מזונות האשה - חיוב ממוני או ערכי

‫טוב, ברוכים הבאים לישיבת כרם ביבנה. ‫תמיד מרגש לראות ‫אלפי בחורי ישיבה שבאים ללמוד, ‫לעסוק בלימוד תורה, ‫בעיון בלימוד התורה, ‫וזה דבר מאוד מאוד מרגש. ‫זו זכות גדולה עבורנו להיות אכסניה ‫לכנס כזה מיוחד במינו, ‫אולי יחיד במינו בעולם התורה. ‫הנושא שהכנס עוסק בו ‫הוא מאוד מאוד רחב, ‫ואפשר לדבר על המון המון נושאים. ‫מה שאני בחרתי לעסוק ‫זה בנושא של מזונות האישה, ‫לברר, לנסות לברר איזושהי נקודה ‫בגדר של החיוב הזה, במהותו. ‫בכותרת כתבתי, ‫האם חיוב המזונות זה חיוב ממוני ‫או חיוב ערכי? ‫מה הכוונה? ‫האם החיוב של הבעל לזון את אשתו, ‫האם זה חיוב שהוא מעבר לחיוב? ‫יש קניין אישות שהוא עוסק בענייני ‫הסדרת האישות שבין הבעל ואשתו. ‫מעבר לזה, יש עוד חוב ממוני, ‫כמו כל חוב שיש בעולם החושן מי ישפט, ‫אז יש גם חוב שנקרא חוב מזונות. ‫או שחיוב המזונות הוא חיוב ערכי, דהיינו הוא חיוב שיסודו ‫הוא מהגדרת האישות ‫וההנהגה של הבית, ‫אני קורא לזה המוסד של הבית, ‫בעיניה של התורה או בעיניה של חז״ל. ‫ואני חושב שיכולות להיות כמה וכמה נפקא מינות ‫בהגדרה של יסוד החיוב, מהות החיוב הזה. ‫האם מהות החיוב זה סתם איזושהי ‫התחייבות ממונית בגדרי מעולם החושן מי ישפט, ‫או שיש כאן חיוב מיוחד שהוא יסודו ‫מהנהגת האישות והקרבה שבין בעל ואשתו. ‫אני רוצה לפתוח אולי בראייה ‫מדברי הרמב״ם בספר המצוות, ‫ולא תעשה רס״ב. ‫כותב הרמב״ם במקור א', ‫המצווה רס״ב היא שהזהיר קונה, ‫עמה עברייה מענות אותה עם נשאה. ‫רצוני נאמר מענות אותה, ‫שיחסור אותה מזונה או כסותה, ‫או ימנע ממנה עונתה ‫על צד העינוי והכאבה. ‫והוא אומרו יתעלה שרק כסותה ועונתה לא יגרע, ‫וזאת האזהרה בעצמה, ‫תכלול כל מי שיישא בת ישראל, ‫שלא יענה אותה בדבר מאלו השלושה דברים, ‫על צד ההכאבה והצער. ‫הרמב״ם מגדיר שהאיסור של שרק כסותה ועונתה לא יגרע, ‫לא נאמר בכל אופן. ‫יש כאן משקל לכוונה של הבעל ‫במניעת המזונות לאשתו. ‫אם אין כוונתו לצער אותה ולהכאיב לה, ‫הוא לא עובר על הלאו. ‫רק אם כוונתו על צד העינוי וההכאבה ‫והכאב, לגרום לכאב לצער אותה, ‫רק אז הוא עובר על שרק כסותה ‫ועונתה לא יגרע. ‫אבל אם הוא למשל לא סיפק לה מזונות ‫כתוצאה מעצלנות ‫או כתוצאה מאיזושהי רשלנות, ‫לכאורה, לפי דברי הרמב״ם, ‫לא עוברים על הלאו הזה. ‫לכאורה, אם כל המהות של גדר חיוב המזונות, ‫יסודו הוא סתם חוב ממוני. חוב ממוני שיש עליו כמובן חיוב מוסרי ‫של לווה רשע ולא ישלם, ‫לא היה מקום לתלות ‫את האיסור של מניעת המזונות ‫בכוונה של הבעל. ‫מה הוא מתכוון? האם הוא מתכוון לצייר אותה ‫או לא מתכוון לצייר אותה? ‫סוף-סוף, עצם מניעת החוב כשלעצמה, ‫היא שרק כסותה ונתן, לא יגרע. ‫זו מניעת תשלום החוב, היא האיסור. ‫לכאורה, מהעובדה שהתורה, ‫לפי שיטת הרמב״ם, ‫כורכת, תולה, את האיסור של מזונות ‫בכוונה של הבעל לצייר ולהרחיב לאשתו, ‫נראה לכאורה שזה יותר נוטה ‫אל הצד השני שאמרנו, ‫שאין כאן סתם חוב ממוני גרידא, ‫אלא יש כאן פגיעה בעצם מניעת המזונות, ‫פגיעה במהות ובתא הזה ‫שנקרא התא של הבית. ולכן זה תלוי בכוונה. ‫אם לא הייתה כאן כוונה להכאיב לאישה, ‫אז אין כאן את הלאו הזה. ‫אבל האמת היא שייתכן שנוכל למקד יותר ‫את הדיון שלנו בשאלה האם מזונות זה דורייתא דרבנן. ‫כי באמת שיטת הרמב״ם, כידוע, ‫הרמב״ם, בלכות אישות, ‫בפרק יב' הלכה א', ‫ובהמשך הלכה ב', כותב הרמב״ם, כשנושא אדם אישה ‫בין בתולה ובין בהולה, ‫בין גדולה, בן קטנה אחת, בת ישראל וכולי, ‫אז התחייב לה בעשרה דברים. ‫בעשרה, שלושה מהם מן התורה, ‫ואלו הם שאירה, כסותה ועונתה. ‫שאירה, אלו מזונותיה. ‫כסותה כמשמעה. ‫עונתה, לבוא אליה כדרך כל הארץ. ‫ובמגיד מישנה על אתר, ‫הוא כותב שהג' דברים שכתב רבנו ‫שהם מן התורה, ‫אחד מהם מזונות, ‫המחלוקת תנאים. ‫ופסק רבנו, בגמרא בכתובות ב״ם, ‫פסק רבנו, כדברי האומר, ‫שאירה, אלו מזונות, ‫וכן תרגם אונקלוס, ‫שאירה, זיונה, ‫וכן פירש רשי בפירוש התורה. ‫אבל הרמב״ן כתב בפירוש החומה ‫שמזונות זה מדבריהם. ‫אז יש מחלוקת בין המגיד מישנה ‫לגבי, ובין הרמב״ן, ‫לגבי חיוב הכסות, ‫אבל יש כאן מחלוקת בראשונים, מפורסמת, ‫האם חיוב מזונות של האישה זה חיוב דאורייתא? ‫מה שכתוב בתורה, שאירה, ‫אז הכוונה למזונות, ‫אז באמת שיטת הרמב״ם, ‫הרשב״א בכתובות נ״ט, ‫החינוך במצווה מ״ו, ‫הטור בסימן ס״ט, ‫נקטו שחיוב מזונות זה דאורייתא. ‫אבל יש לנו כמה וכמה ראשונים, ‫ביניהם הרמב״ן, שהזכיר המגיד מישני, ‫המגיד מישבע עצמו גם כן מסכים לכך, ‫לגבי חיוב המזונות. ‫בשיטת הר״ן בגיטין, בדף יז, בדפי הריף, ‫שחיוב מזונות זה דרבנן. ‫אולי אפשר