מסכת יבמות כפתיחה לסדר נשים

טוב, שלום וברכה, שמחה גדולה להיות פה, שמחה גדולה לראות, ככה המון המון המון בחורי ישיבות יושבים ללמוד תורה ומרבנים שונים וזהו, ככה אמרה הגמרא, מסכת עבודה זרה, לומד תורה מרב אחד אינו רואה סימן ברכה לעולם. אז אנחנו, ברוך השם, אנחנו היום הגענו ככה גם לקבל הרבה ברכה והרבה טוב. נשתדל שגם הדברים האלה שאנחנו נגיד, גם כן שיהיו לרצון בעזרת השם. שיהיה לנו יום מוצלח וטוב, מלא מלא טוב וברכה. תגידו, אמן. בעזרת השם. טוב, אז אנחנו התכנסנו ככה לדבר על מסכת יבמות כפתיחה לסדר נשי. הסידור של המסכתות ובכלל הסדר של המשנה שרבינו הקדוש, רבי יהודה הנשיא, היה לא רק עסק בליקוד ובסינון, הוא עסק הרבה בעריכה. והעריכה הזאת, כבר הרב שרירה גאון כותב שהעריכה הזאת הייתה מעשה ידי רומן ממש כמו יד השם. זה היה ממש, רבי יהודה ראשון שרירה גאון משווה את זה לנבואה, שמלאכת העריכה הזאת הייתה המלאכה המדוקדקת ביותר. ויש לה ערך, יש לה, למלאכת העריכה, יש לה ערך מאוד גדול בסידור של הדברים, שהוא גם מעביר מסרים, ולא רק מסדר את הדברים או בצורה הגיונית או בצורה נוחה לקורא, אלא יש כאן גם איזשהו מסר שעובר. והייתי רוצה ברשותכם לעמוד היום על השאלה שאנחנו נציג אותה גם לפי דברי הראשונים, למה רבנו הקדוש, למה רבי יהודה הנשיא פותח את סדר נשים מכל המסכתות דווקא במסכת יבמות. נגיד עוד משהו, באופן עקרוני, הסידור של המשנה לא רק קשור לעובדה שצריך לסדר מה מגיע לפני מה ומה מגיע אחרי מה, אנחנו יודעים שיש חשיבות מאוד גדולה גם לראשון שבסדר. הדבר הראשון, בדרך כלל, יש לנו עיקרון כזה, שהוא עיקרון הראשית, שאנחנו מקפידים להתחיל דברים בצורה טובה, זה סימן התווה למזל טוב, אבל זה לא רק מין סגולה כזו, זה גם ידיעה שיש עיקרון כזה בתורה, שהדבר הראשיתי, הדבר הראשוני, הוא כאילו כולל את הכול. אנחנו רואים, למשל, אנחנו רואים את הבכור שהתקדש גם באדם, גם בבהמה, אנחנו רואים את הביכורים שהתקדשו בצומח. אחד הרעיונות של הקידוש של הדבר הראשון הוא שהראשון, הראשית, מקפלת בתוכה את כל מה שיבוא אחר כך. ואם אנחנו אומרים שזה כך, אז עוד יותר יש מחויבות, יש שאלה כפולה, יש שאלה אחת על הסדר, מה מסדרים לפני מה, מה מסדרים אחרי מה, אבל יש עוד שאלה, עם מה פותחי? הדבר שפותחים איתו הוא לפעמים מבטא הצהרת כוונות, הוא לפעמים הדבר הכי חשוב. אני אתן לכם דוגמה, גם מי שלא מבין את זה עד הסוף, אפשר לסבר עם זה את האוזן. נגיד כשחתנים לומדים נידה, היה ספר דרכי טהרה שהיו לומדים אותו, שם הסדר היה איך האישה נטמאת ואיך האישה נטהרת. כשהרב קנול הוציא את הספר שלו לערך חתנים, אז הוא הפך את הסדר. הוא קודם כל טיפל באיך האישה נטמאת, אחר כך הוא טיפל באיך האישה נטמאת. עכשיו תגידו מה, סתם כזה, אבל זה לא היה סתם, זה היה מאיזושהי מחשבה, איזושהי מחשבה קצת פחות להלחיץ וקצת יותר להרגיע, או לא יודע מה. יש הצהרת כוונות בזה שנותנים פתיחה מסוג מסוים או נותנים פתיחה אחרת. זה ידוע גם כן למי שהוא עוסק בחינוך, שהשיעור הראשון כשנכנסים לכיתה יש איזושהי התניה, יש איזושהי היכרות. גם בהרצאה להבדיל, שלא מכירים את המרצה, יש כמה שניות ראשונות שיש ככה איזושהי, בואו נראה מה קורה, מה זה, מי זה, מה זה. הראשית היא פתיחה מכרעת. והראשית של סדר נשים היא מסכת יבמון. ואנחנו יכולים לראות בקלות אלטרנטיבות שונות לפתיחת סדר נשים. תשאלו כצה״ל, זה פשוט. קודם כל, המאירי בעצמו כתב בהקדמה לשס שהוא שינה את הסדר של הלימוד ממה שלמד רבנו הקדוש. למה? כי הסדר של רבנו הקדוש, טעמיו היו איתו, והמאירי אמר, אנחנו נתחיל ללמוד בצורה אחרת. גם המאירי, גם