קדושת המחנה

אז מי שמקרב ישיבתנו כבר יודע שאני עסוק בסוגיה הזו לא מעט, בדיוק עכשיו ראיתי אחד מהספרים כאן של ישיבת כרם ביבנן, שעוסק בסוגיה של סוגיות צבאיות, סוגיות של הצבא. שמחתי לראות שהמאמר הראשון של ראש הישיבה עוסק גם בנושא שאנחנו עסוקים בו בישיבה לא מעט, והוא גיוס תלמידי חכמים. לא הספקתי לרכוש את הספר, אבל זו סוגיה חשובה שצריכה להתברר, סוגיה שבבתי מדרשנו עדיין לא התבררה. חבר'ה, אין כניסה לישיבה דרך העניין. לא ראיתם? כן. אין כניסה לישיבה דרך העניין. אז אני חושב שזו סוגיה שהיא צריכה להתברר בבתי המדרש שלנו מכמה וכמה טעמים, בעיקר מפני שגם ברמה הציבורית היא לא יורדת מהפרק כבר עשרות שנים. מה היחס ההלכתי? מה היחס ההשקפתי? ככה רק מקדים עוד קצת, מכיוון שנאמר לנו שאף שהכנס פה עוסק בהקשר של קדושת חיי המשפחה, ביקשו מגדולי הרבנים לשנות את ה... לא לשנות, אלא להוסיף גם את היחס אל הקדושה בתוך הצבא. אז כשאמרו לי את זה, אמרתי, בסדר, נשנה, אין בעיה, מה שצריך. אנחנו, כמו שאמרתי, בישיבה עסוקים בחצי שנה האחרונה בנושא הזה. ברשות הרב, מחילה רב. לרבותינו, ואולי ככה למי שכבר שנים בזה, ברור. יש, התחנכנו וגדלנו שצבא זה דבר שהוא חשוב ודבר שהוא קדוש והוא מצווה ואנחנו מתגייסים וחשוב להתגייס לצבא ומדברים על זה בכל העוז, בוודאות, בביטחון. הסוגיה לא יורדת מהכותרות בהקשרים כאלה ואחרים. כבר כשהייתי בחור אני זוכר את הוויכוחים, אני משתף ככה בדילמה של תלמיד בתיכון, לאן נבחור ישיבה שמכונה ישיבה חרדית, איזו עוצמה של תורה. אני בא ממשפחה שרבים מבני הדודים צמחו בעולם הזה, וויכוחים ודיונים או ישיבת הסדר. ואחרי שאתה מכריע אז הולכים ומתחילים את הדרך, וזה ברור, מחנכים ללכת לצבא. מודה ולא אבוש. ויש פה את עמיתיי ראשי הישיבות כבר אז אני זוכר את עצמי כבחור צעיר בישיבה, פונה לראש הישיבה באותן הסוגיות, עם אותן ההתלבטויות ובאותם החששות מה הולך להיות כשאנחנו בעצם מתגייסים לצה״ל, וגם אחרי שהתגייסתי למסלול ישיבת הסדר. ממש, אחת לאחת. והתשובות שקיבלתי הן פחות או יותר התשובות שאני נותן לבחורים, וסליחה שאני אומר את זה, אני פשוט רוצה להיות דוגרי, זה מריחה בהרבה מובנים. זה לא, אתה מורח אותי, מרחו אותי, אני מורח את הבחורים, ככה זה צריך להיות. אז יש כאן סוגיה לא פשוטה, שהיא על הפרק. אני חייב לציין שאצלנו בישיבה, כשאנחנו עוסקים בבירור של הסוגיה, אנחנו מתבוננים מכל ההיבטים. כמו שאמרתי, הנושא חובת גיוס תלמידי רכמים. אחד ההיבטים שעסקנו בהם לאחרונה זה בעצם אותה טענה, אני לא סובר שזו הטענה היחידה שבגללה אחינו המכונים חרדים לא מתגייסים לצה״ל, אבל אחת הטענות זה בעצם החשש מהקלקול הרוחני, החשש להתקלקל, הפחד להתקלקל, ומה היחס לזה. וכמו שאמרנו, איפשהו בציבור שלנו, אנחנו מבינים שזה קיים, ולא מספיק מתייחסים לזה ולא נותנים על זה מספיק דגש. יש מי שסובר, ואני לא חושב ככה, שזה השיקול העיקרי שבגללו אחינו החרדים לא מתגייסים לצה״ל. אני לא חושב שזו הסיבה, אבל מכיוון שכך יש מי שחושב, התייחסנו לזה בהרחבה, וזו שאלה עקרונית, מהותית, הלכתית, שנכונה גם לעוד מצבי חיים שלנו. מה קורה כשאני הולך לעשות מצווה ואני חושש להיפגע, סלש להתקלקל, זה המונח, בסדר? אפילו הרב סיודה התבטא, נקט בלשון הזו. כבר אז דיברו על זה. אני חושש להיפגע, אני חושש להתקלקל, אני חושש מירידה רוחנית. האם החשש הזה מצדיק את ההימנעות שלי מקיום מצווה. עכשיו, זה נכון לכל מצווה. ודאי שיש הבדלים בין מצווה שהיא כל כך מהותית וחשובה, כמו הצבא, היישוב בארץ ישראל, לבין מצוות פשוטות שביום-יום, שיכול להיות שחד פעמית אני ככה, טוב, זה רק עכשיו. וכך פרסנו למעשה מכמה וכמה סוגיות, מהגמרות עד האחרונים את ההיבט. כמובן שלא יכולנו להסתעף, כי אנחנו בתוך עוד סוגיה, שהיא נקראת, כמו שאמרתי, חובת גיוס