטו, ורק באוטובוסים? ואוהב עוד ועוד ועוד. אז אין סיכוי. אין לך סיכוי. והבחירה הזאת של להקים בית היא בחירה... אין הרבה צמתים בחיים. אין הרבה צמת. צומת שנכנסת בשיעור באז זה צומת. רוב החיים זה כביש שישר. צמתים, כניסת שיעור א', חתונה. אם היית בשירון או בהנדסה, זה לא צומת, אבל היית בזור זה לא צומת. זה צומת. ואם אתה לא נכנס לצורך הזאת, נכון, עכשיו אתה כבר מתרחק וככל שעוזר לזמן אתה מתרחק. ולכן הגידוי הזה שבן חיים יוצא במור הוא הפשעים שיש בבית, אבל אם יש לך חזרו מהם שליחות, אז בסוגיה אחרת אני אספר סיפור בשביל שני. כשאני פגשתי את אשתי, אני מוקלט. טוב, באחת הפגישות הראשונות, אמרתי לו בואי, בואי תראה את ירושלים מהצד השני. אני הסתמתי כומה, היא הסתמתה משהו, משהו שנראה קצת לא מנהיג אישה יהודייה, ואני אוהב את זה. נסענו עם האוטו בתוך כל מיני כפרים ערבים באזור ירושלים, עלינו בעבודיס, הסתכלנו על ירושלים הפוך, עלינו על גג של בית עברי, נכנסנו לגג, דפקתי לו את הדלת, אמרתי לו, אני צריך לעלות פה, אני מהשירות, משהו, עלינו למעלה, הסתכלנו על ירושלים הפוך. אלי איזה חלום זה לגור? זה גם היה קשור לבית שלי, לכל מיני דברים שהתעסקתי איתם, למדתי ביתרת פעמים, אז הכרתי קצת. איזה חלום זה לגורמי. אני זוכר שהסתכלנו, אמרתי, תקשיב, יש אידיאל בחיים שאני ארוץ איתו מאוד ברוחו, יש אידיאלים שלא, זה לא. זה היה משפט מכונן. אמרתי, מצוין, בתורה נרוץ ביחד, בשליחות נרוץ, אז לא אצלנו. יש הרבה שליחויות בחיים, אבל הבעיה איתך היא שליחות. בהפעיל צריך שהשליחות לא תהיה תורה. אם השליחות של הבית היא לא תורה, אתם לא תצליחו. אתם תלמדו תורה ולא תצליחו. לא תצליחו לפנות את עדיין ביתי כזה, את החיים הזה, את ההסתערות הזאת, את הבכת בעיניים, עוד איזה סוגיה שסיקרת אותה ואתה מרגיש שקנא אותה, זה קומץ היום אחר בזה. אני צריך שהאישה תהיה שם. איך שהאישה תהיה שם, וגם לשנות, לא צריך להגיד לה כמה נלמד מכל זה, אבל לרוח טעים יש אהבת תורה. אהבת תורה, אהבת תורה פנית גדולה, משמעותית. מתוך זה יש תקופות בחיים. חזר מגבירים נקי יהיה לביתו שנה. מי ש... אם זוכרים על אבות זוגות, מי שעושה את השנה הראשונה טוב, אחרי זה הרבה שנים הוא יכול להיות לימה בבית, אבל אם בשנה הראשונה הוא עושה את זה טוב. יש תקופים בחיים. להתכנס, או לזכור מגפים. יש תקופה שאתה יודע משקיע בבית. חזר הגבירו שאני הייתי להגיע לביתו. עם שנה אדם, אני לא נמצא הרבה בלביתי, גם במילואים וגם בישיבה, גם אני נמצא. אני אפילו לא ישן כל לילה בבית. כמה לילות אני ישן בלילה בבית, כמה לילה. אבל אם השנה הראשונה היא איכותית, וכשאשתי קוראת לי, אני מגיע, היא יודעת את זה, אני יכול ללכת מאוד רחוק. זה סוג של מסירות נפש גדולה של הבית. אבל איך הבית בונה את הסיבובים האלה שלנו? כשבהתחלה בונים יסודות, הלוא מסירות נפש לא מתחילה מהיום הראשון של הניסוי, כי היא רוצה להכיר אותנו, אבל אני רואה שבונים את היסודות, אפשר להכיר אותנו, אפשר להתמסר לקודש, לגדול בקודש, לדעתי הראשונה. ואנחנו חיים בעולם אחר. אפשר להיות ראשון במערה, שמפה וממטה לא קיים, ורק פה, בתנועה, אנחנו חיים בעולם הזה. כי בעולם הזה יש אמונות של העולם הזה. כמו שאמרתי, אם אדם מגיע הביתה ולא רואה את הכלים בכיור, אז הוא עכשיו מתבלבל. הוא צריך לראות אותה. דרך אגב, גם מה שצריך לקרות כשהוא רץ לכלים בכיור, ואשתו רצה במסירה, זה בית של שלמות. הוא מגיע הביתה, ודבר שהוא רץ לכלים בכיור, ואשתו נחררת מזה שהוא רץ, אז יחזר לפני. אז זה לא הצגה. אתה רץ ונותן ללקר, לא? אתה רץ כאילו, כשאתה נותן אפור, זה לא... יש שאלה שאחד שואל, אומרים שמי שבורח מהכבוד, הכבוד, בודף אחריו. אני כל החיים בורח. הוא לא בא. אז אמרנו שמה, אתה בורח, אבל אתה כל פעם שומר כשר בית, שהוא לא יאבד אותך בעד הבדיחה שלך, שהוא יישאר באזור. אז אותו דבר, אדם צריך להיות אדם כשהוא מגיע הביתה והוא רץ לכלים. הוא תעבר ראשון מגיע הביתה, תופס מה אני רוצה לסדר. אני הרבה פעמים כשאני מגיע לביתי, אני תעבר ראשון מגיע, כאלה כיור, מסתכל פה, וכמעט כל הילדים רציתי, לא רבה על זה, אחי, לא הייתם זורקים אותי למטרס. אבל היכולת הזאת ליצור בית כזה, שבאמת, אני אגיד את זה גם אחרת, גם אתה אומר במסירות נפש שלה. אתה יודע במסירות נפש שלה. בוא אני אגיד עוד משפט אחד. כמו הרב ברוך, אני יכול חמש פעמים במשפט אחד. אבל אני אגיד את זה משהו. זה מאוד קשה להיות אישה של אברך. זה מאוד קשה. מכאן עיסוקה, עבודות סיזיפיות. מנקים ומתלכלך, מנקים ומתלכלך, מנקים ומתלכלך. כמו שאימא אומרת, לפחות תשאי, רק עכשיו שדפתי, שלפחות שאל יהיה נקי. כביסה מתרוקמת, כביסה מתרוקמת, כביסה מתרוקמת, כביסה אוכל נגמר, אוכל נגמר. אנחנו לא צריכים להביא מעגליות כאלה, שאם היא לא מחוברת לשליחות שלך, לתורה שלך, אבל באמת קשה לך. אחרי המשימה שלנו, אנחנו מחוברים אותה לתורה