משפחה גדולה בדור של גאולה - בהלכה ובאגדה

יש גמרא, מזרד יבמות, לא נכון משנה, בדף סליחה עמוד ב. האיש מצווה על פרייה ורבייה אבל לא האישה. רבי יוחנן בן ברוקה אומר, על שניהם הוא אומר ויברך אותם אלוהים ויאמר להם פרו ורבו אז יש כאן שניים, גם איש וגם אישה. ויברך אותם ויאמר להם פרו ורבו. לכאורה מי שקורא את הפסוקים משתכנע מיד מדעתו של רבי יוחנן בן ברוקה. וכאן אנחנו עומדים עם דעת חכמים, דעתנא קמא, שהיא נשארה להלכה. איך היא מתיישבת עם מה שכתוב בפסוק. הגמרא דנה בזה, ואומרת, מנה נמילא, מאיפה יודעים את זה? אמר רבי אלה משום רבי אלעזר ברבי שמעון. אמר קרא ומילאו את הארץ וכבשוה. פרו ורבו ומילאו את הארץ וכבשוה. אז כבשוה זה דבר שהוא מתאים לגבר ולא מתאים לאישה. איש דרכו לכבש, ואין אישה דרכה לכבש. שואלת הגמרא, טוב, עדיין, אדרבה. וכבשוה תרתי משמע. כמו שפרו ורבו זה לשון רבים, כבשוה לשון רבים. וזה נאמר לאיש ולאישה. אמר רב נחמן בר יצחק, וכבשה כתיב. זה כתוב בלשון חסרה. יש האות ו' לא נמצאת שם. כתיב חסר. אם זה כתיב חסר אפשר לקרוא את זה גם וכבשה או וכיבשה ואז זה בעצם ציווי רק לאיש. כמה שאלות אפשר לשאול על זה. קודם כל, פרו ורבו נאמר בלשון רבים, אז זה לשניהם. ולכבוש, אולי זה רק לאיש. ושאלה שנייה, אף על פי שזה כתוב בכתיב חסר, הרי אף אחד לא מעלה על דעתו לקרוא בקריאת התורה וכיבשה. ודאי שלא זו הכוונה, ודאי שלא לזה התכוונה תורה. התכוונה וכיבשוה, ולכן יש לנו מסורת איך קוראים. זה שזה כתוב בכתיב חסר זה לא יכול לשנות את מסורת הקריאה. אומנם, יש כאלה שרצו לתלות את זה במחלוקת שנמצאת בכמה מסכתות בשס, האם יש אם למקרא או יש אם למסורת. והמחלוקת הזאת, לכאורה, בהבנה שטחית שלה, האם הולכים לפי הכתיב, איך שכתוב, או הולכים לפי איך שקוראים. אבל כל אחד מבין. אני אתן דוגמה, למשל, הדרשה שדורשים לגבי הדפנות של הסוכה. בסוכת, בסוכת, בסוכות. כי פעמיים כתוב בסוכות חסר ור, ופעם אחת כתוב עם ור. ואז יש דרשה לגבי מספר הדפנות, ודורשים בסוכת, בסוכת, בסוכות. אף אחד לא העלה בדעתו שצריך לקרוא את זה בסוכת. לפעמים דברים נכתבים בכתיב חסר. יש רמז בכתיב החסר, אבל הכתיב החסר לא יכול להוציא את המקרא מידי פשוטו. זה דבר שכל בר-דעת מבין אותו. ולכן, השאלה היא איך אתה יכול מדרשה וכיבשה, שזה משהו שאי אפשר לקרוא כמעט, אי אפשר להבין איך אפשר לקרוא פסוק בצורה כזאת, ללמוד הלכה שפותרים את האישה מפריה וריוויה. רב יוסף אמר, מאחר, רב יוסף לומד מפסוק אחר, אני אל שדאי פרא ורווה. זה פסוק, יש לכם את זה בעמוד השני, באמצע העמוד. הקדוש ברוך הוא מתגלה ליעקב אבינו בבואו מפדן ארם, נמצא בפרשת וישלח בספר בראשית. ויאמר לו אלוהים, אני אל שדאי פרא ורווה, גוי וקהל גויים יהיה ממכה ומלכים ומחלציך יצאו. אז הנה רואים כאן לשון פרא ורווה, שהוא פנה רק ליעקב, ולא לזה, הלימוד של רב יוסף. לימוד כל כך יפה, לימוד כל כך מוצלח, למה היו צריכים להישאר עימה וכיבשוה וכיבשה. אריתוה אומר ככה, וכיבשה כתיב פירוש, ואפילו למאן דסבר יש אם למקרא בהמודה כיוון דאיכא טעמא רבא שאין האישה דרכה לכבוש. אריתוה אפילו אומר גם תגיד שיש אם למקרא וצריך לקרוא וכיבשוה. אז מה יעשה מי שסובר יש אם למקרא? אריתוה לא רוצה לתלות שזאת המחלוקת בין רב יוסף לבין רבי אלעזר ורבי שמעון. אז הוא אומר, גם הוא מודה. למה? איכא טעמא רבא שאין דרכה של האישה לכבוש. איכא טעמא רבא אבל מה לעשות שבתורה כתוב וכיבשוה, וזה נאמר לאדם ולאשתו זכר ונקבה ברא אותם ויברך אותם אלוהים ואמר להם אלוהים פרו ורבו מילאו את הארץ וכיבשוה. להגיד טעם רבא בנגב זה דבר קשה מאוד, ולכן דבר רבא גם קשה. ערוך לנר מקשה על שיטת רבי יוסף והנה בעיקר דרשת רבי יוסף, יש לדקדק איך שייך שם כדי לכתוב פרו ורבו. זאת אומרת, אצל יעקב אבינו לא היה שייך להגיד פרו ורבו כציווי. למה? קודם כל, יעקב אבינו כבר קיים את זכר ורבו. יעקב אבינו, כשהוא חוזר לארץ ישראל, כבר יש לו 11 בנים, 11 בנים ובת. הוא קיים, וזה רק לפי שיטת אחד מהתנאים. יש תנאים שסבורים שעם כל אחד מהשבטים נולדה תאומה, אז יש לו 13 בנות, יש לו 12 בנות ואחת עשר בנים. אז מה עכשיו תגיד פרה ורבו? הוא כבר קיים את