להתמקד יותר ‫בחקירה שלנו ולומר כך, ‫למאן דאמר שמזונות זה חיוב דאורייתא, ‫בזה נלמד מהפסוק ‫שרק כסותיו עונתה לא יגרע. ‫יותר מסתבר לומר שכשהתורה ‫חייבה את הבעל במזונות, ‫היא חייבה אותו על אותו משכב, ‫על אותו בסיס, כמו חיוב העונה, ‫שזה חלק מההנהגות, מנהוגי הבית, ‫מנהוגי הקרבה בין איש לאשתו. ‫אבל נקודת הדיון והמחקר שלנו ‫היא למאן דאמר מזונות דרבנן, ‫שיטת הרמב״ן וסיעתו. ‫מי שסובר שמדאורייתא הבעל ‫לא חייב לזון את אשתו, ‫כמובן שלא יעלה עליה דעת ‫שהוא לא יעשה את זה, ‫הוא יעשה את זה, ‫אבל אין עליו חיוב מדאורייתא לעשות את זה. ‫אז יוצא שלפי התפיסה וההבנה הזו ‫שמדאורייתא אין חיוב מזונות לאישה, ‫יוצא שהתורה לא ראתה ‫את עצם חיוב המזונות ‫כחלק אינטגרלי מהנהגה ‫וניהוג של בית בישראל. ‫היא לא ראתה את זה בכך. הרי היא לא חייבה את הבעל. ‫אבל באו רבנן ותיקנו תקנה מצידן, ‫תקנת בית דין, ‫שהבעל חייב לזון את אשתו. ‫כאן ראוי לחקור מה הייתה מהותה ‫וגדרה של אותה תקנת חז״ל. ‫האם תקנת חז״ל השיתו על הבעל חוב ממוני, ‫כמו חוב שהוא בעולם החושן משפט, ‫או שחז״ל ברוח חוכמתם ראוי ‫לעגן את חיוב המזונות ‫בתוך הצורה והנהגה ‫וניהוג הבית בעם ישראל. ‫ואז להכניס את זה לתוך עולם, ‫אבן העזר הייתי אומר את זה, ‫לתוך העולם הערכי המוסרי של הבית. ‫ובאמת, במאמר מוסגר, ‫זה דבר שאפשר להרחיב בו, אבל ‫לכאורה עצם ההגדרה או השיטה ‫שאומרת שמזונות דה רבנן ‫היא כשהיא עצמה לא כל כך מובנת. ‫איך יכול להיות שיש מציאות ‫של מזונות דה רבנן אם יש כתובה? הרי בכתובה כתוב, ‫אנה אפלח ואוקיר ואזון ואפרנס ‫ואחקל ואסובר יתיכי, ‫כי לכות גובריני יודעים. ‫אנחנו יודעים ששטר הוא קניין ‫לכל דבר ועניין, קניין דאורייתא. ‫אם כן, מדוע לא נאמר ‫שלאחר תקנת חז״ל ‫או לאחר שחז״ל הצליחו לכתוב כתובה, ‫אז ממילא חיוב המזונות משתדרג ‫באופן אוטומטי לחיוב דאורייתא ‫מכוח קניין השטר. ‫ובאמת אנחנו מוצאים שבראשונים ‫עדיין אחזו שחיוב המזונות ‫נותר בעינו וחיוב דה רבנן. ‫ככה מתבאר בבית יוסף, ‫בחושם מישהו בסימן צדי זין, ‫מביא תשובה של ארית בסימן פא, ‫ושערי בעל התרומות. ‫בחלק א', שער א', חלק א', סימן ד'. ‫והם כותבים מה הדין אם מגיע ‫בעל חוב, אם שטר חוב, ‫לגבות את חובו, ‫ואישה שבאה עם כתובתה. ‫אז מי קודם? אז אומר הריף ובעל התרומות ‫שהבעל חוב קודם. מדוע? ‫כי השיבוד שלו זה שיבוד דאורייתא. ‫ככה הם אחזו בגמרא בסוף הבא בתקופה הינה, ‫באילו חיוב המזונות הוא אך ורק, ‫שיבוד המזונות זה רק דה רבנן. ‫אבל איפה נעלם הקניין שטר? ‫יש שך בסימן ט', ציו קטן ב', ‫בחושן משפט, ‫שכותב שהרי ידוע, ‫יש מחלוקת בראשונים, ‫האם שיבוד דאורייתא ‫או שיבוד דאורייתא, שיבוד דאורייתא, ‫אבל כשכותבים שטר, ‫ויש כאן קניין שטר, ‫הרי יש בכוחו של השטר ליצור חיוב, ‫אז כולנו יודו ששיבוד השטר ‫הופך להיות שיבוד דאורייתא. ‫משום שעצם כתיבת השטר ‫היא קניין שטר, קניין המחייב. ‫אז באמת יש כאן שאלה מעניינת. ‫יש הגידולי תרומה, ‫אז הרב פיז'ו, על הבעל התרומות, ‫כותב, חידוש, הוא כותב, ‫שבעצם עניין הכתובה, ההתחייבות שנוצרת ‫על ידי קניין השטר ‫הוא אך ורק על עיקר הכתובה. ‫כל מה שהם מוסיפים בשטר הכתובה, ‫או קיר ואפלח ואזון ואפרנס, ‫זה, הוא קורא לזה ‫לשופרא דשטרא כתבינה. ‫זה רק יופי השטר, אבל אין בעצם כוונה שהשטר, ‫שקניין השטר, יחול על חיוב המזונות. ‫ככה הוא כותב הגידולי תרומה. ‫באמת זה חידוש, אבל מצאנו לו חברים, ‫הבני מילואים, באבן העזר, ‫בסיבת צד ג', סעיף קטן כה, ‫כותב, אומדינא דמוכח, ‫שאין כוונתו של הבעל לחייב את עצמו ‫בחיוב שטר, בקניין שטר, ‫מעבר למה שחזל חייבו אותו. ‫הנה, חזל חייבו אותו ‫מכוח תקנת חכמים. ‫עכשיו, כשהוא הולך וכותב שטר, ‫מה גם שיש גם רבי נתן אייבשיט ‫בספר בני אהובה, ‫כותב בפרק י״ב הלכה בבית בני ישוד. ‫הרי מי חייב אותו לכתוב את הכתובה? ‫לא הוא. חזל חייבו אותו לכתוב כתובה, ‫וניסחו גם מה הוא צריך לכתוב בכתובה. ‫אז הוא אומר, בוודאי שלא הייתה כוונתו ‫לחייב את עצמו ‫מעבר למה שחזל חייבו אותו ‫מעיקר הדין, מכוח תקנת בית דין. ‫אבל הפני יהושע באמת כותב ‫שמכוח האפלח והעוקיר, ‫אז באמת החיוב של המזונות ‫הופך להיות חיוב דאורייתא. ‫ובאמת אנחנו מוצאים כמה וכמה אחרונים ‫שלא התייחסו לאמירה הזו ‫שכתובה בכתובה, ‫אפלח והעוקיר, ‫כשופרא דשטרא בעלמא, ‫כדברים תפלים. ‫הרב קוויגר בחדשות, בסימן נא, ‫חתם סופר בסימן קנון, ‫באבן העזר, ועוד כמה אחרונים. ‫יש אולי אפשרות להסביר, ‫ככה נוקט הישועות יעקב, ‫בסימן ענבי ציו קטן א', ‫באבן העזר, ‫שאולי הסיבה שהקניין לא משדרגת את החיוב ‫מחיוב דאורייתא, ‫ומשום שלא