תלמידי חכמים. וביררנו שגם כשיש חשש מפגיעה רוחנית אנחנו עומדים ומצווים לקיים את המצווה. אנחנו עושים את החילוק בין חשש לבין ודאות. אם אדם, כאילו, יש לו ודאות שהוא ייפגע, או ודאות שבעצם ייגרם נזק כזה או אחר רוחני, זה משהו אחר. יחד עם זה, ואני מניח שזה מה שנמצא אצל גדולי רבותינו, שהסוגיה הייתה מבוררת אצלם. לי הקטן לא יצא ברמה האישית לעסוק בסוגיה הזו לעומק עד שלא הצטרפתי לעסוק בה בישיבה, אבל אני מניח שהיא בוודאי בתודעתם של גדולי רבותינו, ראשי הישיבות מאז, נקרא לזה, מי שדחף לזה, הרב צבי יהודה וכולי, וכל גדולי ישראל, כל ראשי הישיבות עד היום. ברור לי שלהם הסוגיה מבוררת, ברור לי שלהם הסוגיה היא נהירה, ולכן בעצם הם לא חוששים את החשש הזה. אכן, או המכונים חרדים אומרים, אם יש חשש שנתקלקל במחלוקת בין גדולי ישראל ראינו ממש גישות בעוד ועוד סוגיות, אם זה ביחס לעליית יהודים מארץ ישראל לארץ ישראל מצפון אפריקה, שבאותם זמנים היה חשש שהם ייפגעו רוחנית, ושלמה זימן שרגאי, שבעצם בא לרב פרנק וביטא את החשש הזה, הלך לארץ יהודה גם כן, והרב פרנק הכריע לו בדבר הזה שאין מה לחשוש. אני ככה אקרא לכם את התיאור. אחרי שהקשיב לי הרב פרנק, רבה של ירושלים, אמר, תואי לתת לי את האלקוט שמעוני שעמד בארון ממול, הוציא את האלקוט שמעוני, שם בעצם אומר האלקוט, הלוואי יאביאן בניי בני עמי, אימי, סליחה, אף על פי שמקניטים אותי, מי יתנני במדבר מלון אורחים, אמר כזה, הלוואי שיהיו הבנים שלי איתי בארץ ישראל, אף על פי שמטמאין אותה. ואז הרב פרנק אומר לו, מה אתה מבקש ממני, שהחלוק על דעתו של רבי חייא? שיגיד לך לעשות ההפך ממה שאומר רבי חייא? כלומר, הייתה ידיעה ברורה שהיהודים הללו הולכים להתקלקל, להיפגע כאן, והמציאות הוכיחה שכך היה. והוא קיבל את החיזוק הזה גם מהרב פרנק, שפסק ויחיא הרץ יהודה מתבטא, למרות שגדולי ישראל אחרים, כמו הרב זוננפלד, לא סברו כך, ומביא אותו, את דעתו, בשוות תשובות והנהגות, הרב שטרנבוך. הוא אומר זה כמו מצוות מילה. הגמרא אומרת שבמצוות מילה, אף על פי שהיא מצווה גדולה, היא נדחית, אם האח הראשון והשני מתו מחמת המילה, את האח השלישי לא מלאים. הוא אומר, כך יישוב הארץ, אף על פי שהיא מצווה גדולה, הרבה מאחינו מתו בזה. זה הלשון שלו, הרבה מאחינו מתו בזה. עלו לארץ ישראל ומתו מוות רוחני. לכן כל זמן שלא יקיים מקום של תורה ויראה, אין אני מייעץ לעלות. ארצות יהודה בכמה מקומות אומר שהרב פרנק פסק, יש פה פסק הלכה מפורש, זה הלשון שלו, פסק הלכה מפורש, וזה היחס וזה ההתייחסות. וכך בעצם ביררנו את הסוגיה מעוד כמה וכמה מקורות, שגם כשיש חשש כזה, אנחנו מצווים ועומדים, אנחנו מתגייסים לצבא ההגנה לישראל, לצבא הקדוש הזה. יחד עם זה, לא ממקום של ביקורת, אלא ממקום של באמת רצון אמיתי כציבור, כבני תורה, בתחושה, יש לנו אחריות אדירה. אחריות אדירה, ושמא אני פונה אליכם, הדור החדש, הדור הצעיר, ולא ממקום של ביקורת אל רבותינו, אלא איפשהו, כשאתה עסוק בסוגיה מסוימת ויש לך ודאות לגביה, יכול להיות שבדרך אתה שוכח פרטים, יכול להיות שבדרך אתה שוכח דברים כי אתה נעול מטרה. לגבי מה הדברים אמורים? מכל גדולי ישראל שהבאנו, להצדיק, מכל המקורות בסוגיה, בכוונה זה לא הנושא שלנו כאן, מה שביררנו בישיבה, להצדיק, להיכנס לקיום מצווה, למסור את הנפש על מצווה, גם אם יש חשש שניפגע רוחנית, כולם נקטו שעדיין אנחנו מצווים לעשות כל מה שביכולתנו בכדי שלא להיפגע. כל מה שביכולתנו. הכל הכל הכל. זאת אומרת, אגב, רבים מגדולי ישראל הללו, על מי הם נשענו? אם אתם יודעים, איזה מקור יש לנו בש״ס שרואים שם ש... אל תחשוש? מה? חזקיה המלך וישעיה. זה לא פייר, אתה לא היית מקריית גת, לא? חזקיה וישעיה, יפה. כל גדולי ישראל, מעניין, אף שזה דברי אגדה, כביכול, אבל גם, וגם מרן הרב זצד, תכף נראה, הביאו