המצווה. שם ודאי לא נגיד פרו ורבו נאמר, אלא לברכה שירבי זרעו, שהרי יעקב כבר קיים פריה ורבייה. ועוד, אולי נאמר פרה ורבו ליעקב ולא נאמר פרו ורבו, קודם כל כי הוא דיבר רק עם יעקב, בשונה ממה שהאדם הראשון, הקדוש ברוך הוא, דיבר עם שניהם, ויאמר להם. אז שהוא ידבר רק איתו, הוא מדבר איתו, מה יגיד לו? או, הוא אומר, ועוד איך שייך שיצווה לרחל, איך הקדוש ברוך הוא, שהייתה אז מעוברת ומתה בלבטה, לכן הוא לא אמר פרור ולכן אין מכאן, הוא שואל על רבי זרעייה, אין מכאן ראייה. ויש לומר, על פי מה שכתב הרשע, דמיני ברכה, מה יתראה על המצווה? מזה שברכו רק אותו, סימן ש... אבל לפי דרכנו, שהיה לנו יותר טוב. הרי הקדוש ברוך הוא דיבר רק איתו, אז הוא מדבר איתו. מהברכה שלו, גם היא אמורה להתברך. טוב, זאת הסוגיה הזאת, ואנחנו, השאלות שלי של הסוגיה הזאת. יש דרך, תירוץ אחת, שמופיעה בחלק מהמפרשים, ואני מקדיש לה שלוש דקות רק כדי לדחות את ההסבר הזה, או להקשות. יש, במדרש רבה מפרש את הווכיבשוה וכיבשה בצורה שיש לה משמעות. וכך הוא אומר, וכיבשוה וכיבשה כתיב. האיש כובש אשתו שלא תצא לשוק. שכל אישה שיוצאה לשוק, סופה להיכשל. מנהל המדינה, שנאמר, ותצא דינה, עולה בסוף, נכשלה. אז יש מי שאולי רצה לומר, שבכיבשה באמת יש כאן שתי אפשרויות לקרוא באמת. אפשרות אחת, וכיבשוה, ואפשרות שנייה, שזה לא נאמר לכבוש. במיוחד שקשה לפרש את המילה וכיבשוה. כבר המפרשים הראשונים התלבטו את מה יש לכבוש. מי, יותר נכון, ממי יש לכבוש. יש כאלה שטענו, יש לכבוש מן החיות. הארץ הייתה, אבל החיות הן לא בעלות בית. אמנם יש כאלה שמסמנות טריטוריה וזה, אבל להגיד שלכבוש ארץ מהחיות זה קשה. יש כאלה שרצו להגיד, לכבוש, הכוונה, לכבוש את החיות תחתיהן. אבל גם זה קשה. וכיבשוה, זה דבר שנאמר על הארץ. מה שייך לכבוש את הארץ. יש כאלה שרצו להגיד, וכיבשוה זה ליישב את הארץ. להפוך אותה לארץ מניבה, אולי להפוך את השממה לאזורים מיושבים, שדות, בתים. זה נקרא לכבוש את הארץ. אבל מכיוון שהארץ לא מתנגדת, לכן המילה לכבוש, לכאורה קשה, אפשר היה להסתפק, ומילאו את הארץ. ועצם החיים האנושיים, זה נקרא למלא את הארץ. הארץ לא מתנגדת שצריך לכבוש אותה. אז יש כאלה שרצו להגיד שבזה אולי תלויה המחלוקת. האם וכיבשה כתיב או... וזה אז דרכו של האיש לכבש. זה לא הכוונה לכבוש, להילחם, אלא דרכו של האיש לכבש את אשתו, שהאיש כובש את אשתו שלא תצא אל השוק. האמת, שנייה, אני הבאתי את כל זה. האמת שיש במקרא שני פירושים למילה לכבוש. אז הבאתי כאן ארבע דוגמאות. הדוגמאות, שתי הדוגמאות הראשונות קשורות לכיבוש מלחמה. ונכבשה הארץ לפני השם, ואחר תשובו נאמר לבני גד ובני ראובן. גם אותם הקדיש המלך דוד עם הכסף הזה אשר הקדיש מכל הגויים אשר כיבש. את זה אפשר לפרש בשתי דרכים, או שהוא כבש את הארצות, או שהוא כבש תחתיו שיעבד את הגויים. כי בירמיהו כתוב, ותשוב ותחללו את שמי, ותשוב איש את עבדו ואיש את שפחתו אשר אשר אתם חובשים לנפשם ותכבשו אותם להיות לכם לעבדים ולשפחות. אז זה לכבוש, להפוך לעבדים. להגיד, יש כאלה שרצו להגיד שזה הכוונה, וכבשוה הכוונה את כל החיות, תהפכו אותם להיות עבדים תחתיכם. אבל זה כבר כתוב בהמשך, הורדו בדגת הים, עוף השמיים וכל החיה רומזת על הארץ. ובכן קשה להסביר את זה בהסבר הזה. אם כבר מישהו רוצה ללכת כפשוטו ולהגיד שבכבשה וכבשה, אז נאמר האיש כלפי האישה, למה ללכת לכבש את השאלות אצל השוק? אפשר להגיע למצב הפוך, קיצוני, של ויאמר המלך, אגב לכבוש את המלכה אימי בבית, וזה ודאי לא עלה על דעת מישהו לפרש ככה, ומילאו את הארץ וכבשה תכבוש את האישה. כי לכבוש אישה זה משמע כמו במגילת אסתר. לכן הפירוש הזה הוא קשה, ואנחנו עדיין זקוקים להסביר ומודעים מה הפירוש של וכבשוה וכבשה כתיב, וגם את דעת רב יוסף לפרש. נעבור לסוגיה נוספת במסכת יבמות, בדף סא, משנה ידועה ומפורסמת. לא ייבטל אדם מפריאה ורבייה, אלא אם כן יש לו בנים. בית שמאי אומרים שני זכרים, ובית הלל אומרים זכר ומקבה, שנאמר זכר ומקבה ברעם. הגמרא מסבירה את הטעמים שלהם. בית שמאי אומרים שני זכרים, מה יתאמר לבית שמאי ילפינן ממשה? דכתיב בני משה גרשום ואליעזר, ובית הלל ילפינן מבריאתו של