תפקיד העדים בקידושין

נציב שאלה קודם, נושא השיעור, אני לא זוכר איך הגדרנו אותו, זה כבר מלפני פסח הרי, נושא השיעור, סליחה, היה, אני לא רואה, צריך להגדיר, התפקיד העדים בקידושים והסוגריים שיש לאחר מכן, אם אתם מצליחים לקרוא, לגבי אמירת התמד די. עכשיו תפקיד העדים בקידושים, אם אנחנו נשאל מה תפקיד העדים בקידושים, אז התשובה היא פשוטה מאוד. להיות אדם, או רגע, זהו, זהו, זהו, זהו, זה, כל אחד יגיד את זה, ואני לא הייתי מסתפק בהגדרה הזאת של די קיום, כן, זו הגדרה מאוד נכונה, בואו לא נחלוק על הדברים הנכונים שאמרו כאן, אבל אני לא הייתי מסתפק בהגדרה הזו. שהלכה ידועה, אני יוציא גם כן דף, הוצאתי גמראי, שהלכה ידועה, אם יש דפים נוספים, אולי כדאי להחזיר לי אותם אחר כך. ישנה הלכה ידועה, אני אנסה לשתי ההלכות למעשה להגיע בסוף, אם נספיק, תהיו בזמן. המקורות ממוספרים כאן, אני רואה שקצת למעלה נחתך, אבל לא בדיוק רצה לפי, כמעט אמרתי א', ב', לפי 1, 2, 3, כי בעיות שגרפיקה, לא הנחתי אותם נכון, יש בצד, לא צילמתי איזה, הרמה, הרמה, הרמה, הרמה, למה הוא לא נמצא כאן? אה, כן, כן, כן, בפסקה מספר 9, כן. אני אפתח שם, אני רוצה להתחיל בגמרא ולא ברמה, אבל רק כדי לחדד את העניין. שוחנוך, אבן העזר, ל', פסקה 9, סעיף ב', אני קורא, אין לך דף? אה, בסדר, בסדר. יש אומרים, אני קורא במהירות, שאם קידשה בדבר השם בקיאים בשומתם, אם מישהו למד פעם עם, איזה הגדרה, אם, בהנחה שלמדתם פעם קידושים, סוגיית שיריי, לגבי האומדן, למה צריך את זה, עוד ניגע בזה, כמה שנספיק, כי זה אני רוצה לדחות לבסוף, אם קידשה בטבעה בדבר השם בקיאים בשומתם, ופעמים תוהים בהם הרבה, כגון אבנים טובות מרגליות, זה שמעורר משהו, תוספות, נמשיך הלאה, אני מדלג ומדלג, כי פשוט זמננו לא מאפשר לראות את הכול, בפרט שזו לא הסוגיה המרכזית, רק בסוף, בסופו של דבר הוא שואל, סליחה, מציין הרמה בסיום, תסתכלו שתי השורות האחרונות, יש לזה המשך, אבל צילמתי בכוונה עד כאן, ולא את ההמשך, אף שזה מסקרן לראות מה יש בהמשך, אולי אני אומר בעל פה, ומכל מקום נהגים תחת החופה לשאול לעדים אם הטבעת שווה פרוטה, שימו לב, כדי שתדע הכלה שאין מקדשה רק בשווה פרוטה. קצת ניסוח שאומר דרשני, מה כוונת הדברים, אבל הפירוש בעברית פשוטה ביותר, וצריך להבין מה המקור של העניין, וגם נובע מהבנת הסוגיה. לא ברור בכלל רבותיי שהעדים צריכים לדעת שהטבעת שווה פרוטה. לא כתוב באף מקום, לא בקניינים, לא בחושן משפט, זה לא תפקיד העדים. אני אומר יותר מזה אפילו, לא רק זה שלא כתוב שהעדים צריכים לדעת שווה פרוטה, אולי הם צריכים לדעת, אבל זה לא חלק מהעדות, לא כל דבר זה עדות. אני אומר יותר מזה, העד מעיד, תתם מוזמנים, אולי נשואים, אולי רווקים, חלק נשואים אולי, כי אני חבר'ה סליחה תומדים להינשא. אבל יש תוספות בכתובות, ככה מסביר אותה, פני יהושע, שאין חזקת, על בנות היא