את המקור הזה כראיה שכאשר אתה מצווה בדבר מסוים, בעדי קו שדרחמנה למה לך, מאי דמיפקדת למי אבד, היא באה אליך למי אבד. מה שאתה מצווה, בנסתרות להשם אל תעשה לי. אבל ביררנו שגם חזקיהו המלך, שהיה מצווה עכשיו לשאת אישה וללדת ילדים, על אף החששות הבורים שהתעמתו אחר כך, גם הוא היה מצווה לגדל ולחנך את הילדים שלו בדרך התורה והיראה ולשלח אותם לתלמודי תורה והכל טוב וכו' וכו'. אחר כך, מה שיצא זה כבר לא באחריות שלו. אגב, זה קשור גם קצת לנושא של היום הזה. יש סוגיה הלכתית שקצת נגענו בה, בסוגריים. מה הדין כשאדם מגדל משפחה במקום שיש חשש שהם ייפגעו מבחינה רוחנית? חוץ ל... האם עדיין הוא מצווה לקיים את המצווה של פרייה ורבייה? יכול להיות שזו אישה שהבעל הוא אדם ודאי לה שהוא יחנך את הילדים בדרך מקולקלת או הפוך. הבעל סובר שהילדים. זו סוגיה הלכתית, גררנו אותה, ממש מרתקת. וגם בהקשר הזה, האם אני עדיין... לכן, ודאי שאתה מצווה. בהקשר הזה, אני רק אסיים בזה מבחינת הפתיחה הזו. ראינו את דברי מרן הרב זצל בספר חזון הגאולה, ששם הוא נשאל אם מותר לתמוך ולתרום לקרן הקיימת לישראל, כיוון שהיה חשש להתעמת וכך היה, שיהודים יחללו שבת ויעשו עבירות באותו מקום. והרב כתב שכיוון שכל עיקר העסק שלה זה לקנות חבלי אדמה, זה בכלל מצוות כיבוש הארץ, שקולה ככל... אבל, הוא הוסיף, אנחנו מחויבים להתאמץ בכל כוחותינו שהשפעתנו תביא לידי התכלית האמיתית של קדושת ארץ ישראל. חיים על פי דבר ה' כשואה וכמצווה. תמיד חייבים אנחנו לפקוח עיניים עיוורות, להראות להם שכל הצלחתה האמיתית של כנסת ישראל בארץ ישראל תלויה היא בשמירת קדושתנו עליה וכו' וכו'. כלומר, מצד אחד חלילה להתבטן מהמצווה החמורה שבחמורות של כיבוש ארץ הקודש בגלל החשש, בשום נטיית הלב שבעולם, אבל מצד שני אתה לא פטור מלהתאמץ ולהשתדל. וכמו שהזכרתי בספר להקות שורש, מומלץ לראות ולקרוא ולעיין אפילו את הדרך שבה הרב נלחם ונאבק על שמירת השבת ועל זה שבמה שנקנה על ידי כן הקיימתי ישראל יישמרו בפרסיה לפחות השבת וכו' וכו'. כל ההקדמה הזו היא בשביל שאני בעצם פונה אליכם ואליי, אני בעצמי מעורר את עצמי, ובעזרת השם גם את רבותינו, ראשי הישיבות, שאני ממש מתאבק באפר רגליהם, שיחד עם הנחישות והוודאות שלנו, למרות כל הבירור שאנחנו עסוקים בסוגיה הזו ברמה הציבורית, עם כל עם ישראל ועם כל, אסור לנו לזנוח את הנקודה הזו, את הדגש הזה. איך אנחנו, וזה הנושא של ויהיה מחניך הקדוש, איך אנחנו בעצם מתאמצים, משתדלים, מכינים את עצמנו ועושים כל אשר לאל ידנו, שנכון, יש חשש שנתקלקל, וזה לא פוטר אותנו מקיום המצווה ומללכת בעוז ותעצומות נפש, אבל מה אנחנו עושים, אני כפרט, כל אחד ואחד מאיתנו שמתגייס והולך לצבא, איך ככה משתף מהשעות האחרונות, בסדר? שיחה של אשת בוגר, אברך, שהתגייס למקום מסוים בכוחות הביטחון, אז היא אומרת, אני שמעתי אותו אומר לחבר שלו, קשה להישאר דתי במסגרת האיש שהוא נמצא שם, שמשרת שם, וזה כואב, אני מסכים, קשה להישאר דתי, אבל זה כואב כי בעצם הוא יעזוב, חד משמעית, הוא יעזוב. לאן שזה הולך, אנחנו לא רוצים, אנחנו רוצים, אנחנו מאמינים שהוא קיים מצווה, וזה חשוב, וכל חייל שמתגייס, כל חייל שהולך, זה מצווה גדולה, מצווה רומי וכו', אבל אסור לנו, כשם שאנחנו נחושים ונעולים על זה שהמצווה הזו היא מצווה גדולה ורוממה, וכל המערכה הציבורית, החרדית, הפוליטית, הכול, באותו להט, באותה תשוקה, באותה התלהבות, איך אנחנו בעצם עושים כל מה שאנחנו יכולים כדי שרוחנית אנחנו יוצאים בריאים ושלמים בגוף ובנפש מהמצווה הגדולה הזו. החשש קיים, הוא לא פותר אותי, בניגוד לתפיסה המכונה, התפיסה החרדית, הוא לא פותר אותי. הכרענו שזה לא פותר אותי. אנחנו פוסקים כך להלכה, כמובן, נשענים על גדולי ישראל וכו', אבל זה לא פותר אותנו מההשתדלות, וזה פה בעצם