הרמב״ם, הציעו, כאילו, הרמב״ם עשה את זה בתור אבה אמינא. אנחנו נראה. גם למאירי הייתה הצעה איך לפתוח את סדר נשים, והוא באמת, בלימוד שלו הוא כתב שככה הוא עשה. והרמב״ם היה לו אבה אמינא לפתוח אחרת את סדר נשים. וגם, תראו, חוץ מרבנו הקדוש, במרוצת הדורות, כן? גם אנחנו יודעים שגם הרמב״ם חיבר חיבור שמקיף את כל תורה שבעל פה. וזה מרתק לראות איך הרמב״ם בחר לפתוח את ספר נשים, ואיך רבנו הקדוש בוחר לפתוח את סדר נשים. הרמב״ם, בתחילת ספר נשים, הלכות ראשונות, הלכות אישות, קרי, קידושין. כן? קידושין, פותחים, פותחים באיש מכיר אישה, רוצים להינשא. איך נקשר הקשר בין איש לאישה? ולא מתחיל באיזה תת-סעיף של מה קורה אם יש שני אחים ואח אחד מת, זה מקרה כזה, זה מקרה כל כך נידח, שכאילו ממש אם מכל הרשימה, כמעט מכל הרשימה הייתי אומר שהיינו שומרים אותו לסוף. אולי נדרים ונזיר היינו שומרים לסוף, אבל גם, גם מנדרים ונזיר אולי עוד אפילו היינו עושים קודם, כי נדרים זה בינו לבינה, ונזיר זה... אולי. אבל, ורואים, רואים מה הרמב״ם פתח כך. עכשיו גם הטור, בטור אבן העזר, הטור, בטור אבן העזר. הוא אומר, עכשיו אני אסדר לפניך את כל ההלכות של איש ואישה. ממה מתחילים? בטח לא מיבום. תראו, במקור מספר אחת לפניכם, איך מתחיל הטור את סדר נשים שלו, את כל הים של ההלכות שקשורות לאישה. יתברך שמו של הקדוש ברוך הוא שהוא חפץ בטוב בריאותיו, שידע שאין טוב לאדם להיות לבדו, ועל כן עשה לו עזר כנגדו. ועוד, כי כוונת הבריאה באדם כדי לפרוט ולרבות, וזה אי אפשר בלא העזר, ועל כן ציווה הוא להידבק בעזר שעשה לו. לכך חייב כל אדם לישא אישה כדי לפרוט ולרבות, שכל מי שאינו עוסק בזה, וכולי. זאת הפתיחה שהוא חשב בדעתו, ולמרות שהרמב״ם, נגיד, הוא עוסק בהלכות, ראינו, הוא מתחיל בהלכות אישות, ולא התחיל בהלכות תיבום וחליץ. תראו, גם אצל אמאירי הוא כותב, זהו סידורו עליו השלום, מתייחס לרבנו הקדוש, אתם רואים במקור שתיים? אם שיסדר על דרך מקרה, אם שיהיה לו טעם, יחייב אצלו להיות אופני הסידור על זאת התכונה, על הדרך שהזכירו הרב מורה צדק, כנראה אני מתכוון לרמב״ם, אם לסיבה אחרת, גם כן, שאפשר לומר בקצתם, אולי בכולם. והוא מנדב גם את הסברה שלו, וגם לי נראה טעם כללי בסידורו עליו השלום, זהו, שהייתה כוונתו להתחיל בעניין החמור שבסדר. ברכות בסדר זרעים, ושבת בסדר מועד, ויבמות בסדר נשים, ותלת אבבה בסדר נזיקין, וזבחים בסדר קודשים, וכלים בסדר טהרות. או אולי לסיבה אחרת לא נודעה לנו. אולי הוא נותן לעצמו ציון על הסברה, אבל כן, הוא אומר, אולי, לא יודע, אולי זה, אולי משהו אחר. למרות שהחמור, אני התלבטתי אם חמור זה חמור, זה הדינים החמורים, שזה כאילו חומרה של עצם הדין, או שחמור זה שהסוגיות הן קשות. טוב, כי ברכות זה שאלה. טוב. ואז תראו, שתי שורות למטה, אבל סידור הגימל סדרים אשר הורגלנו בלימודם, אתם רואים בסוף השורה שלוש מלמטה, בסידור הגימל סדרים אשר הורגלנו בלימודם נשתנה בכולם על הרוב והיה הסידור. עכשיו הוא כותב, איך הוא סידר את זה בעצמו? בסדר נשים, קידושין, כתובות, גיטין, יבמות, סוטה, נזיר, נדרים. הוא מצרף גם את נידה. הכל שמונה מסכיות, עם המסכת הנוספת, רוצה לומר מסכת נידה. אז רואים שהוא מסדר, איך שהיינו מסדרים את סדר נשים. קידושין, כתובות, גיטין. עכשיו, אני רוצה להביא דוגמה ממקום אחר, ואז אנחנו קצת נחזור. כי רבנו הקדוש, רבי, לא היה הדרך שלו לפתוח כמו שהטור פתח. הטור פותח, בואו נקרא לזה אנחנו בשפה שלנו, הטור פותח בדברי אגדה, במובן מסוים. הטור פותח, התברך של משהו על הקדוש ברוך הוא, יש איש ואישה, יש פרייה ורבייה, פותח בדברים