נוסח הגט - בין המשפטי לאישי

האמת, שאני חשבתי שלנושא כמו נוסח הגט אף אחד לא יגיע. טוב, אבל האמת שלעניות דעתי זה נושא יסודי ואני מקווה שבסדר, שיהיה טוב. אז בואו נחזור על ככה, אני מניח שכל מי שפה נמצא פה כי הוא למד פעם גיטין, כן? אני מניח ברמה כזו או אחרת. אז נחזור רק על הנקודה הכי הכי מרכזית בהלכות גיטין. הנקודה הכי מרכזית בהלכות גיטין, יש מחלוקת רב מאיר ורב אלעזר, האם ידי חתימה קרטה או ידי מסירה קרטה. כשמפשטים את המחלוקת הזאת, רואים שהיא נוגעת להרמון נושאים אחרים, ובעצם היא שאלת יסוד, שאלת היסוד של הלכות גיטין, ובאמת בעצם שאלת היסוד של מהו גט. האם גט הוא, אני אגיע לזה בסוף, אבל זה נוגע לשאלת היסוד של האם, למשל, האם גט צריך להיות לשמה או גט צריך להיות כתוב לשמה או חתום לשמה. לדעת רב אלעזר, שעל ידי מסירה קרטה, אז באינן כתיבה לשמה. ולדעת רבי מאיר, שבאינן שעדי חתימה קרטה, אז באינן חתימה לשמה, נכון? נכון? מה הקשר? מה הקשר בין שני המונחים? האם ידי חתימה קרטה, ידי מסירה קרטה, או באינן כתיבה לשמה, או באינן חתימה לשמה? אז האחרונים, בהרבה מאוד מקומות, מסבירים את הנקודה, שהמחלוקת רב מאיר ורב אלעזר היא מחלוקת מהותית על מהו גט. האם גט הוא בעצם שטר? נכון? איך הגט פועל? האם הגט פועל את פעולתו על ידי העובדה שהאישה מקבלת שטר שעומד לראייה? אליבא דרבי מאיר, עדי חתימה קרטה. כלומר, השטר עומד לראייה. זה מה שהופך את הגט לגט. לעומת זאת, אליבא דרבי אלעזר, שאומר, עדי מסירה קרטה, השטר לא עומד לראייה, כי הרי העדים יכול להיות שהם ימותו מחר, והשטר הזה הוא כתוב על דבר שהוא יכול להזדייף, ואין על עבדים. השטר לא צריך להיות עומד לראייה. זאת מחלוקת היסוד בין רבי מאיר לרב אלעזר. אמת? נזכיר, עדי חתימה קרטה, עדי מסירה קרטה, וממילא מהי מהות הגט. אני רוצה לדבר על שאלה, והיא, מה נוסח הגט? נוסח הגט המונח בפנינו, לא הבאתי אותו כאן, הוא נמצא, אנחנו נוהגים היום על פי גיטין, תסתכלו בספר גט פשוט, ספר גט פשוט, למארם בן חביב. הדובר הבא אחריי הוא המארם חביב, אבל המארם בן חביב היה חי לפני כ-300 שנה רבה של ירושלים, יש לו ספר שנקרא גט פשוט, כל ענייני גיטין שלנו נחתכים על פיו. הנוסח הגט שלנו, אנחנו נראה אותו קצת היום, כמו מה אנחנו נוהגים, אבל אני רוצה לראות את נוסח הגט כמו שהוא מופיע בגמרא ובראשונים. ואני חושב שיש פה כמה נקודות עקרוניות על מה זה גט ומה זה גירושין, כן? מה זה בכלל הגירושין? המשנה, יש שני, אני רוצה להתייחס לשתי משניות, אולי בואו נעשה רק איזה סדר. הגט מחולק לשני חלקים, והם? תורף הגט. תורף הגט ו... תופס. תופס הגט, כל ילד יודע, יש תופס ותורף, בסדר? איפה המילה תופס כתובה? איפה כתוב? במקורותינו. איפה זה, מאיפה מגיעה המילה תופס? משנה. הכותב, תופסי גיטין. נכון? המילה תורף, איפה היא כתובה? אין משנה, אין ברייתא. זה ממרא של שמואל, נכון? זה הגמרא אומרת. לא ממרא של שמואל, כן, תופס אט הוא תורף. הגמרא קוראת לזה תורף, אבל מילה תורף לא כתובה במשנה. מה ההבדל בין תופס לתורף? איך אני יודע לזהות מילה מסוימת? האם היא תופס או תורף? מה המגדיר של תופס ותורף? האם ההבדל של התופסים... יפה, זאת התשובה הפשוטה. התשובה הפשוטה, תופס הוא לכתחילה ותורף הוא לעיכובה. אז מה התפקיד של הטופס? לתפארת המליצה? מה התפקיד שלו? לספר איזה סיפור? בשביל שלא, מה, נכתוב שורה? אז בואו נכתוב, צריך לכתוב 12 שורות, כי תוספת אמר שגט בגימטריה זה 12, אז צריך להיות 12 שורות בגט, אז נמלא את זה במלל. בשביל מה יש את המילים האלה? נכון? חוץ מזה, כל המילים בגט, כל מילה יש לה חשבון מדויק. אין מילים סתם בגט. כן? ודין דאיוו אלי חימינאי, או ואת אהר השעה להתנסבה לכל גבר דתיצביין. יש, כל מילה יש לה משמעות. הרמב״ם כותב, פרק ד', הלכה יג', י״ד כותב הרמב״ם, שכל מילה בעצם בסוף יוצא מהרמב״ם, הוא לא כותב את זה, אבל כשעושים את החשבון ברמב״ם רואים שכל מילה בגט היא לעיכובה. כי כל מילה יש לה סיבה. למה כתוב בגט וצוויתי ברעות נפשה? להגיד לנו שהוא לא היה אנוס. אז אם לא יהיה כתוב ברעות נפשה, אז מה? אני חושש שמה? שהוא היה אנוס, ואז הגט פסול. כך עולה מהרמב״ם. אז זה טופס או טורף? מה? אבל כבודו אמר שטורף זה מה של עיכובה, הכל עיכובה. הכל עיכובה. מה ההגדרה של טופס וטורף? אז יכול להיות שאתה צודק, ואני חושב שאכן יש ראשונים שנקטו כדבריך, אבל אני רוצה לנקוט היום בשיטת הרמב״ם והמאירי והרמב״ן, אני כבר אומר, ואני חושב שבשיטתם רואים חידוש גדול. על כל פנים, במשנה יש מושג שנקרא טופס. בגמרא, האמוראים הגדירו מושג שנקרא טורף. אנחנו לא יודעים עדיין מה ההבדל בין טופס לטורף. איך יודעים אם מילה מסוימת היא טופס או טורף? ויש למשנה עוד מונח, והוא, המשנה בדף פה עמוד ב', פה עמוד א', אומרת, גופו של גט, הרי את מותרת לכל אדם. אז יש טופס, טורף, זה מונח של אמוראים, וגופו