עולם. מה זה בריאתו של עולם? אומר רשי שם במקום אדם וחווה. האם לומדים מאדם וחווה, או שנולדים ממשה. הגמרא שם מסבירה את המחלוקת בהמשך לגבי דת בית שמאי, נניח לה כרגע. אבל דת בית הילל, לומדים את בריאתו של עולם. כמו שהקדוש ברוך הוא יצר, ברא איש ואישה, כך כשהוא אמר להם פרו ורבו הם צריכים לעשות בדיוק כמו שהוא עשה. כמובן שהראיה הזאת של בית הילל היא צריכה ביאור. מי אמר? אולי צריך ללמוד מאדם הראשון בעצמו. מה עשה אדם הראשון? בהתחלה קין, אבל, שט, ואחרי זה ויולד בנים ובנות. ולכאורה זה פשוט, שכשהוא אמר לאדם פרו ורבו, תתרבו, אם היו מולידים רק זכר ונקבה, אז אחרי שהאדם הראשון וחווה היו הולכים לעולמם, היו נשארים בעולם, שניים. והשניים האלה, ראיתם היום שניים, שניים. אז איך יכול להתקיים, איך יכול להתקיים ורבו? הדבר הזה לכאורה לעולם לא יתקיים אם אנחנו נלך בדרך הזו. אמנם הגמרא בהמשך אומרת מתניתין דלאו כרבי יהושע. זה לא כמו, רבי יהושע חולק על המשנה. זה לא נכון להגיד שאדם יכול להיבטל מפריה ובריאה כשיש לו בנים. דתנא רבי יהושע אומר, נשא אדם אישה בילדותו יישא אישה בזקנותו. היו לו בנים בילדותו, היו לו בנים בזקנותו. שמע, בבוקר זרה את זרעך ולערב אל תנח ידיך, כי אינך יודע איזה איכשר, הזה או זה, ואם שניהם כאחד טובים. פסוק מספר קהלת שרבי יהושע פירש אותו על נישואין, היו לו בנים ב... נשא אישה בילדותו, יישא אישה בזקנותו. היו לו בנים בילדותו, היו לו בנים בזקנותו. בבוקר עזרה את זריך ולערב אל תנח ידיך, או בלשון הפוסקים מצוות לערב והוא חולק על המשנה, זה לא נכון מה שכתוב, לא יתבטל אדם מפריאה ברביה. בפשוט, מהגמרא כשלעצמה היה, הייתי אומר, שרבי יהושע סבור שפרו ורבו זו מצווה שלא נגמרת לעולם. היו לו בנים, יהיו לו בנים, הייתה לו אישה, תהיה לו אישה. ואין לה גבול, ואין לה גדר, אלא תמיד אדם צריך לעזור בריאה ברבייה. אבל הריף אומר שאף על פי שהגמרא אומרת מקניתא פליגא דרבי יהושע, המשנה מדברת מדאורייתא, ואילו רבי יהושע זה מדרבנן. גם זה קשה, כי הרי המשנה אומרת שאדם לא ייבטל אלא אם יש לו, משהו שאם יש לו יכול להיבטל גם מדרבנן. אז בעצם כל המחלוקת היא רק מחלוקת בדרבנן. מה אומר הריף זה מדאורייתא וזה מדרבנן? את הריף לא נשמט פה. הריטבא אומר, ולקמן נסיק נא דאיל חטא כרבי יהושע, דאמר נשא אישה בילדותו, יישא אישה בזקנותו, פירוש בת בנים דכל זמן שהוא ראוי להוליד, אין לו להיבטל משום בלערב אל תנח ידיך. לא רק שרבי יהושע פליג המתניתין, גם הלכה כרבי יהושע. וסברא דרבבתא, הריף, דאהי מדרבנן, ואילו מדאורייתא כל שקם מצווה פריאה ובריאה נפטרה. אז הוא מפרש, שלא שהריף אומר שהמשנה היא מדאורייתא, והמשנה היא מדברת גם מדרבנן, והמחלוקת היא בדרבנן. אפשר היה לומר, כמו שהערנו במתחה, אולי המחלוקת היא גם בדאורייתא. גם להגיד מחלוקת בדרבנן זה דבר קצת קשה. קודם כל, זה דברי קבלה. זה מופיע בספר קהלת. ודברי קבלה, כמו של ספר קהלת, כנראה כמו הרבה עצות של ספר קהלת, הדרכות של ספר קהלת, ההדרכות האלה מבטאות את רוחה של התורה ואת רצונה של התורה. אם מה שכתוב פרו ורבו זה זכר ונקבה, עד שבא קהלת ולימד שבבוק עזרה אצלך לאירוע תנא עדיך, מי אמרו? מי לימד? מה היו עושים כולם? אפשר להגיד גמרא גמיר אלוהו, ועטא שלמה ואסמכי הקרא, כמו שלפעמים הגמרא אומרת, אבל זה דבר שקשה להבין אותו. הרמב״ם אומר, אף על פי שקיים אדם מצוות פרייה ורבייה, הרי הוא מצווה מדברי סופרים. שלא ייבטל מלפרות ולרבות, כל הזמן שיש בו כוח, שכל המוסיף נפש אחת בישראל כאילו בנה עולם. מצווה מדברי סופרים משמשת גם אצל הרמב״ם וגם בלאשון הגמרא לכמה עניינים ודרכים. לפעמים הכוונה זה דין דאורייתא, רק שהוא לא כתוב בפירוש. לפעמים זו דרשה שנלמדת בי״ג מידות, ולפעמים זו אפילו מצווה מדרבנן ממש. בהלכה הזו הרמב״ם ממשיך, וכן מצוות חכמים. הוא לא אומר וכן מדברי סופרים. וכן מצוות חכמים. משמש, אולי הדברי סופרים הראשון באותה הלכה יש לו תוקף יותר מאשר מצוות חכמים. אז אולי משהו כמו דבר שנלמד בי״ג מידות או דבר שהוא מדברי קבלה שמפרש את דברי תורה. מה בדיוק הגדר של מה שקוראים העולם מצוות לערב? אם הזכרת את קצת לערב, יש עוד מצווה