נישואין - חירות או שיעבוד

שלום לכולם, צהריים טובים, צהריים טובים. הנושא שלנו הוא נושא הקשר בין עולם הנישואין לעולם החופש. זו שאלה גדולה, כי כל רווק, ודאי בדור שלנו, שואל את עצמו, האם כשאדם מתחתן הוא בעצם הולך לבית החופש שלו? זה אחד הסיבות לרווקות המאוחרת שיש בדור שלנו? אדם אומר לעצמו, כשאני רווק, אני הולך מתי שאני רוצה, חוזר מתי שאני רוצה, מטייל, לא צריך להגיד כל דבר, כבר בגיל מבוגר, אפילו להואים שלו לא צריך להגיד כל דבר. אדם מתחתן, כשהוא יוצא הוא אומר, אני הולך, מתי אתה חוזר? יש לו פגישה, הוא אומר לאשתו, היא מסכימה, היא לא מסכימה. בעצם אדם אומר, אני עכשיו הולך להתחייף, אני הולך ללמד את החופש שלי. ואדם רוצה חופש, אוהב חופש. עומת מדבר, מה הערך בחופש, האם יש ערך בחופש, אבל באופן טבעי אדם אוהב חופש. זה בכל הדורות, בדור שלנו, על אחת כמה וכמה. ערך החופש עלה מאוד בתרבות כבר מאות שנים, מה, בביכה צרפתית, נכון? חופש, שוויון, חירות. חירות זה כאילו הדבר הכי בסיסי, נהיה מאוד בסיסי, זכות יסוד, חירות. אז בעצם, ברגע שזה בתרבות, במשפט, בפוליטיקה, בספרות, אדם בדור שלנו גדל עם רצון וחופש, מאוד מאוד חזק. ולכן החופש מול עולם הנישואין, יש פה איזה אתגר. מצד שני, צריך להגיד ביושר, אדם גם רוצה להתחתן. כמה אדם רוצה להישאר בודד? אדם רוצה, אדם רוצה לאהוב, רוצה להיות נאהב, רוצה להביא ילדים לעולם, רוצה להיות אבא, רוצה להיות סבא. אדם רוצה להיות חלק. הוא נולד כחלק, הוא בן, הוא נכד, הוא אח. הוא מבין שאם הוא לא יקים משפחה, אז השלב הבא לא יהיה. יש בבדידות צבל. גם אם אדם אוהב חופש וחוצה חופש, זה לא סותר את זה שהוא לא רוצה להיות בודד. והוא גם רוצה להתחתן, יש, יש את זה. אגב, אחד הסימנים לבשלות לנישואין, מה זה בשלות? צריך להרחיב בזה, נגיד, אחד הסימנים שאתה רוצה להתחתן. עכשיו, צריך להבין לפעמים מה הרצון, אם זה רצון פנימי אמיתי, או זה משהו חיצוני, או לחץ חברתי, או דברים אחרים, אבל כשאדם רוצה באופן טבעי להתחתן, זה אחד הסימנים המובהקים לבשלות לנישואין. יש עוד סימנים, כמו היכולת להכיל מורכבות. היכולת להבין, אני רוצה ככה, יש לי רוצה אחרת. רגשות סותרים, שהדברים לא תמיד הולכים חלק, זה גם כן סוג של בגרות, סוג של סימן לבשלות, לקחת אחריות, עוד בשלות, יש עוד, זה לא הנושא שלנו. על כל פנים האדם גם רוצה משפחה, זה משהו אמיתי, זה משהו טבעי. ואם כן יש קופליקט בתוך האדם עצמו בין הרצון לחופש לבין הרצון למשפחה, זה לא רק קופליקט בין הפנים לבין החוץ, כאילו הממסד רוצה נישואין, או התורה רוצה נישואין ואני רוצה חופש. לא, באמת האדם בתוכו יש בו שתי שאיפות, שאיפה אחת לחופש ושיפחד למשפחה. וזה נראה קונפליקט לא פתור, כי ככל שאתה בוכר אחד מהם, אתה בוכר אחד, נפסד את השני. אז יש פה קונפליקט לא פתור, ועל זה באנו לדבר היום, על הקונפליקט הזה. האם התקופליקט לא פתור? האם יש דרך או אין דרך? השאלה הזאת, אני רוצה, לפני שאנחנו רוצים להתחיל את המסלול של לבאר אותה, אני רוצה להעמיק את השאלה עוד, ולהסביר שהשאלה הזאת היא לא רק שאלה של קונפליקט בתוך האדם, היא גם שאלה בתוך מקורות התורה. אנחנו יודעים פה בני תורה, לומדים תורה, עוסקים בתורה, קיבלנו תורה מסיני, ובתורה עצמה בעצם השאלה הזאת נמצאת. כי מצד אחד, התורה בעד חופש, לא? מה אתם רואים? התורה בעד חופש? תוכיח לי. מי אמר? אסור להיות עבד. זה לא הולך התחילה, אתה אומר בעצם להיות עבד. כל הפרשה של עבד עברי, נרצע, מה פתאום אתה עבד, אתה רוצה להיות עבד, עבד ליובל, רוצים אותו, מה פתאום, איך אתה יכול להיות עבד, נכון? בחירה חופשית זה צד של חופש, נכון? מצד שני, אני יכול להקשות עליך, על עבד עברי, כי כתוב, כלים בני ישראל עבדים. אז בעצם אתה יוצא מעבדות לעבדות, אני לא אוהב לך איך... זה גם קושייה. איזה עוד מקורות, אתם יודעים שהתורה היא בעד חירות? אז מה הראייה? לכאורה זה הפוך, הוא עוסק בתורה. זו הראייה טובה, תסביר אותה. אני אומר, זה מקשה עליך. אין לך בן חורין שעוסק בתורה, אז מה בצורך הוא לך? הפוך! זה נקרא חירות. אז מה הראייה שלך? בסדר, זו כבר התשובה. אבל מה הראייה שהתורה בעד חירות? כי לכאורה אני יכול להגיד לך, על המשפט הזה, אין לך בן חורין. למי שעוסק בתורה, שזה בדיוק הפוך. החורין זה עסוק בתורה. אז כאילו, הפכו את זה. יפה, זאת אומרת, אם אתה... יפה. זה היה הראייה. זאת אומרת, כתוב אל תקרא חרות על הלוחות, עכשיו מתן תורה, אין לך בן חורין, למי שעוסק בתורה. סימן שבן חורין זה מעלה או חיסרון? זאת מעלה. אם זה החיסרון, לא היית אומר החירות היא בתורה. הייתי אומר, אני בכלל לא רוצה חירות, אני רוצה עבדות. אגב, יש כאלה יהודים, תפיסות העולם התורנית שלהם, חירות זה לא אוצר ערכים יהודי, זה אוצר ערכים ליברלי, אוצר ערכים מערבי, לא יהודי. כל מצוות. מי אמר שצריך חירות? ככה הם חושבים. או יש כאלה שעושים הבחנה בין חירות לחופש. שמעת על זה פעם? אומרים חירות זה חיובי, חופש זה שלילי שנאמר בביתים חופשי. כיוון שאדם בן נשא חופשי מהתורה ומצוות. אגב אני לא מסכים לזה, זה לא נכון. בגלל שכתוב על עבד נרצא לא יצא חופשי. והתורה רוצה שהוא יצא חופשי אז זה סימן שזה לא ראייה ויש עוד ראיות ועוד ראיות. על כל פנים אז עדיין