ניתן להחיל קניין ‫על חיוב מזונות. מדוע? ‫שיטת הרמב״ם העידה בפרק יא' ‫ממכירה, הלכת עת ז', היא שקניין לא חל ‫על התחייבות שאיננה קצובה. ‫זה נקרא דבר שאינו קצוב. ‫כיוון שהמזונות של האישה ‫זה דבר שהוא לא קצוב, ‫שהוא משתנה מדי חדשים לבקרים, ‫אז ממילא לא יכול לחול על זה ‫קניין שטר. ‫ככה רוצה ליטון הישועות יעקב. ‫אבל גם אם נעיב לדילי, ‫עדיין, הרי כל שיטת הרמב״ם ‫היא לא נפסקה להלכה. ‫שיטת הרמב״ם הובאה בשולחן ערוך, ‫בחושם משפט, בסימן ס', סעיף ב', ‫ושם השולחן ערוך נוקט ‫בסתמה נגד הרמב״ם, ‫אלא כמו יתר הראשונים, ‫שחלקו עליו, ביניהם הרייבד, הרשווה, הריף, הרן ועוד. ‫מה שאולי כן מסתבר לומר, ‫זה מה שכותב המהרש הענגיל ‫בחלק ד', סימן ט״ו, ‫לתלות את השאלה הזו ‫במחוקת קצות ונתיבות. ‫יש קצות בסימן ס״ו, ס״ו, ס״ו. ‫הקצות שואל, הרי כל קניין שטר, ‫יסודו הוא בכך שיש לפניי שטר קניין. ‫הרי הגמרא במבט העין ו״ו אומרת ‫שאופן מכירת שטרות ‫נעשה על ידי כתיבה ומסירה. ‫מה הוא כותב? ‫כאן אלך אי ובכלול שעיבוד ידי יתבה. ‫משמע שהשטר, בכדי ששטר יוכל להיכנות, ‫הוא חייב להיות שטר קניין. ‫אז איפה יש פה שטר קניין? ‫הרי שטר חוב לכאורה הוא שטר ראייה, ‫הוא לא שטר קניין. ‫אומרת קצות החושן, לא, ‫הוא כן שטר קניין, ‫משום שעל האף שהמעות בפני עצמן, ‫עצם ההלוואה מייצרת או מייצרת שיבוא נכסים, ‫אבל עדיין, כיוון שיש בכוחו של שטר ‫להכיל קניין, להכיל חיוב, ‫אפילו התחייבות חדשה, ‫כמו שכתוב בשולחן ערוך, ‫בכל שם מישפט, שימה מהם, סעיף א', ‫אז יש כאן מושג שנקרא שיבוד על שיבוד. ‫חיוב על חיוב. ‫כלומר, יכול לחול חיוב על חיוב. ‫יכול לחול שיבוד על שיבוד. ‫אז בעצם כתיבת השטר, ‫אז האלוהים מחייב את עצמו בחיוב, ‫על גבי חיוב שיצרו עצם המעות שהוא קיבל, ‫אז הוא כבר מכיל עוד חיוב מכוח השטר. ‫אז יוצא שהשטר חוב בעצם ‫הוא גם שטר שיוצר שיבוד. ‫הוא לא סתם שטר ראייה על הלוואה, ‫הוא אלא שטר שיוצר שיבוד. ‫לכן הוא נקרא שטר קניין. ‫אבל הנתיבות על האתר בסעיף קטן כג, ‫חלק על ההקצות, ‫וטען זה לא נכון. ‫שיבוד לא יכול לחול על שיבוד. ‫חיוב לא יכול לחול על חיוב. מה שחז״ל עשו, כשחז״ל, מכוח החשש של תקנת לקוחות, ‫הפסד על לקוחות, ‫הפקיעו את השיבוד שהמעות יוצרות. ‫ממילא, אחרי שחז״ל הפקיעו את השיבוד ‫שהמעות יוצרות, ‫אז החילו שיבוד מכוח השטר. ‫אז השטר, הוא יוצר את כל השיבוד. ‫אז לכן השטר נקרא שטר קניין, ‫ואפשר להקנות אותו בכתיבה ומסורה, ‫כמו שכתוב בסעיף סו״ס. ‫אז יוצא שיש כאן מחלוקת ‫בין ההקצות והנתיבות, ‫האם חיוב יכול לחול על גבי חיוב? ‫האם שיבוד יכול לחול על גבי שיבוד? ‫אז יוצא לפי זה, אומר המהרש אינגל, ‫שזה אולי יהיה תלוי בשאלה. ‫האם מזונות שיסודן הוא חיוב דה רבנן, ‫האם על ידי כתיבתן בכתובה ‫יכול החיוב להשתדרג להיות חיוב דה אורייתא? ‫תלוי בשאלה האם חיוב יכול לחול על חיוב, ‫במחלוקת הקצות והנתיבות. ‫כי החיוב חל אוטומטית ‫מכוח תקנת חכמים דה רבנן. ‫האם החיוב יכול להשתדרג לדה אורייתא? ‫אז זה יהיה תלוי. ‫לפי ההקצות כן, לפי הנתיבות לא. ‫נחזור לעניינינו. בין כך ובין כך, ‫גם אם נגיד לפי הפני יהושע והאחרונים ‫שחיוב המזונות מכוח כתיבתו בשטר ‫הופך להיות חיוב דה אורייתא, ‫עדיין החקירה שלנו עומדת במקומה, ‫משום שגם אם זה יהיה חיוב דה אורייתא, ‫אבל זה יהיה חיוב דה אורייתא ‫מצד אחוז של משפט שבו, ‫ועדיין יהיה מקום לברר ‫האם כשחזל באו ותיקנו תקנת מזונות, ‫האם הם תיקנו אותה כסתם ‫התחייבות חושן משפט, ‫שהיא עשויה להשתדרג לדה אורייתא ‫מכוח כתיבת הכתובה, ‫או שלא, שחזל רצו שיהיה כאן חיוב ‫מכוח מוסרי, מכוח ערכי, מכוח שזה צורת החיים ‫של הבעל ואשתו. ‫לכן ההקצה שלנו רלוונטית ‫גם אם נלך עם הבני יהושע. ‫יש תוספות בכתובות בדף נו, ‫כידוע הגמרא בכמה מקומות, ‫מביאה מחלוקת רבי מאיר ורבי יהודה, ‫האם מתנה על מה שכתוב בתורה ‫בדבר שבממון תנועו קיים או לא. ‫אז שיטת רבי מאיר, ‫בגמרא בכתובות נו ובקידוש עין יט ועוד, ‫שמתנה על מה שכתוב בתורה ‫אפילו בדבר שבממון לא קיים. ‫לכן אדם שאומר אליהו, ‫הרי את מקודשת לי ‫על מנת שאין אכליי שער, ‫אז זה חל. ‫לפי שיטת רבי מאיר זה חל. ‫התנאי בטל ומעשה קיים. אומר התוספות, שואל התוספות על אתר, ‫מה זאת אומרת, לפי רבי מאיר, ‫יוצא דבר אבסורדי, ‫שגם בדבר שמממון תנועו בטל, ‫אז זה יוצא שאי אפשר למחול חובות, ‫כי זה מתנה על מה שכתוב בתורה. ‫תראו את התוספות במקור דל. ‫אם תאמר כן, ודשייך מתנה על מה שכתוב בתורה, ‫אפילו בגבי ממון, ‫אם כן לא יוכל אדם ‫למחול חובו לעולם על ידי תנאי? ‫שאם יאמר, עשה עמי היום וחובך מחול לך, ‫יהיהיה מתנה על מה שכתוב