של גט, זה מונח של המשנה, בדף, אנחנו נפגשים איתו ממש בסוף המסכת. בסוף המסכת אנחנו נפגשים עם המונח גופו של גט. עכשיו, תגידו לי, מה ההבדל בין גופו של גט לבין טורף? מה זה גופו של גט? יש טורף, זה מונח שהאמוראים השתמשו בו. למה הם לא השתמשו במונח שכתוב בגמרא, גופו של גט? במשנה, גופו של גט? מה ההבדל בין גופו של גט לבין טורף? אז בסדר? זה מה שאני רוצה לברר היום, ואני חושב שזה ייתן כלים להבין את הגט ואת הגירושין. אז בואו נתחיל מהמשנה, ואני אשאל הרבה שאלות על המשנה בדף כו' ועל המשנה בסוף המסכת, פה ה'-ו'. אני אשאל הרבה שאלות על המשנה הזאת, וכותב תופסי גיטין, צריך שיניח מקום האיש ומקום האישה ומקום הזמן. אז ידידנו הנכבד והנעלה אמר שטורף זה כנראה המקום והזמן, כל הדברים האלה הם טורף, נכון? למה הם טורף? כי הם מעכבים. כי הם מעכבים. אחד הדברים שבטוח לא מעכבים בגט זה זמן. מי שלמד מסכת גיטין יודע, דף יז, זמן הוא לא לעיכובה. ובכל זאת זמן הוא טורף, וצריך להשאיר אותו, נכון? זאת שאלה אחת. הבית יוסף, כמדומני, בסימן קו' שואל את השאלה הזאת. שאלה נוספת. הכותב תופסי גיטין, צריך שיניח מקום האיש ומקום האישה ומקום הזמן. כי זמן, שם האיש ושם האישה והמקום הם מוגדרים כ... כמה? מה זה? כתורף. עכשיו תראו איך המשנה כתובה. הכותב תופסי גיטין, תדייקו טוב, תשייפו טוב את הלשון של המשנה. הכותב תופסי גיטין צריך שיניח מקום האיש ומקום האישה ומקום הזמן. כי מקום האיש ומקום האישה ומקום הזמן הם תורף. נכון? אז המשנה כתובה נכון? מה צריך להיות כתוב? הכותב... הכותב מה? הכותב גיטין, צריך שיכתוב תופס ולא תורף. ומהו תורף? נכון? אבל אם אני לא מבין כלום, אני רק מבין איך לנתח משפט. בסדר? לא יודע גיטין. אז מה אני מגיע למסקנה? הכותב תופסי גיטין צריך שיניח מקום האיש, מקום האישה ומקום הזמן, כי הם חלק מהתופס, אבל הם חלק מהתופס שאותו צריך להשאיר. שימו לב לדקדוק בלשון, זה דקדוק חד בלשון. יש ספר מופלא למי שלומד גיטין שנקרא תפארת יעקב. הוא לא השאיר מילה לא מדויקת במסכת הזאת. ונדמה לי שהוא שואל את השאלה הזאת, אבל זו שאלה מאוד מאוד נכונה. אני מקווה ששמתם לב לבעיה במשנה. הכותב, תופסי גיטין צריך שיניח מקום האיש, מקום האישה ומקום הזמן, כי הם תורף? אז הם לא תופס. עברית פשוטה, בסדר? אומרת הגמרא, אמר רב יהודה, אמר שמואל, צריך שנניח אף מקום הרעת מותרת לכל אדם. ורבי אלעזרי, דאמר ידי מסירה קרתי, ובעינן כתיבה לשמה. למה צריך להניח את המקום? כי המשנה היא אליבא דרבי אלעזר, זה כבר המגמה של שמואל בכל המשניות בגיטין, והגמרא עומדת על זה, ואין כאן המקום להאריך, אבל פשט המשניות בגיטין הם אליבא דרבי מאיר, ושמואל מסיע אותם לשיטת רבי אלעזר, זה עניין אחר. עכשיו, אומר שמואל, גם המשנה הזאת תהיה אליבא דרבי אלעזר, ולכן צריך להשאיר את מקום הרעת מותרת לכל אדם. אז מה הקושייה על שמואל? אז מה היה צריך להיות כתוב? מה היה צריך להיות כתוב? הכותב תופסי גיטין, צריך שיניח מקום האיש, מקום האישה, מקום הזמן, ומקום הרי את מותרת לכל אדם, למה זה לא כתוב? אז שאלנו, נסכם שלוש שאלות על המשנה בדף כו. אחד, השאלה צועקת, וכולם שואלים אותה. אז למה לא כתוב במשנה, הרי את מותרת לכל אדם? אם שמואל אמר שצריך להשאיר גם מקום הרי את מותרת לכל אדם, אז למה זה לא כתוב במשנה? נכון, שאלה אחת. שאלה שנייה, הניסוח של המשנה בעייתי. הכותב תופסי גיטין צריך שיניח טורף. אז הוא לא כותב תופסי גיטין. היה צריך להיות כתוב, הכותב גיטין צריך שיכתוב טופס ולא טורף. שאלה שלישית, שלא נענה עליה עכשיו, אבל אני חושב שאתם תבינו לבד בסוף מה התשובה. זמן, אם טופס זה משהו לא לעיכובה וטורף הוא משהו לעיכובה, משהו כנראה לא נכון, זמן הוא לא לעיכובה. הזמן הוא טופס ולא טורף. בסדר? שלוש שאלות על המשנה בדף כפיו. עכשיו נעבור למשנה בדף פה. המשנה אומרת, גופו של גט. הרי את מותרת לכל אדם. מה זה גופו של גט? טורף, נכון? רש״י באמת קצת נראה ממנו ככה. כי רש״י אומר, רש״י על כוו אומר, צריך להשאיר גם מקום, אף מקום הרי את מותרת לכל אדם, שגם זה עיקרו של גט. גם זה. כלומר, לא רק המקום והזמן והשם, גם הרי את מותרת לכל אדם זה עיקרו של גט. הרי את מותרת לכל אדם זה עיקרו של גט. וכך רש״י גם, טוב, באופן טבעי, כותב על המשנה בדף פ״ו, גופו של גט עיקר כתב הגט. עיקר כתב הגט, אולי זה כמו שנאמר פה, מה זה טורף? טורף זה משהו עיקר, משהו לעיכובתו. עכשיו, אני מקווה שלמדתם את זה פעם, אז גופו של גט הריית מותרת לכל אדם. רבי יהודה אומר, ודן דאבלי חמינאי ספר טירוכין ואיגרת שיווקין למהך, נתנס בה לכל גבר דתי צביעין. נכון? למה רבי יהודה אומר? למה רבי יהודה אומר, גופו של גט הריית מותרת לכל אדם. ורבי יהודה אומר, צריך להיות כתוב, ודן דאבלי חמינאי. והגמרא מסבירה במה נחלקו רבי יהודה וחכמים, מסבירה הגמרא, נחלקו בשאלה של ידיים שאינן