עדיין כשאתה אומר אין לך בן חורין למי שעוסק בצורה סימן שהתורה בעד החיר בן חורין. עוד ועוד ראיות. אנחנו רואים בתפילה שאנחנו מחפשים את החירות, תקבץ את חיי ישראל, שא נס לקבץ גלויותנו, חירותנו. אנחנו רואים בליל הסדר שיוצאנו מעבדות לחירות. אנחנו לא אומרים שהוצאנו מעבדות לעבדות. שהוצאנו מעבדות לחירות. כל ההלכות של הסבה, למה המסיבים? דרך בן חורין. לפני כן תכנית לשתף דווקא בהסבה ולא בצורה רגילה. וגם ארבע כוסות. למה ארבע כוסות יקדו חכמים? דרך חירות. אם זה עבדות לעבדות מפעיל פשוט, למה זה נקרא חירות? אז צריך להגיד דרך עבדות. אמר לך לא לא לא, אתה צריך להיות בן חורין, יש לי ארבע כוסות, תסב. דרך חירות. ארבע כוסות, ארבע כסף מעודן, דרך חירות. אז אנחנו רואים שהתורה אומרת, אנחנו בעד חירות. כמו שאמרתי בתפילה, תקע בשופר גדול לחירותנו. זה תפילה כל יום. תקע בשופר גדול לחירותנו. זאת אומרת, הממד של החירות הוא ממד שאתה רואה בתורה, שיש לו ערך אמיתי וערך פנימי. מצד שני, גם המשפחה זה הממד של התורה, נכון? פרו ורבו. יש לנו מצווה, קידושין, נכון, המחלוקת מדאורייתא, מה המצווה, מחלוקת הרמב״ם והראש, בסדר, אבל עדיין פרו ורבו. להקים משפחה לכולם, אז זה מצווה. מצד הרבנה ודאי לכולם מהקידושין או נגיד דאורייתא לפי הרמב״ם. אז אם כן, התורה מצווה עלינו להקים משפחה והתורה אומרת לנו, אני בעד חירות. אז אם ככה הכופליט הוא לא רק בתוך האדם. מה פירוש? אוקיי, אז נלך בדרך שאתה אומר, רק נפתח אותה ואולי ניתן לה מילים. בטח התכוונת לשם, הדבר הזה עוד מעט. על כל פנים, אני אומר שהסתירה שהצבנו, הקופליקט שדיברנו עליו בהתחלה, זה לא רק קופליקט בתוכנו, הנה אנחנו בדור כזה, כמו שאמרתי, דור התרבות המערבית. לא, זה קופליקט שנמצא בתוך התורה, כי בתורה יש את זה ויש את זה, והתורה מדברת על שני הערכים האלה כערכים, ולא כחירות, לא איזה מין רצון לפרוק עול, אלא לא, התורה מדברת על החירות כערך. ואם החירות כערך, ומשפחה כערך, אז זו סתירה לכאורה בתורה עצמה. זה יכול להקשות סתירה בתוכנו, יכול להקשות סתירה, איך התורה זה מתשווה בתורה, שני המקורות. איך תרצה, תשאל את השאלה הזאת, כך או כך, או אנחנו נשאל גם כך וגם כך. בשביל להתחיל לסלול דרך בשאלה הזאת, והשאלה הזאת באמת תהיה אבן דרך ודרך חשיבה בכלל לכל עולם היהדות, היא תיאמת בשאלה מהי חירות. מה זה חירות? עכשיו נראה לנו שזה מושג פשוט והוא לא כל כך פשוט. אני חושב שבדור שלנו, בתרבות שלנו, אם תשאלו את המרחב החילוני, אני אומר ככה בצורה אסטריאוטיפית וסטיגמטית בסדר? רגע. תשאל את האיש החילוני ממה הוא פוחד, למה הוא לא רוצה להיות אדם שמחובר לתורה ומצוות, בוא אגיד לך. חירות. יש אתר, אני לא יודע אם פעם היה, כשיוצאים בשאלה, איך קוראים לו? חופש. חופש. כאילו, אתר דתי זה נקרא כיפר או משהו על הראש. ומה זה חופש? תשאלו את צ'ק קפלן מה הם רוצים. אז סתם, נגידו חופש. זו אולי האמירה הכי מרכזית. לא רק, אבל אחד מהיסודות הגדולים, כאשר עולם של תורה ומצוות זה עולם שיבטא משהו אחר מחופש. אם נדבר על חופש זה אירוע אחר. ואני רוצה לשאול רגע, להבין, מה זה חופש? כשאתה אומר אני רוצה חופש, אני רוצה, מה זה חופש? בוא ננסה להבין את המושג, ננסה להתעמק בו רגע. מה זה חופש? זה לא כל כך פשוט להבין. אם הייתי שואל אדם מהתרבות שלנו, מצוי, מה זה חופש, מה התשובה תהיה? שוב, בוא נשאל אתכם, מה זה חופש? מה שאני רוצה, כמו שתיארתי בהתחלה, אני יכול לבחור. יש לי חמישה סוגי גבינה, אני בוחר איזה גבינה שאני רוצה. אני יכול לבחור באיזה מקום ללמוד, אני יכול לבחור באיזה מקום לגור. נכון? זה קומה זכויות היסוד של החופש, חופש הביטוי. אני יכול לבחור מה להגיד ומה לא להגיד. כלומר בעצם חופש זה היכולת שלי להגיד כן או לא. ככה הייתי מנסח את זה באופן כללי, להגיד כן או לא. זה נקרא חופש. אם אני מחויב להגיד כן או לא או לגור באיזה מקום, אז אני לא יכול לבחור. זאת אומרת, יכולת הבחירה זה בעצם המשמעות של המושג חופש. אבל זו לא המשמעות היחידה. אבל קודם כל לבטא את המשמעות הזאת, הבאתי בו גם ככה מאבחור, כנראה שאין לכולם מקורות, אז אני אקרא קצת נרצה להביא מאבחור את שני הממדים האלה, כי אבחור לדבר בהרחבה למושג חופש. אני לא בטוח. יש הבחנה בכלל לחופש? אני לא בטוח שההבחנה הזאת, נכון? כבר אמרתי קודם שאני... אני לא בטוח. אני לא בטוח, למשל אני אביא לך במקום אחד שזה חופשי וזה חיובי. לא, יש להם חיוב שלהם. אה, יש להם חיוב. אה, טוב. אה, מעניין. מעניין אם יש הבחנה כזאת. מעניין, אולי. אחרי זה תחכים אותי, תביאי לי, תראה לי את זה. אני אשמח לראות, זה לא יהיה פשוט, כי הרב קוק יש הרבה מסוות על חופש. זה יהיה אתגר. אם תצליח, תראה לי. זה לא פשוט. אז אני קורא קצת, אני רוצה להגיד בעל פה, כי אין לכולם, לראות ישראל, א', י', ג', בפסקה המפורסמות של מרן הרב קוק, ששם הוא מדבר על העניין הזה של החופש במובן האמון. שתי המקורות שהבאתי אצל הרב קוק, שניהם מדברים על הנושא של האמונה. הרב קוק דיבר פחות על משפחה. דיבר, יש לו כמה פסקות, לא הרבה, למה, לא יודע. על כל פנים, עושה אמונות, דירה הרבה. והפסקה הזאת, באורות ישראל, א', י', ג', סעיף הון מפורסם, שם הוא מדבר על זה, אני אקרא טיפה, אי