הנקודה, בתחושה בעצם, כיוון שהכרענו שזו מצווה, כיוון שהכרענו שצריכים להתגייס, אז איך אומרים החבר'ה? אללה באב אללה. תלך, ומה שיהיה, לא. איפה האנרגיות שלנו ב... עכשיו, שוב. ההכרעה הזאת נכונה גם אם זה אחוזים של 90 אחוז, הרב שולח מחזור של 30 אנשים בידיעה ששלושה מהם יישארו בתיאום. אין לנו את הוודאות הזאת, זהו, נכון. זה לא מציאות בכלל, אבל מציאות הבדלת. אז אמרתי בהתחלה שיכול להיות שאם תהיה מציאות כזו ודאית, אז אנחנו בבעיה. אנחנו בבעיה. אבל מה אנחנו עושים, אתה יודע מה, גם לפי מה שאתה שואל בעצם, מה אנחנו עושים כדי לא להגיע למקום הזה? אני חושב שזה אבא אהתליא. אם אנחנו אוחזים שזה מצווה וכו', כדי שהמצווה תתקיים בשלמות, חייב את החלק השני של ההכנה שלנו, של מה שנקרא בנושא שלנו, שזה שמירת הקדושה של המחנה. זו האחריות שלנו. אז אין ספק שהרבה פעמים, אני אומר בכנות, הרבה פעמים זה נמצא רק על הכתפיים של אותו בחור. הוא מרגיש לבד ובודד במערכה. הוא לא מרגיש שיש איתו מסה של כל... זה לא נעים לי, זה נשמע כאילו אני אומר פה חס ושלום ביקורת על רבותינו, אבל אני בטוח, ואני בכללם, אני לא עושה כל אשר לאל ידי בסוגיה הזאת. ברמה האישית, אני לא עושה. אני לא הולך וראשי הישיבות יושבים על זה, וועד ישיבות ההסדר יושב על זה וטרודים בזה. אבל יש פה איזו תחושה של החמצה, כן, שאני כבר עשרות שנים אנחנו בסוגיה ובמערכה, ואכן הוא בככה, טאק, יכולים לפתור את הבעיה. ככה קמה להם חטיבת חשמונאים. ככה. זה טענות קשות. מה זאת אומרת, כאילו, 30 שנה, 50 שנה, 70 שנה של ישיבות ההסדר, ולא הצלחנו לחולל שינוי פשוט בסוגיה הזו? אז זה גם במערכה האישית שלי כתלמיד, איך אני בא חמוש בערכים של תורה ויראת שמיים, איך אני עובר את השירות בשלמות. גם במערכה הישיבתית, גם המחלקתית, וגם כלל איגוד ישיבות ההסדר, זה עוצמה שאי אפשר לתאר אותה מה שקורה כאן. זה מדהים. לבוא ליום כזה, אתה מתמלא כוחות, אתה שייך לדבר אדיר וגדול. אני חושב שכציבור, כציבור אנחנו צריכים לדרוש את זה. וגם בסוגיות היותר כלליות של תפיסות ואג'נדות שחודרות לתוך צה״ל, שבעצם מחלחלות מהדרגים היותר גבוהים עד החייל הפשוט, שאין לו כבר הרבה מה לעשות, וגם לנו כישיבות אין הרבה מה לעשות. כציבור אנחנו צריכים לחולל כאן שינוי תודעתי. לא רק הדיבור והערך של כמה חשוב להתגייס, כמה שזה, אין ספק בדבר הזה. אבל אנחנו צריכים, כמו הרב קוק, מי שיקרא את הכתבים שלו בלהקות שורש, ובכלל בכל הסדרה הנפלאה שיצאה אצל הרב וסרמן, ההתנהלות הציבורית של הרב בסוגיות כאלה, המאבקים שלו, הבאתי דוגמה שם, בסוגיה הזו של החתימת חוזה של קרן קיימת לישראל, הרב קוק ישהה את החתימה שלו שנה וחצי על ניסוח כזה, כן יהיו נסיעות שם, לא יהיו נסיעות, זה לא נתפס. בעצם הוא ניהל מערכה עם כל הדחיפה שלו לחזק את המגמה של הקן קיימת לישראל, לתרום ולחזק אותם, אבל הוא לא הרפה במלחמה שלו שתישמר הקדושה וחילול שבת שלא יהיה וכו' וכו'. ושומה עלינו גם לעורר את הדבר הזה, לעורר את החשיבות, וזה מתחיל מהמעגל האישי הפרטי. כל בחור ישיבה שמגיע לישיבת הסדר יודע, הישיבה, מגמתה לשלוח בחורים לצבא כמצווה, כערך, כאידיאל. ואנחנו שמים דגש גם על הדאגה לשמירה הרוחנית של החייל, לשמירה הרוחנית של הבחורים בישיבה, המחלקה, לשמירה הרוחנית של צה״ל. כל אחד, מה שבידו, בעזרת השם, כשאתם תגדלו ותהיו גדולי ישראל ותהיו ראשי ישיבות, זה יהיה מונח לפתחכם, שאתם רוצים לדאוג לבחורים שלכם. איפה זה מחבר אותנו? אז בדף המקורות אנחנו רואים כמה הדבר הזה הוא חשוב. אני לא ציינתי כאן, בכל דף המקורות הזה, את דברי הרמב״ן, שאני אגיד לכם אפילו בכנות, כאילו, ככה היה נוח לי לא לראות את זה, כביכול, את המקורות שאומרים שאם חלילה אין קדושת המחנה, מפסידים במלחמה. אני אומר את זה ממש ברגש כואב, שבא לי לבכות