סוגיות באישות ומשפחה לאור כוונות התורה - שיחה עם הרב ישי אנגלמן

יום טוב, צהריים טובים, זכות גדולה להיות כאן בהתכנסות המיוחדת הזו וזכות גדולה לשוחח ולשמוע מהרב שילת, ראש ישיבת מעלה אדומים לרב יש הרבה מאוד מפעלים של כתיבה, הרבה מאוד סוגים של יצירות ותחומים שונים, והלכה, המחשבה, האדרת כתבי הרמב״ם ובשנים האחרונות הרב החל להוציא לאור סדרה מיוחדת, חדשה, תחומים שונים בהלכה שמתקשרים לנושא של כוונות התורה, יצאו עד כה שלושה ספרים, נכון? בענייני רפואה, רפואה והלכה וכוונות התורה, בענייני מדינה וכוונות התורה, והנושא שאנחנו יותר נתרכז בו היום הוא הספר האמצעי בסדרה הזו, אישות הלכה וכוונות התורה. לפני שניכנס לצלול לכמה סוגיות ודוגמאות מתוך הספר הזה עצמו בהקשר של הנושא של יום העיון, אז נשמח לשמוע מהרב ככה באופן כללי בקצרה מה זה המושג הזה של כוונות התורה, מהו החידוש בשיטת הלימוד הזו שהרב מנסה להביא לידי ביטוי בכתיבה הייחודית הזו. שלום לכולם. יש לי אמה תא דה ציבורה, ולא נצאתי אף פעם שיעור כזה גדול, ברוך השם. אז מה זה כוונות התורה? קודם כל זה לא מושג שאני המצאתי אותו, אלא הוא מפורש במקום מסוים בחידושי הריטווה במסכת סוכה. מה מדובר? מדובר שם על הדין של תשבו כי אין תדורו, זה דווקא וו, שמה מקורו? מה זאת אומרת תשבו כי אין תדורו? ומזה לומדים הלכות. אז אני אקרא לכם משפט מהריטווה. הוא אומר מיידא דרשינן תשבו כי אין תדורו אנו למדים כן מכוונת המצווה שאמרה תורה בסוכות תשבו שיבת ימים, כלומר כמו שהייתם יושבים בבתיכם. הביטוי כוונת המצווה זה ביטוי לא שגרתי. ומה הוא אומר? ידוע לכולם שיש שם מושג טעם המצווה, טעמי מצווה, טעם הדקרה. אבל זה לא זה. הטעם של מצוות סוכה מפורש בתורה. בסוכות השבתי את בני ישראל בהוציאו אותם ארץ מצרים, למען ידעו דורותיכם, זה הטעם. אבל מה הרעיון של בסוכות תשבו שיבת ימים? מהי כוונת התורה כשהיא אומרת בסוכות תשבו שיבת ימים? אומר ריטבל, אנחנו לא לומדים את זה מאיזה דרשה, לא לומדים את זה מאיתור, ממשהו מדרכי המדרש, אלא מכוונת המצווה. כלומר אנחנו יכולים לזהות את כוונת המצווה באופן אפשר לומר אינטואיטיבי אבל זה לא דווקא אינטואיטיבי זה עניין של הבנה פשוטה, סברה, מהי כוונת המצווה. אומר הריטבל, כשהתורה אומרת לך בסוכות תשבו שבעת ימים, היא מתכוונת לזה שאתה תעבור דירה, תעבור דירה לשבעה ימים. אז בדירה החדשה אתה מתנהג כמו בדירה הישנה, כמו שבבית אתה מתנהג בצורה מסוימת, אז כך גם תנהג בסוכה. אם בבית יש פתאום מגפת יתושים ואין לך אפשרות להישאר בבית בנחת, אז אתה יוצא מהבית. כך גם תנהג בסוכה. כשאתה רוצה ללכת לטייל, אז אגב, מהסוכה מותר ללכת לטייל, לא צריך לקחת איתך סוכה לטייל. אז זו דוגמה פשוטה. אני רוצה מיד לתת דוגמה נוספת שהיא יותר חריפה. יש לנו מצוות לא תעשה חשובה וגדולה בשם לא תעמוד על דם רעיך. הגמרא במסכת סנדרין אומרת מה זה לא תעמוד על דם רעיך? אדם רואה את חברו טובע בנהר או שחייר ההר רודף תחריו, ליסטים באים אליו. אסור לו לעמוד מן הצד אלא הוא צריך לעשות הכל בשביל להציל את חברו. יש מה שנקרא לו עלינו חולה סופני. חולה שנשארו לו רק שעות או ימים לחיות, לפי הערכות הרופאים. הוא לא רוצה את השעות האלה. הוא לא רוצה אותן. זה שעות שהן רק גורמות לסבל. הוא כבר דיבר עם משפחתו, כבר ציווה לביתו, כבר עשה תשובה. די, הוא לא רוצה את השעות הנוספות האלה. האם הרופא מצווה להאריך את חייו בעוד כמה שעות? האם נגיד הוא יכול על ידי איזשהו טיפול לגרום לזה שהוא יחיה עוד כמה שעות או עוד כמה ימים? הייתה בזה מחלוקת הלכה למעשה בדיני נפשות. הרב ולדנברג, בעד ציץ אליעזר, שהיה הרב של בית החולים שערי צדיק, פסק שחייבים תמיד להאריך את ימי החולה. תמיד. משום לא תעמוד על דם רעייך. אתה רואה אדם שעומד למות, אתה צריך להציל אותו. מה נקרא להציל אותו? גם לחיי שעה זה נקרא להציל אותו. וזה מפורש בגמרא ביומא בקשר ל... נפל עליו הגל בשבת, שאם אתה יכול להציל אותו אפילו רק לחיי שעה, איך אתה מתייחס לחילול שבת? אפילו לחיי שעה מחיילים שבת. בטוח שהוא לא יחיה יותר משעתיים, אבל אתה חייב לחלל שבת בשביל להציל אותו. אומר הציץ אליעזר, אם כך, אז תמיד כאשר אדם נמצא במצב שיש לו עוד כמה שעות לחיות, אתה חייב להציל אותו. אם אתה יכול לעשות משהו בשביל להאריך את חייו בעוד כמה שעות, אתה חייב להציל אותו. זאת הייתה דעת יחיד לעומת פוסקים אחרים, גדולי הדור שלפניו, ביניהם החזון איש ואחרים, משה פיינשטיין, שאמרו לא, יש הבדל גדול. בגמרא ביומא מדובר על מישהו שנפל עליו גל בלי שהוא יתכונן לזה. ויש לו עכשיו עוד שעתיים לחיות, בשעתיים האלה הוא יעשה תשובה, אולי הוא ידבר עם מישהו ממשפחתו, יצווה לביתו, אז ברור שצריך להציל אותו. אבל אדם שהוא כבר חולק הרבה זמן, הוא עכשיו כבר עשה את כל מה שצריך בשביל להיפרד מהעולם. נשארו לו עכשיו רק שעות של סבל. אתה לא חייב לעשות שום דבר בשביל להאריך את חייו. אדרבא, אם הוא ימות יותר מהר, אז זה מה שהוא רוצה, זה מה שנוח לו. נוח לו. מה אם לא תעמוד על דם רעיך? אומרים אותם הפוסקים, או אני אומר בשמם, אולי הם לא כותבים את זה, אבל אני אומר את זה, בשמם שמה כוונת המצווה שלא תעמוד על דם רעיך? שתאריך את חיי האדם בכל מחיר? לא. שכאשר האדם זועק לעזרה, או שהוא זועק לעזרה בפה, או שהוא זועק לעזרה באופן, בדממה, אבל אתה מבין מה הסיטואציה שהוא זועק לעזרה, אז אתה צריך להסיל אותו. מנין לנו? זאת כוונת המצווה. איך אני יודע שזאת כוונת המצווה? אם אני קורא את הפסוק בסברה ישרה לשכל טוב, אז אני אומר, לא תעמוד על דם רעיך? פירושו של דבר שהאדם הזה הוא שווה לעזרה, הוא צריך אותך. הוא צריך אותך, הוא אומר לך, אל תעמוד על הדם שלי. אבל כאשר הוא אומר לך בפירוש שהוא לא רוצה, לא בזה עסקינן? אז אין מצווה כזאת. יותר מזה, משהו קצת מזעזע, אבל לא נורא. המנחת חינוך כותב שאדם שרוצה לא עלינו לשלוח יד בנפשו, אין מצוות לא תעמוד על דם רעיך. אלא מה יש? אפרושי מאיסורה. הוא הולך חס ושלום לעשות איסור, ולכן צריך להציל אותו מהאיסור. אבל לא שיש לא תעמוד על דם רעיך. לא תעמוד על דם רעיך זה כשהוא מתחנן שתציל אותו, אבל כשהוא אומר לך תעזוב אותי, אין מצוות לא תעמוד על דם רעיך. אז זו דוגמה נוספת למושג הזה של כוונת המצווה. שוב פעם, זה לא טעם המצווה. ‫מה תם המצווה לא תעמוד על דם רעך? ‫לא צריך להגיד תם, כל אחד מבין. ‫לא תעמוד על דם רעך. ‫חיי אדם זה דבר שהוא יקר לתורה, ‫אבל מה הכוונה? ‫הכוונה היא כאשר הוא זועק לעזרה, ‫או שהכוונה היא תמיד. ‫אתה רואה מצב שאתה יכול ‫להמשיך את חייו של מישהו, ‫אתה חייב להמשיך את חייו. ‫אבל אולי הרב, בשביל לחדד את הדברים, ‫מה הרב יענה אם מישהו יאמר, ‫אז אולי גם לא תרצח, ‫זה אולי טעם המצווה, ‫ולכן גם המתת חסד תהיה אפשרית? ‫מה תהיה התשובה ‫מתוך התפיסה של כוונות התורה? ‫טוב, קודם כול, ‫בכל מקרה יש את העניין ‫של נפושים איסורה, ‫שזה לא יכול להיות מצב ‫שבו אדם יעשה דבר שהוא אסור, ‫ויגיד, ‫לא, אני מוכן שאני אעשה את זה. ‫אפילו לא לרצח, גם לא להחבול. ‫יש גמרא בסנהדרין בקשר לשאלה של ‫אם מותר לבן להקיז דם לאביו. ‫אז יש שם מדדה אמר שאומר, ‫ואהבת לרעך כמוך. ‫מה זאת אומרת אהבת לרעך כמוך? ‫תמיד, כל מה שבין אדם לחברו, ‫זה תלוי ברצון שלו. ‫אם האבא רוצה, ‫אבל יש מי שחולק עליו. ‫הוא אומר, לא, יש איזה לימוד מיוחד מפסוק, ‫שאומר, זה לא קשור ‫אל לא תמודד אדם רעך. זה צריך גילוי של התורה, ‫שדבר