מוכיחות. מה לא מוכיח פה בהריית מותרת לכל אדם? כי האדם יכול לחשוב, שמה? שהוא מגרש איך? זוכרים? לא. זה למה לא אומרים ידיים. למה לא להגיד ש... למה להגיד בגיטין ידיים שאינן מוכיחות? תביאי עדיין, אני לא מקווה שכל התורה כולה לא. מה חיסרון בהריית מותרת לכל אדם? שאולי מה? אולי מגרש בדיבור. צריך לגרש בגט. האדם מגרש בגט. אדם לא מגרש ברצונו, לא מגרש בגט. האדם מגרש, החפץ של הגט מגרש. אז אדם שיכתוב, הריית מותרת לכל אדם, אולי יחשוב שהוא מגרש בדיבור. לכן הוא צריך לכתוב, ודן דאבלי חמינאי. בזה את מתגרשת, לא בדיבור. כי הריית מותרת לכל אדם, הלשון היא מצוינת, ככה לכאורה, חסר בה שהספר מגרש ולא הדיבור מגרש. זה פשט הגמרא. כן, כך אומרת הגמרא בדף פה, גופו של קטע ראט מותרת לכל אדם, רבי יהודה אומר ודנדה, אומרת הגמרא במאי כמיפלגר, רבנן סבר ידיים שאין מוכיחות, הוויין ידיים, ורבי יהודה סבר ידיים שאינן מוכיחות, לא הוויין ידיים, כך אומרת הגמרא בדף פה עמוד ב'. עכשיו בואו ננתח את שיטת חכמים ושיטת רבי יהודה, ודומני שרוב השאלות נשאלו בספרי האחרונים, אם הייתי עכשיו מקבץ כאמיר גורנה, הייתי מוצא פה קושייה ושם קושייה, אבל בואו נשאל אותם. מה רבי יהודה אומר? הרי את מותרת לכל אדם זה לשון גירושין טובה? כן או לא? כן. כן. אז מה חסר? שהוא מגרש במה? בשטר. בשטר. אז מה היה צריך להיות כתוב? הרי את מותרת לכל אדם בגט זה. כמו שעומדים מתחת לחופה, מה אומרים? הרי את מקודשת לי, היי תגידו אולי אתה מתכוון שהרי את מקודשת לי בפה והטבעת היא מתנה בעלמא? אז מה אנחנו אומרים? הרי את מקודשת לי בטבעת זו. שלא תהיה הווה אמינא להגיד שאת מקודשת לא בטבעת. אגב, בגמרא בשום מקום לא כתוב שאומר בטבעת זו או במאות אלו. זה לא כתוב בגמרא. אבל כך כתוב ברמב״ם, ויש תשובה באחרונים של הזכיר יצחק, של רבי יצלם יפונוביץ', מה דינו של אדם שאמר, הרי את מקודשת לי, ושכח להגיד בטבעת זו, והוא משווה את זה בדיוק לסוגיה שלנו, כי באמת זה אותו דבר, נכון? אז בקידושין יש לנו בעיה, שאדם עלול לחשוב שהוא מקדש בדיבור ולא בטבעת. אז אנחנו פותרים את הבעיה בלי, הרי את מקודשת לי, ודן דאבל איך אם עיניי כסף קידושייך למאך, להתעשרה לכל גבר שלא תרצי, מה פתאום? מספיק, הרי את מקודשת לי בטבעת זו, גמרנו. אז מה את צריכה לכתוב בגט? אם זה כל הבעיה, מה את צריכה לכתוב בגט? הרי את מותרת לכל אדם, בגט זה, גמרנו. אם רבי יהודה מרוצה מהמשפט, הרי את מותרת לכל אדם, שעושים שתי מילים, וגמרו את הסיפור. בשביל מה נכתוב את דן דאבל אלכימינאי ספר דרכין ואיגרת שיווקין למאך להתנש בה לכל גבר דתי צבין? נכון? בשביל מה נכתוב את זה? זו שאלה למה רבי יהודה צריך את כל האריכות שלו. עכשיו, שאלה הפוכה. האם אחרי שאמרנו את רבי יהודה, רבי יהודה אומר, ודן דאבל אליך ימיניו ספר תאוכין ואיגרת שיווקין למאך להתנש בה לכל גבר דתי צבין. אז צריך לכתוב גם מריאת מותרת לכל אדם או לא? כן או לא? נחלקו בדבר הראשונים. נחלקו בדבר הראשונים. בנוסחי הגט של רש״י, והראשונים מעידים שגם בנוסחי הגט הקדמונים של הריף, והאיתור באריכות, וראשונים רבים כותבים שלא צריך לכתוב מריאת מותרת לכל אדם. הכל כתוב במילים ודן דאבל אליך ימיניו ספר תאוכין ואיגרת שיווקין למאה אך נתנש בה לכל גבר דתי צבין. תראו רגע ברש״י. רש״י אומר, זהו טופס הגט. שימו לב, זהו טופס הגט למרות שזה עיקר הגט. פטרית יתכי ליכי, אנט פלונית בת פלונית, דאב את אינטתי מקדמת דנא, וכדו פטרית ושבקית וטרוכית יתכי, דתאיו רש״י וכולי. בקיצור, מה לא כתוב? מה לא כתוב בגט של רש״י? הריאת מותרת לכל אדם. תוספות בדף כ״ו אומר, בקול דוך תמשמע שכותבים לשון זה בגט. ובפרק בת רענם איתניא, גופו של גט הריאת מותרת לכל אדם. והנהיג רבנו תם לכתוב לשון זה בגט. הנהיג רבנו תם. כלומר, בגיטין הקדמונים לא היה כתוב המילים הרי את מותרת לכל אדם. לא היה כתוב. ומכל מקום אין להוציא לעז על גיטין הראשונים, שהרי מאריכים לכתוב כמה לשונות בגט, דחשיב כמו הרי את מותרת לכל אדם. אז שיטת רש״י, והבאתי פה באריכות את האיתור והרבנותם שלשון הרי את מותרת לכל אדם היא לא לעיכובה. אבל נראה ששיטת הרמב״ן ושיטת הרמב״ם ועוד ראשונים רבים, שלמרות שכותבים ודן דאבל לכי מינאי ספר דירוחין וגרת שיווקין וכולי, לשון הרי את מותרת לכל אדם היא לעיכובה. אולי לפני שנראה את זה, כולם שמים לב למשהו מוזר שיש בלשון הזו? הגט שלנו איך כתוב? והרי את מותרת לכל אדם ודן דאבל לכי מינאי ספר דירוחין וגרת שיווקין למאה אחלה יתנס בה לכל... מה מוזר? מה? נכון. הגט שלנו באיזה שפה הוא כתוב? לא הבאתי כי א' כי הדף מקורות הוא ארוך וב' כי אני כבר יהודי זקן ואז לכווץ את זה, זה היה תופס את כל הדף. אז מה, נכון? כל הגט שלנו הוא בארמית, חוץ ממשפט אחד. הרי את מותרת לכל אדם. זה מוזר? למה לכתוב ככה? או שתכתוב בארמית או שתכתוב בעברית. עכשיו, זה לא