כאלה. רבנו הקדוש, בשס, רבי פותח בהלכות, כן. נראה למשל תחילת השס. תחילת השס, ממתי קוראים את שמע בערבי? רואים את הרמב״ם, חיבר חיבור על כל תורה שבעל פה. ממה מתחיל? היו מביאים לך חילוני שקוף, היו אומרים לך, תלמד אותו כל תורה שבעל פה. תתחיל. ממה תתחיל? אז הרמב״ם כבר חשב על זה. ממה תתחיל? יסוד היסודות ועמוד החוכמות, לדע שיש שם ממציא ראשון לכל הנמצאים. קדוש ברוך הוא, אמונה בקדוש ברוך הוא. רבנו הקדוש התחיל, ממתי קוראים את שמע בערבי? אבל, כנראה שהוא התחיל בדיוק מאותו דבר. כי ההכרזה שמוה ישראל, אדוני אלוהינו, אדוני אחד, היא-היא מה שכתב הרמב״ם. יסוד היסודות ועמוד החוכמות, לדעת שיש שם מצוי ראשון לכל הנמצאים. על זה אנחנו מצהירים. מה זה קריאת שמע של ערבית? זה קריאת שמע של ערבית. השס גם פותח בייחוד השם, באמונה בקדוש ברוך הוא. השס גם פותח באותו דבר, במובן מסוים. רק שבשס זה בצורה יותר לבושה, בצורה יותר נסתרת. כי בסוף אנחנו עוסקים, ויש מסכות לפי הלכות, אבל הפתיחה בקריאת שמע היא איננה מקרית. הסידור הזה הוא מכוון. ואנחנו נבקש להראות היום שמסכת יבמות, נבקש להביא שישה תירוצים שמצאתי, שלא כל כך קשה למצוא אותם. כן, נבקש קצת לדבר על שישה תירוצים שיש, ולראות, אולי להעמיק באחד או שניים מהם, ולראות את המעשה הנפלא של רבי בפתיחת סדר נשי. טוב, אז לפניכם המקור שלוש, התוספות ישנים, שואל את השאלה הזאת, חמש עשרה נשים פוטרות את צרותיהן. יש מקשים. אמרה אם מתחיל סדר נשים ביבמות, דעת חולה פורענותיה לא מתחילינן. אם הייתה חסר לנו עוד סיבה לא לפתוח ביבמות, אז באותו סוף ישנים מנדב לנו אותה, שלא מתחילים גם בפורענות, אז מה מתחיל בפורענות? ואדרבה, היה לנו להתחיל, זו הסברה שאמרנו, שרואים אותה בכמה ראשונים, היה לנו להתחיל קידושין וכתובות וגיטין, ואחר כך יבמות. ונראה. משוב נכתיבה, היה אמונת איתך על חוסן ישועות, זה הסדר של השס, כמו שהוא מופיע במסכת שבת, ואמרו, איתך זה סדר מועד, חוסן זה סדר נשים, ואם כן, סדר נשים הוא בתר סדר מועד, ומסיים במסכת מועד קטן, זה היה בפורענות. עכשיו, פה הייתה לו גרסה, כן? פה הוא לעטוסות ישנים ולהראות שהיה בתי מדרש, שבעצם מסכת מועד קטן הייתה ממוקמת בסוף הסדר, ככה מעירים פה. לכך התחיל, אז בעצם נגמר סדר מועד, נגמר במועד קטן, נגמר בענייני פורענות, אז התחיל סדר נשים במסכת יבמות ומסמיך פורענותא לפורענותא, כדאמרינן פרק השותפין, דמסמיך מלכים דסוף פורענות, לימיה דקולי פורענות. אז לפי התירוץ הזה, יש פה איזושהי הסמכת פורענות לפורענות, כלומר, אם כבר אנחנו עוסקים בפורענות, אם אני מבין נכון, אם אנחנו כבר עוסקים בפורענות, בואו נסיים את כל הפורענות, את קובעת, כוסת הרעלה, שתית מצית ונעבור הלאה ל... נתחיל עם ה... ככה אני מבין ההסברה בזה. הנה עמי. מפרש תחילה איזו אישה אסורה ואיזו אישה מותרת, ועדר מפרש כולו מלידי נשים. אז כאן יש הסברה הגיונית מאוד, שאומר רגע לפני, כשאנחנו באים לבדוק על הנישואין, צריכה להגיע שאלה מקדמית. אם היא מתחתנת, אם היא מותר להתחתן, אם היא אסור להתחתן. ורק אחרי השאלה הזאת אפשר לגשת לכל סדר נשים. אז זה משהו כאילו בסדר, איזושהי הקדמה הכרחית. ובאמת מסכת יבמות מסתעפת לא רק, מסכת יבמות, בגלל הנושא של הייבום, בגלל ההצהרות שפותרות אחת את השנייה, בעצם המסכת מתחילה להסתעף לכל מיני איסורי ביאה וכל מיני שאלות, עם איזה נשים מותר להתחתן, אסור להתחתן, ואחר כך מגיע גם הנושא של גרים. ועוד יש לומר, תירוץ שלישי, משום דה מצווה ראשונה שאירעה בנשים, כדכתיב בתמר, בוא אל אשת אחיך ויבם אותה. כי יש לנו בספר בראשית, זאת המצווה הראשונה