כזה יהיה מותר. למה? ‫כי העניין של כיבוד אב ואם ‫זה לא סתם בין אדם לחברו, ‫זה משהו אחר. ‫אז שוב פעם, יש פה רצון לרדת ‫לרעיון של המצווה. ‫מהו הרעיון של המצווה של כיבוד אב ואם? ‫שתהיה לו נחמד? ‫שאתה תהיה חבר שלו? ‫לא, ‫כבד תביך ותאמיך זה משהו אחר לגמרי. ‫אני רוצה להיכנס באמת לדוגמאות, ‫כיוון שאין לנו זמן ארוך מאוד, ‫לדוגמאות מענייני אישות, ‫שמדגימות את העניין הזה ‫בצורה מאוד ברורה, ‫שצריך לחתור, ‫כמובן, זה לא בכל סוגיה זה אפשרי, ‫אבל כשזה אפשרי אז זה מתבקש, ‫וזה עם השלכות ועם תובנות. ‫נתחיל מהמצווה הראשונה בתורה, ‫מצוות פריאה ורבייה. ‫יש לנו מחלוקת ‫של ארבע דעות ‫בגמרא ביבמות, ‫מתי אדם מקיים פריאה ורבייה, ‫מהו החיוב דאורייתא של פריאה ורבייה? ‫בת הלל אומרים בן ובת. ‫בתשם אומרים שני בנים. ‫בגמרא יש עוד שתי ברייתות ‫שמביעות עוד שתי דעות. ‫אחת, רבי נתן אומר בשם בית שמיי, ‫שני בנים ושתי בנות, ‫זה המינימום של קיום פריאה ורבייה, ‫לפי בית שמי, שני בנים ושתי בנות. ‫ויש גם דעה רביעית שאומרת או בן או בת, ‫שבית הלל סוברים או בן או בת. מה הנימוקים לדעות האלה? אז לגבי הדעה האחרונה שהזכרתי, או בן או בת, הגמרא אומרת לא תוהו בראה לשבט יצרה, והא אביד ליה שבט. מה פירוש? לא תוהו בראה לשבט יצרה, מה זה? מאיפה זה? זה מישעיהו. אז מביאים פסוק בישעיהו ואומרים לא תוהו בראה לשבט יצרה, פירושו של דבר שאתה רק צריך לדאוג לזה שהעולם לא יישאר תוהו, שלא תשאיר אחריך כלום. אבל אם אתה מוליד בן אחד או בת אחת, קיימת לו תוהו בראה. איך פסוק בישעיהו יכול להסביר את מצוות הפרו ורבו, לא להסביר, ללמד את הדין דאורייתא של פרו ורבו? התשובה פשוטה. הפרור ורבו זה דבר שטעמו ברור, אבל מה הרעיון המדויק שלו? האם הרעיון המדויק שלו הוא שיישארו אחריכם ככם? כלומר, אם אתה אבא ואמא, אז שאחריכם יישארו בן ובת, כדי שהעולם לא ילך ויפחת, או שהרעיון הוא שתגדילו את האוכלוסייה. כמו שבית שמא אומרים, שני בנים ושתי בנות, אם אתם אבא ואמא, אז שבדור הבא יהיו פי שניים. למה פי שניים? כי זה תמיד לשון של ברכה, כמו אצל איוב, בסוף הספר, אז השם נתן לו משנה לכל מה שהיה לו מקודם, כלומר כפול. ברכה זה יותר. טוב, בסדר, אז הגמרא אומרת מקור לזה של הדעה של שני בנים ושתי בנות. מה המקור? שחווה אחרי שקין הרג את אבל. החווה אומרת כי שת לי השם זרע אחר תחת אבל כי הרגו קין. ומה היה מקודם? מקודם היו שני בנים ושתי בנות. היה קין והבל, וכל אחת הייתה אחות, ככה אומרת הגמרא. אז מזה לומדים שצריך שני בנים ושתי בנות. צל קדע איתך שזה יכול להיות הלימוד? לא. ודאי שלא. כי בכלל אדם בחווה לא הצטוו בפריאה ורבייה. לא הצטוו. יש תוספות בסמוד, כל הראשונים שם. שהגמרא מביאה את המצווה של פרו ורבו מנוח. כשנאמר לנוח ואתם פרו ורבו זה המצווה. מה שכתוב בפרק א' בראשית זה ברכה. אז זה לא הדין של המצווה. ואם מביאים את זה משם, פרושו של דבר שמביאים בעצם מה הרעיון. הרעיון של פריאה ורבייה זה להרבות. זה לא שתישארו כמו שאתם, אלא תרבו. והמאנדה אמר שאמר בן או בק, הוא אומר לא, הרעיון זה שאני לא אצא מהעולם בלי שנשאר אחריי כלום. אז אפילו בן אחד, בת אחת, אביד לי שבט, הוא קיים, לא תאו ברעה לשבת יצרה. כל הדברים האלה הם בעצם עוסקים בשאלה מהו הרעיון של מצוות פרו ורבו. להגדיל, לקיים או לעשות משהו. אז שוב פעם, זה לא טעם המצווה. טעם המצווה ברור. למה התורה מצווה אותנו פרו ורבו? היא לא רוצה שהעולם ייגמר אחרינו. אבל מה בדיוק? אז תראו, אפשר, ושאלו אותי כבר הרבה פעמים, אז מה בעצם אתה אומר לנו? הרעיון של המצווה זה בעצם הגדר של המצווה. מה שקוראים בעולם הישיבות הגדר. אני אומר, נכון, אבל צריך להבין שבדרך כלל בעולם הישיבות, בלמדנות הישיבתית, כשאומרים הגדר, אז בעצם מחפשים את הגדר לאור פרטים. מוצאים בגמרא דין כזה, ומוצאים דין כזה, ומוצאים דין כזה, ואז אומרים, אה, אז כנראה שהגדר הוא הוא כך וכך. פה הכיוון הוא הפוך. אתה מתחיל מהרעיון של המצווה. אתה מתחיל ממה? ממה שכתוב בתורה. וכשמה שכתוב בתורה אומר לך משהו, אז אתה יכול ממנו לגזור דינים, ממנו לגזור נפקא מינות. להגדיר את המצווה על פי הרעיון שלה, דהיינו הכוונה שלה, שאותה אתה מבין באופן שכלי, אינטואיטיבי, סברתי, זה המקור של הדברים. שמא תגידו, בסדר, אבל אולי את המקור הזה קיבלנו מסיני. כלומר, שבעצם, שוב פעם, זו לא פעולה שלנו, אלא זו פעולה ודאי שלא נכון. למה? כי הרגע הבאנו דוגמה של מחלוקת. ובהרבה מקומות יש מחלוקות בין החכמים, בין התנאים, מהו הרעיון של המצווה. וכשיש מחלוקת מה הרעיון של המצווה, אז יש לנו, היסוד הגדול של הרמב״ם שאומר שבדברי קבלה אין מחלוקת. אם קיבלנו את זה מסיני לא יכולה להיות מחלוקת. כאשר יש מחלוקת בין חכמים פירושו של דבר שלא הייתה בידם קבלה מסיני. זה יסוד שהרמב״ם משריש אותו בתקיפות גם בהקדמת המשנה וגם בהלכות ממרים. הוא אומר כל דבר שיש בו מחלוקת זה לא, פירושו של דבר שלא הייתה בידם קבלה מסיני. יכול להיות שהייתה והשתכחה, אבל כרגע הם מתווכחים על דף ריק, ופירוש הדבר שהחכם בעצמו הוא מגלה את הרעיון, הוא מגלה את הכוונה של התורה. החכם הזה, הדוגמה שהרב מביא, זה תנאים, אמוראים, דברי הגמרא. יש בספר פרק לא פשוט לקריאה בהקשרים של אישה שבגדה בבעלה, הקשרים של זנות. רואים גם לצערנו מעשיים מצבים שונים של אונס, שוגג וכל מיני מצבים של שידול נשים וכל מיני מצבים, והרב שם כל הפרק סובב סביב החידוש הגדול של המעריק, בעצם כבר לא תנאים ואמוראים שחוזרים אל הפסוקים, אלא פסוקים מאוחרים. באמת זו דוגמה חשובה מאוד, קלאסית, אפשר לומר, שאחד מגדולי האנשים בין הדור של הראשונים לדור של האחרונים, הוא עוד נחשב לסוף תקופת הראשונים, המעריק, מעריק אולון, חידש הלכה בענייני איסור אישה מזנה לבעלה, כאשר בגמרא כתוב שאם היא שוגגת, אז היא לא נאסרת לבעלה, גם שוגגת וגם אנוסה לא נאסרת לבעלה. אומר המעריק, מה נקרא בדרך כלל שגגה? כאשר יש לי בהלכות שבת או בהלכות חלב שגגה, מה הכוונה? הכוונה שאדם לא יודע את האיסור. הוא לא ידע שהמלאכה הזאת היא אסורה. אז אומר המעריק, אישה שאומרת, אני לא ידעתי שאסור לזנות. חשבתי שאני התחתנתי בשביל שיהיה לי חבר, אבל לא ידעתי שאסור לזנות. אומר המעריק, זה לא שגגה והיא נאסרת לבעלה. למה? כי כתוב, ומעלה בו מעל. המעילה בבעלה זה מקור מספיק בשביל האיסור של אישה לבעלה, אישה שדנתה אחרי אשר נטמאה. זה שהיא מעלה בו. כך כתוב בתורה. כתוב איש כי תשתה אשתו ומעלה בו מעל. לא כתוב שהיא עברה על מצוות לא תנב. היא מעלה באישה. אז אם אישה אומרת, אני לא ידעתי שזה אסור, אבל את ידעת שאת אשת איש, את ידעת שאת מועלת בבעלך, אז היא נאסרת לבעלה, היא לא נקראת שוגגת. אחד מהאחרונים החשובים שתווכח על זה עם המעריק זה היה בעל לחם יהודה, ובאורח חיים הספר שלו נקרא מטה יהודה. הוא מופיע במשנה ברורה ממש באופן סדיר. מטה יהודה. רבי יהודה, אייש. הוא היה מגדולי אלג'יר, או נדמה לי, או טוניס, או אלג'יר. והוא כותב, מה זה שבן אדם מרשה לעצמו לדרוש דרשה חדשה שלא כתובה בגמרא? אשר מעלה בו מעל שהיא מועלת בבעלה למרות שהיא לא ידעה את האישור. לא, הוא לא דרש דרשה חדשה. הוא פשוט אמר מה הרעיון של המצווה. הרעיון של המצווה, הרעיון של העניין של לא תנאה, זה לא דבר שבין אדם למקום. זה למעול באישה, זה דבר שהוא גם בין אדם לחברו. וכיוון שהאישה הזאת לא הייתה שוגגת בזה, אז מה אומר המעריק? מה נקרא שגגה? שגגה זה נקרא אם היא הייתה