שלי, ולא מורשת חבונות אלו, זה שהיא תנהל, תשמח בתורה שלך. והחיבום הזה לתורה יוצר מסיב נפש, יוצר גודל, יוצר חיים, יוצר שליחות, יוצר חיים אחרים, חי בעולם האחר בחיים. אז אם אנחנו לא חיים בעולם כמו רבי שמעון ברוך הוא חי במערה, שנגיד פה למטה אין גוף, וכשהוא יוצא, כל פעולה שהוא רואה, גם אחרי השתי משפחות, הוא כבר רואה מעון, והוא עושה סורר ומסביר את זה, זה מרבה. אנחנו חיים בעולם הזה. במציאות הזאת גם יש גוף, וכשיש גוף יש גם חיים של גוף, ויהיו חיים של זוגים, ויהיו חיים של בית, ויש חיים שזה מגיע לזה. ועכשיו זה פותח השלימות הזאת, הוא מגיע. מי שיש לו שניות בין הבית לישיבה, אני אומר משפט אחד, מי שיש לו שניות בין הבית לישיבה, בסוף הבית ינצח. אסור שיש שינוי בין הבית לישיבה. מי שיש לו שינוי בין הבית לישיבה, בסוף הבית ינצח. כי הבית זה החיים והישיבה, כאילו לא, כאילו זה הזכר, הבירור, החוכמה. וכל מפגש בין חיים לחוכמה, חיים לעצמי. ואתה צריך שהחיים יהיו בראש. אם רק החוכמה, רק הראש, רק הנגמור של הבית לא, בסוף הבית ינצח. וזה או יהיה פירוד, חס וחלילה, בין החיים לגוף. ובגלל זה משימה גדולה, אני הולכת לך להשקיע עוד שנייה לשאלה לשלוש אותך. סדר ערב לא סדר ערב, זה פרטי. לפעמים האישה רוצה שתהיה לך לסדר ערב, יש לה מבחנים וכל זה. אני רואה לך, תכניס לו זמן, שתהיה לך תקופה מבחנית, היא רוצה שאני לא יהיה בבית. זה בסדר, זה לא... הסוגיה היא לא סדר ערב, הסוגיה היא היחס, הסוגיה היא הידידה שאתה איתה, שאתה שם יחד איתה, שאתה רואה כמה היא משקיעה, אתה רואה כמה היא איתך, גם כשאתה במילואים, זה לא רק בזה. טוב, יש לי פה עוד דוגמאות, אבל בואו, תקשיב. תודה, הרב חיים, ממש. אני פשוט רואה את הרב, הוא רוצה לשמוע מה הרב מוטב. בבקשה, רבינו. רוצה להתייחס? הרב חיים, דיברת עליך כל כך טוב, שאמרתי, רגע, אני אאבד כל כך הרבה דברים. אז כתבתי, השתמסת במילה צומת, לא של מכון צומת, התכוונת נכון? לא. אז אני חשבתי, איך נכנסים לצומת? הרב התכוון, אם הבנתי נכון, יש סמתות מרכזיות, יש צומת של הנדסה ושריון, וצומת קטנה בדרך. אבל יש מחלף, הרב דיבר על המחלפים. יש מחלף, קוראים לו שיעור א', ויש הרב אמר מחלף, נישואין. מה רב התכוון? בתוך שיעור א' על נישואין? לא, לא, לא. חשבתי, לא, לא הייתי בטוח. אני חושב שכל הדברים שאמרת הם תלויים בדבר שרמזת. אמרת שצריכים לבנות את הבנות. אם באמת הוא בא עם פיגוע מהשביעית, זה באמת פיגוע. מה לעשות? אז מה אני אומר אם שואלים אותי? או שאתה עוזב אותה, או שאתה מתחתן איתה, אבל זה פיגוע. אז מה הפתרון? אהבתי, לא אוכל לצאת, כתוב בתורה. ורצה אדוניו, מה אני אעשה? צריכים לעלות ביחד. צריכים לעלות ביחד. לפעמים אי אפשר להפריד את הפיגוע, וזה לא בהכרח פיגוע, כי הם יחד מתקדמים. ואז השאלה היא, וזה אמיתית כאילו בשטח, באמת איזו אישה בוחרים? מה עם הפרמטרים? מאוד מאוד מאוד, אמרת שמדברים חופשי גם הרב, הרב חיים. חופשי אבל קצר, הרב נדל. חופשי קצר, אני תמיד קצר. איזה ערכים הם בבחירת אישה? בת שלי בשגרירים, עושה הרבה שידוכים, ברוך השם, עשתה הרבה שידוכים. אבא, תגיד לי, למה, אמרו לי, הבחור הזה מהישיבה הזו הוא בחור מהטובים ביותר בישיבה חשובה. ועשיתי איתו זום, ושאלתי אותו, מה אתה מחפש? אז דבר ראשון אמר, בלודנט עם עיניים כחולות. איפה הוא הביא את הפיגוע הזה? אני, הקטן, אומר, בלי לזלזל בערכים החיצוניים, אני אומר, צריך בסדר הערכים שלנו להכניס את המדרגה הרוחנית. ולכן רמזת שצריכים להקים, לעשות, לחזק, וברוך השם יש מדרשות היום, ויש דבר, תהליך נפלא, כי בדור גדול, שאתם כל כך נפלאים, אני רואה את העיניים שלכם, צריכים גם לקחת את האישה שהיא לא במדרגה השני-שביעית. יכול להיות שגם אתה בשביעית הייתם גופייה, אולי כן, אולי לא, אני לא יודע. ולכן אני אומר, יש פה עוד שני צמתות משנה. אחת זה איזו אישה אתה מחפש ועם איזו אישה אתה נכנס לצומת. בקיצור, הכותרת שמה שרציתי לומר זה איך נכנסים לצומת, ואחר כך היה לי שיח עם האברכים שלי על זה השבוע. כי אחר כך, הרב, אתה תסכים איתי אולי ואולי כן ואולי לא. יש בדור שלנו הרבה פערים. יכול להיות שיש פער בין האיש והאישה. הוא לומד, והוא למד הלכה, והיא למדה אולי אפילו במדרשה, ומשום מה, יש סוגיות שאני לא יודע מי להעלות אותן פה, אבל הן רגישות. לא תמיד כפופים להלכה בצניעות הלבוש, למשל. וזה דו-שיות. אבל יהיה שולחן ערוך. וזו סוגיה, וכיסוי ראש. ואיך נראה כיסוי ראש? האם יצא דו-חובת סרט? בואו אני אקריצו איזו ידיעה או איזו דעה. הרב צועד לשדה מוקשים. כן, כן, אני רב שדה מוקשים. אך תראה, אני שומע... רק ככה מבררים, דרך סיבוכים מבררים דברים. ככה ליבדנו הרב צבי אדם. ולכן אני אומר שצריכים, א', איך נכנסים לצומת, ואחר כך עם מי שנכנסת צריך עבודה. והעבודה צריכה להיות גם רוחנית. עבודה רוחנית בבחירה, בחירה רוחנית מתאימה. ואם זה, יש פערים, ויש