שאירעה בנשים, כן? קידושין. קידושין. כן, אם נקבל את זה, תלך אפילו עוד קצת אחורה, אם אפשר. בבקשה, בבקשה. פרורו. נו, רבוייסר, רגע לפני שאני אגיד לכם מה אני חשבתי, אני אשמח לשמוע מה אתם חושבים. לפחות שההצהרות הראשונה של הברורה, של הברורה, שאתה צריך... מה, מה? מצווה ראשונה שלא במצווה רבה ממש כמו בספיר, אתה אומר, טוב. לא, פרו ורבו זה לא מצווה ברורה? לא, לא, לא, פרו ורבו זה ברורה. מה, מה? פרו ורבו זה פרו, כי בשביל זה ברור, יבגות, אתה אומר לזה חידוש. שאתה יכול להתנת לי משק. מעניין, אתה אומר, אתה אומר, פרו ורבו, האמירה כאילו פרו ורבו בעצם, אתה אומר, לא הייתה צריכה להיאמר, כי זה ברור. האמירה פרו ורבו לא הייתה צריכה להיאמר, כי זה ברור. כן, מחילה. מה, מה? גם עם איבור זה מכיוון שהיא לא כתובה חדשה, גם עם יהודה... לא, אז הוא מדבר על ספר דברים. אה, ספר בראשית, סליחה. זה מה שהוא אומר. גם אם הוא מדבר על ספר בראשית. הוא לא אומר גם, הוא אומר על זה. נכון, על זה הוא מעיר. על זה הוא אומר. זו המצווה הראשונה. פה מצאנו, זו המצווה הראשונה, שאירע בנשים. כן, אבל גם איבור אתה צריך לומר. גם אתם מדברים על נשים. לא, נו, אז זה מה שהוא אומר. בגלל שזה מופיע בספר ברשת. יכול להיות ש... מה, מה, מה, מה? יכול להיות שבגלל שבדרך כלל, אף שמישהו לא יכול להתנתן לי לשלוט. כי אם יגרשו, הוא לא יכול להתנתן לי לשלוט. אבל בעבר הוא לא יכול. בסדר, אבל... טוב, זה כבר אחרי מתן תורה ידעו את כל הדברים האלה. מה שאני חשבתי זה שבפרו ורבו לא היו אופציות. זאת אומרת, היה מאוד ברור מי הולך להתחתן עם מי. אז, הקריאה פרו ורבו היא כאילו לדורות, אבל באותה נקודה זאת מצווה ראשונה, איך הוא כותב? זאת מצווה ראשונה שהראה בנשים. היה שם סיפור עם כמה נשים. אם אתה אומר, אז זה מה שאני חשבתי, אבל... כי לכאורה הוא חשב על ה... חשבו בעלי התוספות על הפרו ורבו. בכל אופן, זאת שאלה מעניינת. טוב, אז יש פה שלושה תירוצים שראינו. התירוץ הרביעי נמצא אצל התוספות יום טוב, שהוא קרא לחיבור שלו תוספת יום טוב, אבל כולם עשו את זה. תוספות יום טוב, אז נזרום. ולי נראה לתת עוד טעם טוב, שהקדים מסכת יבמות, לפי שהייבום לקיים שתי מצוות. אחת היא להקים זרע לאחיו, ואחת היא לקיים מצוות פרייה ורבייה. ומקרא מלא, תובעים השניים מן האחד. אז מה אומר התוספות יום טוב? הוא אומר, יש פה שתי מצוות. כל מי שמתחתן, רגיל, מקיים מצווה אחת. מי שעושה ייבום, וקיים שתי מצוות. אז נתחיל ברבותא, נתחיל ביתרון של שתי מצוות. תתמודו מימון. כן. הרמב״ם. גם כן הקשה את אותה קושייה. אחר כך נתעסק בחלוקת הדברים בסדר נשים, והתחיל ביבמות, והתם שהביאו להתחיל ביבמות ולא בכתובות, כפי שמחייב ההיגיון להקדימה, לפי שהנישואים תלויים ברצון האדם. ואין לבית דין לקוף את האדם להתחתן. אבל הייבום, כופים עליו ואומרים לו, או חלוץ או יביהם. ונכון יותר להתחיל בדבר ההכרחי. לפיכך התחיל ביבמות. זאת אומרת, הוא אומר, הרמב״ם, הוא אומר, קודם כל החובות, אחר כך הזכויות. בוא נתחיל קודם כל בהכרחי. עכשיו, זה קצת קושייה גם על שיטתו, כי לפי שיטתו יש מצווה לשאת אישה. יש מחלוקת. האם יש מחלוקת מפורסמת, רמב״ם וראש? האם יש מצווה לשאת אישה? ולפי הרמב״ם יש מצווה עצמית, בלי קשר למצווה לפרות ולרבות. הרמב״ם אומר שיש מצווה גם לפרות ולרבות, גם לשאת אישה, כן? המצווה זה להתחתן או זה לא יהיה נכון? המצווה, לפי הרמב״ם, לכאורה, זה להתחתן. אבל אתה אומר, כן. אתה אומר, אם המצווה היא, כאילו, שתפסיק, כן, שלא תהיה רבה, זה חקירה מעניינת. אבל עקרונית באמת, שזאת מצווה, הראש אומר שזה הכשר מצווה