בבית חשוך וחשבה שהגבר הזה הוא בעלה, זה נקרא שגגה. זה עניין של מתעסק, לא משנה, אבל זה שגגה. אבל לא שהיא בכוונה תחילה מתנה תחת בעלה ואומרת לא ידעתי שזה אסור. מה זאת אומרת ידעת שזה אסור? אבל ידעת שיש לך בעל, ידעת שהבעל שלך הוא זה שאת מועלת בו. אז התשובה על הקושייה של הלחם יהודה, ואגב את התשובה הזאת אומר מי אומר אותה? אחידה, אחידה בשו״ת חיים שעל הוא מתייחס להשגה הזאת של הלחם יהודה והוא אומר זה לא דרשה חדשה קודם כל גם ייתכן שגם מותר לדרוש דרשת חדשות אבל לא ניכנס לזה אבל הוא אומר זה בכלל לא דרשה חדשה זה הפשט של הפסוק זה מה שהתורה אומרת הוא מעלה בו מעל איש כתשתה אשתו מעלה בו היא מועלת בו אז מזה הבין המעריק שאם היא בעלה בו למרות שהיא לא חשבה שהיא עשתה איסור כלפי שמיה היא עדיין אסורה לבעלה זה הדין של אישה שנטמאה ניקח דוגמה אחרת מהתחום של אישות שהוא מעיין מבחינה אקטואלית קצת אפשר לומר זה כבר לא כל כך אקטואלי זה כבר די ישן העניין של יחסי הממון בין בני הזוג יש כמה דעות בהלכה החל בגמרא ובדרך הראשונים ועד האחרונים לגבי מה בעצם המחויבויות של אישה לבעלה ושל האישה לבעל של הבעל לאישה ושל האישה לבעל אז מה שידוע בדרך כלל זה שאירה כסותה ועונתה שזה לפי דעה אחת בתנאים באמת זה שלושה דברים שהבעל חייב לאשתו דהיינו מזון, כסות וחיי אישות ויש דעה אחרת בגמרא שלפיה אין חיוב מזונות מן התורה, הבעל לא חייב לאזון את אשתו גם כסות הרמב״ן מסביר שהכסות זה לא פיגוד אלא זה בעצם הצעת המיטה, זה בעצם מה שקשור לחיי האישות והדבר שאליבא דקולי עלמא איש חייב לאשתו והאישה חייבת לבעלה זה חיי אישות רבי חייא אומר בגמרא בכתובות, רבי חייא אומר אין אישה אלא ליופי, אין אישה אלא לבנים, כלומר כל מה שהאישה מה שהבעל יכול לדרוש מאשתו זה רק את הצד האינטימי ואת הצד של הולדת ילדים וכנ״ל לגבי מה שהאישה יכולה לדרוש מבעלה אז אמנם זו דעה קיצונית אבל גם לדעה שאומרת שחיוב מזונות של הבעל, שהבעל חייב לזון את אשתו הוא מן התורה קיימה להנחה שהאישה יכולה להגיד לבעלה אני מוותרת על הטובות, אל תתחייב עם מזונות אם אנחנו רואים שמזונות זה דאוריית אז בגמרא כתוב תקנו עשה ידע תחת מזונות כלומר את מה שהיא יכולה להרוויח היא צריכה למסור לבעלה ובעלה חייב לזון אותה אבל היא יכולה לומר לו אני משחרר אותך מחיוב המזונות ואתה לא תקבל את מעשה ידיי מה פירוש הדבר? פירוש הדבר בעצם שעל פי דין אישה יכולה לחיות את החיים הכלכליים שלה בנפרד מבעלה יש לה עבודה שלה היא מרוויחה כסף, חשבון בנק משלה, בעלה יש לו את שלו, הוא לא חייב לתת לה מזונות, היא לא חייבת לתת לו את מעשה ידיה והם חיים כאיש ואישה, במה הם חיים כאיש ואישה? כפי שאמרנו, בחיי אישות אוהבים אחד את השני אבל אנחנו יודעים שחכמים בכל זאת הכניסו חיובים דה רבנן לתוך מוסד הנישואין שלא ייתנו למצב כזה להיות המצב הדומיננטי שכאילו שני אנשים חיים באותו בית וכל אחד הוא עצמאי מבחינה כלכלית לגמרי, אין לו שום שותפות עם השני קודם כל יש שאלה גדולה מה לגבי מלאכות הבית דהיינו שגם אם אנחנו אומרים שאישה לא חייבת מעשה ידיה, מעשה ידיה הכוונה מה שנקרא בגמרא לעשות בצמר, כלומר עבודה שהיא לא דרושה לבית אלא היא פרנסה, היא הכנסה אבל מה עם עבודות הבית? אז יש בזה מחלוקת ראשונים יש מי שאומר שמי שאומרת לאישה איני ניזונית ואיני עושה זה כולל גם את עבודות הבית היא לא חייבת לעשות עבודות בבית אבל יש ראשונים שאומרים שלא עבודות הבית זה חלק מקשר האישורות פניהושע אומר אפילו מדאורייתא אבל פניהושע אומר שיכול להיות שעבודות הבית מה נקרא עבודות הבית? לבשל, לנקות את הבית וכדומה. זה אומר הפניהושע, זה מדאורייתא, זה חלק מהקשר של האישות, זה חלק מהשותפות, מזה שהם חיים ביחד. ואחרים אומרים שלא, אחרים אומרים שגם זה, שישכור עוזרת בית. הוא מרוויח כסף, שישכור לו עוזרת בית. אבל למשל הפירות של נכסי מלוג, שזו תקנת חכמים ברורה, אז תיקנו אותה, תיקנו את פירות נכסי מלוג, ותחת זה חייב לבדותה. הדברים האלה שחכמים תיקנו, הם בעצם באו בשביל לייסד מציאות שמתאימה למה שהתורה רוצה. כלומר, התורה מצד אחד אומרת, על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו, ודבק באשתו והיו לבשר אחד. אז נכון שהדבר העיקרי בחיי הנישואים זה האישות, זה האינטימיות, זה ההולדה, הכל טוב. אבל באמת שני אנשים שגרים באותו בית והם לגמרי עצמאיים, כל אחד עם הפרנסה שלו ועם העסקים שלו, זה לא בריא, זה משהו שהוא לא מתאים למה שהתורה רוצה. התורה רוצה שהם יהיו לבשר אחד במלוא מובן המילה, במובנים רבים, לא רק במובן של חיי היישות. אז גם אם מדאורייתא אפשר להסתדר באיזושהי צורה שהיא עצמאית, לא אליבדקו לאלמא, אבל לפי חלק מהשיטות, חכמים לפחות דאגו לזה שזה לא יהיה לגמרי הפרדת כוחות, שביניהם יהיו איזה שהם יחסי ממון, שלפי חלק מהדעות זה גם מן התורה, לא רק מידרבנן. אז יש פה עוד פעם איזה התחשבות, או לא רק התחשבות, אלא ירידה לעומק של מוסד האישות. מוסד האישות הוא מוסד שיש לו רעיון מעבר להולדה. זה לא רק הולדה, זה משהו שהוא מייצר איזושהי שותפות יותר כללית, יותר רגשית, יותר מחברת בין איש לאשתו, על כן יעזוב איש תמיד ודבק באשתו, דבק באשתו, דבקות היא לא יכולה להיות כאשר שני אנשים הם כאילו שני אנשים זרים. המקום היחיד שהם נפגשים זה רק ביחסי אישות. לא, זה לא מצב נורמלי. אז יש פה שוב פעם שימוש ברעיון של המצווה בשביל לייצר את המצב ההלכתי הנכון, הראוי, על פי דין תורה, או אפילו אם זה רק מדיני דה רבנן זה גם כן נובע מאותו מקום. הרב דיבר עכשיו על העניין של יחסי הממון כשבני הזוג נשואים. יש פרק שהרב עוסק גם בנושא של הכתובה ואיך מעריכים את הכתובה בימינו וגם שם הרב מלווה כל הזמן את הדיון ההלכתי, איך לשער כמה היום צריך לרשום בכתובה וכל העניין של ההצמדה למדד יוקר המחיה, כל הזמן עם איזושהי התכתבות עם הנושא הזה של הרעיון של המצווה. ואני רוצה להעיר באלף איזושהי נקודה שמותי תפסה לא רק בפרק הזה אלא גם בפרקים נוספים. יש כאן משהו שהוא ייחודי, אולי לא בלעדי אבל נחסית מיוחד, אנחנו רגילים להרבה ספרים שהם ספרי הלכה שעוסקים בפרטים, הרבה פעמים של איסוף של דברי הפוסקים, ליכוד של דברי הפוסקים, הסתמכויות על פסיקות קודמות. יש הרבה ספרים שעוסקים ביסודות השורשיים, שחוזרים אחורה, עוסקים בעניינים יותר מופשטים, עיוניים, וכאן יש בעצם כל הזמן איזשהו מסע כזה, מהשורש, מהיסודות הכי ראשוניים, מה שהרב קורא כוונות התורה, ובסופו של דבר בכל אחד מהפרקים בספר, ולא רק בספר הזה של אישות, הרב דרך כל המסע הארוך של דברי הפוסקים גם מגיע להכרעות מעשיות לפסיקת הלכה מעשית מתוך הליווי של התובנות הללו של כוונות התורה, וגם בהקשרים של דברים חדשים שלא תמיד יש להם התייחסויות בדברי פוסקים קדמונים, אולי פוסקים בני זמננו מתחילים לעסוק בהם, אבל גם בהקשרים של טכנולוגיות חדשות שמופיעים יותר בספר של רפואה והלכה. אבל בספר הזה של אישות והלכה וכוונות התורה, גם בהקשרים של שינויים תרבותיים, הקשרים של מעמד האישה, הקשרים של נכסים בין בני הזוג. ואני רוצה ברשות הרב לקרוא שני דברים שהרב ככה לקראת החתימה של שני פרקים מאוד משמעותיים, אני חושב, בספר, שדווקא פחות עוסקים ישירות בנושא של כוונות התורה, אבל בעיניי הם משקפים את העניין הזה של החיבור בין הרצון להיות מחוברים אל השורש ליישום של ההלכה למעשה במציאות המתחדשת. פרק אחד שהרב עוסק בנושא הלא פשוט של כפיית גט, האם מה קורה כשאישה אומרת