אפילו. מה הכוונה בא לי לבכות? זה כואב, כי אנחנו יודעים שאין מספיק די הצורך שמירה על קדושת המחנה. אנחנו גם בקשר לא רק עם הסדרניקים, אנחנו בקשר עם חבר'ה שנמצאים בכלל היחידות בצה״ל, והבנים גם משרתים ביחידות כאלה, ואתה יודע מה קורה בפועל. וזה מפחיד לקרוא את זה. בדף שצירפתי אז, אז מעבר לדף, במקור האחרון, מה שנקרא, יש את המלבים שכותב דברים מאוד מפורשים, אפשר לעיין בדבריו, אבל הרמב״ן בפירוש כותב שלא תסתלק השכינה מישראל על משמרתה מכל דבר רע. זאת אומרת, עוד פעם, לא רק בגלל היראת שמים הפרטית שלך, שלא תתקלקל. מי התיר לך להתגייס לצבא? אתה תתקלקל. אוי, התקלקלתי, הנה, ואני בא בביקורת לרב שלי, והאחריות שלנו מבחינה לאומית, מבחינה לאומית, מבחינת הדאגה לניצחון, לא, זה לא, זה לא, סליחה, שוב, הכול פה נשמע כמו ביקורת אחת גדולה כלפי הציבור, אבל זה לא. בתוך עמי אנוכי יושבת, אנחנו הכי מאמינים בזה, אני באמת בא ממקום שכואב, שנעורר את עצמנו לדבר הזה, שאני בעצמי עושה עליו תשובה, בסדר? שהיה נוח לנו שלא לגעת במקורות הללו, בסוגיות הללו שבעצם מדברות על כך שחס ושלום, כשיש פגיעה בקדושת המחנה, הניצחון יפגע. אנחנו לא מספיק רואים את זה עין בעין, כי אנחנו, כאילו, מה, זה לא פוליטיקלי קורקט לדבר על זה ככה. אתה מחליש, חס ושלום, זה לא המגמה. חס ושלום, זה לא המגמה להחליש. אבל אנחנו מאמינים באמת בתורה הקדושה שאומרת שיש שכינה בתוך המחנה, וכשהשכינה, ויש דברים שמסלקים את השכינה מתוך המחנה. אסור לנו לטשטש את זה. אסור לנו לטשטש את המקורות הללו, אסור לנו לטשטש את האמת האלוקית הזאת. יש שכינה בתוך מחנה ישראל. אין פה ספק, אין פה שאלה. כל המקורות שהבאתי בהתחלה מדברים על כך שהקדוש ברוך הוא נמצא ממש איתנו, עם הלוחמים שלנו. לא היה נוח לי, כשאני עסקתי בעבר בסוגיה הזו, בתחילת המלחמה הנוכחית, לפני שלוש שנים, לראות את זה. זה מפחיד לראות את זה. אתה מעדיף להתעלם מזה. אבל מה לעשות שכל גדולי ישראל ככה נקטו. זה פשט הפסוקים, שצריכים להישמר מכל העבירות הללו, שלא תסתלק השכינה מישראל אשר שם, אומר הרמב״ן. והוא כותב בפירוש מה הבעיה בסילוק השכינה. עצם סילוק השכינה זה נורא ואיום. למה נשמרת מכל דבר רע? העושה העבירות הגדולות במחנה כאותם שכתוב בהם. ירמיהו שמו שיקוציהם בבית אשר נקרא שמי עליו לטמאו, סילוק שכינה. ואז מוסיף הרמב״ן. חוץ מזה, זה כל הדף מקורות שלפניכם, סילוק שכינה. אומר הרמב״ן, הוא לא היחידי. ועוד, שלא יגברו עלינו האויבים אם נעשה כמעשים הגורמים להם שיגלו מפנינו. וזהו לתת אויבך לפניך. מפורש ברמב״ן. ולכן הכתוב מזהיר, אומר הרמב״ן, בעת אשר החטא מצוי בו. והידוע במנהגי המחנות היוצאות למלחמה, יאכלו כל תויבה, יגזלו, יחמסו וכו' וכו'. אבל מפורש שהרמב״ן כותב שאנחנו צריכים להיזהר עם כל החשיבות והערך של המצווה, שלא יגברו עלינו האויבים אם נעשה כמעשים הגורמים שיגלו מפנינו. בקיצור, הדברים הם ברורים ומובנים. וכן, כשאנחנו אומרים עד הניצחון המוחלט, כשאנחנו רוצים לנצח במלחמה, על מי האחריות מוטלת? אז מאנשים שהם רחוקים מתורה ומצוות ויראת שמיים, אפילו בדרג הפיקודי, מה אנחנו יכולים לצפות? הם לא התחנכו על הערכים האלה. מאחינו הצדיקים, הקדושים, הטהורים, המכונים חרדים, אנחנו לא יכולים לצפות, כי הם כבר נקטו עמדה. כל עוד הצבא זה לא הצבא של דוד המלך, אני לא מתגייס לצבא. זה עד שלא יהיו אורים ותומים, עד שהצבא לא יהיה קדוש וטהור, אנחנו לא מתגייסים. אני לא חושב, אמרתי, זה לא הסיבה האמיתית, אבל כרגע, אם זה מנפנפים, בסדר. מי ייקח אחריות? וזה ציבור, באמת, אתם הדור הזה והציבור הנפלא הזה, העוצמתי הזה, שמחבר פה עולמות, כמה עוד משימות נשים על כתפינו. זאת המשימה המרכזית והעיקרית, שכל המפעל האדיר הזה שאנחנו עסוקים בו, בבניין הארץ, ההתגייסות לצבא הקדוש הזה, יישוב