רק מוזר. גט כשר בכל לשון, נכון? זה ברור. גט זה לא ברכת כהנים. ברור שגט קשה בכל לשון, אין סיבה שלא. ובכל זאת כתוב ברמה, כמדומני בסימן קכו, שאפשר לכתוב בכל לשון, אבל אי אפשר לכתוב גט בשתי לשונות. שני לשונות. או שתכתוב באנגלית או שתכתוב בצרפתית. אל תכתוב חצי בארמית, חצי בצרפתית. הבית שמואל במקום שואל, אבל כל הגטין שלנו כתובים חצי-חצי. הגטין שלנו כתובים קצת בעברית, קצת בארמית, נכון? אני לא זוכר את כל התשובות באחרונים, אני זוכר את התשובה הכי נחמדה. אז התשובה הכי נחמדה, שהגט, באיזה שפה הוא כתוב? מה? לא שומע. לא ביידיש. בדיוק, ביידיש. הגט כתוב בשפה של יהודים, וככה יהודים מדברים. יהודים מדברים קצת עברית, קצת ארמית. זו התשובה של, נדמה לי, הבית שמואל שם כותב את זה. זאת התשובה הכי פשוטה. בסדר, אני מבין, זו תשובת, אני לא, ברור, הלכתי זו תשובה מצוינת. מה מפריע לי? אבל למה יש שיעור בגט שלנו של לשון זרה? למה יש פה משהו זר בלשון של, כאילו מה, מה, למה כל הגט הוא א' ואז ב', למה, למה יש פה את הערבוב בין, בסדר, זה כשר, אנחנו יודעים, אבל למה יש, בשביל מה יצרו מראש את הערבוב הזה בין העברית לארמית? אז שאלתי על רבי יהודה, מה שאלתי על המשנה, אם אתה רבי יהודה מוטרד מידיים שאינן מוכיחות, אז פשוט תכתוב, הרי את מותרת לכל אדם, בגט זה, נגמר. בלי כל האריכות. נכון? שאלה שנייה, למה להרבה בין עברית לארמית? מה חסר? מה? מה חסר בארמית? מה חסר, או! מה רשי אומר? רשי אומר לא חסר כלום, מספיק לכתוב את הארמית. ודן די אב אלייך ימיני ספר תירוחין ואיגרת שיווקין למאך להתנש בה לכל גבר תיצבין? אמרתי הכל. בשביל מה לכתוב הרעת מותרת לכל אדם? היית אומר, אמרת הכל, לא צריך לכתוב הרעת מותרת לכל אדם. הרמב״ם, נוסחי הגט שלנו, כתוב שניהם. למה כתוב שניהם? אז הרמב״ן בדף פה עמוד ב מסביר. והרמב״ן כותב ככה. הרמב״ן כותב, הרמב״ן כותב כדלהלן. אומר הרמב״ן, כל לשון חסרה משהו. אם כתוב, הרי את מותרת לכל אדם מה חסר, מה חסר בלשון? מה? ש... בדיוק, מי אמר שהגט מגרש? אולי הדיבור מגרש. אם כתוב, ודן די אב אלייך ימיניים לאח לי את נסבה לכל גבר דתיצבין, מה חסר? שאולי התרתי אותך למה? לנישואין. לנישואין, ולא לזנות, ואז זה גט מה? איך זה נקרא הגט הזה? גט חוץ, כל פרק תשיעי. נכון? כך אומר הרמב״ן. אומר הרמב״ן, כל אגף בנפרד, לא טוב. הרי את מותרת לכל אדם, מי אמר שאת מותרת בגט? ודן די אב אלייך ימיניי, את מותרת להינשא, אבל מי אמר שאת מותרת לזנות? אולי זה גט חוץ. ולכן אני צריך את הקומבינציה בין שתי המערכות, של הרי את מותרת לכל אדם ודן די אב אלייך ימיניו. נו, אז מה קשה לרמב״ן? אפשר לכתוב רק בגט זה. א', נכון מה ששאלתי קודם, ולהיפך גם. מה הבעיה? כתוב, ודן די אב אלייך ימיניו ספר דירוחין ואיגרת שיווקין למאך להתנסבה. אז מה תכתוב? במקום להתנסבה, תכתוב להשטריה, למאבה. תכתוב מילה שהיא כוללת גם זנות, ופתרת את הבעיה. מה? כן. עכשיו, הרמב״ן גם שואל את עצמו שאלה, הרי בעצם המילה הרי את מותרת לכל אדם, היא כוללת, כוללת גם זנות. והמילה להתנסבה מה היא? המילה להתנסבה מה היא? לנישואין ולא לזנות. אז מה אפשר להבין עכשיו מהגט שלנו? יכול להיווצר בעיה. שאני מתיר אותך להינשא איך? בגט. ודן די אב אלייך ימיניי להתנסבה. הגט מתיר אותך להינשא. ומה מתיר אותך לזנות? הדיבור. הרמב״ן בעצמו שואל את השאלה הזאת, בסדר? בקיצור, יש פה משהו לא ברור, למה צריך, ולכן אומר הרמב״ן, אני אקרא רק את המשפט האחרון ברמב״ן, אלא ודאי צריך למכתב הרי את מותרת לכל אדם, ואם לאו אסורה וקרוב אני לומר שאם נישא תצא, שזהו גופו של גט. אחרי זה נחזור למשפט הזה ברמב״ן. אז נחלקו הרמב״ן ורש״י. לפי שיטת רש״י, ברגע שפסקנו כמו רבי יהודה, כבר לא צריך את והרית מותרת לכל אדם. לפי שיטת הרמב״ן, וכך כמובן נהגו כל ישראל, נכון, פסקנו כמו רבי יהודה, אבל זה לא מייתר את הרי את מותרת לכל אדם. בפשטות יש פה איזו בעיה טכנית, שכל משפט בפני עצמו הוא לא מספיק חזק, יש פרצות בכל משפט. והפרצה של המשפט הראשון סותמת את הפרצה של המשפט השני, והפרצה של המשפט השני סותמת את הפרצה של המשפט הראשון. זה הפשטות ברמב״ן. נחזור, מה הפרצה בכל משפט? הרי את מותרת לכל אדם מהפרצה, מותרת ולא, מותרת, אבל מי אמר שבגט? בשביל זה צריך את הוודן. ודן מה הפרצה בוודן, מי אמר שאת מותרת? לזנות. ולכן אני צריך את שתי הפרצות. אז א', עדיין נשאר משהו פרוץ, כן? מה נשאר פתוח? אולי את מותרת לזנות בדיבור ולהתחתן בגט? זה אחד. ושתיים, היה אפשר לסגור את כל הפרצות במשפט אחד. הרי את מותרת בגט זה, ודן דאבל, לאחר מנהי ספר טירוחין, נתנס בה. וזהו. היה אפשר לסגור את כל הפרצות במשפט אחד, ולא היה צריך את שני המשפטים כדי לסגור את הפרצות. אז יש פה איזה קושי. תראו רגע, בעמוד השני, תראו רגע את פירוש המשניות לרמב״ם. וכך גם כותב המאירי בן נדרים. המאירי