מאיס עליי נושא שנידון בגמרא בראשונים, והרב בעצם מציע שם בסיום הפרק לתקן מעין תקנה חדשה שכמובן מבוססת ומחוברת למסורת ההלכה שלנו, אבל הלכה למעשה מנוסחת כתקנה חדשה, ואני אקרא כמה משפטים מתוך דברי הסיום הללו. עם השינויים המופלגים והבלתי הפיכים במעמד הנשים שהתחוללו בדור האחרון, דעת כל הנשים אינה סובלת מצבים של בעל שאינו הולך בדרך ישרה, ועל כן יש מקום לקביעה שטענת מאיס עליי שיש עמה אמתלה הנראית בעיני הדיינים היא בימינו סיבה המצטרפת מעיקר הדין לסיבות לכפיית גט המנויות במשנה ובגמרא. הרב מציע פה בעצם לתקן את התקנה באמצעות הרבנות הראשית, תקנה שגם תשמש דוגמה לארצות אחרות. יהיה בכך משום קידוש השם גדול והרמת קרן התורה לראות איך חכמי הדור מגלים שאר רוח ואחריות לכלל ישראל, ובדרכם של גדולי הדורות מתקנים תקנה נחוצה לפי צורך הדור והשעה להסיר עוול ומכשול. ודברים דומים הרב כותב בפרק הבא בספר, נדמה לי שהוא חותם את הספר שלך. רק שנייה, לפני הפרק הבא אני רק רוצה להדגיש שהתקנה הזאת שמדובר עליה זאת תקנת הגאונים, שהייתה קיימת. הרב שרי הגאון כותב שלוש מאות שנה אנחנו כבר נוהגים כך בעניין של טענת מעיס עליי שכופים גט. אז לחדש את תקנת הגאונים. כן. וגם בהקשר של הנושא הכאוב של עגונות, של בעלים שנפצעים בתאונות דרכים, במלחמות, בצורה כזו שהם לא יכולים להמשיך לחיות עם אנשים, ומצד שני לא מסוגלים מבחינה הלכתית לא כשירים לתת גט, אז הרב שם מציע, מתוך עיון מאוד מאוד ככה מעמיק לרחב איזושהי תקנה מעשית שחכמי הדור מתוך הסכמה רחבה יוכלו לתקן ולייסד באמצעות מה שהרב מציע שם, באמצעות הרבנות הראשית. ואני חושב שלנו כלומדים של הספר, כתלמידים של הרב, אז יש כאן איזושהי קריאת כיוון מאוד משמעותית ללימוד תורה מתוך לקיחת אחריות. אנחנו לא רק מצטטים מדברי הפוסקים ולא רק רואים מה כבר נפסק, אלא אנחנו מנסים כל הזמן להיות מחוברים לשורשים התורניים, לכוונות התורה. אפשר תמיד להתווכח אם הכוונה היא כזו או אחרת, אבל על דעת כן ניתנה תורה, שאדם ובני חכמים ילמדו וינסו להבין ולהעמיק, ומתוך כך באמת להגיע להכרעות מעשיות גם בשאלות חדשות ולהצליח באמת מתוך האחריות הזו לתורה ולכלל ישראל. הרב שם מסיים שדווקא מתוך המגמה והדרך הזו שבעצם יש בה איזשהו אומץ של להכריע הכרעות, שלא תמיד הדבר שכרגע מקובל בנושאים הלכתי, דווקא מתוך כך מתרבה כבוד התורה וכבוד שמאי. אני אוסיף לכם כמה דברים שאחד מהם נוגע פה לישיבת כרם ביבנה. בהקדמה לספר הזה, כלומר בהסכמה לספר הזה, קיבלתי הסכמה מהרב דייחובסקי, שליטה שהוא היה רם פה בישיבת כרם ביבנה והוא היה אחר כך דיין בבית הדין הגדול והיה מבכירי הדיינים בארץ. אז הוא נתן דוגמאות של פסיקה שהיא מתחשבת באווירה של הדור, במדיניות שמתאימה לדור וכדומה, מרב חיים מויזר גורג'ינסקי שהיה גדול הדור לפני השואה בליטא והוא כותב בפירוש שהדרך הזאת של כוונת התורה היא יכולה להניב גם פסקים חדשים חשובים בתחומים האלה. אז זה קודם כל קיבלתי הסכמה ממי שהוא באמת היה גאורא רבא בתחומים האלה עדיין שיאריך ימים אני רק בשואה זו היה דיין אחרי הדיינים אבל סיפור אחר שבטח יעניין אתכם זה שכל הנושא הזה של כוונות התורה והרעיון של המצווה למדתי אותו בבני ברק ארטקור של תלמידי החזון איש שם היה גאון מופלא ממש חד פעמי בשם הרב גדליאל נאדל, זכר צדיק לברכה שהוא היה גדול התלמידים של החזון איש למרות שהיו לחזון איש עוד תלמידים מוערכים וחשובים אבל אמרו לי אז ש... סיפור קטן שמראה מה היה היחס של החזון איש שלו שפעם נשאלה איזו שאלה שאלה רצינית, אני לא זוכר אפילו באיזה תחום רב גדליה היה כאילו הרב של השיכון, של שיכון החזון איש והוא פסק להם הלכה שמישהו שאל אותו השואלים הלכו אחר כך אל החזון איש ואמרו לו החזון איש בלי להגיד מה אמר הרב גדליה שאלו את החזון איש את השאלה, החזון איש ענה אחרת ואז אותו השואל הוא העיז את פניו ואמר כבוד הרב אבל רב גדליה אמר אחרת ממנו אז החזון איש אמר מיד רב גדליה יכול לחלוק עליו ככה העידו בפניי בזמנו כשהייתי שם אז את הדבר הזה של הרעיון של המצווה זה ביטוי ששמעתי מרב גדליה, הרעיון של המצווה, שאלתי אותו זה הכוונה לטעם של המצווה? הוא אמר לא, זה לא טעם המצווה זה הרעיון של המצווה, כפי שהסברתי בהתחלה, הטעם של המצווה יכול להיות בסוכות אשפי את בני ישראל אבל הרעיון זה מה המצווה הזאת אומרת לנו, מה היא רוצה מאיתנו תקראו לזה גדר אבל זה גדר שהוא עוד פעם הוא לא מלקטים אותו מתוך כל מיני פרטים ואומרים אה הנה אנחנו רואים שהגדר הוא כך וכך תתחיל מהגדר תתחיל מאיך אתה מבין את המצווה מה המצווה אומרת ואז יהיו לך כל מיני מסקנות והשלכות מה שחשוב להדגיש זה שאנחנו יודעים שאנחנו בוויכוח גדול עם הציבור החרדי היום במיוחד לאור המלחמה, לאור הנושא של גיוס הוויכוח הוא קשה כי הוא קשה מבחינה זאת שאנחנו מדברים על מאורעות קשים, מדברים על זה שלא עלינו נופלים חלילים ויש סיבור עצום של בני תורה שעומד מהצד אם כי ברוך השם יש גם התקדמות ויותר ויותר תופעות של חרדים גם מהחסידויות וגם מהניטאים שהם כן משנים את דרכם בעניין הזה ומנסים לשנות את המצב זה אומנם מאוד מאוד קטן בינתיים אבל זה לדעתי ילך ויגדל אבל מה שאני רוצה להגיד זה שלמרות הוויכוח כיוון שאנחנו יודעים שאנחנו לומדים תורה שהיא אמת כתיב בה אנחנו צריכים לומר את האמת שלנו אבל מצד שני כאשר רואים אמת אצל מישהו אחר אמת של תורה בתחום אחר לא בתחום הזה שאתה מתווכח איתו אלא במשהו אחר שאתה רואה שהוא בעניינים אחרים אומר אמת אז תקבל את האמת ממי שאמרה ככה מדריך אותנו הרמב״ם בהקדמה לשמונה פרקים שמע האמת ממי שאמרה אני הייתי כבר אחרי עשרים שנה בהשפעת מוריי ורבותיי ממרכז הרב, הרב צבי יהודה לצה״ל והרב הנזיר ולא היה לי שום אבא אמינא לשנות את הראש שלי מבחינת השקפות וכדומה והגעתי איכשהו לשם לבני ברק לתוך המעוז של החזוננישניקים ושמעתי שיעורים מאביגדליה ואורו עיניי, אני פשוט הרגשתי שאני מקבל פה תורה וממש התאהבתי בשיעורים ובסגנון שלו והוא גם העריך את מה שאני הבאתי איתי, אמרה, אומנם הוא לא קיבל, הוא עם ההשקפות שלו בעניינים שהם מאוד רציניים, אבל אין לנו הסכמה ושיווי דעת בהם, אבל אני קיבלתי ממנו תורה שלא קיבלתי בשום מקום, ואני שמח על זה עד מאוד, וחושב שבכלל זה צריכה להיות הדרך שלנו. אנחנו מאמינים במה שאנחנו חושבים שהוא אמיתי, ואם רואים דברים טובים ונכונים ואמיתיים אצל אחרים, אז צריך לקבל אותם וצריך להעריך אותם ולהשתדל עד כמה שאפשר שיהיה שלום בין תלמידי החכמים. אני בשום אופן לא חושב שהדרך היא ללכת נגדם בכוח או חס ושלום במעצרים, זה רק מביא נזקים, לא מביא שום תועלת. לא מעצרים ולא דברים כאלה ולא מלחמות. להשתדל להקרין את האמת שלנו, לקבל את הדברים הטובים שיש לקבל מאחרים, והאמת והשלום, אבו, בסופו של דבר אנחנו נזכה לזה שכל עולם התורה יתקרב זה לזה ויתאחד יותר, ובסופו של דבר זה גם ישפיע על האחדות בעם ישראל כולו. תהיו בריאים, תודה רבה על שאתם הקשבתם. תודה רבה לרב, שנזכה מאוד לספרים, תורתו בעזרת השם. גם זה וגם זה? צלע ההקלטה כנראה, וגם מקליקו. ‫שלום לכולם. יום טוב, צהריים כדומים. זו זכות גדולה להיות כאן בהתכנסות המיוחדת הזו, וזכות גדולה לשוחח ולשמוע מהרב שילת, ראש ישיבת מעלה אדומים. לרב יש הרבה מאוד מפעלים של כתיבה, הרבה מאוד סוגים של יצירות ותחומים שונים, והלכה, המחשבה, ‫האדרת כתבי הרמב״ם. ‫ובשנים האחרונות הרב החל להוציא לאור סדרה מיוחדת, חדשה, ‫תחומים