בתורה, ‫זה הגיוני? ‫אז תוספות אומר, ‫לא, מלווה זה לא נקרא ‫דבר שכתוב בתורה. ‫אבל הוא שואל על נזיקין. ‫מה תגיד על נזיקין? ‫אדם שירצה למחול נזיקין. ‫אז תגיד, זה מתנה על מה שכתוב בתורה? ‫זה הגיוני, דבר כזה? ‫הנה, תראו בהמשך, אבל קשה, ‫דלעניין נזיקין, ‫נמה שלא יוכל למחול, ‫דמתנה על מה שכתוב בתורה, ‫וכי דמאכן אמי? ‫והרי תנן בה חובלו בבקה מצדי בית, ‫קרעת כסותי, שבר יד כדי, ‫על מנת לפתור פטור. ‫אז יש תיר כלומר, דנזיקין לא דמו לקידושין. ‫דעכה היינו טעמה, דאין קידושין לחצאין. ‫דאין לך קידושין שאין נעליו שיער בכסות ועונה. ‫וכן לגבי נזיר, ‫אין נזיר לחצאין. ‫איזה מין השוואה עושה פה התוספות? ‫בין אין נזירות לחצאין, ‫אין קידושין לחצאין. ‫נזירות? מה זה קשור לנזירות? ‫כל החיובים הם חיובים מיסורי תגלחת וטומאה, ‫הם הכול יחידה, חטיבה אחת. ‫מה זה קשור לחיובי אישות, לחיובי קידושין? ‫לכאורה רואים מהתוספות פה, ‫בתירוץ השני, בדעת רבי מאיר, ‫שרבי מאיר מסתכל על שאר, כסות ועונה ‫כיחידה אחת, כחטיבה אחת. ‫ככה צורת בית בישראל, שהבעל מחויב לאשתו ‫בשאר וכסות ועונה, ‫וזה בדיוק אותו דבר, על אותו משקל. ‫לא יכולה להיות מציאות, לדעת רבי מאיר, ‫שבעל לא יתחייב מזונות לאשתו. ‫זה פוגע בבסיס, ביסודות של הבית, ‫של התא המשפחתי. ‫אז זה כמו אין נזירות לחצאים, ‫זה לא קידושין. ‫אם אין חיוב מזונות, זה לא אישות, ‫זה לא אישות של התורה. ‫אז ממילא לא שייך, ‫זה מתניע מה שכתוב בתורה. ‫היסוד הזה שכותב כאן התוספות בדעת רבי מאיר, ‫מופיע גם בתוספות בנזיר. ‫מופיע בתוספות בנזיר, בדף יג, ‫כן? ‫וגם תוספות ראש בנזיר, ‫מציאה נא, רמב״ן בקקו״ו בבאבת ר״ק, ‫רשב״א בקידוש ע״כ ג״ל. ‫כלומר, זה יסוד שמופיע בהרבה מקומות, ‫הרבה ראשונים. ‫אז מה אתם אמרו? ‫טוב, זו שיטת רבי מאיר, ‫אבל ההלכה לא קיימה להן כרבי מאיר. ‫להלכה קיימה להן כשיטת רבי יהודה. ‫בשולחן העורך אבינה עזור סימן ל'חצי יפי, ‫קיימה להן כשיטת רבי יהודה, ‫שמתניעה על מה שכתוב בתורה, ‫בדבר שבממון תנאו קיים. ‫אבל מסתבר מאוד לומר שהמחלוקת ‫בין רבי יהודה לרבי מאיר ‫היא לא מחלוקת יסודית בהגדרת ‫מהות האישות בעם ישראל. ‫לא מסתבר לומר. ‫דרך אגב, אני לא הזכרתי מה מוסגר, ‫ששיטת התוספות בפרק המדיר ‫בדף ע״ל עמוד ב׳, ‫שמזונות זה דה רבנן. ‫אז תוספות שיטתם מזונות דה רבנן ‫והם כותבים שאין אישות החציית. ‫אז זה רק מראה איך הם אחזו. ‫אז כפי שאמרתי, לא סביר לומר ‫שרבי יהודה יחלוק על רבי מאיר ‫במחלוקת קיצונית כזאת, ‫והם יחלקו בעצם גדרי חיובי שער וכסות ועונה. ‫לא סביר לומר. ‫מה שכן מסתבר לומר, זה ככה לפחות הרשב״א, ‫בקידוש עם י״ט, הביא אותו עקצות ברשת סעיף קטן י״א, ‫המחלוקת בין רבי מאיר לרבי יהודה, ‫אומר הקצות בפירוש הרשב״א, ‫היא איך לפרש את ההתניה או ההתנאה, ‫באלף, של הבעל, שאומר, ‫הרי את מקודשת לי, ‫אמנת שיינח עליי שער. ‫אומר הרשב״א, הרבי מאיר הבין שכוונתו לומר, ‫אמנת שיינח עליי דין שער, ‫ולכן אין כאן אישות החצאים, ‫וזה דין שמתניע מה שכתוב בתורה, ‫התנאו בטל. ‫אבל רבי יהודה הבין שהכוונה של הבעל ‫היא אמנת שתמחלי לי את חיוב השער, ‫לא אמנת שיינח עליי דין. ‫כלומר, אני מקדש אותך על כל פנים, ‫אני מתחייב הכול, ‫אבל הקידושים שלי, אני מתנה אותם ‫בכך שתמחלי לי, ‫תמחלי לי על החיוב של השער. ‫אז ממנה יש כאן, ‫המחלוקת ביניהם באומדינא ‫של כוונת הבעל המתנה, ‫אבל אין כאן מחלוקת יסודית ומהותית, ‫מה גדרם של חיובי שערות סגוונה ועונה. ‫אבל נראה בפשטות, ‫אם החשבון שלנו נכון, ‫נראה אולי ששיטת התוספות ‫יותר נוטה לומר שחיוב השאר ‫הוא לא סתם חיוב ממוני גרידא, ‫אלא חיוב שהוא מעצב את הבית בעם ישראל. ‫ולכן נכון שיש התניה, התנאה שאפשר לעשות, ‫שהאישה תמחון על כך, לדעת רבי יהודה, ‫אבל עצם חיוב המזון כשעצמו, ‫כמו שאמרנו, זה לא סתם חיוב, ‫חושן משפט, אלא חיוב ערכי. ‫אפשר להוסיף כאן עוד נקודה מעניינת. ‫כידוע, יש מחלוקת שמובאת ברמ״א ‫באבן העזרא בסימן כו סעיף א', ‫לגבי המושג פילגש. ‫מה זה פילגש? ‫הגמרא בסנדרין כא אומרת שגרסת הגמרא שם, פילגש, ‫הכוונה בלא כתובה ובלא קידושין. ‫אבל יש בזה מחלוקת ‫בין הרמב״א ובין הרבי, ‫לא רוצה להיכנס לזה כל כך, ‫אבל שיטת רש״י בפירושו על החומש, ‫בפרשת חיי שרה, ‫היא שפילגש זה בקידושין בלא כתובה. ‫תראו את מקור י״ז, בסוף מופיע. ‫הרמב״ן הביא אותו בפירושו על החיי שרה ‫בפרק כ׳ פסוק ו׳. ‫רש״י כתב נשים בכתובה, ‫פילגשים שלא בכתובה, ‫כדאמר בנשים, ‫ופילגשים זה דוד בסנדרין כ׳א. ‫ואין הדבר כן, כי לא תיקרא פילגש אלא כשהיא בלא קידושין. ‫למה? כי הכתובה מדברי סופרים, ‫והגרסה בסנדרין