אפשר לאדם להיפרד מהדבקות האלוהית, ואי אפשר לכנסת ישראל להיפרד מצור אישה. אומר השם אלוהי ישראל. זאת אומרת, יש איזה מין הכריח בדבקות של האדם בבורא עולם. האמונה זה כמו הכריח, זה משהו טבעי. אי אפשר להיפרד. ואז הוא אומר, שכל הדורות זה היה ככה, אבל בדורות האחרונים, נגיד 300 שנה האחרונות, פתאום נהיה אפשר לקפוא. עכשיו, מי שמכיר את ההיסטוריה של העולם, הוא יודע שבכל העולם העתיק היה מיתולוגיה. כלומר, היה אלים, היה אמונה. יש היום, היום מוציאים כל מיני ספרים, וזה מיתולוגיה אירלנית, יפנית, סינדית, מיתולוגיה יוונית. כולם מכירים את כל השטויות שלהם? אז עולם שלם של מיתולוגיות, בעצם העולם העתיק כולו היה מלא אמונה באלילות. אלוהים, אבל אמונה. מלא אמונה. הוא לא יכל להיפרד מאמונה. רק לפני 300 שנה, את החדשה, מה שנקרא, 300 ארבעות שנה, לאט התחיל בעצם האנושות לדבר על מושג של כפירה, על מושג של ניתוק, של פירוד, שיש אדם שלא מאמין באלוקים. אז הרב מדבר על החידוש הזה, על עצם התופעה הזאת בתרבות, שבאופן כללי אתה יכול להסתכל, תגיד, זה ירידת הדורות, האנושות הולכת וצוללת. וממעלה גם עם ישראל הרבה פעמים, לפעמים מגרר, או חלק מזה, היכול בכלל לכפור, אז זה שוב ירידת הדורות. אז כבר לימדנו, הרב קוק, ולא רק קוק, יש לו הרבה מקורות לזה, שבבחינה חיצונית הדורות יורדים, אבל מבחינה פנימית הדורות עולים. מבחינה סגולית, מבחינה פנימית יש עליית הדורות. באופן פנימי כתרבות, כאנושות וכעם יש עליית הדורות. היה צריך לדבר על זה הרבה, זה לא הנושא המרכזי שלנו. והרבה תופעות הוא מסביר דרך עליית הדורות, ולא רק דרך ירידת הדורות. דוגמה, מאמר הדור המפורסם, ופה הוא מדבר גם על זה, ואז הוא אומר שיש באמונה עד לפני שלוש מאות שנה הכרח טבעי, אבל זה יש וזה מינוס, שזה הכרח. לכן הוא אומר, עיני ימים באים, שתרדמה נופלת על האדם, והפרצופים ננסרים זה מזה, עד שהפירוד הגמור נעשה אפשרי. אז זה ביאור של הרב, גם לתורת הנסירה הקבלית, שאם האדם ואשתו היו גב אל גב, לפי הפירוש הזה של הנסירה, לא זנב, אלא שזה דו פרצופים, מה שהגמרא אומרת במסכת ברכות, אז הם היו הולכים ביחד. אז כל מקום שהאישה הייתה הולכת, אדם הולך. אדם הולך, אישה הולכת. זה לכאורה הייחוד הכי גדול שיש. מצד שני, אין פה חופש. לכן באה הנסירה ויצרה קומה עצמאית לאישה וקומה לאדם, ואז הקומה הזאת גרמה שהם לא גב אל גב, אלא פנים. ואז הם בוחרים זה דרך הפנים. כלומר, נסירה היא בעצם מתרחשת לכל זוג. כבר בעולם העליון שהם זוג, הם יורדים לעולם התחתון דרך נסירה, הנשמה של האישה לפה, האיש לפה, והם פועלים כל אחד, נקרא לזה, אחור באחור, כל אחד בונה את האישיות שלו, את הקומה שלו, עד שנפגשים פנים בפנים דרך בחירה. לפי זה הפנים, המושג פנים, מתאר בחירה. המושג אחור מתאר הכרח, וזה אחת המשמעויות בעולם הפנימי, בין אחור ופנים. אחור זה הכרח, פנים זה בחירה. ככה פה מסביר, ולכן הפרצופים ננצרים זה מזה עד שהפירוט ארגון אסף שלכם. מה זה הפרצופים? איך זה קשור לאיש ואישה? בהקשר הזה זה האנושות, זה נקראת האישה, ובורא העולם בהקשר הזה נקרא כמו האיש. זה בעצם גם כן נסירה. ואז הוא אומר, ובכלות התרדמה, במקום צלע מחוברת חיבור טבעי גב אל גב, עומדת תפארת אדם בקליל הדרה, שהבחירה השכלית מכרת לומר זאת הפעם עצם העצמה היא ובשר מבשרים. ואז מה אפשר? להביא תולדות. אם זה אחור באחור, אי אפשר להביא תולדות. אם זה פנים בפנים, אפשר להביא תולדות. דווקא הבחירה החופשית והאפשרות לקפור או להגיד לא, מאפשרת לכן להביא תולדות. אם תרצו, זה קשור לכל המהלך של אברהם ושרה, שבהתחלה לא הביאו ילדים, הוא קרא לאחותי, רק אחרי הירידה לפרעה, אם זו אחותך, אז פרעה לוקח אותו, אז לא, לא, לא, זה אשתי. אה, זה אשתך, אז אפשר להסתיר את המהלך הזה. בהתחלה אחותי, אחור ואחור, חוזרים וחזר לארץ ישראל, מנים איש ואישה, ואז מגיעים הילדים, תעיינו בזה. זה קשור גם למהלך הזה. הכל פנים, אז לעבור מאחור לפנים, זה בעצם לעבור לבחירה, לעבור לפנים מול פנים, ואז לעבור לאפשרות הילדים. זה מה שהוא כותב פה. והעולם מתכונן בהופעת חיים ותולדות קיימות לדעת. ואז הוא לוקח את המירחב הזה, והביא אותו לעולם האמוני. האפשרויות לדבר גבוהה גבוהה על דבר שמע, על דבר כפירה, על דבר פירודים מוחלטים, הן תולדותיה של הנסירה המביאה לידי התאחדות הגמורה, הצורית החופשית. כלומר, הצורה של האדם, היכולת שלנו לבחור באלוקים, לבחור באמונה, באה כתוצאה מהאפשרות לקפור. אז אם אתה יכול להגיד לא, אתה יכול להגיד כן. אם אתה לא יכול להגיד לא, האמונה זה הכרח, אז אתה גם לא יכול להגיד כן, גם הכן שלך הוא לא כן. אבל אם אתה יכול להגיד לא, אתה יכול להגיד כן. ולכן הכפירה בעצם אפשרה מרחב חדש של אמונה שבאה מבחירה. תרגום מה שאמרתי עכשיו, חזר השם תקירו משפחות, יש לך גבעה עם משפחות, הילד שלך גדל, והוא רואה, רגע, יש עולם חילוני, יש עולם דתי, מי אמר, מה אמר, למה אמר. אם תעצבנו את זה יותר מדי, הוא יגיד לך, טוב, אז אני לא רוצה, אני בכלל לא רוצה. זה נכון לילדים, זה נכון לנוער, זה נכון בכלל. אנחנו היום מחנכים נוער עם אופציה להיות לא מכובד תורה ומצוות. האם זה טוב או רע? במובן מסוים זה מאוד רע, מה זה, זה מפחיד, זה יוצר קושי, זה מאתגר, זה