שונים בהלכה שמתקשרים ‫לנושא של כוונות התורה. יצאו עד כה שלושה ספרים, נכון? ‫בענייני רפואה, רפואה והלכה וכוונות התורה, ‫בענייני מדינה וכוונות התורה, ‫והנושא שאנחנו יותר נתרכז בו היום, ‫הוא הספר האמצעי בסדרה הזו, ‫אישות, הלכה וכוונות התורה. ‫לפני שניכנס לצלול לכמה סוגיות, דוגמאות, ‫מתוך הספר הזה עצמו, ‫בהקשר של הנושא של יום העיון, ‫אז נשמח לשמוע מהרב ככה, ‫באופן כללי, בקצרה, ‫מה זה המושג הזה של כוונות התורה, ‫מהו החידוש ‫בשיטת הלימוד הזו ‫שהמד מנסה להביא לידי ביטוי ‫בכתיבה הייחודית הזו. ‫שלום לכולם. יש לי אימתא דה ציבורא, ‫ולא נתתי אף פעם שיעור כזה גדול, ‫ברוך השם. ‫אז מה זה כוונות התורה? ‫קודם כול, זה לא מושג שאני המצאתי אותו, ‫אלא הוא מפורש במקום מסוים ‫בחידושי הריטווה במסכת סוכה. ‫מה מדובר? ‫מדובר שם על הדין של ‫תשבו כי אין תדורו, ‫דווקא וו, ‫שמה מקורו? ‫מה זאת אומרת תשבו כי אין תדורו? ‫ומזה לומדים הלכות. ‫אז אני אקרא לכם משפט מהריטווה. ‫הוא אומר, מיידא דרשינן תשבו ‫כי אין תדורו, ‫אנו למדים כן מכוונת המצווה ‫שאמרה תורה בסוכות תשבו שיבת ימים, ‫כלומר, ‫כמו שהייתם יושבים בבתיכם. ‫הביטוי כוונת המצווה זה ביטוי לא שגרתי, ‫ומה הוא אומר? ‫ידוע לכולם שיש מושג טעם המצווה, ‫טעמי מצווה, ‫טעם הדקרה, ‫אבל זה לא זה. ‫הטעם של מצוות סוכה מפורש בתורה. ‫בסוכות ישבתי את בני ישראל ‫בהוציאותם ארץ מצרים, ‫למען ידעו דורותיכם, זה הטעם. ‫אבל מה הרעיון של ‫בסוכות תשבו שיבת ימים? ‫מהי כוונת התורה כשהיא אומרת ‫בסוכות תשבו שיבת ימים? ‫אומר ריטבל, אנחנו לא לומדים את זה ‫מאיזו דרשה, ‫לא לומדים את זה מאיתור, ‫משהו מדרכי המדרש, ‫אלא מכוונת המצווה. ‫כלומר, אנחנו יכולים לזהות ‫את כוונת המצווה באופן, ‫אפשר לומר אינטואיטיבי, ‫אבל זה לא דווקא אינטואיטיבי, ‫זה עניין של הבנה פשוטה, סברה, ‫מהי כוונת המצווה. ‫אומר הריטבל, ‫כשהתורה אומרת לך, ‫בסוכות תשבו שבעת ימים, ‫היא מתכוונת ‫לזה שאתה תעבור דירה, ‫תעבור דירה לשבעה ימים. ‫אז בדירה החדשה אתה מתנהג, ‫כמו בדירה הישנה. ‫כמו שבבית אתה מתנהג בצורה מסוימת, ‫אז כך גם תנהג בסוכה. ‫אם בבית יש פתאום מגפת יתושים ‫ואין לך אפשרות להישאר בבית בנחת, ‫אז אתה יוצא מהבית. ‫כך גם תנהג בסוכה. ‫כשאתה רוצה ללכת לטייל, ‫אז אגב, מהסוכה מותר ללכת לטייל, ‫לא צריך לקחת איתך סוכה לטייל. ‫אז זו דוגמה פשוטה. ‫אני רוצה מיד לתת דוגמה נוספת ‫שהיא יותר חריפה. ‫יש לנו מצוות לא תעשה חשובה וגדולה ‫בשם לא תעמוד על דם רעיך. ‫הגמרא במסכת הנדרין אומרת, ‫מה זה לא תעמוד על דם רעיך? ‫אדם רואה את חברו טובע בנהר, ‫או שחייר ההר רודף תחריו, ‫ליסטים באים עליו. ‫אסור לו לעמוד מן הצד, ‫אלא הוא צריך לעשות הכול ‫בשביל להציל את חברו. ‫יש מה שנקרא לו עלינו חולה סופני, ‫חולה שנשארו לו רק שעות או ימים לחיות, ‫לפי הערכות הרופאים. ‫הוא לא רוצה את השעות האלה. ‫הוא לא רוצה אותן. ‫זה שעות שהן רק גורמות לסבל. ‫הוא כבר דיבר עם משפחתו, ‫כבר ציווה לביתו, ‫כבר עשה תשובה. ‫די, הוא לא רוצה את השעות הנוספות האלה. ‫האם הרופא מצווה להאריך את חייו בעוד כמה שעות? ‫אם נגיד הוא יכול על ידי איזשהו טיפול ‫לגרום לזה שהוא יחיה ‫עוד כמה שעות או עוד כמה ימים? ‫הייתה בזה מחלוקת, הלכה למעשה, ‫בדיני נפשות. ‫הרב ולדנברג, בעד ציץ אליעזר, ‫שהיה הרב של בית החולים שערי צדק, ‫פסק שחייבים תמיד להאריך ‫את ימי החולה. תמיד. ‫משום לא תעמוד על דם רעייך. ‫אתה רואה אדם שעומד למות, ‫אתה צריך להציל אותו. ‫מה נקרא להציל אותו? ‫גם לחיי שעה זה נקרא להציל אותו. ‫זה מפורש בגמרא ביומא ‫בקשר ל... ‫נפל עליו הגל בשבת, ‫שאם אתה יכול להציל אותו ‫אפילו רק לחיי שעה, ‫איך אתה מתייחס לחילול שבת? ‫אפילו לחיי שעה מחללים שבת. ‫בטוח שהוא לא יחיה יותר משעתיים, ‫אבל אתה חייב לחלל שבת בשביל להציל אותו. ‫אומר הציץ אליעזר, אם כך, ‫אז תמיד כאשר אדם נמצא במצב ‫שיש לו עוד כמה שעות לחיות, ‫אתה חייב להציל אותו. ‫אם אתה יכול לעשות משהו בשביל ‫להאריך את חייו בעוד כמה שעות, ‫אתה חייב להציל אותו. ‫זאת הייתה דעת יחיד, לעומת פוסקים אחרים, ‫גדולי הדור שלפניו, ‫ביניהם החזוניש ואחרים, משה פיינשטיין, ‫שאמרו לא, ‫יש הבדל גדול. ‫בגמרא ביומא, ‫מדובר על מישהו שנפל עליו גל, ‫בלי שהוא יתכונן לזה. ‫ויש לו עכשיו עוד שעתיים לחיות, ‫בשעתיים האלה הוא יעשה תשובה, ‫אולי הוא ידבר עם מישהו ממשפחתו, ‫יצווה לביתו. ‫אז ברור שצריך להציל אותו. ‫אבל אדם שהוא כבר חולק הרבה זמן, ‫הוא עכשיו כבר עשה את כל מה שצריך ‫בשביל להיפרד מהעולם. ‫נשארו לו עכשיו רק שעות של סבל. ‫אתה לא חייב לעשות שום דבר ‫בשביל להאריך את חייו. ‫אדרבה, אם הוא ימות יותר מהר, ‫אז זה מה שהוא רוצה, ‫זה מה שנוח לו. ‫מה אם לא תעמוד על דם רעיך? ‫אומרים אותם הפוסקים, ‫או אני אומר בשמם, ‫אולי הם לא כותבים את זה, ‫אבל אני אומר את זה, ‫בשמם, שמה כוונת המצווה ‫שלא תעמוד על דם רעיך? ‫שתאריך את חיי האדם בכל מחיר? ‫לא. ‫שכאשר האדם זועק לעזרה, ‫או שהוא זועק לעזרה בפה, ‫או שהוא זועק לעזרה באופן, ‫בדממה, אבל אתה מבין מה הסיטואציה ‫שהוא זועק לעזרה, ‫אז אתה צריך להסיל אותו. ‫מנין לנו? זאת כוונת המצווה. ‫איך אני יודע שזאת כוונת המצווה? ‫אם אני קורא את הפסוק ‫בסברה ישרה לשכל טוב, ‫אז אני אומר, ‫לא תעמוד על דם רעיך? ‫פירושו של דבר שהאדם הזה ‫הוא שווה לעזרה, הוא צריך אותך. ‫הוא צריך אותך, הוא אומר לך, ‫אל תעמוד על הדם שלי. ‫אבל כאשר הוא אומר לך בפירוש ‫שהוא לא רוצה, ‫לא בזה עסקינן. ‫אז אין מצווה כזאת. ‫יותר מזה, ‫משהו קצת מזעזע, אבל לא נורא. ‫המנחת החינוך כותב ‫שאדם שרוצה לא עלינו ‫לשלוח יד בנפשו, ‫אין מצוות לא תעמוד על דם רעיך. ‫אלא מה יש? ‫אפרושי מאיסורה. ‫הוא הולך חס ושלום לעשות איסור, ‫ולכן צריך להציל אותו מהאיסור, ‫אבל לא שיש לא תעמוד על דם רעיך. ‫לא תעמוד על דם רעיך זה כשהוא מתחנן ‫שתציל אותו, ‫אבל כשהוא אומר לך, תעזוב אותי, ‫אין מצוות לא תעמוד על דם רעיך. ‫אז זו דוגמה נוספת למושג הזה ‫של כוונת המצווה. ‫שוב פעם, זה לא טעם המצווה. ‫מה תם המצווה לא תעמוד על דם רעך? ‫לא צריך להגיד תם, כל אחד מבין. ‫לא תעמוד על דם רעך, הרי חיי אדם, ‫זה דבר שהוא יקר לתורה. ‫אבל מה הכוונה? ‫הכוונה היא כשהוא זועק לעזרה, ‫או שהכוונה היא תמיד. ‫אתה רואה במצב שאתה יכול ‫להמשיך את חייו של מישהו, ‫אתה חייב להמשיך את חייו. ‫אבל אולי הרב, בשביל לחדד את הדברים, ‫מה הרב יענה אם מישהו יאמר? ‫אז אולי גם לא תרצח, ‫זה אולי טעם המצווה, ‫ולכן גם המתת חסד תהיה אפשרית. ‫מה תהיה התשובה ‫מתוך התפיסה של כוונות התורה? ‫טוב, קודם כול, ‫בכל מקרה יש את העניין ‫של נפושין איסורא, ‫שזה לא יכול להיות מצב ‫שבו אדם יעשה דבר שהוא אסור, ‫ויגיד, ‫לא, אני מוכן שאני אעשה את זה. ‫אפילו לא לרצח, גם לא להחבול. ‫יש גמרא בסנהדרין בקשר לשאלה של ‫אם מותר לבן להקיז דם לאביו. ‫אז יש שם מדדה אמר שאומר, ‫ואהבת לרעך כמוך. ‫מה זאת אומרת אהבת לרעך כמוך? ‫תמיד, כל מה שבין אדם לחברו, ‫זה תלוי ברצון שלו. ‫אם האבא רוצה, ‫אבל יש מי שחולק עליו. ‫הוא אומר, לא, יש איזה לימוד מיוחד מפסוק, ‫שאומר, זה לא קשור ‫אל לא תמוד אדם רעך. זה צריך גילוי של התורה, ‫שדבר כזה יהיה מותר. למה? ‫כי העניין של כיבוד אב ואם ‫זה לא סתם בין אדם לחברו, ‫זה משהו אחר. ‫אז שוב פעם, יש פה רצון לרדת ‫לרעיון של המצווה. ‫מהו הרעיון של