פילגש בלא כתובה וקידושין. ‫כלומר, יש גם מחלוקת בין רש״י והרמב״ן. ‫רש״י כותב שהגדרת המושג פילגש ‫זה אישה בקידושין בלא כתובה. ‫והרמב״ן אומר, זה לא הגיוני, ‫הרי כל כתובה זה מדברי סופרים. ‫איך יכול להיות שזאת תהיה הבחנה, דאורייתא, ‫בין פילגש לאישה? ‫לכן אומר הרמב״ן, ‫לא, פילגש זה בלי כתובה ובלי קדושין. ‫וזו הגרסה הנכונה בסנדרין כ׳א. ‫ולכאורה דברי רש״י כאן מהמר, ‫אפסיניגרא. ‫איך רש״י, באמת, ‫זו סוגיה כמובן בכתובות דף י', ‫בכתובה דאורייתא, אבל איך רש״י התמודד ‫עם שאלת הרמב״ן? ‫אומר הגר״א, ‫באוריו לאבן העזר, סימן כ׳א, ‫סעיף א', ‫אומר הגר״א, מה שהתכוון רש״י לומר, ‫שפילגש זה קידושין בלא כתובה, ‫הכוונה לא לחיוב הכתובה, ‫עיקר בתוספת, ‫אלא לתנאי הכתובה, ‫הכוונה לשער קצת ועונה. ‫מה שמופיע בכתובה לזה, ‫זו הייתה כוונתו של רש״י. ‫שההבדל היסודי והמהותי ‫בין אישה לפילגש ‫היא שבאישה יש חיוב שער קצות ועונה, ‫ובפילגש אין חיוב שער קצות ועונה. ‫זאת הייתה כוונת רש״י. ‫יוצא לפי רש״י דבר מדהים, ‫שאם הבעל לא מתחייב לאישור שער וקצות, ‫אז זה בעצם מפילגש. ‫ככה יוצא לפי דברי רש״י. ‫זה ההבדל המהותי בין אישה לפילגש, ‫לפי רש״י. ‫אישה ופילגש, שניהם בקידושין, ‫רק לאישה הוא מתחייב שער וקצות, ‫ולפילגש הוא לא מתחייב שער וקצות. ‫אני חושב, רואים להדה מדברי רש״י, ‫שיש חיוב שער וקצות, ‫זה עצם מעצמו של כל בניית הקשר ‫בין האיש ואישה. זה הבית. ‫בלי חיוב שער וקצות. ‫אין בכלל, אין בכלל... ‫זה לא נקרא אישות, ‫זה נקרא פילגשות. ‫אבל באמת, אפשר לומר שרש״י, ‫לשיטתו, שרש״י הרי סובר שכתובה, ‫שרש״י סובר שמזונות זה דאורייתא. ‫רש״י בפירושו על החומש. ‫האמת היא, יש סתירה בדברי רש״י. ‫רש״י בכתובות בדף ב, בגיטין יג, ‫משמע שמזונות זה תקנה של חכמים. ‫אבל רש״י, פירושו על החומש, ‫כותב לידע ששאירה זה מזונות. ‫אז אם נאמר שרש״י סובר ‫שמזונות זה דאורייתא, ‫אז זה פשוט שרש״י יסבור ‫שבלי חיוב שער וקצות, ‫אז ייתכן שבאמת יש כאן ‫מעמד של פילגשות. ‫כידוע, הבירור שלנו הוא לשיטה ‫שאומרת שמזונות זה דרבנן. ‫נראה, אולי, נפקא מינא בהגדרה, ‫נחזור לרמב״ם, תראו במקור ה', יש הלכה מיוחדת ‫שנאמרה ביחס לאופן הסיפוק מזונות ‫שהבעל נותן לאשתו. ‫אז המקור הוא במשנה בכתובות סד', ‫כתוב, תראו ברמב״ם, ‫פרק י״ב הלכה י״ב, ‫בעל שרצה ליתן לאשתו מזונותיה ‫הראויות לה, ‫ותהיה אוכלת ושותה לעצמה, ‫והוא אוכל ושותה לעצמו, ‫כל אחד אוכל בנפרד. ‫כותב הרמב״ם, הרשות בידו, ‫ובלבד שיאכל עימם לילי שבת לילי שבת. זה המשרה את אשתו על ידי שליש. ‫אומר המגיל משנה, ‫פרק כ״פ על פי דף סד עמוד ב', במשנה, ‫המשרה את אשתו על ידי שליש, ‫והיא אוכלת עמו בלילי שבת לילי שבת. ‫בגמרא, מה הכוונה אוכלת? ‫אז רב נחמן אמר, אוכלת ממש. ‫וזה דבר מופלא. ‫כן? אז הוא יכול לתת, לספק לה מזונות ‫על ידי שליש, אבל יאכל איתה בלילי שבת, ‫שם בדרך כלל מצויים ‫כל בני הבית ואוכלים ביחד. ‫אומר הרשב״ם, תראו שם במקור ז', ‫בשם ארייבד, פירש ארייבד, ‫כגון שהוא עושה מנאכה בעיר אחרת, ‫או שלומד בעיר, ‫או שלומד, כמו שהוא תמיד חכם, ‫שעונתו מערב שבת לאר שבת. ‫ונראה שהזדיקו לרב זל לפרש כן ‫שאילו בעושה מנאכה בעירו, ‫אי אפשר לא להשוותה על ידי שליש, ‫אלא אוכלת עמו על השולחן, ‫והיא לא יוציא ויתן כתובה. ‫משום דשם מבין שבזילה במילתא. ‫תמאיימו הבריות, ‫מה ראתה זו להתרחק משולחן בעלה? ‫כלומר, אומר הרייבד דבר מדהים. ‫מה שכתוב שאוכל את אמו ‫מלילי שבת ללילי שבת, ‫זה מדובר שגם העונה שלו ‫זה מלילי שבת ללילי שבת. ‫כשהוא עושה מלאכה בעיר אחרת ‫או שהוא לומד תורה, ‫אבל אם הוא עובד בבעירו ועונתו מיום ליום, ‫אז הוא צריך גם לאכול איתה כל הזמן. זה לכאורה דבר מאוד מוזר. ‫מה הקשר בין מצוות העונה ‫לבין חיוב מזונות? ‫חיוב מזונות זה חיוב ממון, ‫הוא צריך לספק עם מזונות. ‫אומר הרייבד דבר, הוא מחויב ‫לאכול איתה מדי יום ביום, ‫אם הוא עובד בעירו. ‫אז מה תאמרו? ‫לא, אולי החיוב הזה, לאכול יחד איתה, ‫הוא ענף והסתעפות ממצוות עונה? ‫זה לא הגיוני. ‫זה כבר שואל ההפלאה בקונטרס האחרון, ‫בסימן ע', סיום קטן ב'. הוא כותב, ‫הרי בגמרא, הגמרא שואלת, ‫איך אדם יכול להדיר את אשתו ‫לשלושים יום במקור חטא? ‫המדיר את אשתו מליהנות לו, ‫עד שלושים יום יעמיד פרנס. ‫יתר מכן יוצאים וייתן כתובה. ‫אז שואלת את הגמרא, ‫איך הוא יכול להדיר אותה? ‫הרי משועבד דא. ‫כיוון דא משועבד דא, איך היא מעצים מדיר לה? ‫כל כמיניה דמאפקא לדשיבותא? ‫אז הגמרא אומרת שמדובר, ‫שאמר לה, צים עשה ידיך עם זונותיך. ‫אז הוא אמר לה, ‫אני לא לוקח את המזונות, ‫את תדאגי, קחי צים עשה