פערים, ואני בעולם האברכים, יש פערים, צריך עבודה רוחנית. הוא לא הלך לישיבה כדי לעשות את העבודה שלו, הוא חוזר הביתה, והיא הלכה ללימודים או לעבודה, למה שאמרת, כל מיני אפשרויות, וחוזרים הביתה, ועכשיו עסוקים בגידולי ילדים, ומה הם יעשו בזרן, מה הם יעשו פה. באמת יש הרבה כביסות והאוכל נגמר בפניות. לא, צריכים לבנות קומה רוחנית. אני שומע שהישיבה מחפשת, שהרב משקיע בזה, וגם במפגשים עם האברכיות. נכון. כלומר שזה לא רק שצריך להקים מדרשות, יש לזה... אני נפגש, נכון. אני רוצה לשאול עוד שאלה חדשה, אפשר כמובן להתייחס... רק לעצם... משפט. זה מאוד חשוב להשקיע באברכיות, עושים את זה בלי סוף. זה יותר חשוב מלהשקיע באברכיות, כי הם כל היום בבית מדרש. הם כל היום בבית מדרש. אברכיות יש להם ערב בשבועות, ערב פעם בשבועיים, שלוש שעה. זו מהפכה בשנים האחרונות בכל הישיבות. בכל הישיבות. יש איזה פורום כזה לשנות האברכים. בכל ישיבה יש אחרית תרווחיות, יש להם פעילות. יש מה שאני רוצה להוציא, כי תורתנו מתן, תורתנו. הנה, תורתנו מתן, יש נאמר פה. וזו ברכה עצומה. אם יש ישיבות שלא קשורות לזה, זה חבל מאוד, זה מעצים מאוד, זה נותן הרבה כוח. אני רוצה לשאול על החלום. רבי עקיבא קיבל ואוצ'ר מ-24 שנים. 12 ועוד 12. זה מצייר חלום, שאם היה נפשע, יש כל כך עולם של הישיבה ברצף 24 שנים, לא כמה לילות, כמה שתיים. בצד השני, ההגמרה מספרת על הבן של רבי יהודה הנשיא, שכשהעבירו אותה לפניו, הוא אמר, אני אמר, קודם נתחתן, אחר כך נלך ללמוד, נתבייש בעצמו, אמר לו, בני מידה, כונך יש בך. הייתי רוצה לשאול, מה החלום? לא, בסדר. בסוף יכול להיות שיש דברים שבתלויים בנו, אילוצים של פרנסה, או כלים, או כל מיני דברים כאלה. טיפת חלום. ברוך השם. אבל אם היינו יכולים לחלום, איך נראה החלום הזה? ואגב, גם לרווקים שפה, האם החלום זה שאם לא היו חלויים לי בכלל חמש שנים בישיבה רצוף לצלול, בחלום. אם הייתי יכול. עכשיו, החלום נראה אחרת. בחלום הייתי רוצה לגור ליד הבית של ההורים, כל עדר, כוס קפה, עושה אימים לו לפני שהולכים לישון. נעבך, מה אפשר לעשות כשישיבה רחוקה? יש אימחר. משפחה רגע. רב רות. באמת בדור שלנו, כשאנחנו מסתכלים על תנאים ואמוראים, בן עזאי, שאומר, אני הייתי מאוד רוצה להתחתן, מה לעשות נפשי חשקה בתורה, רבי עקיבא ורחל, זה באמת דברים שהם בגדר חלום. אם בן אדם היום ייפגש עם מישהי במגישה הראשונה, יקבלו, תקשיבי, הייתי רוצה להיות בן עזאי, אז באמת הוא יהיה בן עזאי. הוא יישאר בן עזאי, כשהוא ימשיך להגיד את זה בכל הפגישה, שייפגש עם מישהי, הוא יהיה בן עזאי. זה באמת לא, אבל כחלום, כן. זה ודאי, זה האידאל. והיא גם צריכה להבין את זה. הרבה נשים שבאמת רוצות, רוצות באמת את הציבור שלנו, הציבור שרוצה את כל הדגלים, לקחת דעתך, כמו שהזכיר הרב חיים, באותם שנים. באותם שנים, אנחנו צריכים לחיות הרבה יותר. אבל באמת אישה חושבת שהיא תוכל לעמוד בזה. אם זה למשל בישיבות גבוהות, בחור שעדיין לא עשה צפה, אני מתעתד ללכת לקרבי אחרי החתונה, ומדברים על זה קודם, ויש הסכמה שמגיעה שעת המבחן, באמת זה הרבה יותר קשה ממה שחשבו. ומגיעים אלי זוגות כאלה, זה מאוד קשה, מאוד קשה, שזה לא כזה פשוט. אז באמת, כחלום זה דבר מצוין. אבל אני פחות רוצה להתעסק בזה, כי באמת, זה היו יחידים בכל הדורות. רבי חנינא חכינאי חוזר הביתה, ערב וזה, לא מכיר את הרחובות של העיר, אשתו רואה אותו, חוטפת את גבעי מתה, ריבונו של עולם, זו ענייה, זו שכרה, הוא מחיה אותה. זה באמת דברים שכאילו באמת, לדורנו זה באמת, אתה יודע, כי באמת יש לנו המון המון דברים מסיום. אני אגיד דבר אחר. איך שאתה תתייחס לתורה, אשתך תלך איתך. קל מאוד להגיד, זה ב-DNA שלנו, משעת בריאתנו, האישה אשר נתת עיבתי. זאת אומרת, תמיד, תראה, אני הייתי מאוד רוצה, אבל מה לעשות? אשתי יש לה רצונות, היא רוצה להבין מלכת למסעדה, היא רוצה שנלך לעגלת קפה כל יום שישי, היא רוצה זה, היא רוצה זה, וזה, והכי קל להטיל את זה לאישה. האישה כנראה לא מספיק מבינה כמה התורה חשובה לך. זאת אומרת, אפשר לעזור בבית, אפשר להיות עם האישה זמן איכות, אפשר הכול, אבל תלוי מי אתה. כי אם האישה קמה בבוקר ב-6 בבוקר, בגשם זלעפות, ולוקחת תינוק בן שלושה חודשים ביד ונוסעת למכללה, ובעלה קם בשטיבלך ב-7.30-8, ואחר כך בא לישון צהריים, והיא חזרה ב-8 בעיר הגמורה, אז היא באה ואומרת, רק רגע, התורה שלך, וביום שישי זה יום הדה-פגרה, ושבת, גם פה וגם פה, ובקושי מספיק ללמוד משהו בשבת, ופתאום יום ראשון הוא רוצה לבוא לישיבה, ועכשיו, כל השבוע אני רוצה לא לצאת מהישיבה. זה קצת נראה עם בן אדם, כמו שהוא, אם באמת אדם, הוא רציף, אשתו ראה את זה, אפשר לראות עליו, אי אפשר, תקשיבו, במכונת האמת הכי טובה, אי אפשר לזייף. אי אפשר לזייף אם אדם הוא רציני, וזה מה שמטריד אותו. הוא מגיע הביתה, הוא מפנה את הזמן אשתו, ממש על ה... הוא