שתוספות מדברים עליה בכמה מקומות בשס, מצוות שבט. הגמרא מדברת על עבד שחציו, עבד וחציו בן חורין, שלישא שפחה אינו לא יכול, נישא בת חורין, הוא לא יכול, ייבטל, בעלו לא נברא עולם אלא לפרייה ורבייה, שנאמר, לא תוהו ברעה, לשבט יצרה. ותוספות מעריך בכמה מקומות, שיש מושג שנקרא מצוות שבט. ואישה, למשל, חייבת במצוות שבט, אף על פי שלא חייבת במצוות פרו ובו. הביטוי הזה, מצוות שבט, הוא ביטוי מאוד קשה. זה שישעיהו מדבר על המטרה של העולם, זה עוד לא הופך למצווה. מצווה זה, יש דרך גם בנביאים להגיד מצווה. למשל, גם בישעיהו, וקראת לשבת עונג לקדוש השם מכובד. וחייבתו מעשות ברכיך מצורך הפצחה ודבר דבר. זה, הוא אומר, מה לעשות? הוא לא אומר מה הקדוש ברוך הוא רוצה. הוא נותן את זה בלשון ציווי. ככה רמב״ם כותב שם בהלכות שבת בפרק ל', הוא אומר שיש ארבע מצוות של ארבע דברים נאמרו בשבת, שניים מן התורה ושניים מדברי סופרים והם מפורשים על ידי הנביאים שבתורה זכור ושמור ושנתפרשו על ידי הנביאים כבוד ועונג. זה לא, הרמב״ם לא אומר שנצטווינו בהם על ידי הנביאים, אלא אומר שנתפרשו על ידי הנביאים. מדברי סופרים שנתפרשו, מה זה שנתפרשו? היו גם לפני. ויש כאלה שהם באמת סוברים שמצוות עונג שבת וכבוד שבת הם מצוות מדורת. יש לזה מחלוקת פוסקים, אבל אלה שקוראים לתאורייתא יש להם עוגן חזק מאוד בלשונו של הרמב״ם שם, ואף על פי שקוראים לזה דברי סופרים. שאלנו קודם, אז זאת שאלה נוספת, שאלנו קודם לגבי איך העולם מתפתח אם לכל אחד יהיה רק בן ובת. היום, בעידן המודרני, שיש, אין תמותת תינוקות ואין זה, הכל זה, ואנשים מאריכים ימים והכול. החוקרים של דמוגרפיה אומרים שכדי שהאוכלוסייה תישאר אותו דבר, צריך בממוצע שכל זוג ילד 2.1, כדי שלא ירד. יש כאלה שאומרים 2.2, גם שם יש מחלוקות, לפי אנשי הדמוגרפיה. אבל לא מספיק, יש כאלה שאחרי זה לא התחתנו, יש כאלה שיקרה להם משהו, יש כאלה שלהם לא יהיו ילדים. צריך יותר משני ילדים כדי שיהיה ריבוי. ואם כל אחד יסתפק בשני ילדים, מה עשינו? אומנם אפשר לתרץ, אמר לי כאן אחד התלמידים בישיבה, הוא אומר, אם כל אחד היה יכול לתכנן שיהיה לו בן ובת, אז באמת, הרב צודק, אבל כיוון שאדם לא יכול לתכנן, אז יש סיכוי, הוא לא עשה לי את הסטטיסטיקה, אני כבר לא זוכר, שהרי לחלק מהאנשים יהיו שתי בנות, ושלוש בנות, וארבע בנות, עד שיגיע להם הבן. אז ככה העולם ידבר. ויהיו כאלה שיהיו להם בנים, וימשיכו עד שתהיה להם בת, וכך זה כן יוצר פורו. אבל זה ללכת בדרך עקיפין. והתורה מוצאה כבריאתו של עולם. יש, אנחנו לא נזקקים פה רק לחכמי הדמוגרפיה, אנחנו יכולים לראות את זה מפורש בתוספות. יש כאלה שחושבים שאת כל החוכמות עליו אפשר ללמוד מהגמרא, אני לא חושב שזה נכון, אבל כאן, את הנקודה הדמוגרפית הזאת, כן אפשר ללמוד מהתוספות. יש גמרא במסכת בבא בתרא, תניא, אמר רבי שמעי בן אבישי, יום שכרב את המקדש דינו שילזור הקנות שלנו לאכול בשר ולשתות יין, אלא אין גזירה לציבור אלא הם כן לא יוצגו את עולם הזמן. ומיום שפשתה המלכות הרשעה, שגוזרת לנו גזירות רעות וקשות ומטרת לנו תורה ומצוות ואין מנחת אותנו להיכנס לשבוע הבן, למה? אלא ישוע הבן. דין הוא שנגזור על עצמנו שלא לנישא אישה ולא להוליד בנים ונמצא זרעו של אברהם אבינו כלה מאליו אלא הנח להם לישראל מוטב יהיו שוגגין ואל יהיו מזידין. היה ראוי לגזור לא לנישא אישה ולא להוליד בנים. שואל תוספות, מה זה לגזור שלא לזה? כתוב פרו ורבו, חכמים לא יכולים. לגזור את זה. יש כאלה מתרצים, חכמים יכולים לתקן בשם ואל תעשה. טוב, לבטל מצוות עשה בשם ואל תעשה. יש מצוות שאתה יכול לבטל אותן מדי פעם, בסדר? לולב, יום ראשון שם זה, שופר, ביור של ראש הממשלה. לבטל מצוות קריאה ורבייה ונמצא זרעו של אברהם אבינו כלה. זה קצת, אז יש כאלה מסבירים, אחת המסופר, לא. המטרה היא שאנחנו נעשה, סליחה על הביטוי, הפגנה על הקדוש ברוך הוא. אנחנו נפסיק להתחתן, ואז הוא יכלה, ואז הוא יושיע אותנו מיד מלכות הרשעה. טוב, אני לא חושב שהקדוש ברוך הוא עושים לו הפגנות או שרירים או בכוח או משהו כזה. יש לי פירוש אחר לאחת המסופר, אבל נניח, נניח, לדברי אחת המסופר, נניח, לא עכשיו. אבל נראה את