המצווה של כיבוד אב ואם? ‫שתהיה לו נחמד, ‫שאתה תהיה חבר שלו? ‫לא, ‫כבד תביך ותאמיך זה משהו אחר לגמרי. ‫אני רוצה להיכנס באמת לדוגמאות, ‫כיוון שאין לנו זמן ארוך מאוד, ‫לדוגמאות מענייני אישות, ‫שמדגימות את העניין הזה ‫בצורה מאוד ברורה, ‫שצריך לחתור, ‫כמובן, זה לא בכל סוגיה זה אפשרי, ‫אבל כשזה אפשרי אז זה מתבקש, ‫וזה עם השלכות ועם תובנות. ‫נתחיל מהמצווה הראשונה בתורה, ‫מצוות פריאה ורבייה. ‫יש לנו מחלוקת ‫של ארבע דעות ‫בגמרא ביבמות, ‫מתי אדם מקיים פריאה ורבייה, ‫מהו החיוב דאורייתא של פריאה ורבייה? ‫בתילל אומרים בן ובת, ‫בתשם הם אומרים שני בנים. ‫בגמרא יש עוד שתי ברייתות ‫שמביעות עוד שתי דעות. ‫אחת, רבי נתן אומר בשם בית שמאי ‫שני בנים ושתי בנות, ‫זה המינימום של קיום פריאה ורבייה, ‫לפי בית שמאי, שני בנים ושתי בנות. ‫ויש גם דעה רביעית ‫שאומרת או בן או בת, ‫שבית הלל סוברים או בן או בת. מה הנימוקים לדעות האלה? אז לגבי הדעה האחרונה שהזכרתי, או בן או בת, הגמרא אומרת לא תוהו בראה לשבט יצרה, והא אביד ליה שבט. מה פירוש? לא תוהו בראה לשבט יצרה, מה זה? מאיפה זה? זה מישעיהו. אז מביאים פסוק בישעיהו ואומרים לא תוהו בראה לשבט יצרה, פירושו של דבר שאתה רק צריך לדאוג לזה שהעולם לא יישאר תוהו, שלא תשאיר אחריך כלום. אבל אם אתה מוליד בן אחד או בת אחת, קיימת לו תוהו בראה. איך פסוק בישעיהו יכול להסביר את מצוות הפרו ורבו, לא להסביר, ללמד את הדין דאורייתא של פרו ורבו? התשובה פשוטה. הפרור ורבו זה דבר שטעמו ברור, אבל מה הרעיון המדויק שלו? האם הרעיון המדויק שלו הוא שיישארו אחריכם ככם? כלומר, אם אתה אבא ואמא, אז שאחריכם יישארו בן ובת, כדי שהעולם לא ילך ויפחת, או שהרעיון הוא שתגדילו את האוכלוסייה. כמו שבית שמא אומרים, שני בנים ושתי בנות, אם אתם אבא ואמא, אז שבדור הבא יהיו פי שניים. למה פי שניים? כי זה תמיד לשון של ברכה, כמו אצל איוב, בסוף הספר, אז השם נתן לו משנה לכל מה שהיה לו מקודם, כלומר כפול. ברכה זה יותר. טוב, בסדר, אז הגמרא אומרת מקור לזה של הדעה של שני בנים ושתי בנות. מה המקור? שחווה אחרי שקין הרג את הבל. החווה אומרת כי שק לי ה' זרע אחר תחת הבל כי הרגו קין. ומה היה מקודם? מקודם היו שני בנים ושתי בנות. היה קין והבל, וכל אחת הייתה אחות, ככה אומרת הגמרא. אז מזה לומדים שצריך שני בנים ושתי בנות. צהל כדאיתך שזה יכול להיות הלימוד? לא. ודאי שלא. כי בכלל אדם וחווה לא הצטוו בפריאה ורבייה. לא הצטוו. יש תוספות דסמלרית, כל הראשונים שם. שהגמרא מביאה את המצווה שפרו ורבו מנוח. כשנאמר לנוח ואתם פרו ורבו, זה המצווה. מה שכתוב בפרק אלה בראשית זה ברכה. אז זה לא הדין של המצווה. ואם מביאים את זה משם, פירושו של דבר שמביאים בעצם מה הרעיון. הרעיון של פריאה ורבייה זה להרבות. זה לא שתישארו כמו שאתם, אלא תרבו. והמאנדה אמר שאמר בן או בק, הוא אומר לא, הרעיון זה שאני לא אצא מהעולם בלי שנשאר אחריי כלום. אז אפילו בן אחד, בת אחת, עביד לי שבט הוא קיים, לא תאוב רע לשבט יצרה. כל הדברים האלה הם בעצם עוסקים בשאלה מהו הרעיון של מצוות פרו ורבו. להגדיל, לקיים או לעשות משהו. אז שוב פעם, זה לא טעם המצווה. טעם המצווה ברור. למה הטעם מצווה אותנו פרו ורבו? היא לא רוצה שהעולם ייגמר אחרינו. אבל מה בדיוק? אז תראו, אפשר, ושאלו אותי כבר הרבה פעמים, אז מה בעצם אתה אומר לנו? הרעיון של המצווה זה בעצם הגדר של המצווה. מה שקוראים בעולם הישיבות הגדר. אני אומר, נכון, אבל צריך להבין שבדרך כלל בעולם הישיבות, בלמדנות הישיבתית כשאומרים הגדר, אז בעצם מחפשים את הגדר לאור פרטים. מוצאים בגמרא דין כזה, ומוצאים דין כזה, מוצאים דין כזה, אז אומרים, אה, אז כנראה שהגדר הוא כך וכך. פה הכיוון הוא הפוך. אתה מתחיל מהרעיון של המצווה. אתה מתחיל ממה? ממה שכתוב בתורה. וכשמה שכתוב בתורה אומר לך משהו, אז אתה יכול ממנו לגזור דינים, ממנו לגזור נפקא מינות. להגדיר את המצווה על פי הרעיון שלה, דהיינו הכוונה שלה, שאותה אתה מבין באופן שכלי אינטואיטיבי סברתי זה המקור של הדברים. שמא תגידו בסדר אבל אולי את המקור הזה קיבלנו מסיני כלומר שבעצם שוב פעם זה לא פעולה שלנו אלא זה פעולה ודאי שלא נכון למה כי הרגע הבאנו דוגמה של מחלוקת ובהרבה מקומות יש מחלוקות בין החכמים בין התנאים מהו הרעיון של המצווה וכאשר יש מחלוקת מה הרעיון של המצווה אז יש לנו היסוד הגדול של הרמב״ם שאומר שבדברי קבלה אין מחלוקת אם קיבלנו את זה מסיני לא יכולה להיות מחלוקת כאשר יש מחלוקת בין חכמים פירושו של דבר שלא הייתה בידם קבלה מסיני זה יסוד שהרמב״ם משריש אותו בתקיפות גם בהקדמת המשנה וגם בהלכות ממרים הוא אומר כל דבר שיש בו מחלוקת זה לא פירושו של דבר שלא הייתה בידם קבלה מסיני יכול להיות שהייתה והשתכחה אבל כרגע הם מתווכחים על דף ריק, ופירוש הדבר שהחכם בעצמו הוא מגלה את הרעיון, הוא מגלה את הכוונה של התורה. החכם הזה, הדוגמה שהרב מביא, זה תנאים, אמוראים, דברי הגמרא. יש בספר פרק לא פשוט לקריאה בהקשרים של אישה שבגדה בבעלה, הקשרים של זנות, והם גם לצערנו מעשיים, מצבים שונים של אונס, שוגג וכל מיני מצבים של שידול נשים וכל מיני מצבים, והרב שם כל הפרק סובב סביב החידוש הגדול של המעריק, בעצם כבר לא תנאים ואמוראים שחוזרים אל הפסוקים, אלא פסוקים ממוחמים. כן, באמת זו דוגמה חשובה מאוד, קלאסית, אפשר לומר, שאחד מגדולי האנשים בין הדור של הראשונים לדור של האחרונים, הוא עוד נחשב לסוף תקופת הראשונים, המעריק, מעריק אולון, חידש הלכה בענייני איסור אישה מזנה לבעלה, כאשר בגמרא כתוב שאם היא שוגגת, אז היא לא נאסרת לבעלה, גם שוגגת וגם אנוסה לא נאסרת לבעלה. אומר המעריק, מה נקרא בדרך כלל שגגה? כאשר יש לי בהלכות שבת או בהלכות חלב שגגה, מה הכוונה? הכוונה שאדם לא יודע את האיסור. הוא לא ידע שהמלאכה הזאת היא אסורה. אז אומר המעריק, אישה שאומרת, אני לא ידעתי שאסור לזנות. חשבתי שאני התחתנתי בשביל שיהיה לי חבר, אבל לא ידעתי שאסור לזנות. אומר המעריק, זה לא שגגה והיא נאסרת לבעלה. למה? כי כתוב, ומעלה בו מעל. המעילה בבעלה זה מקור מספיק בשביל האיסור של אישה לבעלה, אישה שדנתה אחרי אשר נטמאה. זה שהיא מעלה בו, כך כתוב בתורה. כתוב, איש כי תשתה אשתו, ומעלה בו מעל. לא כתוב שהיא עברה על מצוות לא תנעב. היא מעלה באישה. אז אם אישה אומרת, אני לא ידעתי שזה אסור, אבל את ידעת שאת, את אשת איש, את ידעת שאת מועלת בבעלך, אז היא נאסרת לבעלה, היא לא נקראת שוגגת. אחד מהאחרונים החשובים שתווכח על זה עם המעריק זה היה בעל לחם יהודה, ובאורח חיים הספר שלו נקרא מטה יהודה. הוא מופיע במשנה ברורה ממש באופן סדיר. מטה יהודה, רבי יהודה, אייש. הוא היה מגדולי אלג'יר, או נדמה לי, או טוניס, או אלג'יר. והוא כותב, מה זה שבן אדם מרשה לעצמו לדרוש דרשה חדשה שלא כתובה בגמרא? אשר מעלה בו מעל שהיא מועלת בבעלה, למרות שהיא לא ידעה את האיסור. לא, הוא לא דרש דרשה חדשה. הוא פשוט אמר מה הרעיון של המצווה. הרעיון של המצווה, הרעיון של העניין של לא תנאה, זה לא דבר שבין אדם למקום. זה למעול באישה, זה דבר שהוא גם בין אדם לחברו. וכיוון שהאישה הזאת לא הייתה שוגגת בזה, אז מה אומר המעריק? מה נקרא שגגה? שגגה זה נקרא אם היא הייתה בבית חשוך וחשבה שהגבר הזה הוא בעלה, זה נקרא שגגה. זה עניין של מתעסק, לא משנה, אבל זה שגגה. אבל לא שהיא בכוונה תחילה מתנה תחת בעלה ואומרת לא ידעתי שזה אסור. מה זאת אומרת