כותב, הרמב״ם כותב ככה, רבי יהודה אומר, אף על פי שגוף הגטו הרי את מותרת לכל אדם, צריך עם זאת לכתוב בו ודן דיהב אלי חימינאי. והלכה כרבי יהודה. מה אומר הרמב״ם? אומר הרמב״ם, עכשיו תקראו כמה שהרמב״ם הוא מדוקדק בלשון המשנה. גופו של גט הרי את מותרת לכל אדם. רבי יהודה אומר, ודן דיהב אלי חימינאי. רבי יהודה מוסיף או חולק? מה אתם אומרים? מלשון המשנה. גוף הגט הוא גם כן, גם מה שהוא רוצה. יש כלל. אם חולקים, אז מה כותבים? אמר רבי יהודה. רבי יהודה אומר, זה יותר לשון של תוספת, נכון? בסדר, לא כזה, נו, לא מיליון דולר. אבל התוספות הבין שזו מחלוקת. גופו של גט, תנקמה אומר, הרי את מותרת לכל אדם. רבי יהודה אומר, ודן דיהב אלי חימינאי. איך הרמב״ם קרא את המשנה? גופו של גט ארד מותר לכל אדם. אין על זה מחלוקת. רבי יהודה אומר, יש תוספת. מה התוספת? התוספת היא, ודן דיהב אלי חימינאי ספר טירוחין וכולי. נכון? אז קודם כל, הרמב״ם הוא במפלגה של רשי או של הרמב״ן? צריך את שניהם או לא צריך את שניהם? ברור שצריך את שניהם. ברור שצריך את שניהם. נכון? ברור שצריך את שניהם, אבל זה לא נראה בגלל איזה פרצה שיש בכל משפט, אלא מהותית. גופו של גט, הרי את מותרת לכל אדם. אז למה צריך את הגופו של גט? לא בגלל שבבדן דיהב אלי חימינאי יש איזה פרצה. כי זה גופו של גט. ברור, זה גופו של גט. עכשיו יש תוספת. הרמב״ם הזה צריך להבין, ואז נחזור לרמב״ן ונראה שאני חושב שבעצם האחרונים, לפחות אחד מגדולי האחרונים הבין שככה גם הרמב״ן למד. אז בואו נסכם. עכשיו, בעצם מה עשינו? שאלנו מלא שאלות. נכון? לא אמרתי עוד כלום. רק שאלתי שאלות. בסדר? אז בואו נחזור, פחות או יותר, על השאלות היסודיות ששאלנו. שאלנו שאלות על המשנה בדף כו, ושאלנו שאלות על המשנה בדף פה. על המשנה בדף כו, שאלנו, המשנה אומרת, הכותב תופסי גיטין צריך להניח מקום האיש ומקום האישה, ומקום הריית מותרת לכל אדם. אמר שמואל, צריך שנניח אף מקום הרעיית מותרת לכל אדם. אז למה זה לא כתוב? שאלה ראשונה. שאלה שנייה, זה לא מנוסח טוב. הכותב תופסי גיטין צריך שיניח את התורף? הכותב גיטין צריך שיכתוב תופס ולא תורף. הניסוח בעייתי, נכון? במשנה בדף פ״ה שאלנו בעצם אם כל המחלוקת בין חכמים לרבי יהודה זה האם ידיים שאינה מוכיחה תוויין ידיים, אז למה צריך ניסוח של חכמים וניסוח של רבי יהודה? היה אפשר להשתמש בניסוח של חכמים ולסגור איזה פרצה. הרי את מותרת לכל אדם בגט זה. ודן דאבל יחימינאי להתנס בה, נכון? ורואים באמת ברמב״ם שהרמב״ם אומר, רבי יהודה אומר, גופו של גט זה הרי את מותרת לכל אדם. זה גופו של גט, אבל צריך תוספת. אז מה המשמעות של זה שגופו של גט זה הרי את מותרת לכל אדם? התוספות רש״י הייתו, באמת השמיטו מהגיטין שלהם את המילים הרי את מותרת לכל אדם, כי ברגע שאמרתי ודנתי יבל יחימינאי, סתמתי, סגרתי את כל הפינות. אין לנו עוד הרבה זמן. אני בכל זאת, טוב, אני אומר בסוגריים עכשיו, בסדר? שמואל אמר שצריך לכתוב הרי את מותרת לכל אדם, צריך שישאיר מקום הריית מותרת לכל אדם. למה? כי הריית מותרת לכל אדם צריך להיות כתוב איך? לשמה. לשמה. ודן דאבל יחימינאי, זה לעיכובה או לא לעיכובה? אם פוסקים כמו רבי יהודה שידיים שאינם מוכיחות לא אוהבי הן ידיים, אז ודן דאבל יחימינאי ספר טירוחין ואיגבת שיווקין, זה לעיכובה או לא? לעיכובה. אז זה צריך להיות כתוב לשמה? מה? יפה, אם אחד אומר כן, אחד אומר לא, סימן שמה? סימן של מחלוקת, יש כוח, נכון? לא נאריך, ערן בנדרים בדפי עמוד ב', התוספות בקידושין, בסוגיית ידיים שאינן מוכיחות, ועוד ראשונים, הבינו שפשיטא, הואיל ופסקנו שבדין דאבל אלי חמינאי, זה לעיכוב העם, ממילא זה צריך להיות כתוב לשמה. לעומת זאת תראו את המאירי, לא תראו אל תראו את המאירי, אני אגיד את המאירי בעל־פה, מאירי בנדרים, המאירי בנדרים וברור שזו שיטת הרמב״ם. הרמב״ם כותב שצריך שישאיר מקום ארי את מותרת לכל אדם. כלומר, ודן דאבל אלי חמינאי, הוא לא צריך להיות כתוב לשמה, אבל הוא לעיכובה. זה לא קשור. זה לעיכובה וזה לא צריך להיות כתוב לשמה. שמעתם? זאת נקודה חשובה. גם המאירי, גם הרמב״ם, וזה הפשט. שמואל אומר, צריך שישאיר מקום הרי את מותרת לכל אדם. הוא לא צריך להשאיר ודן דאבל יחימינאי. אה, אבל שמואל פוסק בנדרים שידיים שאינן מוכיחות לא אבין ידיים אז צריך לכתוב ודן דאבל יחימינאי. אז הרן בנדרים יש לו שני תירוצים אבל הפשטות היא שזה לא קשור. וכר פוסק הרמב״ם והמאירי. זאת אומרת גופו של גט הרי את מותרת לכל אדם ולכן זה צריך להיות לשמה. ודן דאבל יחימינאי זה חשוב, זה לעיכובה, אבל זה לא גופו של גט. ולכן זה לא צריך להיות כתוב לשמה. עכשיו אני אגיד את הנקודה. השיעורים האלה הם שיעורים קצרים, אז אני אגיד את הנקודה. קיבלתם פעם זריקה? כן. יפה. בזריקה, כשאתה מקבל זריקה אז יש חומר, יש נוזל. כשלקבל זריקה אתה צריך נוזל, אתה צריך מחט, אתה צריך