מצד אחד. מצד שני, זה משביח את כל עולם החינוך. כל עולם החינוך עולה הרבה מאוד דרגות בגלל האופציה שלא להיות מחובר. ואז אתה מלמד ומחנך באופן כזה שאתה בסוף תבחר ותרצה להיות מחובר. אני חושב, אני אומר מה מוזגר, שכל בחור ישיבה, ודאי ישיבה גבוהה או ישיבת הסדר, בגיל הזה צריך לעבור איזשהו תהליך שבו הוא בחר, זה יכול להיות גם יותר מוקדם, בגיל ההתבגרות לפני כן, אבל אם זה לא קרה לפני, זה צריך להיות איזושהי מין אמירה פנימית, שאדם אומר אני בוחר, אני כורת ברית עם התורה, עם בורא עולם, אני בוחר, כפי שזה נקרא בגיל עשרים, שאז קומת האדם משתלמת והיכולת שלו לבחור בשיאה, בתורת הסוד כתוב שהנשמה מהירה לאדם בגיל עשרים, הנפש שנולד, הרוח בר מצווה, הנשמה בגיל עשרים. הביטוי המעשי שאדם יכול למכור בנכסי אבי בגיל עשרים, ביטוי הלכתי של זה. למה הוא יכול למכור? כי עד אז אין דעתו, היא יושבת עליו. נדלן זה לא אירוע לנוער. אחרי זה תתחרט, אחרי זה פה, מה עשית, צריך עוקץ. גיל עשרים, גם את צריכה בסייעתא דשמיא, אבל, וללמוד את הנושא וכולי, אבל בגיל עשרים אדם יכול למכור בנכסי אבי, ולא שיש לי עושה טעויות שלו חוזרות. יש לו הדעת שלו שלמה, יכול להיות לבחור שלו שלמה, זה קורה בגיל עשרים. בגיל הזה לפחות, אם זה לא נעשה קודם, אדם צריך לדעת להגיד אני בוחר. ובחירה עמוקה, אני כורת ברית, זו אמירה, זה דבר פנימי, שצריך לקרות. וזה קורה אם יש אופציה, אם יש אופציה בעולם, אם יש אופציה בכלל, אדם בוחר, אדם בוחר. אז הוא אומר, האפשרויות לדבר על דבר שמע, על דבר כפירה, על דבר פירודים מוחלטים, ותודה של נסירה מביא לידי הצטרות הגמורה הצורית החופשית, כי משוש חתן על כלה יסיס עלייך, אלוהייך. כמו שחתן וכלה בוחרים זה, זה מתוך שמחה ואהבה, ככה עלייך אלוהייך, את בוחרת מחדש בבורא העולם, והוא בוחר בך, ויש אהבה ושמחה ורצון, ולא רק הכרח. טוב, אז ככה אנחנו ממשיכים הלאה בנושא של התורה. כל זה הבאתי גם כדוגמה להבנה שמה זה חופש לפי הפסקה הזאת, מה זה חופש? היכולת לבחור, כמו שאמרנו עכשיו. כל זה צד אחד במטבע החופש. אבל יש צד שני במטבע החופש, הסבר אחר מה זה חופש. עולם חדש בהסבר חופש או חירוץ. מהו? חופשי זאת אומרת להיות עצמי, להיות מחובע לעולם הפנימי שלי. מה זה אדון? שאני עושה מה שאדון רוצה, יש לי סדר-יום לא שלי. הטירונות, אני זוכר, זה היה מאוד מאוד בולט. אתה הולך עם ה... אין לך סדר-יום, לא הולך מהסדר-יום שלך. למה לא הוריד? כי אתה לא קובע, אפילו לא תדע מה סדר-היום. אתה, שתלכי פה, עכשיו לפה, עכשיו לשם, מה זה? הם לא מגלים לך. אתה הולך עם הנשק, לא יודע מה קורה היום. בזמני זה היה אמיתי אחיזה. אתה לא יכול להוריד, מה עושים? טוב, מה עושים? מה זאת אומרת? סדר היום שלך, לא אתה קובע אותו. עכשיו אני לא אומר את זה מצד היכולת לבחור. אני אומר את זה מצד שמי קובע לך את סדר היום? האם זה אתה? כלומר, האם אתה בונה לך סדר יום בשלך, או לא? עכשיו, מה זה אדון ועבד? אדון, הוא קובע את סדר היום לעבד, העבד זה סדר יום, אין לו סדר יום. מה אני רוצה? מה שאדון רוצה. יש לך רצון? לא. האם זה מחובר אליך פנימה? זה לא רלוונטי השאלה הזאת. מי אני פנימה? זה לא רלוונטי. רלוונטי מה אדון חשב? מה אני רוצה או לא רוצה? זו פשוט שאלה לא רלוונטית. כאשר אדם הוא בן-חורין, אז הוא מתחיל לשאול את עצמו מה אני רוצה, ואיך אני רוצה לחיות את החיים שלי, ומה אני רוצה לעשות בהם? לא, זו שאלה. וכשאדם מתחבר לרצון הפנימי שלו ופועל מכוחו, הוא בן-חורין. עכשיו, לפי זה, אם חופשי הוא להיות מחובר לעצמי, או לפעול מתוך עצמי, היותר פנימי, האם זה פשוט להיות חופשי? לבחור, אני יכול להגיד יותר פשוט, לבחור ככה, לבחור ככה, אבל האם זה פשוט להיות עצמי? דיברנו מקודם בתרבות, בתרבות שאנחנו חיים בה, אז ברור, תבחר איזה גבינה לקנות, איזה אישה, הכל בחירה, יכול להיות הבחירה, אבל להיות עצמך, אם נשאל בין תרבות מערבית ועדיין אדם שחי בעולם החילוני, נקרא לזה ככה, בסופו סטיאוטיפי, האם אתה עצמך? זו שאלה קשה. אז בשביל זה תחשוב, מי זה אני? זו לא שאלה פשוטה, מי זה אני? בתורת הסדר שדובר על נגיד נפש רוח נשמה. אני, יש בו מרחב חיצוני, שיש גוף, קודם כול, אני זה גם הגוף שלי. אני זה גם הנפש שלי. כל המרחבים ההישרדותיים של שינה, אכילה, זה גם אני, אני רוצה לאכול. נכון? אבל זה כל העני שלך, או יש עוד רבדים בעני שלך? בטח, אני רוצה לתקשר, אני רוצה לאהוב, אני רוצה לתת, יש, יש, מרחב של רוח אני קורא לזה. כל התקשורת, האדם לזולתו, הרגש, החיבור, הדיבור, האני שבוחר, זה האני שני. ויש עוד אני. האם זה כל האני? לא. כל הערכים הנעלים, הקדושה, האמונה, האהבה ברמתה הגבוהה, כל הערכים, הכמיהה לאלוקים. כל זה, זה גם אני. זה רובד הנשמה, נקרא לזה. זה גם חלק מהאני שלי. אז מי זה אני? אומר הרב קוק באיזה מקום, אני זה סוד. אז אני זה סוד. אני זה סוד, זה לא אומר שאתה לא יודע ממנו שום דבר. זה אומר שאתה לא יודע אותו עד תכליתו. אלא הוא הולך ומתגלה לך, הולך ומתחבר לך, האני הזה. הולך וצומח, הולך וגדל, ואז מה זה להיות חופשי? ככל שאתה מתאים את ההתנהגות החיצונית שלך אל האני המתפתח שלך, אז אתה יותר חופשי. אבל זה תנועה. זה לא כן או לא. יכולת לבחור לפעמים מי כן או