ידעת שזה אסור? אבל ידעת שיש לך בעל, ידעת שהבעל שלך הוא זה שאת מועלת בו. אז התשובה על הקושייה של הלחם יהודה, ואגב את התשובה הזאת אומר, מי אומר אותה? אחידה. אחידה בשו״ת חיים שעל, הוא מתייחס להשגה הזאת של הלחם יהודה, והוא אומר זה לא דרשה חדשה. קודם כל גם ייתכן שגם מותר לדרוש דרשות חדשות, אבל לא ניכנס לזה. אבל הוא אומר זה בכלל לא דרשה חדשה. זה הפשט של הפסוק, זה מה שהתורה אומרת, הוא מעלה בו מעל. איש כתשטה אשתו, הוא מעלה בו, היא מועלת בו. אז מזה הבין המעריק שאם היא בעלה בו, למרות שהיא לא חשבה שהיא עשתה איסור כלפי שמעיה, היא עדיין אסורה לבעלה. זה הדין של אישה שנטמעה. ניקח דוגמה אחרת מהתחום של אישות, שהוא מעיין מבחינה אקטואלית קצת, אפשר לומר. זה כבר לא כל כך אקטואלי, זה כבר די ישן. העניין של יחסי הממון בין בני הזום. יש כמה דעות בהלכה החל בגמרא ובדרך הראשונים ועד האחרונים לגבי מה בעצם המחויבויות של אישה לבעלה ושל האישה לבעל, של הבעל לאישה ושל האישה לבעל. אז מה שידוע בדרך כלל זה שאירה כסותה ועונתה, שזה לפי דעה אחת בתנאים, באמת זה שלושה דברים שהבעל חייב לאשתו, דהיינו מזון, כסות וחיי אישות. ויש דעה אחרת בגמרא, שבאה, שלפיה אין חיוב מזונות מן התורה, הבעל לא חייב לאזון את אשתו, גם כסות הרמב״ן מסביר שהכסות זה לא פיגוד אלא זה בעצם הצעת אמיתה, זה בעצם מה שקשור לחיי האישות. והדבר שאליבא דכולי עלמא איש חייב לאשתו והאישה חייבת לבעלה זה חיי אישות. רבי חייא אומר בגמרא בכתובות, רבי חייא אומר אין אישה אלא ליופי, אין אישה אלא לבנים כלומר כל מה שהאישה, מה שהבעל יכול לדרוש מאשתו זה רק את הצד האינטימי ואת הצד של הולדת ילדים. וכנ״ל לגבי מה שהאישה יכולה לדרוש מבעלה. אז אומנם זו דעה קיצונית, אבל גם לדעה שאומרת שחיוב מזונות של הבעל, שהבעל חייב לזון את אשתו ומנה תורה, קיימה לה להנחה שהאישה יכולה להגיד לבעלה אני מוותרת על הטובות, אל תתחייב עם גדונות. אם אנחנו רואים שמזונות זה דאורייתא, אז בגמרא כתוב תקנו עשה ידיה תחת גדונות, כלומר את מה שהיא יכולה להרוויח היא צריכה למסור לבעלה ובעלה חייב לזון אותה, אבל היא יכולה לומר לו אני משחרר אותך מחיוב המזונות ואתה לא תקבל את מעשה ידיי. מה פירוש הדבר? פירוש הדבר בעצם שעל פי דין אישה יכולה לחיות את החיים הכלכליים שלה בנפרד מבעלה. יש לה עבודה שלה, היא מרוויחה כסף, חלבון בנק משלה, בעלה יש לו את שלו, הוא לא חייב לתת לה מזונות, היא לא חייבת לתת לו את מעשה ידיה, והם חיים כאיש ואישה. ומה הם חיים כאיש ואישה? כפי שאמרנו, חיי אישות אוהבים אחד את השני. אבל אנחנו יודעים שחכמים בכל זאת הכניסו חיובים דה רבנן לתוך מוסד הנישואין שלא ייתנו למצב כזה להיות המצב הדומיננטי, שכאילו שני אנשים חיים באותו בית וכל אחד הוא עצמאי מבחינה כלכלית לגמרי, אין לו שום שותפות עם השני. קודם כל יש שאלה גדולה מה לגבי מלאכות הבית, דהיינו שגם אם אנחנו רואים שאישה לא חייבת מעשה ידיה, מעשה ידיה הכוונה מה שנקרא בגמרא לעשות בצמר, כלומר עבודה שהיא לא דרושה לבית אלא היא פרנסה, היא הכנסה. אבל מה עם עבודות הבית? אז יש בזה מחלוקת ראשונים, יש מי שאומר שמי שאומרת לאישה איני ניזונית ואיני עושה זה כולל גם את עבודות הבית, היא לא חייבת לעשות עבודות בבית. אבל יש ראשונים שאומרים שלא, עבודות הבית זה חלק מקשר האישות, פניהושע אומר אפילו מדאורייתא, אבל פניהושע אומר שיכול להיות שעבודות הבית, מה נקרא עבודות הבית? לבשל, לנקות את הבית וכדומה? זה אומר פניהושע זה מדאורייתא, זה חלק מהקשר של האישות, זה חלק מהשותפות, מזה שהם חיים ביחד, ואחרים אומרים שלא, אחרים אומרים שגם זה, ‫שישכור עוזרת בית. ‫הוא מרוויח כסף, ‫שישכור עוזרת בית. ‫אבל למשל, הפירות של נכסי מלוג, ‫שזו תקנת חכמים ברורה, ‫אז תיקנו אותה, ‫תיקנו את פירות נכסי מלוג, ‫ותחת זה חייב לבדותה. ‫הדברים האלה שחכמים תיקנו, ‫הם בעצם באו בשביל לייסד מציאות ‫שמתאימה למה שהתורה רוצה. ‫כלומר, התורה מצד אחד אומרת, ‫על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו ‫ודבק באשתו ויהיו לבשר אחד. ‫אז נכון שהדבר העיקרי בחיי הנישואים ‫זו האישות, ‫זו האינטימיות, זו ההולדה, ‫הכול טוב, אבל באמת שני אנשים ‫שגרים באותו בית והם לגמרי עצמאיים, ‫כל אחד עם הפרנסה שלו ועם העסקים שלו, ‫זה לא בריא, זה משהו שהוא לא מתאים ‫למה שהתורה רוצה. ‫התורה רוצה שהם יהיו לבשר אחד ‫במלוא מובן המילה, במובנים רבים, ‫לא רק במובן של חיי היישות. ‫אז גם אם מדאורייתא אפשר להסתדר ‫באיזושהי צורה שהיא עצמאית, ‫לא אליבדקו לעלמא, ‫אבל לפי חלק מהשיטות, ‫חכמים לפחות דאגו לזה ‫שזה לא יהיה לגמרי הפרדת כוחות, ‫שביניהם יהיו איזה שהם יחסי ממון, ‫שלפי חלק מהדעות זה גם מן התורה, ‫לא רק מן הרבנן. ‫אז יש פה עוד פעם איזו התחשבות, ‫או לא רק התחשבות, אלא ירידה לעומק ‫של מוסד האישות. ‫מוסד האישות הוא מוסד שיש לו רעיון ‫מעבר להולדה. זה לא רק הולדה, זה משהו שהוא ‫מייצר איזו שותפות יותר כללית, ‫יותר רגשית, יותר מחברת ‫בין איש לאשתו, ‫על כן יעזוב איש, תבין, ודבק באשתו, ‫דבק באשתו זה דבקות, ‫היא לא יכולה להיות ‫כאשר שני אנשים הם כאילו שני אנשים זרים, ‫המקום היחיד שהם נפגשים זה ‫רק ביחסי אישות. לא, זה לא מצב נורמלי. ‫אז יש פה, שוב פעם, ‫שימוש ברעיון של המצווה ‫בשביל לייצר את המצב ההלכתי הנכון, ‫הראוי, על פי דין תורה, ‫או אפילו, אם זה רק מדיני דה רבנן, ‫זה גם כן מאותו, נובע מאותו מקום. הרב דיבר עכשיו על העניין ‫של יחסי הממון כשבני הזוג נשואים. ‫יש פרק שהרב עושה גם בנושא של הכתובה, ‫ואיך מעריכים את הכתובה בימינו, ‫וגם שם הרב מלווה כל הזמן ‫את הדיון ההלכתי, איך לשער, ‫כמה היום צריך לרשום בכתובה, ‫וכל העניין של ההצמדה ‫למדד יוקר המחיה, ‫כל הזמן עם איזושהי התכתבות ‫עם הנושא הזה של הרעיון של המצווה. ‫ואני רוצה להאיר באלף ‫איזושהי נקודה שאותי תפסה, ‫לא רק בפרק הזה, ‫לגם בפרקים נוספים. ‫יש כאן משהו שהוא ייחודי, ‫אולי לא בלעדי, ‫אבל יחסית מיוחד. ‫אנחנו רגילים להרבה ספרים ‫שהם ספרי הלכה שעוסקים בפרטים, ‫הרבה פעמים של איסוף ‫של דברי הפוסקים, ‫ליכוד של דברי הפוסקים, ‫הסתמכויות על פסיקות קודמות. ‫יש הרבה ספרים שעוסקים ‫ביסודות השורשיים, ‫שחוזרים אחורה, ‫עוסקים בעניינים יותר מופשטים, עיוניים, ‫וכאן יש בעצם כל הזמן איזושהי איזשהו מסע כזה, מהשורש, ‫מהיסודות הכי ראשוניים, ‫מה שהרב קוראים לכוונות התורה. ‫ובסופו של דבר, בכל אחד מהפרקים בספר, ‫ולא רק בספר הזה של אישות, ‫הרב, דרך כל המסע הארוך ‫של דברי הפוסקים, ‫גם מגיע להכרעות מעשיות, ‫לפסיקת הלכה מעשית, ‫מתוך הליווי של התובנות הללו ‫של כוונות התורה, ‫וגם בהקשרים של דברים חדשים שלא תמיד יש להם ‫התייחסויות ודברי פוסקים קדמונים, ‫אולי פוסקים בני זמננו מתחילים לעסוק בהם, ‫אבל גם בהקשרים של טכנולוגיות חדשות ‫שמופיעים יותר בספר של רפואה והלכה. ‫אבל בספר הזה, של אישות והלכה ‫וכוונות התורה, ‫גם בהקשרים של שינויים תרבותיים, ‫בהקשרים של מעמד האישה, ‫הקשרים של יחסים בין בני הזוג. ‫ואני רוצה, ברשות הרב, לקרוא שני דברים, ‫שהרב, ככה, לקראת החתימה ‫של שני פרקים מאוד משמעותיים, ‫אני חושב, בספר, ‫שדווקא פחות עוסקים ישירות ‫בנושא של כוונות התורה, ‫אבל בעיניי משקפים את העניין הזה ‫של החיבור בין הרצון להיות מחוברים אל השורש, ‫ליישום של ההלכה למעשה ‫במציאות המתחדשת. ‫פרק אחד שהרב עוסק ‫בנושא