מרגיש, הוא מביא איתו את העולם של הישיבה הביתה. אגב, יש כאלה שלא מספרים לאישה מה קורה בישיבה. לעניין אותה, לספר לה, לספר לה, לשתף אותה מה קורה בישיבה, והאם שמעתי שאור כזה וכזה, ופלוני באזור, שמעתי שהוא מתגייס, וזה התארס. לחבר אותה לתוך עולם הישיבה, היא תהיה איתך עד הסוף, במאת האחוזים. עוד נקודה אחת, שנזכר, זה לא רק הישיבה, הרב הזכיר את הנושא של מילואים. אני הייתי במלחמה הזאת, אחרי 600 יום הפסקתי לספור, 270 יום רצוף, ועד חנוכה, משמחת תומעת חנוכה, לא הייתי בבית, ואני זוכר רק הנקדות הקטנה, שבעצם השארתי את אשתי בבית, עם הילדים, עם הכול. לא הפריעה לי, ידעה שאני כרגע עסוק במצווה, ולקחה את הכול על עצמה. אני זוכר שהגיע ראש השנה, אז הם מחליפים לוח שנה בבית. הגיע לוח שנה לדרכי של מילי בדור, תליתי אותו והורדתי את הלוח שנה הקודם. ואז אני ככה מדפדף, סתם לא זוכר משעמום, ככה הופך בדפים, ופתאום אני מסתכל שאחרי שמחת תורה, שנה של השנה הזאת, אני רואה, היה תור לרופא, והיה אספת הורים, והיה זה, והיה זה, והיה... אני שואל, תגיד לי, מה זה, מה היה בסוף עם כל ה... אני לא הייתי פה, מה היה עם התור לרופא הזה? אוה, בוקר תלמידיהו, אתה רואה, השנה לקח לך. זאת אומרת, האישה רואה לעצמה את הכול. אני לא הייתי מנותק. יש מישהו שנאג אל הכול. כי ברגע שהיא מחוברת, היא שותפה אמיתית, היא רואה בזה אידיאל גדול שהפער נתגדל בתורה, והבית, אתה מביא את הישיבה הביתה, אז באמת זה רק יהיה לתועלת. תודה רב. תודה רב ראי, ותודה גם לאישה של הרב. מה החלום? חלום הוא דבר גדול. וצריך ללחום עליו. אבל אם יורשה לי להקשות על השאלה, אנחנו לא בחלום. התורה אומרת בין חמש למשנה, בין מקרא, בין עשרה למשנה, וככה, בין שמונה עשרה לחלום. אנחנו לא חיים בחלום. אז מה לדבר על החלום? התורה התכוונה שאתה בן שמונה עשרה, אתה כבר יודע, אתה שס ואת כל השולחן ערוך. זה מה שחזר ורצור. עכשיו אתה דן בין שמונה עשרה לחופה. עכשיו, מה אני אעשה? פעם אמרתי לאחד מרבותיי, אם הייתי מתחיל בגיל זה, אז הייתי, הוא אמר לי, זה עצת היצר, לאסוף את הגיל. טוב, אכן, גם אני לא יודע אם לקחת את המילה חלום, זה נכון, אנחנו חיים, חיים שמבחינה של החלום בדיעבד, ואנחנו צריכים להפוך אותם לכתחילה, כי כמו שהרב אמר עכשיו, תשמעו, רק להריץ ולהתפעל מהרב ומאשתו, לא הכרתי את הרב עד עכשיו. מדהים, לשמוע דברים כאלה, איזה דבר גדול. אני רוצה לחזק עם הנקודה האחת שאמרת. אני לא יודע, הוא יספר מה יש בישיבה, זה נכון. לא חושב שצריך לשתף אותה בסוגיית רי ותרי. אבל אם היא תראה לו אור בעיניים, היא תדע שזה בעלה. אם אין לו אור בעיניים, יש לה בעיה, זה לא יעבוד. כי המהרל אומר, אני בשיעור החמישי שהייתי אצל רב צביודו, הוא עשה לי שוב. הוא אמר שהאישה יותר אלוקית מהאיש. בשיעור הראשון באורות התורה, מתחיל פרק ו', סעיף א', למה הרב מדבר בלשון אורה? כי האישה יותר אלוקית. לשון הנקבה היא לשון יותר אלוקית. צריך לסדר את זה, זה הרבה להבין. אבל האישה היא, אומר המהרל, היא חומר לצורה של האיש. ובנקודה הזו של התורה אנחנו לא יכולים לצפות מהאישה שהיא תגום, כמו שהרב אמר, תגום בשלך, תיסע, או בלי התינוק, או אם התינוק, או לא תיסע. אנחנו צריכים להיות אנשים גדולים, אנשים גדולים, והאישה תראה אותך. רוחן, עמל בתורה, יתהלך איתך, יתרוץ איתך. בתנאי אחד, פה אני אוסיף, שהיא מרגישה שאתה מבין אותה, אוהב אותה, אהבת אמת, בנתינה, בהבנה, בהכלה, בהקשבה. זו זוגיות אמיתית, זו זוגיות של תורה. לכן אמרתי בהתחלה, שוב אני מסיים, שאני חושב שגם אנשים שהולכים לעולם, עולם המעשה, אבל תהיו קודם מבריחים, שלא תהיו עשויים בתחיסה של הכסף ובלחץ של החיים. דווקא בסוג נחץ של הישיבה, מה הרב אמר היום בשיחה? מה למדת היום? אה, תראה ותראה, מסובך. היא לא אכפת לה, היא רוצה לראות שאתה שמח. אם היא תראה שאתה שמח, אם היא תראה שהתורה זה החיים שלך, אז זה ייבנה עוד ועוד עם הרבה תפילות. תפילות זה כבר, תפילות זה כבר עכשיו עולם חיים. מאוחר. אני מסכים, תורה לא מתחילים בגיל 18, אז אני עוד לא מנשם אוויר, אתם קצת אבודים, אתם אבודים, כולם מתחילים בגיל שלוש, הילדים שלכם מצבע או משהו, אני מקווה. אתם קצת אבודים. בגיל 18 לא מתחילים לדמות תורה, זה קצת מאוחר. אז אנחנו בסך הכול, כאילו, כל החבנים פה יושבים כדי, אתם מלחמתם כבר הייתה אש, נו, אנחנו נולדים לילדים שלכם, אנחנו אומרים, אמאללה, מדרך ארוכה, דרך ארוכה, אמאללה צריכה להופכה מדרך ארוכה, אנחנו מסתכלים עכשיו על הנכדים שלכם. מי שחושב שאני צוחק, אני גם מתכוון לזה ברצינות. אתם אבודי, מה אפשר לעשות עם זה? מגיל 18, עכשיו הוא רוצה להתחתן ולא צבא, הוא רוצה לגמרי, בסדר, נעשה, ועוד פיגוע מהשוואי, סליחה שביעי, הוא הדין. אני אגיד שאצלנו על השאלה, אני חושב שהשאלה יותר גדולה, מה החלום, אלא מה החלום של המחור, וזאת השאלה. אני חושב שבשיעור