לא, אבל להיות עצמי זה כמו מידות. האם אתה אמיתי? שאל מישהו אתה אמיתי מה התשובה? לא לתשוב לי כל אחד אתה אמיתי? אז התשובה בדרך כלל תהיה אם אתה באמת מדייק אני הולך ונהיה אמיתי יותר ויותר אני שואף אני אמיתי? אני משתדל להיות אמיתי אני יותר ויותר אמיתי אני יותר ויותר חופשי אני יותר ויותר גומל חסד תנועת המידות לא סתם כתוב הלכתה בדרכיו כי זה הליכה זה תהליך התפתחותי זה לא תהליך של כן ולא זה תהליך שיותר או פחות זה פשוט מושגים אחרים זה לא מושגים של כן ולא גם שאלה של אמיתי, זה אני יותר ויותר אמיתי, כי העולם הפנימי שלי כל הזמן מתפתח, אז ממילא אני הולך ונהיה אמיתי יותר ויותר. פעם מישהו אמר, שאל אותי מה זה אמת, אז שמעתי פעם בשם הזה תלמיד חכם אחד שהוא אמר, שחצי אמת, חצי אמת זה שקר. חצי אמת זה שקר. חצי אמת זה שקר, אז כל העולם התורני שלך עד היום, נניח אתה עכשיו בגיל 40, אתה פוסק הלכות וכותב ומחדש בגיל 40, מה יקרה בגיל 70? עכשיו, אימון נפשך, אם בגיל 70, תאמר, כל מה שמעת בגיל 40, סימן שמה? סימן מה קרה לך? אם אתה בגיל 70, אומר אותו דבר כמו שמעת בגיל 40, אותו דבר בדיוק, אז מה קרה לך? לא התפתחת, כי נשארת כפור, בגיל 40 שנשארת אותו דבר. שוב פעם אתה רב ישראלי פעם, הוא כתב פסק וחזר בו, הוא כתב פסק אחר. שאל אותו, אבל הרב, לפני עשר שנים הרב פסק אחר, פסק אחרת. אז מה ענה? ולא למדתי מאז. לא למדתי מאז. עכשיו, ברור שגם כשפסק אחרת על איזה משקל גדול, זה לא סתם טעות, זה משקלים שונים בתוך התורה. אבל עדיין הוא התפתח, הוא גדל. ואם אתה בגיל 40 או בגיל 70, אז לא התפתחת. אוקיי, אז מה זה אומר? זה אומר שכל מה שעכשיו זה שקר? אם חצי אמת זה שקר, בגיל 70 תגיד עוד דברים, או תשכלל, או תשווץ, או תפתח, אז כל מה שעכשיו זה שקר? לא! התשובה היא שחצי אמת זה חצי אמת. וככל שהיא תגדל, ביחס לאמת המוחלטת, תקרא לזה שקר, אבל ביחס לאמת המתפתחת, זה נקרא אמת מארץ, תצמח, היא צומחת. במילים אחרות, אדם הולך וצומח. ככל שאתה יותר נאמן לאני המתפתח שלך, אתה יותר חופשי. ולפי איזה חופשי זה לא יכול להיות לבחור, אלא חופשי זה להיות עצמי. וזה הולכתי למקור הבא? רק להראות בר רב שזה, שככה הוא מסביר חופשי. במקור הקודם ראינו שזה להיות עצמי, במקור הזה נראה שזה להיות עצמי, יש לו כמה מקומות, הבאתי מקום אחד שנקרא הקריאה הגדולה. אגב זה מסגן הרי הראייה, יש שם כל מיני קריאות גדולות. דברים מאוד יפים שהרב קרא, קרא לעם ישראל, דברים מעניינים. אז הוא מדבר בקריאה הגדולה, הנושא הוא החופש וההכרח. הוא מתחיל עם זה שההכרח זה פתגם שגו, מוכרחים לעשות. טוב, הוא מדבר נגד הקפירה. ואז הוא מדבר אחרי זה על החופש. אז אני אקרא, אני אקרא פה החופש. החופש, אני קורא באמצע, זאת התרועה ההולכת עם התקיעה של ההכרח. הוא צוחק, הוא אמר שיש תקיעה ותרועה. חופש והכרח. אחד תקיע אחד תרועה. אז החופש, כשאתם מדברים על תרבות שרוצה חופש, מה עתיד התרבות הזאת לקרות? מה יקרה בסוף? החופש יצא כארי נורא ממסגרתו, אשר ירמוס את הקפירה בזעפו, כרמז תולעת ארסית, בזויה ומגואלה. הוא אומר, הכפירה היא כמו תולעת, ארסית, בזויה ומגואלה. אין לך חריפות עצומה. הוא אומר, מה זה הכפירה הזאת? הוא אומר, גם ההכרח יגרום להילחם בכפירה וגם החופש. למה? למה החופש? למה החופש הלוחם בכפירה? רגע נשאר כופר את האיש והוא יחשוב שהוא חופשי. נכון? הוא אומר, הפוך, אתה, אתה, דתי, אתה, מה זה דתי? דתי זה כאילו אתה עם דת, אתה עם חוקים, מערכת חוקים, יש לך כיפה על הראש, קיבלת עול מצוות, אתה, אני החופשי, ככה הוא חושב. פה הוא אומר הפוך. החופש הוא ידרוס את הכפירה הבזויה הזאת. למה? תשוקת החופש תבוא למרום פסגתה. הוא כבר אומר, יש הרבה רמות בחופש. תשוקת החופש, שהיא עכשיו יכולה בהרבה רמות, תבוא למרום פסגדה. זה המקום הכי גבוה שלה. נו, ומה יקרה? והאדם יכיר שהוא יש לו רשות לחיות ברוחו פנימה כאשר הוא. כפיר החפץ הטבע האביר של נשמתו החיה, והנשמה הזאת חיה רק באלוהים. זאת אומרת, הנשמה שלנו חיה רק באלוהים. אם תקשיב לכל הנשמה שלך, בלי האלוהים היא מתה. היא מתה. היא רעבה, והיא צמאה, והיא אומללה, והיא מדוכאת. וכשאתה מדבר איתי על חינוך חילוני אתה מדבר על דיכוי. דיכוי הנשמה. לפני כך עשרים שנה הייתי רב בגרעין רמת השרון. אני הייתי יצא בישיבה שלנו, והכרתי שם הרבה משפחות. הייתה שם אישה אחת, שהיא היום מורה לכל חילוני הרבה שנים כבר. כשהיא גדלה, הסבא שלה היה נשמה תורה מצוות, אבא שלה כבר פחות, והיא גדלה בארץ ישראל בחינוך, מה שנקרא, ממלכתי. והיא לאט לאט התחברה ליהדות, לקחה זמן תהליך ארוך, היא העבירה את הנשמה לחינוך הולכתי-דתי. ופעם דיברנו על הנושא של חינוך, והיא אמרה, יש בי כעס עצום על החינוך הממלכתי, על מדינת ישראל. מה הכעס? איך עשקו ממני את החינוך היהודי כל הילדות שלי והנערות שלי. עשקו ממני את האמונה. היא הייתה מליאת כעס, כאילו, איך לקחו לה את האור הזה, את החיבור, המון כזה לנשמה שלה. כועסת, כועסת, מה זה? מה זה עשקו ממני? אז היא אומרת ככה, אז הוא אומר פה, האדם יכיר שיש לו רשות לחיות ברוחו פנימה, כאשר הוא, כפי החפץ, הטבע, האביר של נשמתו על החיה, והנשמה הזאת חיה רק באלוהים. באין אמונה עמוקה וזועקת, אין לה חיים והוראה, היא מתנדנדת כצל