לפרו ורבו. עדיין, עדיין, הבית דין, בואו נגיד גם, הרי היו גם דורות שקפאו, החרימו את, החרימו חכמי ירושלים, החרימו את מי שהגיע לגיל 20 ולא, 24, 24 אני חושב, נכון? החרימו את מי שבגיל 24, אמרו שלא יוכל לגור בירושלים ולא נשא אישה וזה, אבל גם אם בית דין כופים, נגיד, ונגיד באמת שבית דין כופים, הם אף פעם לא קופאים בסד זמנים כל כך מצומצם כמו ביבום או חליצה. ביבום או חליצה זה משהו שדוחקים את האדם ממש ממש, אומרים, אל תשחרר את האישה, או חלוץ או יבה. אומר הרמב״ם, זה דבר, עכשיו, בתירוץ הזה של הרמב״ם, שזה כאילו ההכרחי, מתחיל בהכרחי, פה הייתי רוצה להעמיק. אני חושב שזה פתח, התירוץ הזה של הרמב״ם הוא פתח להבין את המלאכת מחשבת של רבנו הקדוש בפתיחה לסדר נשים. יש לנו משנה, מסכת נדרים. מה הדין של הפרת נדרים של שומרת יבם? האם, כן, כי איש מפר את נדרי אשתו. ומה הדין של שומרת יבם? שומרת יבם, בין ליבם אחד, בין לשני יבמין. רבי אליעזר אומר, יפר. רבי יהושע אומר, לאחד, אבל לא לשניים, אם יש כמה, כן. רבי עקיבא אומר, לא לאחד ולא לשניים. אמר רבי אליעזר, מה עם אישה שקנה הוא לעצמו, הרי הוא מפר נדריה. אישה שיקנו לו מן השמיים, אין עוד דין שיפר נדריה. אמר לו רבי עקיבא, לא אם אמרת באישה שקנה הוא לעצמו שאין לאחרים ברשות. תאמר באישה שיקנו לו מן השמיים שיש לאחרים ברשות. אז האישה הזאת שיקנו לו מהשמיים, עדיין יש פה כמה אחים שיכול להיות שכל אחד מהם יבם אותנו, זה מסובך. אמר לו רבי יהושע, עקיבא, דבריך בשני יבמין. בסדר, אם יש כמה אחים, מה אתה משיב על יבם אחד? אמר לו, אין היבמה גמורה ליבם, כשם שהרוסה גמורה לאישה. לאישה והאיש שלה. עכשיו רבותיי תראו, אפשר לפתוח פה את הסיפור הזה, אבל, ואני אגיד לכם שורה תחתונה, אחרי הגמרא. אף אחד, בסוף להלכה, כלומר אחרי מסקנה סוגיה בגמרא, אף אחד לא מתייחס ליבמה כאישה שיקנו לה מן השמיים, שהקדוש ברוך הוא דפק אצלו בדלת ואמר לו, זאתי, כן? אברד, כי בסוף הגמרא, כולם חייבים להגיד משהו. רבי אליעזר חייב להגיד שהוא עשה במאמר, וזה, זה, זה. אף אחד לא מתייחס. אבל, כן אצל כולם יש את האלמנט שקוראים לה, שיש משהו שזאת אישה שיקנו לו מן השמיים. עכשיו בואו נדבר על המושג, עכשיו הרמב״ם, ביבום, בתחילת ייבום וחליצה, פרק א' הלאחר א', הזכיר את הביטוי הזה, למרות שהוא, כן? הזכיר את הביטוי הזה. מצוות עשה מן התורה שילבם אדם אשת אחיו מאביו, בן מן הנישואין, בן מן הרוסין, אם מת בלוזרע, שנאמר, ובן אין לו, יבמה יבוא עליה. מן התורה אינו צריך לקדש יבימתו, שזו אשתו היא שיקנו לו מן השמיים, אלא יבוא עליה וכתובתה על נכסי בעלה שמית. כבר בהגדרת מעשה הייבום, הרמב״ם קורא לאישה הזאת, אישה שיקנו לו מן השמיים. גם האחרונים התעכבו על דברי הרמב״ם האלה, כי בסופו של דבר קשה לראות את זה בצורה, וגם הם שאלו על הרמב״ם, למה הרמב״ם היה צריך להזכיר את הביטוי הזה? וגם חלק מהאחרונים לקחו את הביטוי הזה לכל מיני מקומות שהם לא בדיוק מה שאנחנו מדמיינים או מה שאנחנו חושבים. אבל, וכאן היתרון, אני חושב, על המשנה, שעל פני המשא ומתן המדקדק של הגמרא, בסוף המשנה בוחרת בכמה מקומות, המשנה בחרה לקרוא לאישה הזאת אישה שיקנו לו מן השמיים. עם כל הצער והכאב של הסיטואציה הטראגית, יום אחד מסתבר, קמים איש ואישה בבוקר ומגלים שמהשמיים הם קשורים. עכשיו אפשר לעשות עם זה כל מיני דברים. אפשר להתיר את הקשר, אפשר להעמיק את הקשר, אבל מה שמתגלה במקום הזה של ייבו, זה שהקדוש ברוך הוא לקח איזה איש ואישה ואמר להם, תכירו. אפשר עכשיו, מה זה אפשר? צריך. הלימוד הזה המרתק של מסכת יבמות, ששם דנים בדיוק איך נוצר