א' זה צריך להודות בקיא, בשיעור א' אתה נכנס מול חדר מיון, ועכשיו ממיין אותך למחור, מה אתה רוצה? יש הבדל גדול בין בחור שחולה מצה״ל, הוא עוד רגע יהיה רמטכ״ל, רק קורא לו, צריך עוד 20 שנה, צריך יותר זמן פשוט, לא עוד רגע יהיה רמטכ״ל, בחור שחולם צה״ל לבין בחור שחולם קודש לבין בחור שחולם עולם אחרון. זה גם הלכה, הכול יהיה מתוך קודש. אז השאלה הראשונה, או שנתיים אפשרות, קודם כל תברר שהשאיפות שלך אמיתיות. אתה חולם צה״ל כי ראית תמונות מגיל אפס של מטוסים וטנקים. בסדר, זה לא שלום חובה להיות, כמו שכולם יכולים להיות טייסים, בסדר, זה לא, זה תתבגר. השאלה גם מה החלום, ואחרי שיודעים מה החלום, צריך לדייק את בניין הבית, וזה מאוד קשה. אנחנו נחשבים ישיבה ליברלית, מאוד ליברלית, כל אחד עושה מה שהוא רוצה, יש שיפורות כאלה בסופו של דבר, אנחנו פלורליסטים, אני צוחק, אבל בנקודה היא, כל אחד יתגייס מתי שהוא רוצה. וכשכל אחד יתגייס מתי שהוא רוצה, אז צריך החלטה, אבל ההחלטה היא מסוכנת, כי אני נותן לבית הקונפליקט. כי אני חושב שלפני שיעור ג' להתגייס, זה לא התחלת, אי כדי לא התחלת. לא התחלת בגיל שלוש, אלא יתגייס לפני שיעור ג' אתה עוד עם חלב על השמנה, זה מההתחלה. מצד שני, אם בחור מגיל של שיעור ג' הוא עוד חולה להיות קצין ולא צריך לבנות בית, זה לא מתכנס ביחד. אבל בלי גיל לפני שיעור ג' הוא מחזיק את הספר עוד הפוך. לא, הוא יודע להחזיק ספר, אבל התורה, היא עוד פה, היא עוד לא זורמת לו בוורידים. צריך שהתורה תזרום בוורידים שלו, שבחדר אוכל הוא מדבר על התוספות ולא על משהו אחר. בחדר אוכל, מה דורמים אחרת? המבחן הגדול על מה אתה מדבר עם החבר שלך בחדר, על איזו סוגיה מעניינת, שמה את המונח או את המונח במקום אחר. מצד שני, אם הוא בא עם גברת, כאן הוא יכול להחזיק את הגברת? כאן, או כמו שאמרנו, לא תיפרדו, כאן הוא יכול להחזיק את הגברת? אבל הוא לא רוצה צדק? אז זו לא רק שאלה, וזה קשה להגיד מה החלום שלך, אלא צריך שאלה, אנחנו משתדלים, כאילו אני רואה את זה, לשבת עם כל אחד, איפה אתה רואה את עצמך? ברור שהחילד ראשי תשב ללמד כמה שנים ואז תצא לפגישה, ואז, ואז, ואז, ואז, ואז. אבל אם יש אדם שרואה, יש הרבה כאלה שרואים את המערכה שלהם בעולם המעשה, בישיבה עם שעון חול, לצערי בישיבה עם שעון חול, הוא מתקתק להם פה. גם ההורים דופקים, נצאים ביום של בין שבת, הם דופקים להם, קוראים להם שעון חול, נו, נו, נו. ומה יהיה לך? ומה תעשה? וגם החברים שלהם דופקים להם, קוראים שעון חול. וגם המציאות לפעמים, ואז לפעמים מגיעים פה לעבוד תקלות. וכמו שהרב רמז פה, אתה מתגייס, בוא נעשה זוגיות בצבא, זה לא משמעות. יש זוגות כאלה, יש זוגות שמצליחים. מצד שני, גם לבנות זוגיות, לא בישיבה זה לא טוב, כמו שהרב ארור פרוס, לבנות זוגיות בישיבה, אתה רוצה לחתונה מתוך הישיבה, ורואים חתונה של, שכל החבר'ה באים מהצבא, וגם אחת כבר מהצבא, גיבורי, גיבורים, חבל הזמן, השתחרר ביום ראשון, ביום שני החתונה. יצא מלבנון אחרי 40 יום שהוא לא יצא, גיבורים חבל על הזמן, הדין אין, אבל התחלנו לא מתוך צבא. עם התחונה שכל הישיבה מגיעה, אתמול הייתה חתונה בישיבה, כל הישיבה הגיעה, כולם, רק לא היה מקומה אחרת. זה גם נכון, אבל באמת, באמת צריך לדעת ולדעת בחיים, שלכל, אתם עוד לא אוהבים את זה, אבל לכל בחירה יש משמעות. להתגייס יש משמעות, ללמוד טרפה, להיפגש עם גברת יש משמעות. לכל דבר יש משמעות. וכל בחירה גוזרת שאתה מפסיד משהו אחר. אי אפשר לאכול את העוגה בקשרות לשמונה, זה גם אמרנו בגן. אבל כשאתה בוחר להתחיל לפגישות, אוטומטית, הריכוז שלך בלמוד טרפיסט. אתה בוחר להיות קצין, תלמיד חכם לא תהיה. לא, מה לעשות? יש יחידי סגולה, אבל כנראה לא יודע איך דרעם עשה את זה במקביל ובמקביל וכל זה, אבל בסדר, זה... וזה בטח תקופות. תקופה שלך בצבא, תקופה שלך בגבעת. זה קשה מאוד ליצור את הכול ביחד. אז אני חושב שבחנומות צריך לישון מהחנות של הבחור. עכשיו החנות של הבחור, לראות איך הוא מבין שבית, זה לא בין שתיים לארבע. אם לא בא לי בין שתיים לארבע, הוא יעלה למעלה, וגם צבא זה לא בין שתיים לארבע. כאילו חוזרים, זה בסדר, ואחרי זה מילואי, נתרום כל חייו, זה בסדר, אבל תגדיר את זה. אצלנו, מכיוון שיש חבורה גדולה שעושה שירוץ מהאמון, כשמישהו אומר, אני רוצה להתחתן, אמרתי לו, אז אני רוצה לשמוע שאתה מתפטר עד שירוץ מהאמון. הוא רוצה לשמוע אותך, לא, אני לא מוותר. תסביר לי. אתה הולך להפוך אותה ל... לא רוצה להגיד את הביטוי, לבד מתנועים בקיצור, אני לא אגיד את הרמב״ם. אתה רוצה להפוך אותה לאחד שגרה לבד בבית ובעלה לא קיים? בחיים, אתה לא תצא? לא, אז אני... יש דרכים בחיים. אתה רוצה להתחתן, אז יש. נחים בצבא אולי. תראה לי רק שאתה מוכן בנפש להגיד, אני מתחתן, או עם התורה, עם זה, ועכשיו אני עושה צבא אחר. זה לא בחוק, אבל זה לא החלומות שלך סיירת מכאן ורמטכאן. בסדר, זה