הארץ, כל המפעלים האדירים שאנחנו התחנכנו עליהם, מתחנכים עליהם, מחנכים עליהם, שם שמיים צריך להיות שם בגדול, בלי בושה ובלי התנצלות. לא חלילה פרובוקציות במובן ה... אתם מבינים את הזה, לא חלילה. אבל הגבורה הזו, והעוז הזה, והאומץ הזה, וברמה האישית של כל אחד, תיקח את זה לאן שאתה רוצה לקחת את זה ברמה האישית. אפשר לרדת לרזולוציות גם, כן? בן אדם יכול להחליט על עצמו קבלות שבישיבה הוא לא קיבל על עצמו. כי כשהוא עכשיו מתגייס לצה״ל, אז והיה מחנך הקדוש, במובן של נבדלות, קדוש במובן של התמקדות. אתה יכול להחליט שבמשך שנה וחצי אני לא לוקח איתי סמארטפון לצבא. תחליט את זה. אתה חושב שזה מה שיקדש אותך יותר? שזה מה שיבדיל אותך? אני בשנה וחצי האלה חוסם את הפלאפון שלי מכל מה שיכול להפיל אותי. חוסם חסימה הרמטית, עוקר לגמרי. אני בשנה וחצי האלה לוקח עוד כל מה שבעצם, כמובן הכל צריך להיות בהדרכה, אני מדבר על עיקרון, אפשר לתת דוגמאות כעיקרון. איך אנחנו מוסיפים משקל של קדושה לדבר הגדול והאדיר הזה, צבא ההגנה לישראל. מכוח מה שאנחנו יודעים, בדברי הרב קוק זה מובא בכמה מקומות, שלפעמים בעם ישראל אנחנו כולנו מחוברים. אז לפעמים כשיש איזו חולשה בדבר מסוים, אם יש איזה ציבור או איזה אנשים שלוקחים לקצה את הדבר הזה, קיצוניים בו, אז זה מאזן. יוצר איזה משקל ככה, אז לפעמים זה שמירת הלשון, לפעמים זה שמירה על העיניים, לפעמים זה לימוד תורה. ובסוף, כיוון שאנחנו עם אחד, זה מתאזן. יכול להיות שגם בדבר הזה. אני לא אומר, אני נגד קיצוניות, נגד פנאטיות בנפשית. זה צריך להיות מתוך מקום של בריאות נפשית, מתוך מקום של יראת שמיים אמיתית, מתוך מקום של שמחה. ראינו כבר לאן פנאטיות שבאה לא מתוך בריאות נפשית הביאה. היא יכולה לקלקל ולהרוס, גם בצבא וגם בסוגיות שאנחנו מדברים עליהן עכשיו, מתלמידינו, מהמחזורים האחרונים גם. לא להיות שקולים, מאוזנים, אלא זו עמדה נפשית כזו, שבאמת אנחנו רוצים להוסיף קדושה ברמה האישית, וכל אחד יודע עד כמה זה קשה, עד כמה זה מורכב ביום-יום, ובוודאי גם ברמה הציבורית. ברמה של זה. אז אפשר, עם כל זאת, לראות ככה מעט מדברי הראשונים על הפסוקים שאיתם פתחנו. כי תצא מחנה לא עיוורך ונשמעת מכל דבר רע. אני מדלג לטו, כי השם אלוהיך מתהלך. בואו נאמין בזה. הוא מתהלך בקרב מחניך להצילך, ולתת אויביך לפניך, ולכן, והיה מחניך קדוש. אומר החינוך, דבר נפלא. מה המקור של הציווי הזה? אומר, נפשותן של ישראל דבקות בשכינה לעולם, וכל שכן במחנה שכולה נקיי הנפש. למה? כי כל הירם העבירות שבעדו כבר הלך ושב לו אל ביתו. שימו לב על איזה צבא מדבר החינוך. עכשיו תקשו קושייה. היום זה לא ככה. נכון? היום כל הירם מהעבירות שבעדו לא הלך ושב לביתו. יש, לצערנו, בצבא אנשים שהם לא עומדים בקריטריון הזה. אז אני סובר שזה, חלילה, לא זה, לא אחרת, אבל אני סבור שבמציאות שלנו היום, אין לי ספק שהצדדים הללו קיימים בכל חייל וחייל שמתגייס לצה״ל. מי שכרגע בפועל נמצא על מדים, הנפש שלו דבקה בשכינה. זאת אומרת, נפשותן של ישראל דבקו בשכינה לעולם, בלי קשר. אבל במחנה יש צד של נקיות נפשית מכוח המסירות נפש, שכל חייל עולה על מדים והוא יודע, אני עכשיו חייל שלוקח חלק בדבר כזה, הוא שייך לאותה נקיות נפשית, בהיבט הזה. אז אולי הוא לא נקי מכל העבירות שבעולם, אבל הוא נקי וטהור בדבר הנפלא הזה שנקרא מסירות נפש. ולכן מי שנמצא בצה״ל, הטובים, ככה מגדיר החינוך, נשארו הטובים אשר רוח אלוהים שוכן בתוכם. לכן, גם בתקופתם לא היה נקיות נקיות? לא הבנתי מה הייתה חילוק. אמרתי שמצד מסירות הנפש הם נקיים, גם אם לא משאר הדברים. אבל בתקופתם זה היה נקיים. זה עוד יותר נקיים. אבל היום אנשים שחוזרים בגלל ה... נכון. היום אין לנו את הבחינה הזאת, אין לנו את הרף הזה. אנחנו לא יכולים לעשות את הסינון הזה. זה הכוונה. היום