מזרק, נכון? מה החומר שעושה את הריפוי? החומר הפעיל. מה אחוז החומר הפעיל בכל המהלך? הוא נמוך מאוד. עכשיו, בלי כל השאר, נגיד יש לך נוזל. בתוך הנוזל הזה יש חומר פעיל. החומר הפעיל הוא אחוז. 99% זה נוזל כדי שזה ייכנס. מה יקרה אם לא יהיה נוזל? זה לא יעבוד. מה יקרה אם לא יהיה מחט? זה לא יעבוד. אבל מה החומר הפעיל? החומר הפעיל זה האחוז אחד. כשהמשנה אומרת גופו של גט, בעצם מה היא אומרת? זה המילים שמגרשות את האישה. כדי שהמילים האלה יגרשו את האישה צריך מעטפת. צריך, כן? ידיים שאינן מוכיחות, זה בדיוק כזה מה שזה אומר, זה לאיכובה, אבל זה לא גופו של גט. עכשיו תראו איך זה ממש ממש מדויק בלשון המשנה, בלשון הגמרא. המשנה אומרת בעצם מה אני רוצה להגיד, יש שני מושגים, טופס, טורף וגופו של גט. גופו של גט זה החומר הפעיל, זה המילים שמוציאות את האישה מבעלה, זה המילים שמגרשות את האישה. זה גופו של גט. אבל גופו של גט, כדי שהוא יעבוד, הוא צריך סביבו טופס. ובתוך הטופס יש איבר מסוים שהוא נקרא טורף. הוא לאיכובה או לא לאיכובה? הכל לאיכובה. אין שום דבר לא לאיכובה. הטופס לאיכובה, והטורף לאיכובה, ובטח שגופו של גט לאיכובה. ברמב״ם יוצא שכל מילה היא לאיכובה. עד כין רבא בגיטה, עד כין אביי בגיטה. כל מה שהביי תיקן וכל מה שרבא תיקנו, שזה נוסח הגט שלנו, הכל לאיכובה. ברור שהוא לאיכובה. אבל מה זה טופס? מה ההבדל בין טופס לטורף? קודם כול, מה זה המילה טופס? מה זה טופס? מה זה המילה תופס? בעברית. לא. מה? תופס זה תבנית, נכון? בעברית ט' וד' מתחלפות. תופס זה כמו דפוס. יש דפוס של עוגה, יש דפוס של... יש תופס של גט. יש דפוס, יש תופס לגט. יש דפוס לגט, כן? בתוך התופס יש טורף, שהוא גילויו של התופס. זאת אומרת, זה התופס, אבל מה בטופס הזה הופך את זה לגט של פלונית ולא של אלמונית? המקום, הזמן והשמות, נכון? הכותב תופסי גיטין צריך שישיר מקום האיש, מקום האישה ומקום הזמן. כי האיש והאישה והמקום זה התורף, זה לא גופו של גט. על גופו של גט בכלל לא דיברנו. התורף הוא חלק מהטופס. ויש עוד משהו, שהוא מה? שעליו בכלל המשנה לא דיברה. כי מה המשנה אמרה הכותב? הכותב מה? תופסי גיטין. ולא הכותב מה? גופו של גט. הבנתם? יש גופו של גט ויש תופס. ובתוך התופס יש טורף. גופו של גט זה המילים המגרשות. התופס זה הדפוס של הגט. בתוך הדפוס של הגט יש מילים שמנתבות את הדף הזה לפלונית או לאלמונית. מה זה המילים האלה? הזמן והשם והמקום. אז אותם צריך להשאיר. הם חיצוניים. אז הטופס כולל בתוכו זמן, שם, מקום וכל מיני דברים מאוד מאוד חשובים. כי מזרק בלי זריקה, בלי מחט, לא עובדת. אז צריך שיהיה כתוב שם ודן דאבל איכי מיני, שזה אומר שהגט... כל מיני, כל מילה פועלת את פעולתה. כל מילה נותנת לגט איזה כוח מסוים לפעול. אבל בסופו של דבר המילים שמגרשות את האישה זה הרי את מותרת לכל אדם. עכשיו אני רוצה לתת לזה נפקא מינות ואז להסביר למה הגט שלנו בנוי כמו שהוא בנוי. תראו, היום אם יהיה גט, שיגיע גט לבית הדין והמ״ם של המילה מותרת תהיה מחוקה. ברור שמה נעשה? נקרא את הגט ונכתוב גט חדש. אבל כשיהודים התחילו לנוע מרוסיה לארה״ב היו שאלות מאוד מאוד מעניינות בהלכות גיטין. ואז נשאלו שאלה, נשאל בכמה פוסקים. הבאתי נודע ביהודה שמובא בפתחי תשובה בסימן קו״ג ואני אביא עוד אחד מגדולי האחרונים. הגיע גט מארה״ב לרוסיה ובגט הזה המילה, האות מ״ם של המילה מותרת מחוקה. האם הגט כשר או פסול? מה הרמב״ן אמר? שבלי המילה מותרת תצא. תצא. נכון? אז אני יודע שהבעל רצה להתיר אותה, אבל המילה מותרת לא כתובה. אז לכאורה תצא. אומר הנודע ביהודה, לפי הרמב״ן יש לי פתרון מצוין. יש תשובה של הגט פשוט אחרת, אבל לפי הנודע ביהודה, הוא אומר ככה, תראה. הרי מה הרמב״ן הסביר? מה רע במילים ודן דאבל, איך היא מנהל ספר טירוחים ואיגרת שיווקים וכולי וכולי? מה רע? שמה כתוב בהם? להתנס בה. להתנס בה, ולא מה? ולא לזנות. ולכן הבעל יכול לערער. אבל אם הבעל, אם אנחנו, יש לנו, ברור לנו שהבעל ציווה לסופר לכתוב את המילה מותרת, והסופר טעה ולא כתב מ', נכון? אז ברור לנו שכשהבעל אמר להתנס בה, מה הוא התכוון? מה הוא התכוון, הבעל? הכול. הוא התכוון גם לזנות. אז הואיל והגט יצא מארצות הברית עם המילה מותרת, ורק בדרך לרוסיה נמחק לו עמיהם, אומר הנודע ביהודה, אין שום בעיה. כי ברור שהבעל התכוון שהאישה גם מותרת לזנות. כך אומר הנודע ביהודה. היה בליטא, היה אחד מגדולי ליטא בדור שלפני מלחמת העולם הראשונה. קראו לו האור גדול, הגודל ממינסק, רבי ירוחם פרלמן. היה מגדולי ליטא בדור שלפני המלחמה, והוא חולק על הנודע ביהודה ומחמיר. ומה הוא אומר? הוא אומר לו, לא הבנתם את הרמב״ן. הוא פחות או יותר הולך במהלך שאמרנו, והוא אומר, לא הבנתם את הרמב״ן. הרמב״ן לא אמר שאם כתוב להתנס בה, אני חושש שהבעל לא התיר אותה להינשא. הרמב״ן התכוון להגיד דבר כזה, מה המילים