ומתדכאת בייסורים נוראים וצחיית צמא אכזרי. תחשבו, האדם חי בלי משמעות. אני לא חושב שאנשים מבינים מה זה הטאיזם. מדברים על הטאיזם, אני חושב שהם מבינים את זה, אבל הם מבינים את זה עד הסוף, זה דבר נורא ואיום. לא נורא כי לחיות ככה, אם אתה הטאיסט, בעצם אתה אומר שהכל במקרה, הכל, הכל, הכל מקרי. זאת אומרת, כל העולם הזה זה פיצוץ מקרי, הכל מולקולות וכימיה וביולוגיה ופיזיקה, ואין שום משמעות לכלום. אין משמעות. כי אם הכל מקרי באמת, אין להם משמעות לכלום. אני לא רוצה ללכת בזה יותר מדי, מי שיתעמק בזה יבין את זה. כי, אוקיי, לחיות חיים בלי משמעות, בלי באמת רק משמעות שאני יוצר לעצמי, כל מיני דברים כאלה, תועלתני, מוסר תועלתני ומשמעות תועלתנית והכל הכל המצאות, זה לקחת מהנשמה את החיים שלה ולהפוך אותה, כמו שאומר פה, להתאונן כצל ולהתדכות בייסורים נוראים בתחילת צמח זרי. ומי מעכב על ידה? שאל מי לא ייתן לה לחיות באלוהים? מי מבריח ציפור שמיים זאת מקינה? מי ישים אותה בסוגר? מי יעצרנה מלשוט מלא רכבי שמיים? מקום הזוהר והאוויר ענן ומלא אורח חיים. אומר הרב, הנשמה, נשמת האדם בעצמה תכיר מייד את אויבתה. מי זו אויבתה? הכפירה. במבט בוז ושאט נפש תשקיף על פני השפחה הנחרפת, הוא קורא לכפירה, לפניכם הוא קורא לבת העבדות הבזויה, אשר תתגלה בכל נבלותה אחרי אשר תקרע ממנה את המסווה של הדמיון החשוך והלוהט שהספיקה איזה זמן לשים על פניה הזכלים והמגואלים וכולי וכולי. אומר עוד מעט, ההכרה הזאת עומדת לפתח הכי עוד מעט העולם כולו, שנדקע תחת היד של הכפירה. עשקו מהאמון, מהנשמות, את הדבר הכי מאיר, הכי מחייה, הכי מרומם אותם. נתנו להם במקום זה הרבה מאוד תובנות וידיעות שלא נותנים לנשמה שום אור ושום מוזר ושום חיות. הוא אומר עוד מעט, כל העולם כולו התעורר, ובזכות החופש האמונה תתעלה ותתרומם. אחרי זה בהמשך המאמר הוא אומר, כמובן, האדם יחזור לשתות בעצמה את האמונה, אבל צריך להיזהר, הוא ועד העולם כולו למד, שלא כל מה שנקרא באמונה זה טוב. יש הרבה רפש גרש העולם הגדול הזה של האמונה. זה עיבוד, זה בירור, מה שהוא עושה בהרבה מספרד ובכתביו. אני חושב שממשיך הקריאה הגדולה מאוד מאוד חשוב. על כל פנים הוא אומר, כמו צחי צמא. אני יכול להגיד לכם שאני פגשתי יהודי שהיה ברוסיה הקומוניסטית, ובכלל בצבא האדום, הוא נפטר בקורונה, זכרונו לברכה, ואני פגשתי אותו, הוא גר במצבא רחוב שאני גר, וניחמתי אותו, כשאבא שלו נפטר אז הוציא לי את הפנקסים האדומים כחייל. מה זאת אומרת, תדע לך, שברוסיה הסובייטית, הקומוניסטית, האיטאיסטית, הוא אומר, הקומוניזם היה ממש דת שלנו. הוא יודע כי יהודי לא שומע אותו המצוות, הקומוניזם היה דת. זה היה נותן את כל הטעם ואת כל התכלית. תחשבו על זה שברוסיה הסובייטית המנהיגים הפוליטיים כמה זמן היו נואמים, אתם יודעים? כמה זמן היה נואם מנהיג סובייטי ממוצע? חמש שעות, שש שעות, היום אנחנו יותר קצר או יותר טוב, אז חמש שעות נאום, כי זה היה צריך לבדוק, במקום להתפלל, במקום ללמוד תורה. הוא נואם חמש שעות, אז חורצ'וב נאם חמש שעות וסטלין נאם חמש שעות וזה נאם, כל אחד שם נאם חמש שעות, שש שעות, ארבע שעות. זה היה הזהות הרוחנית שלהם. ברגע שהקומוניזם קרס, כך סיפור דתוויגרון ראובן, הוא אומר, נהיה ואקום רוחני עצום, אדיר. הוא אומר, ואז זה טלטל את כל רוסיה. ואז הוא אומר, יש כאלה שהנצרות, כאלה הגויים הלכו לנצרות בכל רחוב לפתח נסיעה, וביהודים זה התחיל לעורר להם צמא לעולם היהדות. התחילה מחדש ליהדות, כי זה בדיוק, היה להם תחליף, כאילו, פתאום התחליף התגלה כתחליף זול, וחיקוי שיחזב, משיח שקר, ואז האדם לא יכול להישאר ריק, הנשמה מחפשת ערכים, היא מחפשת משהו גבוה ונעלה. ואז נהיה עוד פעם, נהיה עצומה אחרי עולם האמונה. אחרי שהם ניסו עשרות שנים לרדוף בכל כוח את עולם האמונה. על כל פנים, אז זה מה שהרב פה כותב. עכשיו אני שואל, את זה הבאתי כחלק מהשאלה שלנו, מה זה חופש. לפי הרב במאמר הזה, מה זה חופש? האם זה יכול להיות לבחור? כן, מה זה יכול להיות לבחור? גם בכפירה זה יכול להיות לבחור. הפוך. דווקא הכפירה מגדילה את החופש. נכון, פה הוא קורא לכפירה בזויה בגולה. רק בסעיף שעברנו מקודם, הכפירה זה חלק מההיפרדות של הנסירה, זה חלק ממה שמאפשר את האמונה הגדולה, ככה הוא דיבר מקודם. דווקא הכפירה תרמה לחופש בפסקה הקודמת. ופה בפסקה הזאת, הכפירה היא האויבת הכי גדולה של החופש. היא שמה את הציפור בכלא, היא משקת את החופש, ככה הוא אומר. אז אני שואל, הכפירה היא התעורמת לחופש או הכפירה היא הפוך מהחופש? תלוי מה זה חופש. ולחופש יש מטבע, זה שני צדדים. מטבע אחד זה יכולת לבחור. בנושא הזה הכפירה היא לא החופש עצמו, אבל היא עוזרת לחופש, היא הולכת לבחור. ויש הסבר שני בזו. ובמידה השנייה, חופש מאוד של עצמיות, להיות מי שאתה, להיות מחובר אל הפנימיות שלך. ככל שהפנימיות שלך יותר מהירה, לכן הוא קורא לזה הנשמה, הוא אומר, חופש למרום פסגתו, לא באמצע. לא, אני שלך זה קשור לנשמה הכי פנימית שלך, לכיסופים הכי עמוקים שלך, זה אני שלך. ואם זה אני שלך, אז האמונה היא הביטוי היותר נעלה של החופש. אם חופש זה עצמיות, איך הוא אומר? האדם יכיר שיש לו רשות לחיות ברוחו פנימה, כאשר הוא, כפי חפץ הטבע האביר של