דבר אחר. זה גם חשוב, ולהפעיל יותר חשוב. כמו שבן אדם רוצה להיות רופא, אז הוא צריך להקריב משהו אחר. וזה שיח, והשיח הזרוע הוא מגדל. לרוב האנשים קשה המקום הזה שהוא צריך לוותר. הוא צריך לוותר. שבו סיימתי שיחה עם החור שמתחתן, והוא משלם ביהלום. היציאות לא טובות, אולי אני אעבור להנדסה, ואז הייתי אותו טוב, אבל מה, אני לא אביא ביהלום? אני לא אביא ביהלום, אבל אני אעבור לזה. צריך לדעת שבית זה לא משחק ילדים. אולי אני אגיד אפילו יותר מהם, בסדר? אני אגיד שזה יותר חריף. לא שאלו את זה, אבל אני אומר את זה. אם הרב צורך לשתי מוקשים, אני אשכב על הגדר של החברי המוקשים. נחילה שאני חריף, כי זו תופעה הולכת וגדלה, מתחתני. למה מתחתני? אני רוצה להיות חריף. מתחתני כי הולכים להקים בית. בית זה ילדים. כמות הזוגות כשאני שומע הרב מתחתן, אפשר לדחות כי אני בצבא, כי בזה, כי בזה, כי בתור, כי בזה, כי בזה, כי בזה. מתחתנים. אפשר תקופה, באיזה מקרים, מתחתנים כדי לבנות בית. מתחתנים כדי לבנות בית. לא התחתנת כדי לא לשמור מגיעה, שהרב נדיר אז לברוך הוא. לא התחתנת כדי לגעת בה, זה נחמד. יופי. לא בשביל זה התחתנת. וזה חלק מהבלבול, למה אני בונה בית? ואז זה, הנה, זו, משחקים לבני עקיבא, יקימו גם בית. בית זה קדושה, בית זה טעם, בית זה תקומת חיים. את מוכנה להיות אימא? טוב, לא עוד חודשיים. את מוכנה להיות אימא? לא, נתחתן, עוד חמש שנים, ונעשה לזה, נתחיל, נעשה לזה. אז מה זה, מי הווים הזה? זה חלק מאותם אתגרים, וגם על זה יש לי תופעה שמתחילה להיות. כמו שאמר דיבר על חברות מאוחרת, על תחילות ותחילות. למה? כי אלה התחלו כדי לשחק, בבית. טוב, בחייה. באמת חייבים. וואי, עלי מחשבות. הייתי רוצה, כיוון שאין לנו את כל הזמן, שהיינו רוצים אולי, הייתי רוצה לבקש מכל אחד מהאבנים איזה שלוש נקודות, שלוש-ארבע נקודות שיוצאות מעשיות סביב הנושאים הללו. יש פה גם נשואים וגם כאלה שאדם לא נשואים, חולמים, חולמים, עושים, מתפודלים ומשתלמים. קיצות מעשיות שמתנגדות בכל אחד בעניינים של הקמת משפחה, של עבודת אישה. רק ככה שנקרא. יש נקודה שכתבתי לעצמי להתייחס אליה, באמת איך לעמוד בכל האתגרים, זה א', תיאום ציפיות. כשנפגשים הרבה פעמים באמת כמו, מרגישים שזה כמו פגישה בין בני עקיבא, או כמו שאני נפגש עם חבר שלא ראיתי אותו הרבה זמן, אני בא ומקיש את זה כשאני מתחיל להיפגש לצורך מטרת נישואין. וזה משהו אחר לגמרי. צריך להיות תיאום ציפיות, אידיאלים משותפים, לראות איך רואים את העתיד ביחד, את החלום. לא כבר בפגישה ראשונה, אל תבהיל אותה, אבל בהתחלה, אחרי ההיכרות, ואחרי הדברים הטכניים, מתחילים לדבר באמת כאילו יש משימות. משימות אישיות, משימות לאומיות, תיאום ציפיות. אז זה יהיה באמת תיאום ציפיות מראש בין הבעל האישה. לא תמיד אומרים את זה. אגב, תיאום הציפיות האלה ממשיך כל החיים. זאת אומרת, זה לא לפני החתונה, וברגע שנחתמה הכתובה, בזה נגמר הסיפור, מה שכתוב בחוזה זה מה שכתוב. המציאות משתנה, פעם, פעמיים בשנה, המצב המשפחתי משתנה, המצב הסוציו-אקונומי, המצב, אתה כבר לא בחור ישיבה, אתה כבר בעל בית, וכן הלאה, יש ילדים, אין ילדים, ומדי פעם בעצם לעשות איזה תיאום ציפיות, איזה כינון מחדש של הדברים, ולאן אנחנו מתקדמים כזוג, כזוג. נקודה שנייה שרציתי להגיד, זה הקטע, שאחת מהבעיות שיש לבחור ישיבה, זה ניצול הזמן והסחות הדעת. אדם אחר, שאתה רואה אותו, שהוא לא מדבר בציבור שלנו, בציבור, בציבור החופשי, יש תרבות הפנאי והבידור. בן אדם בדרך כלל עובד, מגיע בערב הביתה, הוא פשוט מחפש מה לעשות. יש לו המון המון זמן פנוי. אצלנו כל הזמן הוא מחושב. אדם יכול לחשוב מהר, לעבוד מהר, לנצל את הזמן מהר, ללמוד רמחה על מידת הזריזות, המלצה שלי אליכם, מידת הזריזות, ללמוד איך לנצל את הזמן נכון. לא צריך להיות במרדף, לא צריך להיות במרדף, אבל הרבה פעמים בן אדם יחשוב על ניצול הזמן, הוא יספיק הרבה יותר זמן ללמוד בכמות, באיכות. לא ילך לשם, ואז ייזכר שהוא שכח משהו פה, והוא הלך לשם, ואז שכח את המשהו פה. הרבה פעמים, אם אני מסתכל על דוגמא, אני מסתכל על הרבה זוגות, הרבה זוגות של אברכים, אני אתן דוגמה אחת ובזה אני אסיים. בא אליי אברך לקראת לומד מבחני רבנות, והנה הגיע החודש האחרון לפני המבחן, והוא רוצה לנצל את הזמן המקסימלי. אז בעצם השבתי אותו לראות כמה זמן עומד ברשותו. כשהגענו ליום שישי-שבת, הוא אומר שיום שישי-שבת הוא חנוק, אין זמן, אין זמן. מדובר על אברך ללא ילדים עדיין. זהו, קצהי. אמרתי לו, מה זה דבר כזה? שבת-קיץ? שבת-נכנסת בשבע ועשרה? כאילו, איך אין לך זמן? אז הוא מתחיל לפרט לי את הזמן שלו. מתי הוא יוקם ביום שישי, ואז הוא הולך לתפילה, שילסם מהתפילה, הוא לוקח את העיתון בשבע בדרך, הולך איתו בדרך הביתה, הקב' שומר עליו בכביש, ואז הוא מגיע הביתה, הוא יושב לאכול עם אשתו ארוחת בוקר. ואז היא עושה לו רשימה