אומרת, רווקה, פנויה, צריך להשתנות כל יום. אבל בכל אופן, לגופם של דברים, אז אתם מעידים, מבקשים להעיד בחתונה של חבר, ברוך השם, תפקיד חשוב מאוד, עוד נדבר עליו. מעולם לא ביררתם, אני אומר את זה בצורה מאוד קשה, מעולם לא ביררתם שהכלה היא לא אשת איש. אני חותר מזה, אולי אחות של החתן. זאת אומרת, אני יודע שלא, זה שאלות פחות מהיפותטיות, אתם לא מעלים בדעתכם. אבל מי אמר? טוב, התשובה היא, מה זה מי אמר? אני לא יודע, תקראו את זה חזוק או משהו אחר, אבל אנחנו לא מוטרדים מהשאלה הזאת. משום מה, כשזה מגיע לשווי של הפרוטה, אנחנו כן מוטרדים, והרב שואל את הרי עדים אם זה שווה פרוטה, והעדים, אני לא יודע מאיפה הם עומדים אם זה שווה פרוטה, רוב העדים שאני מכיר, מעולם לא למדו אומדן של טבעות ואיזה חתיכת מתכת שהורידו מאיזה פחית של כל העמים, איפה הם יודעים, זה הבחור הרגיל, באמת לא מבין בזה. אבל הרמ״ה באמת אומרת, לא שואלים אותם כדי לשמוע אם זה שווה פרוטה, תשימו לב למילים שלו, זה מושג לגמרי שונה. וכאן צריך להבין מה המקור לעניין. עכשיו, כל זה נובע משאלה אחרת, נראית כמה שנספיק להגיע, סליחה, להערה הזאת של הרמ״ה. כל זה נובע משאלה מקדימה, התחלתי בה קודם לגבי התפקיד של העדים. עכשיו, אני אמרתי, אמרנו, התפקיד של העדים על פניו, מה תפקיד העדים להעיד, כן? אבל השאלה אם התפקיד של העדים להעיד, נתחיל מהעניין הזה, נגיע מיד לעניין של ידי קיום, התפקיד של העדים להעיד, זה להעיד על ה... נאמר את זה בצורה כזאת, על המעשה או על מה שמתרחש במעשה? דוגמה תאורטית שלא בסוגיות שכאן, אני רוצה לאט לאט להגיע לסוגיה כאן. למה אני מתכוון מה שמתרחש במעשה? לו יצויר, נקרא דוגמה היפותטית, הייתי רעש בה שקצת רומז לדוגמה כזו למסרית חידושין. לו יצא שהעדים שומעים את החתן אומר לאישה, לו יצא, כשהעדים אומרים לך, החתן אומר לאישה שומעים מהעדים, הוא אומר, הרי את מוקדשת לי וכן הלאה. כן, אבל מה לעשות, והעדים עצמם לא דוברי עברית, אבל יש להם זיכרון, חויזר כמו שהוא מוצא לחסידים. והם זוכרים מה החתן אמר, הם מעולם לא מבינים מה החתן אמר. השאלה אם זה נקרא עדות או לא נקרא עדות. הם מעידים שהוא אמר מה שהוא אמר, מי אמר שצריכים להבין את זה. יש את נפקא מינא לגבי קידושין בלשון אחרת, שם הרשב״דן וזה. עכשיו זה נובע כבר מתוך השאלה של העדים. עכשיו התשובה לדבר, מה שאתם אמרתם, אחד אמר בקול והרבים לחשו את זה לידי קיום. זו הגדרה מפורסמת. אבל גם זה לא מן הדברים הפשוטים, למרות שזה ככה, אני לא רוצה לחלוק על זה, קיום, מדי חלות, מכירים את הפיתויים האלה, אם רוצים להיות יותר ישיבתיים אז הדי חליץ ולא חלוק, זה עוד יותר טוב. אבל כדי להבין את הדברים האלה, הרי לו יצוייר, נלך עוד פעם, לו יצוייר. לו יצוייר שלא היה פסוק בתורה, הגמרא בקידושין סמוך, אלא יש קידושין, זה בהמשך שם לא צילמתי את זה, כי יש. לא חסר מה לצלם. הגמרא בקידושין סמוך