מי? שלשמתו החיה. אז ככל שאתה מחובר יותר פנימה, אתה יותר חופשי. ואז האמונה שלך באה מתוך חופש עצום, עצום. כי זה העצמיות שלך. אז לפי המהלך הזה, חופש זה ביטוי לעצמיות. אני עוד דעתי, זה ההבדל בין החופש. מי שואל אותכם שאלה, איזה חג זה הכי החופש? מי חג החופש? כל החגים שלנו, מהו חג החופש? מה התשובה? פסח, נכון? למה פסח? עבדות לחירות. יש לכם עוד רעיון? שבועות. פורים. שבועות באומן, הבאתי כל החגים זה חופש, אבל לכאורה פורים זה, מה זה, מסכות? הדו קיבלו ימי אחשורוש, נכון? מה זה קיבלו ימי אחשורוש, פורים? בואו כולם עשו. אז אני דעתי, פורים ופסח, פורים זה חופש ופסח זה חופש. פורים זה חג של החופש במובן של היכולת לבחור. בגילת אסתר אל שם שמיים. זה הבחירה של הנסירה הזאת המדוברת. לפי המקובלים, פורים זה חג של נסירה. פורים ויום כיפור הם שני צעדים. אז היכולת לבחור זה פורים. הכל באסתר, אל שם השם, אמה, אתה בוחר, ולכן זה חג של מסכות, זה חג של המון המון בחירה, זה חג של פורים. יש לך את השוטי יין. השוטי יין עושה הרבה דברים שלא עשית. זאת אומרת, זה חג של חופש מהבחינה של היכולת לבחור. בפסח איזה חופש, הרי זה מהעבדים היינו, מעבדות לעבדות לכאורה, לא? עבדה יהיה. כן, כן, לא, זה החופש במהלן העצמיות. עבדות לחירות, כי זה לצאת לחופש במובן להיות עצמי, להיות הנשמה שלי. ולכן סומכים גאולה לגאולה, גאולת פורים לפסח, למה? כשאתה רואה מה זה חופש בפורים, אל תחשוב שרואים חופש זרק לבחור. במהות זה להיות מכובר לנשמה של פסח, לכן מחברים. במילים אחרות, אם בחופש של פורים לא רואים את פסח אצלך, סימן שהנשמה שלך עוד לא מאירה בך. אם אתה שותה יין של ארבע כוסות בפורים ויוצא לך, אתה יודע מה, אתה תעלים, אתה פרוץ, סימן שאתה לא מבין מה זה חופש. החופש שלך לא עלה למעלה. זה חופש בלי פסח, תסתכלו בפורים, יש פסח, נכון? בלילה ההוא, יש לך כל הסיפור בלילה ההוא? כל זה פורים. פסח, בפנים. אם פסח בתוך פורים, אז החופש של פורים יכול להיות לבחור, הוא מצוין. אבל אם אין פסח עוד, לכן פסח הוא הראשון לחודשים ופורים הוא האחרון לחודשים. צריך להרחיב בזה, לא נרחיב בזה עוד יותר מפה. אז, אבל זה שני צדדי המטבע של החופש, יש חובש פורים וחובש פסח, שני הצדדים. פסח זה להיות עצמי, ופורים זה לבחור. זה שני הצדדים. יש לרבי נחמן משפט יפה, שהוא אומר, עד היום הגאולה התחילה מניסן, אבל לעתיד לבוא הגאולה תתחיל, שלוש נקודות, ויש את הדרכה שלהם על פורים. לא פשטנו איזה פורים, כמו הציונות, שבעצם בכה, יכולת לבחור, אך הציונות אין לנו אחריות ויכולת לבחור. החיבור לעצמיות זה גם המרחב הבא, זה גם מבחינה של פסח, במקרה של פורים זה יכולת לבחור וזה כל המרחב של שיבת ציון בסיגון הציוני. צריך להרחיב בזה, לא להרחיב בזה. נחזור חזרה אלינו, דיברנו על שני סוגים של חופש, אז עכשיו נחזור לנישואים, שזה הנושא שלנו. האם נישואים זה מתנגד לחופש או זה מרחיב את החופש? אז בוא נגיד בהתחלה בשלב ראשון, בחופש של היכולת לבחור, זה מקטין את החופש. צריך להגיד ביושר. לפני זה אתה יכול לבחור באבא, עכשיו אתה יכול לבחור באחד, ביחידה, כורת ברית, כמו שאמרתי, הכל עם האישה, כן, לא. אז לכאורה ביכולת לבחור, במרחב של היכולת לבחור זה מקטין. אבל החופש במובן השני של להיות עצמי, האם בניית משפחה זה מקטין או מגדיל את החופש? אתם מביטים? האם בלהיות עצמי, להיות מחובר לעצמיות שלך, האם הקמת משפחה מגדילה את החופש או מקטינה אותו? מגדיל, למה מגדילה? כי יש לך תשוקה עמוקה להיות אבא, להיות סבא, לאהוב, לאהב. זה מאוד עמוק בינינו. אם נקשיב לפנימיות שלנו, אנחנו מאוד רוצים את זה. מאוד רוצים את זה. ולכן, בניית משפחה זה ממש חופש. חופש עמוק. דומה הדבר לבית ארעי או לבית קבע. אם כל יום אתה בוחר אישה אחרת, אוקיי, הפנימיות שלך באה לידי ביטוי? החיצוניות של החיצוניות. אתה לא יכול באמת לדבר את הפנים שלך כל יום עם כל אחד. אתה צריך אישה, או אדם שמתים, ומבין אותך לעומק. זה לא אשתך. כי אתה הבית ארעי, כל יום בית אחר. אתה תשקיע בבית הזה? לא. אבל אם זה הבית שלך שקנית, תשקיע בו ותייצב אותו ותיראה את אותו ותפחות. וגם את התוכן הפנימי שלו, לפי רוחך פנימה. לפי החופש במובן הפנימי של המושג העצמיות שלך. וזה אחד הסימנים למציאת אישה. כמה אתה מסוגל לדבר את הפנים שלך לידה, או איתה. אם אתה מדבר רק את החוץ שלך, אבל הפנים שבך אין לו מקום, זה סימן שהיא לא בשבילך. אבל אם לידה אתה יכול לדבר משהו מהפנים שלך, זה סימן טוב. ואם זה ממש הפנים, זה הכי טוב. ועוד יותר, צריך לשאיפות משותפות. אם דברת את שלה, מתי את שלך, וזה וואו. אם זה ככה, זה אחד הסימנים המובהקים לקשר. קשר פנימי, קשר שקשור לעולם הנשמתי, לא רק לעולם הכי טוב. צריך גם רגש, צריך מציאת חן, צריך תקשורת טובה. ובפנים, בפנים, זה שאיפות העומק. ופעם אצלנו בישיבה, בעלי פעם וחור, הוא אומר לי, תשמע, אני מדבר איתה על הכל והכל נחמד, אבל את העומק שלי אני לא יכול לדבר. זאת אומרת, זה בעיה. עכשיו, זה לא אומר שאפשר להתחתן ככה, אבל זה אומר שזה יורד חתונה ברוב יותר נמוך. אני לא יודע, אם אדם יש לו שאיפות עמוקות, לא כדאי להתחתן ככה. אם אדם הוא פשוט, באופיו, אולי. צריך לבדוק. יכול להיות. אבל אם הוא אדם שיש בו