שאין לנו את הסינון, אני מלמד זכות, אני אומר, מי שהיום בצה״ל, מבחינתי הוא עומד בקריטריון הזה. הקדוש ברוך הוא עשה את הבירור. מי שלא מתאים, לא מתאים. מי שנמצא היום בצה״ל, מבחינתי הוא נקי בנפש. מאיזה צד שהוא לקח על עצמו? אני מוסר את הנפש. אני מתגייס לדבר הזה. בתת ההכרה שלו יודע הצבא, עניינו בסופו של דבר זה מסירות נפש. ככה נראה. ולכן, כמו שמובא פה בשאר המקורות, רק נראה את האלשיך הקדוש, הנפלא ביותר, שלומד מהפסוק שיש כאן אות יתרה לכאורה. תראו בעמוד ב', השם אלוהיך מתהלך בקרב מחניך להצילך ולתת אויביך לפניך. והיה מחניך קדוש. אז בא האלשיך הקדוש ואומר למה במחניך הראשון אין י' בין הנ' לכ', ובמחניך השני יש י'. אז ידוע כלל, לשוני, כשכתוב י' זה ריבוי. מחניך זה שתי מחנות. אומר האלשיך רמז כי מחנה ישראל נכלל בתוכו מחנה שכינה. כשכתוב היה מחניך קדוש, זה לא מחנה אחד. יש את המחנה של ישראל אבל בתוכו זה הי' שבתוך. לכן הי' נמצאת כאן במילה מחניך, שהוא גם שהנראה שהוא אחד, אתה נכנס לבסיס של צה״ל. מה אתה רואה? אתה רואה מחנה צבאי. אתה רואה חיילים, אתה רואה שקם, אתה רואה חדר אוכל, אתה רואה משרדים, פועלים, אימונים. זו הראייה החיצונית שלך. זה הנראה, לעיניים, אבל שתיים, אינה לפי האמת. הוא אומר, וזו הסיבה שבתחילת הפסוק כתוב, כי תצא מחנה על אויביך. הרי מה זה תצא מחנה? המילה מחנה מיותרת. הוא אומר, רוצה לומר, זה הרמז. כי תצא מחנה על אויביך, מי יצא? מחנה אלוהים תצא על אויביך. ולכן ונשמעת מכל דבר רע, שלא יהיה שם שום טומאה, כי הלא ה' אלוהיך מתהלך בקרב מחניך ובתוכיותו של מחניך. והוא, כי מחניך ומחנהו יתברך יתאחדו ויהיו אחד. כי מחנהו יתברך יוכלל במחניך ויהיו אחד. זה היוד. יהיה אחד. יקראו שניהם יחד קדוש. זה אמת אלוקית מציאותית שאנחנו צריכים לחיות אותה. בחור שמתגייס עכשיו לצה״ל, הוא חי את זה. זה מחנה שכינה. אין שום אומה בעולם שהדברים הללו רלוונטיים כך אליה. זה מחייב אותנו. זה דורש מאיתנו. זה תובע מאיתנו להיות במדרגה הזו. בעזרת השם, כל צה״ל. אבל זה מתחיל מאיתנו. התודעה הזו, ההבנה הזו שאנחנו בעצם יוצאים ומתגייסים לצה״ל זה מחנה שכינה. הקדוש ברוך הוא איתנו. מבואר כאן. כשנשמר מכל דבר רע, מחנה שכינה, מחנה אלוהים יוצא ונלחם באויבים ומנצח אותם. אז זה לא נשמע טוב. זה נשמע קצת, סליחה שאני אומר, קצת חרדי, להגיד אם תהיה קדוש תנצח במלחמה. נכון? ואם לא תהיה קדוש תפסיד. אז כדאי לך להיות קדוש. ואני יכול להרחיב את הסגנון הזה הרבה. זה לא נשמע טוב. נשמע חרדי כזה. אנחנו אנשים אידיאליסטים. אל תפחיד אותנו. בואו חבר'ה בואו נתעלם. אני לא רוצה, זה לא הסגנון שלנו בכלל. אבל זה אמת של תורה. הקדוש ברוך הוא אומר, אני רוצה שהמחנה שלכם יהיה קדוש. על מה אנחנו נלחמים? את מלחמות אדוני אדוני נלחם. המלחמה הזו על הופעת שם ה' בעולם, על הופעת דבר ה' ולכן הקדוש ברוך הוא איתנו. הוא איתנו בפועל, ממש בטנקים, בתמרונים. הוא נמצא איתנו, הוא נוכח איתנו. אבל אנחנו צריכים להיות איתו. אנחנו צריכים להכניס את שם ה' בתוך כל דבר ודבר שאנחנו עושים. ולחתימה, ברשותכם, ככה ובזה נסיים, כמובן, תוכלו לראות את כל המקורות. אני רוצה לדלג אל הפנים יפות. הביאור הנפלא הזה גם כן, שמפרש את הדברים, עמוד ג' למעלה, על הפסוק, כי ה' אלוהיך מתהלך בקרב מחניך להצילך על ידי אויביך לפניך, דהיינו שצריך במלחמה ישועה כפולה. האחת, תשועות נפשו מיד שונא. זו המילה להצילך. והשנית, לכבוש את האויב ולהכהו, ולא יהיה לו מקום לנוס. אם ינוס, ייהרג חרב אחריו. זה לתת אויביך לפניך. לכן אומר, להצילך שלא יגבר אויב עליו, חס ושלום, לנוס מפניו, ולהינצל מחרב אחריו. והמובחר שבמלחמה הוא לתת אויביך לפניך. כלומר, יש כאן שתי ניצחונות. זה לא מספיק להינצל. נכון? אדם, וואי, איזה נס היה לי. נפל טיל