הקשר או איך מופר, זה ים, ים, ים שלם. אבל העיקרון שזאת אישה שיקנו לו מן השמיים, זה עיקרון מאוד יסודי. זה סוד גלוי, שאחד הדברים שרבנים, גם בישיבות הסדר, שבחורים, רבנים בישיבות הסדר עוסקים בשאלה הזאת, הרבה מתלבטים, מתלבטים, מתלבטים, עם מי להתחתן? וזה, לפעמים אני אומר לבחורים שמתלבטים הרבה וזה, יש שאלות כאלה בשו״ת באמונה, בשיעור א' ובתיכונים וזה. למה אני לא יכול להתפלל מתי שבא לי? למה אני לא יכול לשמור איזה יום שבא לי? למה אני לא יכול לבחור בהלכה, מלא מלא דברים, לבחור? תן לי לבחור איפה להתפלל, תן לי לבחור מתי לשבות, תן לי לבחור איך יראה יום המנוחה שלי, תראה מה זה עולם. דבר אחד נתנו לך לבחור. הכל סגרו, הכל הכל הכל הכל סגרו, מהשרוחים שבנה עליים, מה קריאת שמע על המיטה? דבר אחד נתנו לך לבחור, דבר אחד נתנו לך, גם שם הגבילו עם כל מיני איסורים וזה, דבר אחד נתנו לך, עכשיו תראה איך אתה משתגע. תראה איך אתה, אתה רוצה שייתנו לך עוד דבר אחד לבחור? אתה רוצה שייתנו לך עוד משהו לבחור? איפה אנחנו נגמור? עכשיו צריך לדעת, צריך לדעת שעם כל תחושת הבחירה, ויש בחירה ונכון ובן אדם הולך לבחור, רגע לפני שמתחיל סדר נשים, היה מתחיל בקידושין, או, קידושי, זוהי דרך ישרה שיעבור לו האדם, והוא מסתכל עליה והיא מסתכלת עליו, ומוצאים חן אחד בין השני, כן ולא. רבינו הקדוש אומר, קודם כל, תדע לך, קודם כל בוא נראה. יש מציאות כזאת, ששני אנשים קמים בבוקר, והקדוש ברוך הוא אומר, אתה והיא קשורים. ואנחנו מכירים גם את הבת קול שיוצאת קודם ל... ואומרת, בת פלוני לפלוני, אולי זה היה רעיון טוב לפתוח את סדר נשים, אולי בעצם סדר נשים באמת נפתח בזה. שהקדוש ברוך הוא בעצם, מששת ימי בראשית, כמו שאתם מכירים שהמדרש אומר, שמששת ימי בראשית הקדוש ברוך הוא יושב ומזווג זיווגים. אז יש דברים, אז אנחנו לא רואים את זה בעיניים, כי בעיניים הוא הכיר אותה דרך שגרירים בלב, או דרך זה, או דרך אחותו, או דרך זה, זה, זה. אבל, הקדוש ברוך הוא יושב, מזווג זיווגים. הדרך שבה אנחנו לפעמים רואים את זה במציאות ממש, היא מצב כזה של ייבום בחליצה. ואז פתאום רואים משהו, רבנו הקדוש פותח את סדר נשים, הוא אומר, תראה, ככה? כמו שהקדוש ברוך הוא הפגיש אותם, וכל השכונה יודעת שהקדוש ברוך הוא חיבר אותם? ככה חיבר גם אותם, ככה חיבר אותו, ככה חיבר אותו. ההתחלה של כל העניין זה שהקדוש ברוך הוא יושב ומזווג זיווגים. ופה אני רואה את העומק בתירוץ של הרמב״ם, שהתחיל בהכרחים, שבית דין תופסים אותו, בית דין כשליחיו של הקדוש ברוך הוא, תופסים אותו ואומרים לו, אוכל עוצו יבם. וגם הקדוש ברוך הוא אומר לו לפעמים, תעשה ככה, תעשה ככה, ומכוון אותו. זה נכון שבגלוי הבן אדם הולך ועושה, אבל הקדוש ברוך הוא מסבל זיווגי. מהשם אישה לאיש. זה לדעתי מסר אחד שהוא נוכח ממש בתחילת סדר נשים. עכשיו מסר שני, אני חושב, גם נגיד שהיו מבקשים ממני או ממישהו לדבר על סדר נשים, לפני או תוך כדי שעושים איזשהו שיעור פתיחה לסדר נשים, בוודאי הייתי מתייחס ליצרא דהרעיון. זה ברור? ובסיפור, מה שהתוספות ישנים מביא, שזה המקרה הראשון שאירע בנשים, בסיפור עם יהודה ותמר רואים דבר נפלא מאוד. יהודה הרי אחרי מכירת יוסף מגיע למבוי סתום. נולדים לו שלושה בנים, ער עונן ושלה. ער רע בעיני השם. כן, עונן לא רצה לתת זרע לאחי וגם הוא מת ועכשיו יהודה נמצא במלכוד. תמר מצפה, תמר מצידה יודעת שמה? שהכל בסדר איתה. יהודה אבל, יהודה מצידו לא יודע, לא מכיר את כל הסיפור הזה, שמה היה עם ער, מה היה עם עונן, שהוא שחז את זרעות, אז מה הוא אומר? יהודה אומר, יש לי בעיה איתה, אישה קטלנית. תמר