התוספות. התוספות אומר, דינו שנגזור על עצמנו. תמה, הכתיבו ובואו. אומר תוספות, ושמא, על אותם שכבר קימו פרייה ורבייה, כאמר. זאת אומרת, מי שיש לו בן ובת, הוא יפרוש מהאישה, והוא לא יוליד יותר. והיימו זרעו של אברהם כלה שלא יוליד אלא בן ובררע. אז הנה יש לנו תוספות כנגד המשנה, תוספות כנגד ההלכה. אם הוא תוספת אותנו בן ובת, זה נקרא, נמצא שזרע שלנו כלה. אם יש שניים, זה כלה. אני חושב שבימי התוספות ובימי הגמרא, גם אם היו שלושה, זה בסוף יגרום להתמעטות האוכלוסייה. וזה נקרא זרעו של אברהם כלה. אז בין אם אנחנו נקבל את הפירוש מתוספות בפשט הגמרא, בין אם לא נקבל, אבל ודאי שקיבלנו מהתוספות שזה לא יכול להיות שהתרו ובו זה בין ובת וזהו. זה נקרא זרעו של אברהם כלה. התוספות סבור ככה. איך אנחנו יכולים ליישר את כל השאלות הללו? שתי הקדמות, ובעקבותיהן נוכל ליישב בעזרת השם את כל השאלות. הקדמה ראשונה לגבי מצוות בו ורבו, לפי עניות דעתי, לפחות בדעתם של התוספות, גם בדעת הריתווה לפני שהוא הזכיר את הריף וגם בדברי הרמב״ם, שדעתי נוטה שזה מדברי סופרים, זה לא הכוונה רק מדי רבנן בעלמא, כי הוא כתב אחרי זה במצוות חכמים. פשוט וברור שרצונו של מקום פרו ורבו ומילאו את הארץ זה יותר מבן ובת. זה התרבות גדולה. יש לנו בספר ירמיהו, נמצא בעמוד השני, באמצע. קחו נשים, בפרק כט פסוק ו', קחו נשים, הולידו בני ובנות וקחו לבניכם, לא הולידו בן ובת, כן, אבל זה אפשר להגיד לכל יחידו. קחו לבניכם נשים, באצבעותיכם תנו לאן נשים ותנעד את הבנים ונראות ורבו שם ואל תמעטו. לא להתמעט, לא להגיע לצור שם וכן הם מאליו. זה דבר פשוט. שפרו ורבו ומילאו את הארץ זה הרבה ילדים. אז מה הפשר של המשנה שלא יתבטל אדם במקרה הרוויה, אלא אם כן יש לו בנים? מה הכוונה? כמו בלימוד תורה. יש מינימום שאם קיימת אותו כשיש הקשרים אחרים אפשר להסתפק במינימום הזה. אבל כשאין הקשרים אחרים, ודאי שלא. אדם שהוא קורא קריאת שמע שחרית וערבית, הוא לא יכול להגיע אחרי המאה ועשרים שנה הקדוש ברוך הוא, למדתי תורה, קיימתי, והגידה בו יום ובלילה, כרצונך, בורא עולם. ודאי שלא. דבר זה אסור להומרו, או מצווה להומרו, אבל זה ודאי שזה לא, לא זה רצונו של מקום. ולהגיד למה ואלה, הכוונה כל היום וכל הלילה. אבל יש מינימום, כשיש הקשרים אחרים לחיים, כשאדם לא יכול, אדם נמצא במקום שהוא לא יכול, יש מינימום מיני לא תזועה. פחות מזה לא. וזה, אתה הופך את העולם, ואת זה אתה מקיים, ולא מעניין אותנו כלום. המינימום הזה, זה בריאתו של עולם. כי מזרחה ונקבה אפשר להתפתח הלאה. גם אם עכשיו לא התקדמנו, לפחות לא נסובנו. עכשיו, אל תדחסו אותי על 0.1 בסדר שם זה. יש אפשרות להמשיך. גם אם עכשיו לא הצלחת, בדור הבא זה יצליח. הלאה בדעתי שאולי זה אחד הפירושים של פרו ורבו. לפחות על פי הפסוקים בספר ירמיהו, כתוב, קחו נשים, קחו נשים ועליבו בנים, קחו לבניכם נשים ונאכלו נשים, ותדעו. ורבו שם ואל תבעלתו. פרו ובאיש ואישה. ורבו, למה כבר שם ורבו שם, לא פרו ורבו שם? ורבו זה בדור אחרי. כשהדור הבא, אין ירמום. ולכן יש מצווה על ההורים לחתן את הילדים. כך לומדים מהפסוקים בספר ירמיהו. יש גם מחילתה שסבורה שזה דין דאורייתא, שההורים חייבים לדאוג לחתן את ילדיהם. זה לכאורה דבר פשוט, וזה מה שאמר קהלת. עכשיו, מה נעשה עם המשנה? אז תראו את המשנה שוב, אבל לא את המשנה בגמרא, את המשנה במשנה, כי פשוט צירפתי את המשנה שאחרי עם המשנה שלפני. לא יבטל אדם פירה ורידיה אליהם כי אין יש לו בנים. בית שמא אומרים שני זכרים, ביתם אומרים זרענו ומקבה שנאמר זרענו ומקבה אברהם. נשא אישה ושיינה עשר שנים ולא ילדה, אינו רשאי להיבטל. גרשה ותרסה לאחריה. מה זה נורא של להיבטל? מה זה להיבטל של המשנה הסמוכה, הצמודה? זה נמצא בעמוד הראשון. משנה אחרי, זה כתוב משנה מסכת דממות. להיבטל במשנה השנייה, הכוונה לא לשאת אישה אחרת. מי שנשא אישה עשר שנים ולא ילדה, לא יכול לא לשאת אישה אחרת. הוא חייב לשאת אישה אחרת על אשתו או לגרש אותה אם הוא לא יכול ולשאת אישה אחרת. אחרת אתה נקרא בטל. על זה אומרת המשנה, לא ייבטל אדם פרייה ורבייה, אלא הוא מחויב לעשות מאמץ קיצוני עד כדי החלפת אישה או צפת אישה כדי