ידיך עם זונותיך. ‫אז לכן הוא יכול להדיר אותה שלושים יום. ‫שואל ההפלאה, ‫אם נאמר שהחיוב לאכול עם אשתו ‫זה הסתעפות מדין מצוות עונה, ‫אז איך על ידי זה שהוא אומר לה, ‫צים עשה ידיך עם זונותיך, ‫הוא נפטר מהחיוב הזה? ‫הרי לקיום מצוות עונה, ‫הסטנדרטים הם שונים. שם המשנה בסמך א' אומרת שאם הוא הדיר את אשתו שבועיים הוא כבר יוצא וייתן כתובה. אז איך הוא יכול על ידי צימא עשי הדלת עם זונותייך לפטור את עצמו מלאכול עם אמא שלושים יום? על כורך שהאכילה עם אשתו היא לא הסתעפות ממצוות עונה, אלא הסתעפות ממצוות מזונות. מה זה קשור? אה, לפי דברינו זה מיושב היטב. מה העניין שהבעל מחויב לאכול עם אשתו? הוא מחויב לאכול איתה מגדרי חיוב המזונות. אם לא שנאמר שחיוב המזונות, לפי הרייבת והרשב״א כמובן, זה לא סתם חיוב ממוני. אם זה היה חיוב ממוני, למה הוא צריך לאכול? מאיר אחת הייתי שהוא צריך לאכול יחד איתה. אז מוכח מכאן שזאת צורת הבית, זאת צורת הניהוג והקרבה והאהבה בין איש לאשתו. אז הוא לא יכול סתם לתת לה מזונותיה ולהגיד לה, לכי תאכלי, תקני במסעדה. אלא הוא צריך לאכול יחד איתה. אלא באו חז״ל ואמרו שמה התדירות של האכילה יחד איתה? התדירות תהיה על משקל התדירות של חיוב מצוות עונה. עוד נקודה שאפשר גם בהקשר הזה, תראו בטור אבן העזר בסימן העין, במקור ט'. כותב בטור לגבי חיוב מזונות, שיש הבחנה גם כן בין אישה שאוכלת עם בעלה לבין אישה שלא אוכלת עם בעלה. תראו, חייה ממזונותיה כיצד? אוכלת אימו ממה שהוא אוכל ושותה אימו ממה שהוא שותה. ואם משפחתה הוא בית אביה אמינה גם בגדולות יותר ממה שנוהג הבעל, אז תלוי. אם כל בני משפחתה, בין אותם שהם עשירים, בין אותם שאינם עשירים, מבקשים אותם הגדולות, אז הוא צריך להנהיגה כדי שנוהגים בני משפחתה. דקיימנן עולה אימו, מנה ידורת את אימו, זה כתובות מ. ואם אין כל משפחתם מבקשים אותם הגדולות, כלומר יש כאלה שמסתפקים בסטנדרט יותר נמוך, אז אינו חייב בהם כל זמן שאוכלת אמו. שימו לב, אינו חייב בהם כל זמן שאוכלת אמו. אבל אם אינה אוכלת אמו, אלא נותן לה מזונותיה לבדה, אז צריך להניגה כדרך שהייתה נוהגת, בהיות אביה יישאר ברשותו, וניתן לה מזונות, אם תאכל לבדה כל קצבה שירצה. לכאורה, דבר מוזר מאוד, השופטה אלוף פוסקת את זה להלכה, באבן העזר, בסימנה עם סעיף א'. מה פתאום שתהיה הבחנה בחיוב המזונות בין אם הבעל אוכל עם אשתו, או שהוא לא אוכל איתה? מה זה קשור? מה אומר הטור? מה אומר שולחן ערוך? אם הוא אוכל איתה, אז כאן, אם באמת בני משפחתה אינם מקפידים לסטנדרט הגבוה, אז הוא גם יכול להוריד את הסטנדרט ולאכול איתה מה שהוא אוכל, מה שהוא רגיל בסטנדרט שלו. אבל אם הוא נותן לה מזונות לבדה, אז הוא חייב לתת לה לפי השיעור של רגילים בני משפחתה. למה צריך להיות קשר בין אם הוא אוכל איתה או לא אוכל איתה? למה צריך להיות קשר כזה? כן? אז הבית יעקב, הגאון מליסה, כותב על אתר בסעיף קטן ג', אומר הגאון מליסה, רבי יעקב לוברבוים, בא לנתיבות, שאם, איך אני מבין את זה, כן? שאם הוא אוכל איתה ביחד, אז דרך הניהוג של בית בעם ישראל, שהאישה מבינה את הצרכים ואת התקציב של הבית, אז היא מבינה שלפעמים צריך למעט מהסטנדרט שהיא הייתה רגילה בבית אביה, אז היא יורדת אל הסטנדרט של הבעל והם אוכלים מה שמצמצום ברמה אימון נמוכה יותר. כלומר, היא מסכימה, היא טפלה לו בסעודה. אבל אם הוא לא אוכל איתה, אם הוא לא אוכל איתה, אז במה באה לידי ביטוי העובדה של האישות פה? זה סתם סיפוק מזונות. אם זה סתם סיפוק מזונות, אז הסטנדרט הוא השיעור של עולה אימו ועיני יורדת אימו. כלומר, ברירת המחדל, הסטנדרט הוא עולה אימו ועיני יורדת אימו, הוא צריך לספק לה מה שמגיע ממשפחתה. אבל אם היא אוכלת אימו, אם הוא אוכל איתה, אז ממנה היא נטפלת לו בסעודה. אז באמת חז'ל ראו שצורת הניהוג של בית ושהאישה לפעמים יורדת ממדרגתה כדי לא להזדקק לצדקה או משהו כזה. אז זה יסוד החילוק בין אם אוכלת, אז גם, אני חושב, מראה גם כנוכחה לכך שעצם חיוב המזונות, כפי שאמרנו, זה לא סתם חיוב המוני, חיוב שנגזר או עומד כחיוב ערכי, ולכן יש חילוק ויש הבחנה בין אם היא אוכלת אמו או לא אוכלת אמו. עוד נקודה שאולי אפשר לתלות בכך, תראו תוספות בכתובות בתסמ״ג, תוספות אומרים, למדו מכך שהבעל שאמר איני זן ואיני מפרנס, אז יוציא וייתן כתובה, זה נקרא מורד ומלאכה. אומר התוספות, מכאן מוכיח רבנו אליהו, שחייב אדם להשכיר את עצמו ללמד תינוקות או לעשות מנחה אחרת כדי לזון את אשתו. ואם לא כן, מה העניין זה אצל מורד ממנחה? כלומר, שיטת רבנו אליהו, שבעל, אם אין לו כסף, הוא חייב לצאת לעבוד בשביל לזון את אשתו. הוא לא יכול לפתור