אומרת, תמר אומרת, יודעת שהיא במחכה לשאלה. אומר לה שבי אלמנה בית אביך, אשתו של יהודה מתה, ויהודה מבין משהו. יהודה מבין שהמציאות סוגרת עליו. לא כל כך קשה לו להבין למה. אבל אשמים אנחנו, על אשר היינו, צרת אחינו, בהתחננו אלינו. זהו. מה העונש של מי שהחריט את אחיו ומכר אותו למצרים וגמר את ההמשכיות שלו? אומר יהודה, מידה כנגד מידה. ועל מעשה יהודה ותמר יש שתי גרסאות במדרש שהם שניהן צדדים של אותה מטבע. במקום אחד כתוב כפאו מלאך הייאוש, במקום אחר כתוב כפאו מלאך התאווה, וזה בעצם אותו דבר. ודי לחכימה ברמיזה. יהודה עושה מעשה של תאווה ושל ייאוש. ואחרי, כמו שאתם יודעים, שתמר שולחת לו את החותם ואת הפתילים, ואומרת לו, לאיש אשר אלה לא אנוכי הרע, עכשיו ליהודה יש שתי אפשרויות. אפשרות אחת, כמו שאנחנו יודעים, שהרי הוא גזר עליה, מה? הוא גזר עליה, הוציאוה ותישרף. עכשיו יש לו שתי אפשרויות, אפשרות אחת להתכחש. ויש לנו כל מיני מקרים בתנ״ך שראינו אפשרות אחת להתכחש, כמו אמנון ותמר. תמציאו אותם, לא מכיר אותם. מי זאתה? מי זאת? תעיף אותם מפה. מי היה יכול לא להגיד כלום. וכמו שאנחנו יודעים, יהודה, אתה יודוך אחיך, יהודה בוחר מה? בוחר להודות. מה קורה כשיהודה בוחר להודות? כשיהודה בוחר להודות מסתבר, הוא מודה שמה? שהילדים האלה של תמר, התאומים האלה שהיא עומדת ללדת, הם שלו. ואז, מה קרה פה בעצם? בעצם מי איבם את תמר בפועל? יהודה. יהודה בעצם איבם את תמר בפועל, אבל קרה כאן משהו שהוא יותר מייבום. כל מה שיהודה עשה כאקט של תאווה, יתהפך ב-180 מעלות לאקט הכי נעלה והכי מנוקה מתאווה שיכול להיות. למה? יש לנו את הנושא הזה של הייבום. בכלל, כשרואים את אונן, רואים את אונן, שהוא אומר, שאונן, מה שכתוב בסבב ראשית, שאונן ידע שלא לא יהיה הזרע, אז הוא שיחד זרוע ארצה. מה אכפת לך? חשבתם פעם על זה. מה אכפת לך? לצערנו, פה נפנה לקדוש ברוך הוא שיפסיק, שירחם עלינו ולא נראה יותר ייסורים כאלה. לצערנו, כשאחד מבני הזוג, נגיד, לדאבון לב, באמת בלב קרוע, שאנחנו רואים אלמנות צה״ל, כל מיני דברים כאלה. אז מישהו מתחתן, הלך, הלך, נפל החייל הגיבור, נפל על משמרתו, נשארה האלמנה, לא משנה באיזה מצב משפחתי, ועכשיו מישהו הולך להיכנס. מישהו הולך, הם הולכים להינשא. היא, האלמנה הולכת להינשא למישהו, שאם אני תופס אותו רגע לפני האבות, אני אומר לו, תדע לך, לא משנה מה תעשה, לא משנה איך זה יתהפך. אתה בנעליים שלו. אתה בנעליים שלו. אתה סוג של מקים שם למת? אני מקים שם למת? מה, אני לא בן אדם? מה איתי? אני, אני רוצה להיות אבא, אני רוצה להיות בעל, יש לי אישיות, יש לי זרע, יש לי המשך. אני אהיה אבא לילדים. אתה תמיד תהיה שם, איפה שהוא היה, אתה לא. אנשים הרי לא רוצים להיות ממלא מקום בכיתה, אז הוא יהיה ממלא מקום של החיים? סליחה שאני בוטה, אבל זה המקום שבו בן אדם אומר, שבו עונה, לפחות הוא אומר, תודה, תודה, תודה רבה. תודה, אבל לא תודה. אני לא אהיה ממלא מקום של ער. ומי שכן בוחר לעשות את זה, עושה מעשה מאוד מאוד נעצר. הוא בעצם לוקח את המעשה הכי אישי שיש בחיים או בעולם. נכון, אנחנו קוראים לזה חיי אישות. כל האישיות של הבן אדם מרוכזת בזה, שלו, של העבר שלו, של העתיד שלו, ומוסר את זה, מוסר את זה בצורה אידיאלית מאוד, אולי הכי גבוהה שיש. תראו, במקור מספר 8, יש בראיתה, במסכת יבמות, דתניה, אבא שאול אומר, הכונסת יבימתו לשם נוי ולשום אישות ולשום דבר אחר. הכונסת יבימתו לשם נוי. מה קרה? תשאל כל, תשאל כל, כל, כל רב, תשאל, מה חשוב, מראה איזה חשוב בבחירת בת זוג? מציעים לו לייבם את, צריך שתמצא חן בעיניו, כאילו. הכונסת