לקיים מצלות פרייה ורבייה. אבל אם יש לו בן ובת, לא. אני לא מדבר עכשיו הלכה למעשה עם כל הדיון בפוסקים שהיום לא נוהגים את ההלכה הזאת. אני מדבר לפחות דין המשנה. זה הכוונה, לא ייבטל. מה אמר רבי יהושע? על זה חלק רבי יהושע, פליגה המתניתין. הייתה לו אישה בילדותו, תהיה לו אישה בזקנותו. היו לו בנים בילדותו, יהיו לו בנים בזקנותו. מדובר באדם שנשא אישה. עוד פעם, זה לא ערב כל כך לאוזן בת ימינו אחרי חרם רבינו גרשום מאור הגולן, כן? אבל אומר רבי יהושע, הייתה לו אישה בילדותו, לא חייב להיות שאשתו הלכה לעולמה. כשהייתי ילד בתלמוד תורה, אז היה, היו שואלים אותו, איך יכול להיות מקרה כזה וכזה? ואז היינו, מי שאומרים, אם אשתו מתה, רואים זה, אז אחד המלמדים היה אומר, למה אתה צריך להרוג אותה? לא צריך להרוג, אפשר גם בלי להרוג. אני אומר, לא חייב, לא חייב, הייתה לו אישה, תהיה לו אישה. אשתו כבר פסקה, עמדה מלדת. ייקח אישה גם בזקנותו. הוא בן 60, הוא עוד יכול ללדת, אשתו כבר לא. אחרת. תיקח עוד אישה. זה היו לו בנים בילדותו, הייתה לו אישה בילדותו, תהיה לו אישה בזקנותו. היו לו בנים, ובזה הוא חולק על המשנה. הוא אומר, עדיין אתה לא יכול להתבטל, לכן זה פליגה המדניתים. ועד שבאה קהלת מהמרה, המרה והמרה. אמר את זה, אמרה את זה התורה, פרו, עורבו, מילאו את הארץ. יש מינימום לבריאתו של עולם. ככה נראה לדעתי. אני חושב שאפשר להעמיס את הדברים בדעת הרמב״ם וברית ולפני התירוץ שלה, שפוסקים הלכה כמו, אבל בפשט המשנה ובפשט דברי רבי יהושע, אני חושב שוודאי שהדברים הולכים יפה. זו הקדמה אחת. הקדמה שנייה, זה נמצא בעמוד השני, יש גמרא מסכת סנהדרין. אמר מר, כל מצווה שנאמרה לבני נח ונשנית בסיני, לזה ולזה נאמרה. אדרבא, מדי שנית בסיני, לישראל נאמר ולא לבני נח. לא, מדי איתנה עבודה זרה בסיני. והשכחן במאנש נכרי אי לבש, מה נדע לזה ולזה נאמרה? רואים שנאמר, לא יהיה לך אלוהים אחים על פניי, לא תעשה לך, וגם יש הלכה שגוי נענש, סימן שאף על פי שזה נאמר לבני נח, ושוב נאמר בסיני, אז הכוונה שלא שזה רק לישראל, אלא זה לשניהם. בדיוק הפוך, לכאורה הפוך ממה שהיינו חושבים. נאמרה לבני נח ולא נשנית בסיני, דבר שנאמר רק לבני נח ולא נשנית בסיני, כמו פרי הערבייה, לישראל נאמרה ולא לבני נח. אדרבא, לא ישנה בסיני לבני נח נאמרה ולא לישראל, אז אמרה אומרת לא יכול להיות. מה ההיגיון בזה שדברים שנאמרו לבני נח ולא נשנו בסיני נאמרו רק לישראל? מה פשט ברעיון הזה? כאן אנחנו נזקקים קצת לדברי אגדה ואני חושב שהם יסודיים מאוד. הרמח״ם, לא הבאתי את זה פה, בדרך השם, בחלק ב' בפרק רביעי, מדבר על השתלשלות המין האנושי. בהתחלה נברא האדם הראשון, הוא חטא וירד ממדרגתו. אני קורא קצת לשנו במהירות, והנה בחטאו ירד מאוד ממדרגתו ונכלל בו מן החושך והעכירות שיעור גדול. וכמו שזכרנו, הוא כלל המין האנושי ירד ממדרגתו ועמד במדרגה שפלה מאוד, בלתי ראויה למעלה הרמה הנצחית שהתעתד לה בראשונה, ולא נשאר מזומן ומוכן ללמדרגה פחותה ממנה. ואולם חסד גדול עשה, אני מדלגתי, הקב' עם כל האומות, שתלה דינם עד זמן מתן תורה, והחזיר את התורה על כולן שיקבלוה, הכוונה שיהיו ראויים, ואם היו מקבלות אותה, הם היו ראויים לקבל אותה מבחינה מוסרית, עדיין היה אפשר להם שיתעלו ממדרגתם השפלה. וכיוון שלא רצו, אז נגמר דינם לגמרי ונסתם השער בפניהם סיתום שאין לו פתיחה. ואך זה נשאר לכל איש ואיש מפרטיהם, שיתגייר בעצמו וייכנס בבחירתו תחת אילנו של אברהם אבינו. ואולם לא הייתה גזרה להעביד את האומות, אבל הייתה גזרה שישארו במדרגה השפלה של זכרנו, והוא מין אנושיות שהיה ראוי שלא יימצא אילו לא חטא האדם הראשון, והוא בחטאו גרם לו שיימצא. אבל ישראל, שעמדו על הר סיני, פסקה זו המטרה. מה המשמעות של הדברים? המשמעות של הדברים זה לא פריבילגיות, אלא מצוות, מחויבויות, שליחות שהוטלה על עם ישראל. התורה שניתנה בתחילה לכולם, לכל המין האנושי, לאדם הראשון כנציג המין האנושי, הופכת להיות נחלתם של ישראל. וגם מה שנאמר לאדם הראשון טרם החטא, לא בהכרח היה נכון לגבי המדרגה האנושית של האחרי החטא, במלוא עוצמתם. ולכן מצווה שנאמרה לבני נוח ולא נשנתה בסיני, זה נאמר לעם