למכולת. הוא עושה את המסלול ההפוך של הקילומטר, וחזרה זה ליד הבית-כנסת, כשהוא התפלל, והוא לוקח את זה. אחר כך הם מכינים חלות בשבת, הם לא יכולים בלי חלות. ובזמן שעושים את החלות, מה אתם עושים? לא, הם מסתכלים על החלות. מה שעושים טוב חוט. אתה לא חשבתם לעשות בזמן הזה משהו אחר? האם אתה יכול לשטוף את הבית ביום חמישי בערב? קרוון, מדובר בית. קרוון. ביום חמישי בערב, שאתה דווקא עייף, ואין לך ראש, הוא כבר לא יכול לתפוס משהו? הוא לא חשב על זה בכלל. זאת אומרת, בא בן אדם ופשוט אתה רואה שפשוט הוא צריך לאסוף את הזמן שלו. המון המון המון זמן מתבזבז, אני לא מדבר על לחץ, בלי לחץ, אני חושב שבין אדם עכשיו מסתכל כל הזמן על הסטופר. המון זמן מתבזבז, אנחנו צריכים להיות מאוד ממוקדים, מאוד עניינים, לחשוב על הזמן שלנו, הזמן הוא משאב יקר, יקר מאוד, בפרט למחלור ישיבה, וכל שכן לאברך, שיש לו עוד עוד הרבה דברים מסביב, שהוא צריך, שאין ברירה, זה דברים שחלוקה בין האיש לאישה, שהוא צריך לתת בזה יד, לתת תמיכה. אז זה דבר, וכשמתחילים את זה כשבחורי ישיבות, כשבחורי ישיבה ינצל את מלוא הזמן שלו, אז גם אחר כך כל הבית, ינוצר הזמן ויהיה לו המון המון זמן ללמוד תורה. תודה. תודה. וואי, איך אתם אומרים דברים טובים. מדהים. אני ממש נהנה מכם. אני קיבלתי המון. אני כתבתי כדי שאני אחרי זה אוכל ללמוד מה אמרת. כן, זה מה שאני עושה תוך כדי. זהו, צריכים להיות... רק הרב מדבר מהר, אז אני לא הספקתי הכול לכתוב, אבל זה מוקלט. נהיו תלמידים תמיד. אז קודם כול, באמת השאלות שהרב חיים הציג באמת גדולות. איך אפשר הכול? התשובה היא, אנחנו צריכים להאמין, כותב הרב באורות, אנחנו צריכים לדעת את גדלותנו. אם לא נדע את גדלותנו, לא נהיה גדולים. ואנחנו גדולים מהחיים. נפסיק להיות קטנים, ומי שמתחתן צריך עוד יותר להיות בגדלס. ואיך אחרי זה מפרטים את זה, כי עם כל כך הרבה שאלות באמת פועלו, אני חושב שני דברים פה להגיד. אני ביקשת משהו כרוכו מצצות. אני חושב שהדבר של ראשי הישיבות, האחראים, צריכים מאוד מטפח, לפתח את העניין של הדרכת חתנים והדרכת כלות. יש לזה ערך עצום. וגם לבוגרים שלנו, אני לא יודע איך עושים את זה, כי הם נמצאים בחוץ, אבל אני רואה הרבה בוגרים שבאים ללמוד. אז אני מדבר לפני, זו החשיבות. והדבר השלישי שאני רוצה לומר, בסופו של דבר השאלות הן רבות. צריך שאדם יהיה לו תלמיד חכם שהוא מתייעץ איתו. לפעמים, גם עם אשתו, הם באים יחד לרב והם מתייעצים. זה פותח חיים, זה משנה חיים. ואני רוצה לומר עצה לרבנים עכשיו. הם לא, לרבנים, תראי מי שישמעו אותי, אני לא יודע. דברו על זה עם התלמידים. ולכן, הרב אחייה, הפאנל הזה בעיניי, כשראיתי שיש אפשרות לפאנל כזה, קפצתי על זה. בת שיעור, נגיד בלי סוף, איך אמר למישהו אתמול? אם הייתי רוצה רק את השיעור שלך, הייתי יכול לראות את זה ביוטיוב. אז באמת זה דבר נהדר. אני אומר לרבנים, בכל מקום, צריך לדבר על הנושאים. התלמיד שבא לישיבה צריך לפתוח הרבה הרבה שאלות כמו שנפתחו. למשל, השאלה המדהימה, אמרת, שליטה על השדה מוקשים? וואו, מדהים. השאלה של מניעת ילודה. ואני, השבוע היה לי שיח עם שיעורי, ואני עושה מניעת ילודה. כי חושבים, כי אנשים, אני אגיד משהו קצר. אנחנו חיים בתרבות. תראו, יש פה מלא פאות ודוסים, כאלה דוסים ברו בפנים. אבל אנחנו קצת חילונים גם כן. מה זה חילונים? אנחנו חיים בעולם כפול. אנחנו חיים בתרבות. לכל אחד יש פה בדרך כלל פלאפוס, מארטפון, אני לא יודע מה, טלוויזיה, אשתו. הם לא ישימו, בסדר. דיברו על זה לפני החתונה. ולכן זה כל כך חשוב לפתוח את הדברים האלה. כן, הרבנים, תדברו על השאלות. אם לא יקבלו את זה במקומות שאתם לא רוצים שיקבלו את זה, ואת התפיסות העולם הפרוגרסיביות יקבלו, למה? כי טוחנים לנו את זה בראש כל היום. ולכן בעצם העצה היא גם לנו, הרבנים, ותודה רבה לרב אחיה ולאסופות שעשו את הדבר הזה. יש פה עשרות בחורים שפתאום, אולי פעם ראשונה שמעו את הדברים. יכול להיות, אולי פעם עשירית. תודה רבה. תודה. עצם זה שתורה היא, וללמוד מה אנחנו צריכים, זה גם עצם. אולי מפה יצמח איזה מסילה תישלם לעצמך תזונה, במיוחד משפחות. טוב, את המסלול הזה שאנחנו מספיקים בו. תוציאו ספר על זה. תודה. אז אני גם אפתח בתודה לרב אחיה. לפעמים המנחה מעביר הרבה יותר מסערים לרבנים, אני יודע איך אני יודע. למה אמרתי כלום? רגע, אני יודע. בלי להגיד, בלי להגיד, הרב אחיה, בלי להגיד. להיפך. אצלנו קוראים לזה חילונים עם כיפות. חילונים עם כיפות. חילונים עם פאות. אז אתה אוהב מוקשים, אני רואה את זה. אני, יושבים פה תלמידים. וואי, וואי, וואי, וואי, וואי. חילונים עם פאות. חילונים עם פאות. עם פאות. יושבים, כי התרבות היא חילונים. יושבים פה תלמידים, שאתם יודעים שהביטוי, יש ביטויים יותר חריפים שאני לא אגיד פה עכשיו. חילונים זה מצב טוב, כי זה רק חורג. יש תרבויות זרות עם כיפות. אני רוצה