יבימתו לשם נוי ולשום אישות ולשום דבר אחר, כאילו פוגע בערווה. וקרוב אני בעיניי להיות אבל עד ממזר. לא נפסק להלכה. החכמים אומרים, יבמה יבוא עליה מכל מקום. החכמים אומרים, אל תדקדק איתו. אבל אבא שאול אומר, תדקדק איתו. הוא בא לייבם? לייבם זה חתיכת דבר. לייבם זה להזיז את כל המקום הכי אישי שלך, הכי אינטימי, הכי זה, לקחת את כל הדברים הכי אישיים שלך, הכי אישיותיים שלך, ותדחוף אותם הצידה, וכל מה שיישאר זה רק אידיאל אחד טהור. אתה פה, אתה איתנו, באידיאל הטהור הזה, קדימה. זאת המצווה הכי גדולה שיכול להיות. אתה לא איתנו, יש לך נדנודים, יש לך עניינים. איך לא יהיה לי עניינים? זו תהיה אשתי. יש לך עניינים? זה יחשב בצד. אבא שאול אומר, אתה לא מתאים. בסדר, לא נורא. אפשר לחלוץ, אתה לא זה. כשמסתכלים על מעשה יהודה ותימא, רואים איך, במיוחד לפי התפיסה של אבא שאול, כן? רואים איך המעשה, הכי תאוותני, הכי נמוך, הכי מייאש ומלא תאווה, הפך בבת אחת לאידיאל טהור, למשהו שהוא כולו נעלה ונשגב. ואם אנחנו לוקחים את התמונה הזאת של יהודה ותימא כפתיחה לסדר נשים, זאת קריאת כיוון על כל הנושא של יצרא דהריו. כל הנושא של יצרא דהריות, הוא נמצא על הציר שבין מעשה יהודה ותמר כשהוא נעשה, לבין מה שיצא ממנו בפועל אחרי שיהודה חזר בתשוביו. זה כל הציר. בצד אחד יש יצרא דהריות עם תאומות התאווה, ובצד שני יש את האידיאל הכי עליון להוריד נשמות קדושות מלמעלה. אחרי החתונה שלי הייתי ב... הגעתי פעם אחת, היינו מתפללים בביתכנסת של יוצאי טורקיה בבת ים, אחרי החתונה הגעתי לשם פעם, הרב הסתכל עליי, הוא אמר לי, הוא הסתכל עליי ככה, אתה התחתנת לא מזמן. אמרתי לו, כן, נכון. הסתכל עליי ככה, אמר, יופי, להוריד נשמות קדושות מלמעלה. לא, לא מתעכב. לא מסביב, לא זה. יופי, להוריד נשמות קדושות מלמעלה. אתה חושב על זה, כן, כן, אבל תחשוב, תשמע איך הוא מדבר את זה, איך הוא אומר את זה. כשבן אדם יחשוב על כל ההשגות הרוחניות הכי עליונות שהיו לו, אני אדבר על עצמי, בסדר? אני חושב על כל ההשגות הרוחניות הכי עליונות ועל כל המעשים הנאצלים הכי גדולים שעשיתי בעולם. להוריד נשמות קדושות מלמעלה, נגיד, זה בטופ חמש ואני עדין, בסדר? אני לא מוצא כל כך, לא מוצא עוד כל כך הרבה דברים. וזה סדר נשים, זה סדר נשים. יישוב העולם, להוריד נשם וקדושות מלמעלה, במקרה שלנו גם בוודאי. יישוב ארץ ישראל וקידום עם ישראל, וכל הדברים הכי גדולים והכי נעלים. והרבה פעמים המפגש איתם, עם הדברים הגדולים והנעלים האלה, עם ערכי הנצח, הוא דרך פריזמה כזאת של יצרה דהריות ודברים כאלה, שזה כואב. אבל רבנו הקדוש, במלאכת אומן, מתחיל במסכת יבמות לשדר את המסר הזה. הדבר הזה יכול להיות אחת הנפילות הכי גדולות ואחד המקומות הכי נמוכים, ויכול להגיע למקום מאוד מאוד מאוד אידיאלי, מאוד מאוד קדוש, מאוד מאוד עליון. ועל יסוד, ההעמקה בשני התירוצים האלה, אחד של הרמב״ם ואחד של התוספות הישנים על המקרה הראשון, על המצווה הראשונה שאירעה בנשים, על יסוד שני הדברים האלה, נראה לי שבאמת יש כאן פתיחה רוחנית מאוד מאוד יפה, פתיחה רוחנית מאוד מאוד יפה לסדר נשים בכלל ולכל המבט, לכל המבט. אחד, שכל מה שיבוא, הכתובות והקידושין וכל, כן, קידושין וכתובות וכל זה, זה עומד תחת איזושהי כותרת של השגחה אלוקית, של זיווג, זיווגים מהשמיים, וכל הנושא של יצרע דהריו, כל הנושא של איש ואישה עומד תחת הרצון, החתירה, לזה שהדברים האלה יהיו דברים שיהיו אידיאל עליון, כמה שיותר טוב, כמה שיותר טהור, ונעשה את הדברים האלה כמה שיותר בשם שמיים. יש שאלות, הערות, טוב, אשריכם, בעזרת השם, שיהיה ברכה והצלחה.