ישראל, כי עם ישראל הוא חזר למדרגה של ממלכת כהנים וגוי הקדוש, מבחר. האנושות שאמור להוביל אותה והוא עלה לא לדרגה שהייתה בראשון לפני החטא, אבל עלה לדרגה של אנושות שראויה שתימצא. ולכן מה שנאמר פרו ורבו ומילאו את הארץ וכבשוה נאמר לעם ישראל. ואז הביטוי פרו ורבו מילאו את הארץ וכבשוה מקבל משמעות חדשה. הייתי אומר אפילו לא רק משמעות חדשה, יכול להיות שבכבשוה שנאמר לאדם הראשון, בבכבשוה לאדם הראשון הייתה לו משמעות אחת. ומה היא? אולי תכבשו את הארץ, הכוונה תשעבדו את הארץ, כמו שאמרנו. זה לא בדיוק נכנס, אבל זה היה הכיוון. ואז יכול להיות שגם פרו ורבו נאמר אפילו, הייתי אומר גם, לאישה. אבל רמז רמזה תורה עוד. זה היה כבר אז, שסופו של הציווי הזה הוא לא להישאר אצל אדם ואישה לבד, אלא סופו להינתן לעם השם. ויכול להיות שרק כשנכתבה תורה ונמסרה תורה בימי משה, גרעו את הוו הזאת ורמזו משהו אחר. טרו ורבו מילאו את הארץ וכבשוה, הכוונה כיבוש ממש. וזכר לדבר כבר היה אצל אבינו יעקב, שהרי כבר אצל אברהם אבינו התחילו האומות להיפרד מעם ישראל, ואברהם אבינו הופך להיות אב המון גויים. אני אל שדי פרא ורבו. תראה, נראה את הפסוק בפנים. גוי וקל גויים יהיה ממכה, ומלאכים אחד עציך יצאו. זה פרו ורבו, ועכשיו ומילאו את הארץ וכבשוה. איפה? ואת הארץ אשר נתתי לאברהם וליצחק לך אתננה ולזרעך אחריך אתן את הארץ. ולכן אצל יעקב זה משתנה לפרה ורווה. למה? כי כיבוש, כשיש את עם ישראל, מקבל משמעות אחרת. הוא מקבל משמעות של מלחמה, כיבוש על ידי מלחמה. ככה רשי מסביר, זה לא פירוש שלי, זה מופיע ברשי, נמצא גם בעמוד מספר 2. כתוב, איש דרכו לכבש את הארץ במלחמה, ואין דרכה שהיה לכבש את הארץ במלחמה. האדם הראשון, עם מי היה נלחם? לא היה לו מי להילחם. אז אלא אם כן תגידו עם החיות, אבל כבר דיברנו על זה. אבל לאדם שלא היה מי להילחם. הלשון של כיבוש במשמעות של לקחת שטח, זה במלחמה, וזה דבר שהוטל על גברים ולא על נשים. יש דברים שצריכים להדגיש אותם, במיוחד בזמן הזה, שמתמודדים עם ניסיונות לשנות את הדרכה, להוסיף בב, להוסיף בב למה שכתוב בתורה, וכיבשוה, וכיבשוה. והתורה גראה את הרב דרכו של האיש לכבש, ופרו ורבו מילאו את הארץ, זו חטיבה אחת, זו מצווה אחת, שאי אפשר לחלק, להגיד פרו ורבו לזה, וכיבשוה. למה? נושא בשיעור נוסף, אולי בעוד שש שנים, שבע שנים, כשיחזרו לנושא הזה. אבל זה ודאי שככה תפסו את זה חכמים, שיש כאן מצווה אחת שקוראים לה, פרו ורבו, מילאו את הארץ וכיבשוה, וזה דבר שנאמר לגברים, ולא לנשים, ובוודאי צריך לקרוא וכיבשוה, אלא גראו ו' לרמוז לנו, שכשאתה קורא את זה בלשון שנאמר ליחיד, זה דבר שראוי לאיש ולא לאישה, ועוד רמז יש בדבר הזה, כמו שאמרנו, פרה ובה גוי וקהל גויים יהיה ממכה. יש לדבר הזה אפילו, יש לדבר הזה עוד רמזים בעוד מקומות, גם בפסוק, בויקרא, בפרשת ברוקותיי, פניתי אליכם והפריתי אתכם והרביתי אתכם, והקימותי את בריתי איתכם. מה זה הקימותי את בריתי? בואו נראה את מה שאומר הקדוש ברוך הוא ליצחק, ויפריתי אותך מאוד מאוד, נתתי לך לגויים, אחים לך יצאו, והקימותי את בריתי, מה זה להקים את הברית? בני וביניך, אדוני ואילך, אל דורותם לברית עולם ולאות לך אלוהים, ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגוריך, את כל ארץ כנען לאחוזות עולם הייתי אלוהים. בשביל למלא את הארץ ולכבוש אותה, צריך ויפריתי אותך מאוד מאוד. עוד. והדבר הזה, יש לו אפילו משמעות הלכתית. למדינת המחלוקת, יש גמרא ביבמות. נשא אישה ושמה עשר שנים ולא ילדה יוציא וייתן כתובה. שמה לא זכה לי בנות ממנה. אף פי שאין ראי הדבר, זכר הדבר. מקץ, עשו נשארת עם בארץ כנען. ללמדך שאין ישיבת חוץ לארץ עולה מן המניין. מה הדין בן אדם שנמצא בחוץ לארץ כל החיים? האם זה עולה מהמניין או לא עולה מהמניין? מחלוקת ראשונית. אבל יש אור זרוע. אור זרוע אומר, נשא אישה לארץ ישראל, אינו רשאי להיבטל. אבל נשא אישה בחוץ לארץ, אף על פי ששעתיים או שנים מרובות ולא ילדה אין כופין אותו להוציא. דשמא משום חוץ לארץ הם עקורים. מה יש בחוץ לארץ שהם עקורים? כל הברכה שביברך אותם אלוהים, מה הקדוש ברוך הוא ברך? הרי הברכה זה בעצם נטיעת הטבע באדם. טרו