לומדת שצריך אדי קידושין או דבר שבערווה, קידושין גיטין, השאלה אם היה נכנס במשבצת של דבר שבערווה, אין דבר שבערווה פחות משניים, את זה אנחנו יודעים, ולומדים את זה מהפסוק דבר, דבר דבר, כי יימצא בך ערווה דבר, יקום דבר. עכשיו אני חוזר ואומר עוד פעם, שלו יצוי, סליחה, לו יצוייר שלא היה פסוק דבר, אז מה היה קורה בדבר שבערווה? היה עד אחד. בעצם למה היה עד אחד? לא היו עדים בכלל. מי היה משהו שצריך עדים בכלל? פלוני מברך, כי הוא מברך, ויצא ידי חובה, פלוני קיי מצווה, כי קנה את האישה. גם בקניינים לא צריך עדים, עוד נגיע בזה, כן? אדם רוצה להיות בטוח שלא יבוא אחר כך הלוקח ויגיד גזולי בידי אור. משהו מהסוג הזה, הוא רוצה למגן את עצמו וביא עדים. אבל זה לא הלכה, שאלה של יצירת רשת ביטחון לעניין. אבל בקידושין אין הכי נמי גם כן לרצור שלא היה פסוק, אז יכול להיות שגם לא היה צריך להיות עדים. אנחנו רואים בכמה מקומות דברים על הקצה של כתובות תפטית מובאים, דברים שאותו זאת מתלבטת אם לומדים אותם, אם זה נקרא דבר שבערבה או לא. עכשיו, סברה פשוטה היא דבר שבערבה זה איסור, ובאיסור אם לא מצינו ידים. נכון, זה אבן העזר ולא ירדיה, בסדר. היא גופה, התורה לימדה את זה, כן? אבל במקור דבר שבערבה זה איסור, ואדם מקדש אישה כמו שהוא מחליט אם הבשר כשר או לא. התורה אומרה שהיא לא ככה. מבעת תורה וחידשה שכמו שבממון צריך עדים, דבר דבר מממון, לא בקניינים, כל המוצאים באמת לאמת את ההלוואה וכולי, נגיע לידי קיום, כמו שבממון צריך עדים כי ימצא ויקום דבר, אותו דבר ימצא בחרבה דבר גם במה שנוגע לאריות, קידושין, גירושין, נדבר על זה, נקרא על זה קידושין, כי בזה אנחנו עוסקים עכשיו, גם במה שנוגע לאריות אנחנו צריכים שני עדים, כן? אנחנו לומדים מגזרה שווה. עכשיו הוא רואה איזה פלא, וגם בעצם כאן הבן שואל, כמו שכתוב במסכתות האחריות, יוצא דבר חידוש גדול, הרי הלמד, גדול מהמלמד, אם יכול, כלומר המלמד עצמו זה בידי ממון, ושם לא מצינו ידי קיום, למדנו שגם בקידושין צריך עדים, כן, אז אם כבר צריך עדים בשביל ידי קיום, אבל אין מקור לעניין הזה, אין לך בריאה לחידושו, ותלמד מידי ממון, את אותם גדרים עדותיים, ולא נצטרך שם הגדרות שונות של עדים, אבל כן צריך, וזה מוסכם לכל הריאה, בגמרא, אין קוצב פה ומצפצף, זה בקידושין ס.ה. עכשיו, למען הדיוק הראשונים דנים בשאלה הזו, אבל די, זו לא המצאה שאלה כזו, כל אחד בכיוון שלו, בניסוח שלו, יש לזה איכות דברים בקידושין ס.