עומק והוא מחפש עומק, לא מתאים. אני אומר ככה, בכלליות, בסוף בסוף צריך להיות חכם על כל סוגיה, אל תפסיקו עם זה באופן פשטני. רק עקרונות, אני אומר. אז לכן, כשאתה מוצא קודם כל בן זוג, בת זוג, שיש בה, שאתה מסוגל להביא את העומק שלך, את הפנים שלך, והיא מקשיבה, וזה מאיר אותה, וזה מאיר אותה ביחד, זה מצוין. השאיפות האלה משותפות, מצוין. ועכשיו, אתה הופך להיות, אחרי זה, כל בן זוג אוהב, מרעיף אהבה, מקבל אהבה, נותן, מקבל, צריך גם לתת ולקבל, לא רק לתת, לתת ולקבל. מעולה, זה אתה. אחרי זה נהיה אבא, ואחרי זה נהיה סבא, זה נמצא בנו. וכל מי שיושב פה, יש פה גם סבא, אני מתאר לעצמי, אבל יש לו מבחינת אבא, גם אם זה עדיין לא יוצא לפועל, זה נמצא בך, מבחינת סבא. איך זה יוצא לאור? יועץ אחדים. פתאום הסבא יוצא, יוצא מימד שלם שנמצא בתוך האדם, יוצא לאור. מבחינת אבא, מבחינת סבא, מבחינת בן זוג, כל זה נמצא בנו, ורוצה ומשתוקק לצאת לאור. ולכן בניית משפחה זה הדרך להוציא את זה לאור. במילים אחרות, להיות חופשי. לכן הנישואים מגדילים את החופש, במובן שהחופש באזורות שלו את עצמי. אני רוצה להוסיף עוד נדבך ולומר, שאפילו בחופש הראשון שאמרתי, בכל זאת לבחור, זה גם מוסיף לך מרחב בחירה חדש, אבל לא באיזה בן זוג, אבל כן איך לחיות. החופש, מה לבחור כאבא, מה לבחור כבן זוג, זה אומר שיש לך המון המון בחירות כל הזמן. יש לך בחירות כל הזמן, ועם הבחירות האלה אתה גדל. עוד בחירה ועוד בחירה, יש לך המון המון בחירה, אבל לא בבחירה של האופציות החיצוניות, אבל בחירת הפנים. איך לבחור, מה לעשות, כך או כך או כך או כך, פשוט מרחב חדש. איך לחנך את הילדים שלך זה מרחב חדש. לילדים שלך המון המון בחירות, אבל אחרות. זה בעצם מכיר משהו אחר. אני רוצה לסיים, נכון? כן, אני רוצה לסיים רק בשאלה ותשובה קצרה. אחרי השאלה של כל מה שאמרתי שאם נישואים וחופש מתחברים אמרנו שיש איזה קופליקט, אמרנו פה זה הפוך החופש באמת של עצמיות אנשים נישואים וחופש מתחברים יחד הולכים זה לקראת זה ומילא גם בתורה, שאלנו על התורה תורה בעד חירות ובעד משפחה כי זה חירות במובן הפנימי של המושג הזה צריך לגמרי במשפחה והתורה קוראת לנו לצאת לאור כמו שאמרת מקודם בין חורים שזה בתורה כי התורה הולכת ומוציאה לאור את הפנים שלנו כמה סביר המהר״ל וטיב התורה ועוד תפארת ישראל אתה לומד תורה הפנים שלך הולך ממאיר הולכת ומתגלה בלי תורה החוץ שלך מופיע עם תורה הפנים שלך מופיע כי התורה שייכת לעולם הפנימי שלנו לכן חיבור לתורה מציל לאור פנים עוד פנים ועוד פנים ועוד פנים אפילו הפנים נהיות יותר מהירות כי אתה מחובר אל התורה שמוציאה אותך לאור ולכן זה בן חורין מי שעוסק בתורה גם בן חורין במובן הזה שלא כל משהו שבעולם החיצוני חייב לעשות כבן תורה אתה צריך, יכול לבחור. ויש דברים שכאדם חילוני חייב לעשות. לא, לא. אתה בן תורה? לא חייב. אני יותר חופשי לעשות דברים לפי הפנים ולא רק לפי החוץ. זה עוד דבר. אחר כך מה שאמרתי, רוצה לשאול שאלה וצ'ור בזה אני מסיים. אפשר לשאול להקשות על כל מה שאמרתי עכשיו. קושיה. ולומר, אמרתי שניסויים זה חופש כי אם חופש זה עצמיות, במובן הזה אתה יוצא ויוצא לאור דרך הניסוי ודווקא דרך הניסוי. אבל לכאורה יוצאים לאור עוד דברים, לא רק הדברים הטובים. נכון, פתאום אדם מגלה בעצמו חלקים לא מתוקנים. מגלה באשתו לחלקים גם לא מתוקנים. כל עוד שלא התחתנתי, אז לא ביטאתי את כל החיים שלי לאור, אבל בסדר, אבל גם הדברים הפחות טובים נשארו גנוזים. יצאתי לאור, אז עוד חלקים מסוימים, בדיוק גם יצאו לאור, מה איתם? אז כאילו, מה קורה אז? זו השאלה. התשובה לדבר הזה, זה תלוי, וזה דבר מאוד חשוב, תלוי במגמת החיים שלך. האם מגמת החיים שלך זה לגדול ולהתפתח, להביא לה את הנשמה שלך לידי ביטוי? אז אוקיי, אז תעבוד. תעבוד, היא תעבוד, תעבדו ביחד. לעבוד זה לא מילה גסה. למה? כי זה להוציא לאור את החירות הפנימית שלך. אנחנו לא חיינו פה רק להנות באופן החיצוני. אתה חייב בשביל לגדול ולהתפתח. וזו עבודה, זו עבודה גדולה, אבל זו עבודה קדושה, עבודה מהירה, זו עבודת המידות. ולכן צריך להיות עם מגמה לעבודת מידות. לא עם מגמה רק להגיד אני רק מבסוט מהחיים. מבסוט מהחיים בטח, אבל מתוך מגמה של עבודה. עבודת מידות פנימית. זה כל מה שאתה מתקן את האישיות שלך יום ביומו, יש לך המלא בחירות. מלא בחירות. לצורך העניין קראתי פעם איזה משפט כזה, שאלו את האפריפיור מתי החטא האחרון שלך? זה אתגר לאפיפיונות לשאלה הזאת. חשב חשב חשב חשב, הוא אמר בגיל 16 עשיתי איזה משהו. טוב, שאלו איזה גדול בתורה צדיק, מתי החטא האחרון שלך? הוא אומר לפני שעתיים. לפני שעתיים פספסתי, לא הייתי מדויק. כל הזמן בתשובה, כל הזמן בתשובה, זה לא, אנחנו קמים בתנועה, בתנועת התפתחות. לא לפני, זה ההבדל, זה בתפיסה. אתה בבית שלך כל הזמן בתנועה. אתה גדל ומתפתח. ובסוף גם השמחה היא הרבה הרבה יותר עמוקה והאושר הרבה יותר עמוק מאשר אתה כלוא במרחבים החיצוניים שלך. אז יהי רצון שנזכה באמת להיות חופשיים בכל המובנים של המרחב הזה, בכל המובנים הנשמתיים, במובנים שבספור על יכולת הבחירה, ומתוך זה אמונה עמוקה וזוהרת ומשפחה שמחה ואוהבת וילדים ונכדים וברכה ותיקון מידות ותיקון עולם. לכן יהי רצון אמר להם.