ולא התפוצץ. נפל טיל והתפוצץ ולא נפגעתי משום דבר. זה נס. להצילך. אבל יש גם לתת אויביך לפניך. אנחנו לא רוצים, ארדוף אויביי ואשיגם ולא אשוב עד כלותם. אנחנו לא רוצים להסתפק בישועה אחת. בהצלה ש... ניצל, כן, רבותיי, אני, נגיד, אני המגד. המשימה שלנו זה שכולנו חוזרים בשלום הביתה. אני לא רוצה לשמוע את זה. המשימה שלנו זה שאנחנו מכריעים והורגים את האויב. מה זה שכולנו נשוב בשלום הביתה? אז בואו נסתתר עד יעבור זעם ונחזור בשלום הביתה. בוודאי, זה חשוב. בוודאי. חס ושלום, אנחנו רוצים שלא ייפגע אף אחד. אבל יש עוד משימה לאחריה ולנצח את האויב. למגר אותו. אז לכן, אומר הפנים יפות, כל זה, להגיע למצב שהוא נותן את... לתת אויביך לפניך, זה בעזר השם יתברך ועוצם גבורתו. אבל בהסתלק, חס ושלום, אם חס ושלום אין השראת שכינה, אם השם לא איתנו, לא זו שלא יכבוש את האויב, אלא שינוס ואין מציל מאחוריו. וזהו, ושם מאחריך. ומה שאמר כי ה' לא יוכל מתהלך, כי אף שביד השם יתברך לגדל ולחזק מבלי עזר. נכון, תקצר יד השם מלהושיע? הוא יכול. הוא מביא מה שהוא כתב בספר בראשית בהתחלה, מהזוהר, תנו עוז לאלוהים. נאמר בהצעתם, תשועת ישראל על ידי התעוררות קדושתם. תראו את הדבר הנפלא הזה. וכמו שאמרו חז״ל, פיתחו לי כחודה של מחט, על כן ציווה ה' יתברך בצאתם למלחמה והיה מחנך הקדוש. למה? תראו, בזה אנחנו חותמים. כדי לעורר את הקדושה מלמטה. אתה מתקדש, אתה בא קדוש, אתה בא עם תודעה כזו שאני רוצה לשמור על קדושת המחנה, ההתעוררות שלך מלמטה מעוררת מלמעלה. וזהו שאמר, עזרתו על התעריו ועל הקדושה מלמטה, ואז ההתעוררות מלמעלה להצליחה. ככה זה פועל. מידה כנגד מידה. זו ההנהגה של ה'. אנחנו עוסקים בזה, אנחנו נלחמים על התודעה של צה״ל, שצה״ל ישמור על בריאות והיגיינה נפשית ורוחנית ועל קדושה ועל צניעות במחנה. וזה מתחיל ממני ברמה האישית כלוחם, וברמה המחלקתית, וכל אחד מחזק את החבר שלו בישיבה, ובאים ברבא, כמו שאומרים. אנחנו נלחמור על עצמנו קדושים כמו שנכנסנו ככה חוזרים. ומי שבידו בעזרת השם לגדול ולהיות תלמידי חכמים, להשפיע גם על עם ישראל בדבר הזה, ועל כל המערכות כולן, אתה תפעל, תעשה את שלך, אפילו שזה כחודו של מחט, והקדוש ברוך הוא כבר יעורר מלמעלה להצילך. ואין לי ספק שההתקדשות של רבים מבנינו, רבים מלוחמינו, רבים מחיילינו, שמתגייסים לצה״ל ומתאמצים במסירות נפש, אין לי ספק בדבר הזה, מסירות נפש, לשמור על הקדושה שלהם, אפילו כחודו של מחט, היא שעמדה לנו לנצח במערכה הזו. אין לי ספק בדבר הזה, כי אחרת כל הנוראה שאפשר לראות בפסוקים זה ברור לי שהניצחונות שלנו, ברור לי שכל התחזיות המבהילות והמפחידות שצפו מהמערכה הזו מכל שלב ושלב לא יתממשו, כי יש בתוכנו חיילים צדיקים וקדושים שמסרו את הנפש. אפילו פעם אחת לשמירת העיניים, שלא להסתכל על דבר שאי אפשר, פעם אחת את שמירת הברית, כל מסירות נפש כזאת זיכתה את כל הצבא כולו, ומי יודע כמה עוד חיים היו יכולים לנצל ככל שיש יותר קדושה וטהרה. אין ספק בדבר הזה. אז אנחנו עושים את שלנו, ובעזרת השם השם יעשה את שלו. החתימה של הדברים לסיכום, יחד עם הבירור של הסוגיה והערך שהנאה נמצא, זה ברור, אין פה שאלה בכלל, כבר עשרות שנים אנחנו חוזים בזה, זה לא הנושא פה, לא לשם כך באתי. מצווה להתגייס לצבא, טה טה טה, הכל כתוב, ידוע. אבל אין ספק שהצד השני בסוגיה, שאומר שיחד עם זה שהולכים על המצווה הזו ולא חוששים, למרות שיש חשש של קלקול או פגיעה רוחנית, את ההשתדלות שאנחנו צריכים לעשות. ההשתדלות הרוחנית שלנו, לשמור על הקדושה שלנו, שלא ניפגע רוחנית, איך נעשה? ויש הרבה מעגלים. בשנה שלפני, בתקופה לפני הגיוס, בתוך הצבא, במערכות ציבוריות וכלליות, אנחנו כציבור צריכים להרים את הדגל ולומר, הולכים, אנחנו עם צה״ל, אנחנו נעשה כל מה שאפשר שקדושת המחנה תישמר. תזכו וימצו.