להגיד שלושה דברים. אחד, שמחה. שמחה, שמחה. כשאתה שמח בתורה, כל הבית שמח בתורה. כשאתה שמח במה שאתה עושה, כל הבית שמח. דיווחים זה בכל דבר. אישה יכולה להיות במילואים, אשתי יכולה להיות במילואים, אשתי יכולה לספוג את המילואים שלי שנים אם יודעת שאני שמח. ועברתי תוך כדי מלחמת תפקיד במילואים ועליתי דרגה ולא הייתי שמח בהתחלה ולא היה לה כוח. כשאתה שמח, יש לה הרבה כוח. יש גם לך הרבה כוח, אז שמחה. אתה לא שמח, צריך לעצור, לבדוק משהו. יהיה לך שמחה, אתה תמשיך גם לשיעור ד' ו-ה'. לא יהיה לך שמחה, אתה לא תמשיך. שמחה, שמחה. אם אתה שמח, מה שאתה עושה. אתה מחכה שזה ייגמר, מחכה שהסדר בבוקר ייגמר, ונריח את הארוחת הצהריים, איפה אתה נמצא? בתודעת עוף מ-12 ו-20? בתודעת בורקס, מה יש שם? או אתה שמח. אתה לא רוצה, מה, הסדר נגמר? מה זה? לפעמים אני יכול לראות כמה פעמים אתה בשעה מסתכל על השעון, כדי שהסדר, החברות, הסדר הצהריים ייגמר. האם אתה שמח? שמחה זה לכל דבר, זה ארור שבבית, אבל זה בצבא, ועבודת... עכשיו, שלך היא שמחה, הרבנים אומרים את זה, לא מוסיף כלום, הם אמרו את זה בצורה אחרת. שלך יש ברק בעיניים. שלך יש שמחה, ושלך יש הרבה כוח. כשאתה מתוסכל עם המפקד הזה, אין לי כוח, אין לי חברותה, אני לא מוצא את זה, אז גם לה אין כוח. אז הדבר הראשון זה שמחה. דבר שני, אולי זה תוצר של השמחה, זה להיות מאוהב. להיות מאוהב. להיות מאוהב בקודש. אפשר לראות אנשים כאלה, הוא לא אוהב בקודש. זה מה שהוא רוצה. זה מה שהוא רוצה. הוא לא. זאת אומרת, תביא בשיעור א', אני גדלתי, בחור רגיל, ציונות דתית, בית דתי, אימא דתי, העב הדתי, כלם דתי, חתול דתי, פרקטור דתי, עבור דתי, עבור דתי, מושב דתי. הכל היה בסדר. אבל לא אהבתי את הכוח. אני לא אהבתי את הכוח. אני הייתי דתי. אני הנחתי תפילים כל יום, שלוש תפילות בארבעי, הייתה לי ציצית ארוכה ולא אהבתי, לא אהבתי תפילות. תוספות אומר שגם רבי עקיבא היה כזה. הוא שנא, אם שחרור כחמור. אבל כתוב שהוא היה אבל דתי. צנוע רמני. אה, הבנתי. היה דתי. צנוע ומעולה ודתי. אבל דתי, תוספות אומר שהוא היה דתי. טוב, אני לא יודע אם הייתי צנוע ומעולה. אבל לעצם הדבר, אני לא אהבתי את הקודש. אני לא אהבתי את הקודש. אני אגיד משפט, לא אהבתי להתפלל. חיכיתי שלא יהיה תחמן באותו יום. או שנכנס חתן, או תבואו גם אלינו, שיהיה קצר. היום לא היה תחמן. התבאסת או שמחת? היום שלא היה תחמן. איזה קריה. הרב זה לא דוגמה טובה. נכון. אבל הרב מבין מה אני מתכוון. אבל הרב מבין מה אני מתכוון. החזן הזה הוא עם קבוינוס. אתה מחכה, אתה אוהב את הקודש או לא אוהב את הקודש? זה לא דוגמה טובה, הרב מתכוון, כי זה ימי שמחה. ימי שמחה, אתה באמת שמח. כמו חטא, אתה שמח אם החטא. כמה אתה מאוהב, מאוהב בקודש, מאוהב בקודש. כשאנחנו נבנה אנשים מאוהבים בקודש, הרבה מהשאלות היא כלום. היא כלום. הוא מאוהב בתפילה, הוא מאוהב בקודש. הוא לא רוצה לצאת הביתה. הוא לא רוצה לצאת הביתה. הוא לא שואל מתי. הוא לא רוצה לצאת הביתה. הוא יוצא כי צריך לעשות כיבוד הביתה. אצלנו שבתות קוראים, שבת כיבוד הורים. מה אתה הולך לעשות שם? שבת כיבוד הורים. מה עוד יש לעשות בבית? קוראים לי שבת כיבוד הורים. כשהרב כותב, אני נלחץ. מאוהב בקודש. חזק. כמה אדם מאוהב בקודש? לבנות אנשים שמאוהבים. כשאדם מאוהב, אתם יכולים לראות איזה אדון מאוהב, בשתיים עשרה בלילה לא הולך עם הטלפון, אההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההה אדוני, אני לא יכול לדבר פה בשם אחרי זה. יש לכם הרבה יותר יכולות, הרבה יותר כוחות. אני מתבייש מהתלמידים שלי. אני יודע איפה אני הייתי בשיעור א', ואני רואה אותם, ואיפה אני הייתי בשיעור בך, ואני רואה אותם. אני יודע שהם יכולים להגיע הרבה יותר רחוק, אני מתחוס את זה בכל מקום. אל תפסיקו לחלום. אתם לא מבינים אפילו, עוד לא דקדקתם את הקצה של הקצה של הקצה של היכולות שלכם, ואתם יכולים להגיע לא רחוק. אל תפחדו לחלום. לחלום בגדול, בסלום הענק, גם בכובש וגם בכובש, גם בחול שמתוך הכובש, בכל אופן. אל תפחדו לחלוק, אל תיתקעו בעבר שלכם. גם גברת זה משהו מהעבר, אבל אל תיתקעו בעבר שלכם, תשחררו ותגידו רחוק. מתוך אהבה, התאהבות, התאהבות ארוכה, לחלום אחוז. תודה. תודה רב חיים. חזק מאוד, תודה על האבנים. אני מוסיף עוד שני קר אחד קטן, ולהתחיל מעכשיו. לא מאתמול, ולא ממחר, ולא כשאני אהיה בפרק השידוכים וכו', להתחיל מעכשיו. אם עכשיו הנושא הוא קשר עם המשפחה, הכוונה כיבוד הורים, להרים טלפון, לספר במה שקורה בישיבה, לשמוח בזה ולהיות מאוהב, להיות קשור ל... לא לעשות את זה רק יוצא ידי חובה, לרוץ לכיוור. בכל אחד מהתחומים האלה יש מה לעשות, לא רק כעת. וזו זכות וזאת מתנה. אז אם לא עכשיו, אינתן. תודה רבה רבה לרב ברוך וידר, לרב רועי מרגלית, לרב חיים ברוך, תודה רבה לכולכם, שעכשיו נצטרך מלא וחזרות לדברות ולהציגויות.