הלא פשוט של כפיית גט. ‫האם, מה קורה כשאישה אומרת, ‫מאיס עליי נושא, ‫נדון בגמרא, בראשונים, ‫והרב בעצם מציע שם בסיום הפרק ‫לתקן מעין תקנה חדשה ‫שכמובן מבוססת ומחוברת ‫למסורת וההלכה שלנו, ‫אבל הלכה למעשה מנוסחת כתקנה חדשה, ‫ואני אקרא כמה משפטים ‫מתוך דברי הסיום הללו. ‫עם השינויים המופלגים והבלתי הפיכים ‫במעמד הנשים שהתחוללו בדור האחרון, ‫דעת כל הנשים אינה סובלת מצבים ‫של בעל שאינו הולך בדרך ישרה, ‫ועל כן יש מקום לקביעה ‫שטענת מאיס עליי שיש עמה אמתלה ‫הנראית בעיני הדיינים ‫היא בימינו סיבה המצטרפת מעיקר הדין ‫לסיבות לכפיית גט ‫המנויות במשנה ובגמרא. ‫הרב מציע פה בעצם לתקן את התקנה ‫באמצעות הרבנות הראשית, ‫תקנה שגם תשמש דוגמה לארצות אחרות. ‫יהיה בכך, משום קידוש השם גדול ‫והרמת קרן התורה, ‫לראות איך חכמי הדור ‫מגלים שאר רוח ואחריות לכלל ישראל, ‫ודרכם של גדולי הדורות ‫מתקנים תקנה נחוצה לפי צורך הדור והשעה ‫להסיר עוול ומכשול. ‫בדברים דומים הרב כותב ‫בפרק הבא בספר, ‫נדמה לי שהוא חותם את הספר. ‫-רק שנייה, לפני הפרק הבא, ‫אני רק רוצה להדגיש ‫שהתקנה הזאת שמדובר עליה ‫זו תקנת הגאונים שהייתה קיימת. ‫הרב שרי הגאון כותב, ‫שלוש מאות שנה אנחנו כבר נוהגים כך, ‫בעניין של טענת מאיס עליי שכופים גט. ‫אז לחדש את תקנת הגאונים. כן. ‫וגם בהקשר של הנושא הכאוב של עגונות, ‫של בעלים שנפצעים בתאונות דרכים, ‫במלחמות, בצורה כזו שהם לא יכולים ‫להמשיך לחיות עם אנשים, ‫ומצד שני לא מסוגלים מבחינה הלכתית, ‫לא כשירים לתת גט, ‫אז הרב שם מציע, ‫מתוך עיון מאוד מאוד ככה מעמיק ‫לרחב איזושהי תקנה מעשית, ‫שחכמי הדור, מתוך הסכמה רחבה, ‫יוכלו לתקן ולייסד באמצעות, ‫מה שהרב מציע שם ‫באמצעות הרבנות הראשית. ‫ואני חושב שלנו, כלומדים של הספר, ‫כתלמידים של הרב, ‫אז יש כאן איזושהי קריאת כיוון ‫מאוד משמעותית ללימוד תורה ‫מתוך לקיחת אחריות. ‫אנחנו לא רק מצטטים מדברי הפוסקים ‫ולא רק רואים מה כבר נפסק, ‫אלא אנחנו מנסים כל הזמן ‫להיות מחוברים לשורשים התורניים, ‫לכוונות התורה. אפשר תמיד להתווכח ‫אם הכוונה היא כזו או אחרת, ‫אבל על דת כן ניתנה תורה ‫שאדם ומדי חכמים ילמדו ‫וינסו להבין ולהעמיק, ‫ומתוך כך באמת להגיע להכרעות ‫מעשיות גם בשאלות חדשות, ‫ולהצליח באמת מתוך האחריות הזו ‫לתורה ולכלל ישראל. ‫הרב שם מסיים שדווקא מתוך המגמה ‫והדרך הזו, ‫שבעצם יש בה איזשהו אומץ ‫להכריע הכרעות שלא תמיד הדבר ‫שכרגע מקובל בנישום ההלכתי, ‫דווקא מתוך כך מתרבה ‫כבוד התורה וכבוד שמיים. ‫אני אוסיף לכם כמה דברים, ‫שאחד מהם נוגע פה ‫לישיבת כרם ביבנה. בהקדמה לספר הזה, ‫כלומר, בהסכמה לספר הזה, ‫קיבלתי הסכמה מהרב דייכובסקי, ‫שליטה, ‫שהוא היה רם פה בישיבת כרם ביבנה, ‫והוא היה אחר כך דיין בבית הדין הגדול, ‫והיהיה מבחירי הדיינים בארץ. ‫אז הוא נתן דוגמאות של ‫פסיקה שהיא ‫מתחשבת ‫באווירה של הדור, ‫במדיניות שמתאימה לדור וכדומה, ‫מרב חיים מויזר גורג'ינסקי, ‫שהיה הגדול לדור לפני השואה בליטא, ‫והוא כותב בפירוש שהדרך הזאת ‫של כוונת התורה ‫היא יכולה להניב גם ‫פסקים חדשים, חשובים, בתחומים האלה. ‫אז זה קודם כול קיבלתי הסכמה ‫ממי שבאמת היה גאווה רבא ‫בתחומים האלה. ‫עדיין, שיאריך ימים, ‫אז אני רק אז היה דיין, ‫אחרי הדיינים. ‫אבל סיפור אחר שבטח יעניין אתכם ‫זה שכל הנושא הזה של ‫כוונות התורה והרעיון של המצווה, ‫למדתי אותו ‫בבני ברק, ‫ארדקור של תלמידי החזוניש. ‫שם היה ‫גאון מופלא ‫ממש חד פעמי בשם הרב גדליאל נאדל, ‫זכר צדיק לברכה, ‫שהוא היה גדול התלמידים של החזוניש, ‫למרות שהיו לחזוניש עוד תלמידים מוערכים וחשובים, ‫אבל ‫אמרו לי אז ‫שסיפור קטן שמראה מה היה היחס ‫של החזוניש שלו, ‫שפעם נשאלה איזו שאלה, ‫שאלה רצינית, אני לא זוכר אפילו באיזה תחום, ‫רב גדליאל היה כאילו הרב של השיכון, ‫של שיכון חזוניש. ‫והוא פסק להם הלכה, ‫שמישהו שאל אותו, ‫השואלים הלכו אחר כך אל החזוניש, ‫ואמרו לו החזוניש, בלי להגיד ‫מה אמר הרב גדליאל, ‫שאלו את החזוניש את השאלה, ‫החזוניש עונה אחרת. ‫ואז אותו השואל, הוא העיז את פניו ואמר, ‫כבוד הרב, אבל רב גדליאל אמר ‫אחרת ממני. ‫אז החזוניש אמר מיד, ‫רב גדליאל היה יכול לחלוק עליי. ‫ככה העידו בפניי בזמנו כשהייתי שם. ‫אז את הדבר הזה של הרעיון של המצווה, ‫זה ביטוי ששמעתי מרב גדליאל, ‫הרעיון של המצווה. שאלתי אותו, ‫זו הכוונה לטעם של המצווה? ‫הוא אמר, לא, ‫זה לא טעם המצווה, ‫זה הרעיון של המצווה. כפי שהסברתי בהתחלה, ‫הטעם של המצווה יכול להיות ‫בסוכות אשבתי את בני ישראל, ‫אבל הרעיון זה מה המצווה הזאת אומרת לנו, ‫מה היא רוצה מאיתנו. תקראו לזה גדר, אבל זה גדר שהוא, עוד פעם, ‫הוא לא מלקטים אותו מתוך כל מיני פרטים ואומרים, ‫אה, הנה אנחנו רואים שהגדר הוא כך וכך. ‫תתחיל מהגדר, תתחיל מאיך אתה מבין את המצווה, ‫מה המצווה אומרת, ‫ואז יהיו לך כל מיני מסקנות והשלכות. ‫מה שחשוב להדגיש זה שאנחנו יודעים ‫שאנחנו בוויכוח גדול עם הציבור החרדי. ‫היום במיוחד, ‫לאור המלחמה, לאור הנושא של גיוס, ‫הוויכוח הוא קשה, ‫כי הוא קשה מבחינה זאת ‫שאנחנו מדברים על מאורעות קשים, ‫מדברים על זה שלא עלינו נופלים חלילים, ‫ויש ציבור עצום של בני תורה ‫שעומד מהצד. ‫אם כי ברוך השם יש גם התקדמות ‫ויותר ויותר תופעות של חרדים, ‫גם מהחסידויות וגם מהליטאים, ‫שהם כן משנים את דרכם בעניין הזה ‫ומנסים לשנות את המצב. ‫זה אומנם מאוד מאוד קטן בינתיים, ‫אבל זה לדעתי ילך ויגדל. ‫אבל מה שאני רוצה להגיד, ‫זה שלמרות הוויכוח, ‫כיוון שאנחנו יודעים שאנחנו לומדים ‫תורה שהיא ‫אמת כתיבה, ‫אנחנו צריכים לומר את האמת שלנו. ‫אבל מצד שני, כאשר רואים אמת ‫אצל מישהו אחר, ‫אמת של תורה, ‫בתחום אחר, ‫לא בתחום הזה שאתה מתווכח איתו, ‫אלא במשהו אחר שאתה רואה ‫שהוא בעניינים אחרים אומר אמת, ‫אז תקבל את האמת ממי שאמרה. ‫ככה מדריך אותנו הרמב״ם, ‫בהקדמה לשמונה פרקים. ‫שמע האמת ממי שאמרה. ‫אני הייתי כבר אחרי עשרים שנה ‫בהשפעת מוריי ורבותיי ‫ממרכז הרעב, ‫רב צבי יודה לצד והרב הנזיר, ‫ולא היה לי שום הווה אמינא ‫לשנות את הראש שלי ‫מבחינת השקפות וכדומה. ‫והגעתי איכשהו לשם, לבני ברק, ‫לתוך המעוז של החזוננישניקים, ‫ושמעתי שיעורים מאביגדליה, ‫ואורו עיניי, אני פשוט, ‫הרגשתי שאני מקבל פה תורה. ‫וממש התאהבתי בשיעורים ובסגנון שלו, ‫והוא גם העריך את מה שאני הבאתי איתי. ‫אומנם הוא לא קיבל, ‫הוא עם ההשקפות שלו בעניינים שהם ‫מאוד רציניים, אבל אין לנו ‫הסכמה ושיווי דעת בהם, ‫אבל אני קיבלתי ממנו תורה ‫שלא קיבלתי בשום מקום, ‫ואני שמח על זה עד מאוד. ‫אני חושב שבכלל זה צריכה להיות ‫הדרך שלנו. אנחנו מאמינים ‫במה שאנחנו חושבים שהוא אמיתי, ‫ואם רואים דברים טובים ונכונים ואמיתיים ‫אצל אחרים, ‫אז צריך לקבל אותם וצריך להעריך אותם, ‫ולהשתדל עד כמה שאפשר ‫שיהיה שלום בין תלמידי החכמים. ‫אני בשום אופן לא חושב שהדרך היא ‫ללכת נגדם בכוח, ‫או חס ושלום, במעצרים, ‫זה רק מביא נזקים, ‫לא מביא שום תועלת. ‫לא מעצרים ולא דברים כאלה ולא מלחמות. ‫להשתדל להקרין את האמת שלנו, ‫לקבל את הדברים הטובים ‫שיש לקבל מאחרים, ‫והאמת והשלום, אבו, בסופו של דבר ‫אנחנו נזכה לזה שכל עולם התורה ‫יתקרב זה לזה ויתאחד יותר, ‫ובסופו של דבר זה גם ישפיע ‫על האחדות בעם ישראל כולו. ‫תהיו בריאים, תודה רבה שאתם שהקשבתם. ‫תודה רבה לרב, שאני מזכה מאוד בספרים, ‫תורתו, בעזרת השם. ‫-‫‫‫‫‫