את עצמו בטענה, אין לי. הוא חייב ללכת ולעבוד. כך אומר רבנו אליהו, חייב לו להשכיר את עצמו. ורבנו תם חלק עליו. רבנו תם אומר, רבנו אליהו הביא ראיה מדקתווינה בכתובה ואנה אפלח. אני אעבוד. אומר רבנו תם, גם את זה יש לדחות. דאפלח היינו עבודת הקרקע, פירוש אחרוש, ואנקש, ואדור את השדה, ואביא מזונות לבית. אבל להשכיר את עצמו למישהו אחר, זה הוא לא חייב? יש כאן שאלה, אז זה צריך, שיטת רא רדווה הובאה בשם יש שומרים באבן העזר בסימן ע' סעיף ג'. וכאן נשארת השאלה, וזו שאלה חמורה ששואל הרדווה על התר, תראו אותה במקור יא. שואל הרדווה, וזה ודאי, תראו בשורה החמישית, וזה ודאי דין חדש מאוד, שיקופו על המזונות, מה שאין קופין כן לבעל חוב. הוא מאחל חלק הראייה. כן? כלומר, אין ראייה מזה שהוא נקרא מורד במלאכה, כי שם מדובר שהוא לוקח את מעשי הדעה והוא לא עובד. אז זה נקרא מורד במלאכה. אבל אם הוא לא לוקח את מעשי הדעה ולא רוצה לעבוד, אז הוא רשאי. אז אומר הרדווה, אני לא מבין, איך זה יכול להיות שכאשר מדובר על בעל חוב רגיל, שאין לו מה לשלם את חובו, אז זה פשוט שהוא לא צריך ללכת להשכיר את עצמו ולעבוד. הוא לא חייב. יש תשובה של הראש, תראו בכלל ההנחה סימן ב'. שאלה, ראובן לבא משמעון, מלווה בשטר ושיבותו כל נכסיו, שקנה ושעתיד לקנות, מתנת לה גם בקרקעי, ואחר כך הלך ראובן ונתן את כל נכסיו במתנה לאחד מקרוביו. זה נקרא הברחה. הבריח את כל הנכסים שלו. הוא כרגע עני מרוד, כביכול. לא הניח לעצמו, לא קרקע, לא מטלטינין, הכל נתן. והוא דר בבית קרובו, אוכל אמו על שולחן אחד, שותה ברווח, לובש בגדים נעים, ואשתו גם כן לובשת בגדים נעים, ונותנת מתנות לקרובותיה, ואומר שהכל נותן להם קרובה משלו, והם לא נשאר להם אפילו פרוטה אחת. כן? יש הרבה, לדאבוננו כאלה, שמבריחים את הנכסים שלהם, הם פשיטת רגל, זה נקרא. הוא פושט את הרגל, אבל הוא חי כמו מלך, אבל כל הנכסים שלו רשומים על שמות של אנשים אחרים. הוא יושב בטל, לא רוצה לעשות שום מלאכה, לא להתעסק בשום דבר, מכל שהיה דרכו להתעסק קודם לכן, לפי שיודע שכל מה שהוא ירוויח, יתחייב להגבותו לבעל חובו. ונראה הרבה שכל זה הוא עושה ברמאות, ועיניי להברכה. ואומר ש... אז טוען התובע, מה לווה, שיש את ההשביעות בכלל שבועה זו, שישתדל במלאכה רגיל בה, או בפרקמטיה, או בריבית שהיה דרכו להתעסק בו כל מלאכים, שלא יישב בטל, אלא יעסוק כדרכו בלי רמאות שביק, בין הכל וחובו. כלומר, עמל ומבקש מבית הדין שישביעו את ה... לא יווה, שילך לעבוד וישלם את חובו. אומר הראש, מה שטוען שמעון, שיעשה מלאכה כדי לפרוע את חובו, אין בית דין קופין אותו לקח. הוא לא מחויב בכך. הוא כותב שכן כתב רבנו בתשובה וכו', שולחן ערוך פוסק את זה, תראו בסימן צד ז, סעיף טד ו, באמצע הפסקה, אין קופין אותו להשכיר את עצמו ולא לעשות שום מלאכה כדי לפרוע. באמת, באמר מוסגר, למה באמת לא? הרי פריעת בעל חוב מצווה. למה לא מחייבים את הבעל חוב ללכת ולעבוד כדי לשלם את חובו? אם אדם צריך להניח תפילין, ואין לו כסף לקנות תפילין, אז הוא יגיד, טוב, אין לי כסף? לך לעבוד, תעבוד, תרוויח כסף, תקנה תפילין. איזה מין טענה זאת שהוא לא חייב... מה ההיגיון בזה? למה אין? זה מצווה, פריעת בעל חוב מצווה. חשבתי שאולי אפשר ליישב את זה. על פי שאלה מפורסמת ששואל הכנסת הגדולה בשם אמרי בסן, הוא בא בקונטוס הספקות, בכלל א' עוד ו', על הדין של ספק, ספק ממון לקולה לנתבע, כן? יש לנו כלל, הם מוציאים מחבורה לעבריה. אם יש ספק ממון, אז הולכים כולה לנתבע, אז הם מוציאים מחבורה לעבריה. שואל אמרי בסן, למה לא להגיד כאן, יש פה ספק איסור גזל, סכה דאורייתא לחומרה. אתה מחזיק בידך ממון, יכול להיות שהממון שייך לתובע, אז תוציא את הממון מכיסך. אה, מה תאמרו, אבל גם אצלו זה יהיה ספק, אז מילא, עדיף שיישאר אצל ה... אבל זה לא נכון, למה? כי קמנן כשמואל, בגמרא, במבט הצדיק, בית עמוד בית, שאין הולכים בממון אחר הרוב. כלומר, אפילו אם הרוב נוטה לטובת התובע, עדיין הם מוציאים מחבורה לעבריה, והנתבע מחזיק את הממון. עכשיו, אם הנתבע יוציא את הממון מידיו ויעביר אותו ליד התובע, אז אצל התובע יש רוב, אז הוא לא יעביר על איסור גזל. אז איך מותר לנתבע להשאיר את הכסף אצלו? אומר רב שמעיין, שקוב בשערי אושר, בשער ה' פרק ב', איסור גזל הוא איסור שנובע מהחושן משפט, מתורת המשפטים. כלומר, רק אחרי שמתורת המשפטים בית דין מחייבים אותו להשיב את הממון, אזי הוא מחזיק את הממון בגזל, אז הוא עובר על איסור גזל. כך אומר רב שמעיין. אז כיוון שעל פי תורת המשפטים, קיימן לאן שבכדי להוציא ממון מן המוחזק צריך מאה אחוז של בירור, ולא מספיק רוב, לפי