שמגרשות את האישה? הרי את מותרת לכל אדם. אבל כדי שהמילים האלה יגרשו את האישה, אני צריך גם את המילים האחרות כדי לגלות לנו, על המילים הרי את מותרת לכל אדם. היינו ברמב״ן וברמב״ם. בואו נפתח רגע, בואו נראה רגע את פירוש המשניות. אבל בשביל גוף הגטו הרי את מותרת לכל אדם, זה מגרש. אבל אני צריך להסביר לך את זה על ידי המשפט ודן דאבל יחימינאי. גם ברמב״ן אותו דבר, כן? קרוב אני לומר שאם ניסה תצא שזהו גופו של גט. מה הגוף של הגט? הגוף של הגט זה הרי את מותרת לכל אדם. אולי הוא יתכוון לזה, אל תדאג, הוא לא יתכוון לזה, ודן דאבל יחימינאי. אבל אם חסר המילה מותרת, אז אולי יש מזרק, אבל אין תרופה. המילים הרי את מותרת לא יהיו קיימות. כך אומר האור גדול, ואז זה ממש הנקודה שאמרנו. עכשיו, אז נסכם, ואני רוצה לקחת את זה לעוד קומה ולהסביר מהלך מסוים, למה יש לנו שני מהלכים בגט, ולמה אחד בעברית ואחד בארמית. בסדר? אז נסכם. היה לנו המון קושיות, ובעצם כל הקושיות האלה מתארצות בנקודה אחת. בלהבין שהרי את מותרת לכל אדם זה להבין את המושג גופו של גט לעומת טופס. גופו של גט זה המילים שמגרשות את האישה. זה המילים שמגרשות את האישה. כדי שהמילים האלה יגרשו את האישה צריך מעטפת. אבל המילים שבאמת מגרשות את האישה זה המילים הרי את מותרת לכל אדם. וממילא, אם חסר במילים האלה, הרי את מותרת לכל אדם, גם אם כל המעטפת תהיה קיימת, זה לא יעזור. וזה פשט הרמב״ם בפירוש המשניות. הרמב״ם כותב, רבי יהודה לא חולק על תנא קמא. רבי יהודה אומר, אף על פי שגופו של גט הרי את מותרת לכל אדם, צריך להוסיף ודן דאבל לכימינאי, כי יש פה איזה בעיה. אבל המילים המגרשות זה הרי את מותרת לכל אדם. נפקמינה, מה שהבאנו, המחלוקת הזאת בין הנודע ביהודה לאור גדול. ועוד דקדוק קטן בלשון הגט, בסדר? תראו בראש, בסדר כתיבת הגט, ראיתי בטופס נוסח הגט של רב אלפס, שכתב בו איך אנה פלוני, כן? אנה צעד, לא הבאתי את נוסח הגט, אבל בנוסח הגט כתוב בשני בשבת איך אנה פלוני, ככה כתוב בלשון הרייף. מה זה איך? איפה כתוב איך? כתובה. למה כתוב בכתובה גאהך? שיתו דברים. מצוין. אומר הראש, ראיתי בטופס נוסח הגט של רב אלפס, שכתב בו איך אנה פלוני, וכן בשאר טופסי תיקון הגדולים, ואינו נופל על הלשון, הלשון איך לא מתאימה. דוודאי בשטרות שכותבים העדים, הדבר שנתקיים בפניהם, שייך למכתב זיכרון עדות, איך נעשה הדבר בפנינו. אבל לשון נוסח הגט הוא סיפור דברים שהבעל מספר. עכשיו, זה שתי גרסאות בגמרא. אם כותבים איך אנה, או כותבים אנה. נכון? אומר הראש, למה לא כותבים איך אנה? כי מה זה גט? גט זה סיפור דברים. כי גט זה, סליחה, למה לא כותבים איך? כי גט זה לא סיפור דברים, אלא מסר ישיר. לשון הבעל, נכון? איך הלשון שלו? סיפור דברים שהבעל מספר. מה זאת אומרת הבעל מספר? מה זה הבעל מספר? הוא מדבר, הרי את מותרת לכל אדם. עכשיו תקשיבו למילים, הרי את מותרת לכל אדם. זה דיבור של הבעל. מה הדיבור הזה אומר? אני, מה? אני מגרש אותך. אני מגרש אותך בדיבור, אבל מילים בעלמא זה באוויר. ולכן אומרת התורה, איך הבעל מדבר עם אשתו? הוא מדבר איתה איך? בכתיבה. זה דיבור בכתיבה. דיבור בכתיבה הוא חזק, הוא לא דיבור במילים. זה הרי את מותרת לכל אדם. ואז אפשר להבין שני דברים. או ודן דאבל איך ימינא אה הוא סיוע בעלמא. או שאם לשיטת ארי והרמב״ם כותבים איך אנה פלוני, מה זה בעצם אומר? שמה יש לנו בגט? שני דינים. הראש אמר מה זה גט? סיפור דברים. ומה הרמב״ם יגיד? הרי את מותרת לכל אדם זה סיפור דברים, זה דיבור ישיר של הבעל האישה. איך אמרתם את זה? מסר ישיר. זה מילים של אדם מוישה, נכון? נכון? זה דיבור של הבעל האישה. זה דיבור של הבעל האישה. נכון? זה המילים הרי את מותרת לכל אדם. אבל אם כתוב איך, מה אני בעצם אומר? יש פה שני דינים בשטר. החלק הארמי של השטר מה הוא? מה? הפוך. כן. החלק הארמי של השטר הוא סיפור דברים. מה זה בעצם סיפור דברים? מסמך משפטי. מסמך משפטי. שטר. נכון? והחלק העברי של השטר מה הוא? דיבור. דיבור ישיר שבין האיש והאישה. הרי את מותרת בכל אדם, אני מגרש אותך במילים האלה. ודין דאב אלייך מנאי ספר תיאורים. תקשיבו למילים, זה ממש מה שכתוב. וזה, נגיד היה כתוב רק המילים. בואו ניקח מה חסר במילים. ודין דאב אלייך מנאי ספר תיאורים. זה יהיה לך הגט. מה חסר? מה? הדיבור. הדיבור. את מתגרשת. את יוצאת מה... את... אני מגרש אותך. אני עושה מעשה גירושין. ודין דאב אלייך... זה ספר גירושין. אבל זה לא... אני לא אומר כאן... למשל, אם אדם יגיד לאישה בקידושין. זה טבעת קידושייך. יפה. מה חסר? ואת תגשב. שהוא יקדש אותה. נכון? זה ממש חסר. זה לא מספיק להגיד, הרי זה כסף קידושייך. טוב, אני צריך לקדש אותה. אז להגיד, זה ספר הגירושין, שכואך. אבל איפה גירשת? גירשת במילים, הרי את מותרת לכל אדם. עכשיו אני רוצה לקחת את זה צעד קדימה. אני חושב, ותראו, אביתי