ורבו ומילאו את הארץ וכבשוה. זה חטיבה אחת, זה מצווה אחת. אתם צריכים למלא את ארץ ישראל. יהודי שגר בחוץ לארץ, יופיע אור זרוע, יכול להיות שבגלל זה הוא עקור, כי אין לו את הברכה. הברכה היא, ויברך אותם ויאמר להם, טרו ובוא ומילאו את הארץ וכבשוה. גם בירמיהו, הוא אומר להם, למה אתם צריכים להתרבות? כי כה אמר השם, כי לפי מילות שבעים שנה אפקוד אתכם, והקימות יראו את דברי הטוב להשאיר אתכם למקום הזה. אז אל תתמעטו. ובזה התיישבו כל השאלות, אבל יכול להיות שאפשר להסביר, אפשר להסביר על ידי זה גם עוד שני דברים שיש בהם קושי. קושי אחד, אנחנו צריכים פרשת במדבר נסוף, סיימנו. המספר של הלוויים ביחס למספר של שבטים אחרים הוא נמוך בצורה מדהימה. ממש 22 אלף מבין חודש, ואחרים מתחילים 40, 50, איך נוצר פער כזה בין שבט לוי לבין השבטים האחרים? יש רמב״ן מפורסם, רמב״ן עובד, רק מי שהשתעבד זכה גם לברכה. כאשר יענו אותו, כן ירבה וכן יפרוץ. אבל בתורה כתוב, בני ישראל פרעו, וישרצו, וירבו, ויעצמו, בימות מאוד. ותמלא הארץ אותם, פרו ורבו ומילאו. מה חסר שם? וכבשוה. החשש של פרעה, היה אמיתי. ונלחם בנו ועלה מן הארץ. אומר אשר, כאדם שתוהה, קהילתו באחים. עם ישראל, אם היו ממשיכים ותמלאו את הארץ, היו יכולים להגיע גם למצב של כבשוה. את מה היו כובשים? אבל את מה? את ארץ מצרים. הקב' ברוך הוא שלח ברכה מיוחדת לעם ישראל. פרעו, וישרצו, וירבו, ויעצמו, מאוד מאוד. מה זה מאוד מאוד? מה זה מזכיר לנו מספר בראשית? והפרדתי אותך במאוד מאוד. בשביל מה? ונתתי לך את ארץ מגוריך, את כל ארץ כנען לאחוזת עולם. אבל בני ישראל, ותמלא הארץ אותם, אה, או-טו-טו, עם ישראל כבר נכנסו לתוך חלק משערי הטומאה, הופכים להיות רוב במצרים, יישארו במצרים, לא יצאו משם. בא הקב' ברוך הוא שלח את פרעה, הוא אומר, הנה חם בנו ועלה מן הארץ. זו הסיבה האמיתית גם לשיעבוד, לא רק הסיבה של פרעות, זו הסיבה האמיתית. לא תוכלו לעולם לכבוש את ארץ מצרים, כי לכם יש תפקיד. ומאוד הקב' ברוך הוא הפרע אתכם, והרבה אתכם, והעצים אתכם מאוד מאוד, לא בשביל שתכבשו את הארץ, אלא והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי לתת אותה לאבן יוצר כדי יעקב, לתת עליכם מורשה, אני השם. בשביל זה אתם מתרבים. בשביל זה הריבתי אתכם. שבט לוי, אף על פי שהוא נלחם במלחמות מצווה או מה שזה, אבל במלחמת כיבוש הארץ אין לו חלק. אין לו חלק במלחמת כיבוש הארץ. לכן אולי אפשר להסביר שהריבוי הגדול והמיוחד שניתן לעם ישראל היה בשביל כיבוש הארץ. ומי שהיה לו ספק בדבר היה צריך להסתכל ימין ושמאל ולראות ששבט שלא עתיד לקבל לחנה בארץ, באמת לא מתרבה בצורה הזאת. אז כל הריבוי בשביל כיבוש הארץ. למלות את הארץ, לכבוש אותה, להתיישב בה. כך אומר בפסוק אהרון, פרשת העקדה. בי נשבתי נאום השם, יאנסת את הדבר הזה, בריך ברכך, וארבה הרבה את זרעך כחובה השמיים את הכול אשר אצלת הים, וירש זרעך את שער אויבם. זה בוודאי שזה גם מצלצל לפסוק כחיצים ביד גיבור, כן בני הנעורים, אשרי הגבר אשר מלאט לא יבושו, כי ידברו את אויבים בשער. עם ישראל צריך משפחות גדולות, אבל לא רבשים מלחמות. לפעמים גם צריכים מלחמות, צריכים להילחם בזה. גם בשביל מילאו את הארץ. יכול להיות שאם אנחנו ממלאים את הארץ, לא חייבים להגיע לכבשו המלחמה. כשיהודים מגיעים, לאט לאט אחרים עוזבים. ויש ארץ גדולה, את כל הארץ. ככה אומרת התורה בפרשת משפטים, לא רק בשם פתח המעט בשנה אחת, פנתי ארץ שממה, ורבה נחלת השדה. מעט מעט אגרשם מפניך עד אשר תפרה פרו ורבו. ונחלת את הארץ ומילאו את הארץ. ושתה את גבולך מים סוף ועד ים פלישתים, וממדבר עד הנהר. כי אתן בידכם את יושבי הארץ וגרשתם מפניך. אבל עם ישראל צריך להיות גדול וחזק ועוצמתי, ולקיים את, אולי אפשר להגיד שבמצווה הראשונה הזאת, פרו ורבו ומילאו את הארץ וכבשוה, יש בעצם את תמצית התפקיד של עם ישראל עד שהוא ממלא את הארץ, ורק כשעם ישראל גדול ועוצמתי וחי ממדבר ועד נהר, ומילאו את גבול פלישתים, אז יש כאן ממלכת כהנים וגוי קדוש, ממלכתו של הקדוש, מעצמה לא אזורית, אלא מעצמה בינלאומית, שכל העולם יוכלו לבוא אל בית אלוהי יעקב ולומר שיורנו מדרכיו ונערכה באורחותיו.