תורת המשפטים, ממילא מי שמחזיק בממון בידם, מחזיק אותו בצדק, הוא לא עובר על איסור גזל. אפשר לומר אותו דבר, גם מצוות פריעת בעל חוב היא מצווה שיסודה הוא מתורת המשפטים. מה שבתורת המשפטים מחויב לעשות עם אדם, כיוון שמתורת המשפטים, כל מה שאדם מחויב בפירעון חובו, זה לא למנוע מהמלווה לגבות את מה שיש לו, את הזכויות הממוניות שיש לי בנכסיי, השיבו נכסים, אני צריך לאפשר לו לגבות את זה. אסור לי למנוע, אסור לי להסתיר, אסור לי להבריח. זה כן. אבל אם מתורת המשפטים אין לי חיוב ללכת ולעבוד כדי להשיב את האחור, ממילא גם מצוות פירת האחור לא קיימת ולא חלה על החיוב להזכיר את עצמו. ככה חשבתי אולי להסביר. על כל פנים, השאלה היא שאלת הרידווה. איך זה יכול להיות שכותב רבנו אליהו, שבכדי לשלם מזונות לאישה, אדם צריך להשכיר את עצמו. אבל לפריאת בעל חוב, אומר הרידווה, לא מצאנו שאדם צריך להשכיר את עצמו בשביל לפעול את חובו. מה התשובה? כי זה לא חוב רגיל. זו התשובה. אם זה היה חוב בחושן משפט, חוב ממוני רגיל, אז צודק הרידווה. אז באמת, אדם לא צריך להשכיר את עצמו ללכת לעבוד כדי לשלם. אבל זה לא חוב רגיל. זה חוב שרובץ על הקרקפתא דגל. זה חוב מוסרי, זה חוב ערכי, זה חוב של אבן העזר. זה חוב שכמו במשקל מצוות עונה, זה לא חוב שהוא נמדד בקריטריונים של חושן משפט. זה חוב של קרקפתא דגל אברה, זה כמו חוב של תפילין. הוא חייב ללכת ולעבוד כדי לזון את אשתו. אז מה הרידווה סובר? שזה חוב ממוני. אולי עוד נקודה אחת. טוב, הזמן שלנו כבר עוזל, אבל יש דין שנקרא סידור לבעל חוב. כן, הגמרא במציאה קריג אומרת מסדרים לבעל חוב. כשבאים לגבות מבעל חוב, אז משאירים לו, צריך להשאיר לו מזונות של שלושים יום. מה הדין אם באים לחייב את הבעל מזונות ואין לו? האם משאירים לו אוכל? משאירים לו מזונות של עצמו? תראו את הטור בשם הרמ״א, הטור פה בשלוש שורות מלבנה. אבל איך דאבד ושקל אגר אף על גבי בעל חוב לא מחייביניה למיפרמיניה לבטר, דשימיניה למיזון שלושים יום ושאר מלא דסידור. גבי מזונות אשתו, כיבן דלאו זו זה אסקבה, אלא מזונה חייב לזונה כפי כבודה אפילו אילת לאל המזונה דחד יומא. חייב, למזנא מיניה הוא, או למכל בית אדם ולא ידאכיל. מה קורה פה? הרי יש דין מסדרים לבעל חוב, שאם אדם לא משיב, אין לו כסף להשיב את חובו, ובאים עכשיו לרדת למכסיו ולגבות את כל רכושו, אבל צריך להשאיר לו אוכל 30 יום ומה שהוא צריך. אבל כשמדובר על מזונות האישה, אפילו אם יש לו מזונות חד יומא, הוא צריך לתת את הכול לאשתו. מה ההיגיון של הרמה? אז תעשו את החשבון. אבל באמת השיטה מקובצת, תראו במקור טז, כותב בסוף הדברים, כותב והאה כימא לנדוסינו לבעל חוב, וכן אתה אומר, הוא כותב, כללו של דבר, הרי בכשיעור הזה כבעל חוב לכל דבריה, והכמא לנדה מסדרים לבעל חוב, וכן אתה אומר, בכסותה תמידי רבנו. זאת אומרת, שיטת רבנו יונה, שכן יש דין סידור לבעל חוב באישה, כמו שיש סידור לבעל חוב ובעל חוב. זוכר זה שני צדדי החקירה. אני אסיים בעוד אולי שאלה נוספת. מה דעתכם? מה הדין אם הבעל נתן מזונות לאשתו, ולפני שהספיקה לאכול נגנבו ממנה המזונות? הוא חייב לתת לה מזונות או לא? אה? אולי זה תלוי בחקירה. אם זה סתם חוב מזונות, אז מה? כבר שילמתי, מה לא אכפת לי ש... אבל אם זה חוב מוסרי, אה? אלא אם כן נאמר שגם אם זה חוב ממוני, יתחייבו גם לצד שתאבד את זה? מה הדין אם אישה צמצמה מהסתה? למי שהיה לך מותר? אה? יש איזושהי תשובה שהמרי אסד, בחלק בצימניות, שאומר בעצם מי אמר שהבעל צריך לתת לה את המזונות, להקנות לה את המזונות? הוא לא צריך לקנות לה את המזונות, היא אוכלת משלו. הוא לא מקנה לה את המזונות. הוא לא צריך להקנות לה שיר, זה לא חוב ממוני, היא אוכלת משלו. אז אם היא הותירה, זה שייך לבעל. ככה רמ״פ עוסק בבן העזר, בסימן עין, סעיף ג'. אבל אם זה, מה? אם זה חוב ממוני, אז המותר לכאורה צריך להיות שאלה. בואו נסיים. אם, עוד שאלה, מה הדין אם האישה חייבת כסף לבעל? איך יכול להיות שהיא חייבת כסף לבעל? היא התחייבה בנדוניה, היא פסקה לעצמה נדוניה, היא התחייבה בנדוניה, הוא הכניס אותה לחופה והיא לא משלמת מה שהיא התחייבה. לא משלמת. אז עכשיו הוא אומר, אה, את לא משלמת? יש מושג שנקרא תפיסה, תפיסה. יכול להיות שמישהו על סימן פיוון, אני רוצה לתפוס את המזונות שלך, לא לשלם לך מזונות. כן? עד שתשלמי לי את ה... אני שלם, מתקזז רק מהחוב. יכול לעשות את זה? אז תסתכלו בבן העזר, בסימן נ״ב, סעיף א', אסור לבגוד באשתו, גם אם היא פסקה לו מזונות ופסקה לו נדונה ולא נתנה, אסור לבגוד באשתו, לא לתת לה מה שהוא חייב לה. לכאורה זה תלוי בחקירה שלנו. תודה רבה.