שאי, הוא אומר את זה, אבל הפוך. אני הייתי אומר, לו בדיד איטאליה, הייתי אומר, הגט שלנו מכיל בתוכו שני גיטים. גט של רבי מאיר וגט של רבי אלעזר. הגט של רבי אלעזר הוא דיבור. והגט של רבי אלעזר הוא שטר, הוא מסמך משפטי. נכון? הגט של רבי אלעזר כתוב באיזו שפה? בעברית. והוא מדבר בלשון נוכח. הרי את מותרת לכל אדם. הגט של רבי מאיר, איך הוא מנוסח? הוא מנוסח בארמית, כי ארמית זו שפה משפטית. כן? ודן דאבלי חמינאי כתובה. כותבים בארמית. לא יודע, יש רבנים שקוראים את זה בעברית, לא מבין למה, מה זה כל כך חשוב להגיד, כמה זה עולה להתגרש. שכולם יבינו. מסמכים משפטיים כותבים בארמית, לא כותבים בעברית. ודן דאבלי חמינאי זה הגט הארמי, כלומר הגט של רבי מאיר. זה לא הגט של רבי אלעזר. הגט של רבי אלעזר הוא דיבור שבין האיש והאישה. הגט של רבי מאיר הוא גט שמוכיח על זה שיש פה גירושין. ועל ידי זה שאני נותן לך ביד ראייה על הגירושין, על ידי זה את מתגרשת. אבל ביסודו הוא גט, הוא שטר. הוא שטר ראייה שעל ידי הראייה נוצר קניין. זה גט של רבי מאיר. אז הגט של רבי מאיר הוא בלשון משפטית, שטרית, סיפור דברים, והגט של רבי אלעזר הוא בלשון נוכח. ואז זה מסביר עוד נקודה. מה הרמב״ם אמר, המאירי אמר, הרי את מותרת לכל אדם צריך לכתוב לשמה. ודן דאבל איך ימינאי זה לאיכובה, ולמרות שזה לאיכובה זה לא צריך להיות כתוב לשמה. נו, תגידו עכשיו למה? למה לא צריך להיות כתוב לשמה? כי זה הגט של רבי מאיר. ורבי מאיר לא צריך להיות כתוב לשמה, רבי מאיר לא צריך שטר לשמה, נכון? הגט של רבי מאיר, החלק המשפטי שבשטר לא צריך להיות כתוב לשמה. החלק האישי שבשטר הוא זה שצריך להיות כתוב לשמה, נכון? אז מה זה בעצם גט? שתי דרכים איך להביא גט. דיבור אישי בין האיש והאישה, או דיבור משפטי שבין האיש לבין האישה. ומה הגט שלנו? זו מחלוקת רבי מאיר ורבי אלעזר. וכדרכה של תורה, מה הגט שלנו? הגט שלנו, אנחנו לא מכריעים בין רבי אלעזר, אלא הגט שלנו הוא מכיל גם את הדיבור של רבי אלעזר וגם את המסמך המשפטי של רבי מאיר. אני רוצה לסיים בנקודה. קודם כל, יישר כוח לכל מי שהגיע לפה. יש פה הרבה נושאים ככה, מרחיבים את הדעת ולשמוע איזה צ'ופצ'יק על נוסח הגט. כל הכבוד לכם, חבר'ה. לא האמנתי שיגיעו לפה עשרים חבר'ה. אז, אבל זה נושא חביב עליי. אני רוצה לדבר קצת על כל מי, אני מניח שמי שפה למד גיטין ושם לב שמסכת גיטין היא מסכת שבמחילה היא כאילו עומדת על הראש. נכון? כל מי שלמד גיטין שם לב לזה. זאת אומרת, בש״ס יש, יכול להיות שתי דרכי עיצוב של מסכת, או רמב״ם, או נגיד משניות פסחים. משניות פסחים זה הכי קלאסי. עם מה מתחילים? עם אור ליו ד', לא בגלל שזה מהותי, אלא בגלל, אם היינו רוצים להתחיל במהות, היינו מסבירים שיש איסור חמץ, ומה זה איסור חמץ, וכן הלאה. אבל אנחנו מתחילים בסדר כרונולוגי, אור ל-14, בודקים את החמץ לאור הנר. נכון? וזה מסכת פסחים. אפשר להתחיל קונספטואלי, כן? מה זה, ככה רמב״ם תמיד פותח הלכות, קובץ הלכות. מה זה גט? עשרה דברים נאמרו בגט מן התורה, כן, נתחיל, יש ל-ט אבות מלאכה, וכן הלאה. איך מסכת גיטין פותחת? לא ככה ולא ככה, נכון? קונספטואלית זה ממש, אתה צריך לקרוא את המסכת מהסוף להתחלה. למה מתגרשים, ואיך מתגרשים, ומה זה גט, ואיך נושאים את נתינת הגט, ושיש בכלל שליחות, אז הגעת כבר לפרק שישי, כל הכבוד. ואז הגעת לפרק ראשון, אם הביאו גט ממדינת הים, אז צריך, פה, שם, נכון? אז יש וורט ידוע מאוד. מה הוורט הידועה? מכירים? למה המסכת קטועה? קודם כל, מסכת גיטין היא מסכת לא נעימה, נכון? זה לא נעים לדבר על מסכת גיטין. אז זה קשה. אז יש וורט ידוע מאוד מאוד של בעל הלבושים, שמה הוא כותב? ש... לפתוח בעבודה שלכם, כמו שהוא בא אליו. כן, הוא קורא לזה גט מאהבה. יש שני סוגי גיטין. יש גט משנאה וגט מאהבה. המסכת נסיימת בגט משנאה. והיא פותחת בגט מאהבה. כן, למה אדם נותן גט? למה אדם שולח גט ממדינת הים? כי הוא דואג לאשתו, כי הוא אוהב אותה. אז הוא שולח לה גט, נכון? יכול להיות ש... ובאחרונים, אחר כך, באחרונים הפלפלנים, מאוחר יותר, אז לקחו כל מיני נפקמינות, שאולי גט מאהבה הוא צריך, לא יועיל בו, למשל, אם אין שני עדים, כן? אם אין עדים בזמן ה... בזמן הגירושין. אז גט מאהבה לא יועיל גירושין בלי עדים. ככה ראיתי שפעם אחת, האחרונים, כותב, לא זוכר על מה הוא מתבסס. יכול להיות שבעצם זה שני סוגי הגירושין. הגט מאהבה הוא פורמלי. הוא לא דיבור בין האיש לאישה. הוא לא אומר לה, הרי את מותרת לו כל אדם, תעוף לי מהבית שלי. זה לא הגט של הדיבור, זה הגט של המסמך המשפטי. אולי הפוך, אבל כך אני הייתי אומר, שהגט מאהבה הוא גט משפטי ולא גט אישי. לעומת זאת, הגט משנאה, שהוא כאילו הגט הקלאסי, זה הרי את מותרת לכל אדם. תצאי מהבית שלי, זה הגט של רבי אלעזר והגט של רבי מאיר. אז תודה רבה ויישר כוח לכולם, ובעיקר למארגנים. תודה.