ה, רמב״ן ורשב״א נחלקו בכמה דברים, צילמתי נקודה אחת שאולי תשרת אותנו בהמשך, אבל המחלוקת הגדולה צומחת באמת מעצם השאלה, המחלוקת הגדולה בין הרמב״ן נ' לבין הרשב״א בכמה תחומים הלכתיים, שבעצם צומחת מתוך התייחסות לשאלה מה המקור למושג הידי קיום שהוא כל כך טריוויאלי וכל כך מוכר לנו. עכשיו, כדי להבין את זה, ואנחנו צריכים ללכת, סליחה, לגבי סוגיה מסוימת, מה שנקרא, הדברים ידועים, בכל זאת יש עניין לחזור ולשנן אותם, מה שנקרא, נסתכל כאן, בכל זאת במקור מספר אחת, המקור, או לא המקור, נראה את זה, לאמירת אתם עדיי בקידושין. אני מדגיש, אמירת אתם עדיי, השאלה היא למה אומרים אותה ומי צריך לומר אותה, ואם נדייק, אני אשתדל להסביר למה, אם נדייק, כשאדם אומר אתם עדיי, אם זה החתן או המקדש, אני חושב שהמקדש צריך, אבל לא משנה, נהוג שהחתן שיהיה, אבל כשאני מקדש, אני צריך לומר גם כן, ביחד, כן. בכל אופן, האמירה הנלווית לזה הרבה פעמים, כשאומרים לעדים, אתם, העדים, אחרי שכמובן חקרו ובדקו שהם לא קרויבים ולא פסולים וכולי וכולי וכולי, אנחנו מכירים את הדברים, ואנחנו אומרים להם, אתם עדיי וכן הלאה, ולא צריך להוסיף, אני רוצה להסביר מהמקור לעניין, זה לא צריך להוסיף תוספת, שפה ושם נשמט, אתם עדיי ושאחרים לא רשאים להעיד. אין שום סמכות לחתן לקבוע מי רשאי להעיד, בשם שרוצח, רחמוני ליצלן, אבל אני מצטט גמרות ודברים כאלה, לצערנו, אולי חתן המשאיר, ידרוש ויקבל שכר, אלוהיו ולא נברא, הלוואי, אבל בכל אופן, כמו שרוצח יכול להימלט מהדין, כן, לעשות דבר פשוט מאוד, לאסור על אחרים להעיד, לא שמענו, אז אפשר לתת יד לפושעים, אבל לא ברמה הזאת, גם לא שמענו דבר כזה, שמי שיכול להגיד לעדים אל תעידו, כי אין מושג כזה, עדים זה אובייקטיבית, הם ראו את זה. ולכן האמירה לא בדיוק לעדים אחים אל תעידו, אני פוסל אתכם, מונע ממכם להעיד, זה לא בדיוק, ההגדרה דומה, אבל שונה קצת. כשאנחנו נעיין רגע בגמרא, בפשט הגמרא, מקום מספר אחת, ננסה להעיר מה שיש להעיר, איתמר, נלך קדימה, שלב אחרי שלב, מעקוב ביחד, נלמד את הגמרא, ותולמידי, איתמר, אומרת הגמרא, רב אמר, שילח נעשה עד, לומדי קידושים בעבר, בהווה, בעתיד, דף מ״ג כאן זה ככה, קצה לכאורה של סוגיות שעוסקות בסוגיה ארוכה, נדייק יותר. פרק שני בקידושים בגדרי שליחות, מה זה שליחות, מה המקור לשליחות, גדר מיוחד בשליחות, לא כל מי שמביא פיצה על אופנה הוא שליח, אין שליחות לב, כולם יודעים, לא כולם בוגרי ישיבות בלשון המעטה, כי זה לא שליחות, יש להביא בין להיות שליח לבין לעשות דבר עבור מישהו אחר. פסוקים בשליחות מלמדים אותנו שיש לזה גדר שונה לגמרי מאשר סתם עשיית טובה, זה הסוגיות שמה, ממילא מתוך כך, שלכת ועבירה ועוד ועוד ועוד. עכשיו בין היתר יש דיון כאן בגמרא, אני ככה נותן רקע כדי שיש למעלה שורות לבנות, גוויל, נתחיל מהגוויל. אז הגמרא אומרת, בין היתר כאן איתמר אומרת הגמרא, רב אמר, שליח נעשה עד, השליח בא, הביא את ה... קדש אותה. זה קידושין לוגיטין, לכן בואו, לא נדבר קבלה או לא כל מיני, יש לך קידוש שאינן אפשרות אחרת. דבר רב שילה אמר, אין שליח נשא עד. בסדר, רשי קצת מעריך, בין קידושין, רשי מוסיף גם ממון, בעקבות המשך הגמרא, נדלג על זה. מה הדין עם שני עדים, שני שלוחים? טוב, אנחנו ניכנס למה שמובא בפשט הגמרא, ולא יותר. דבר רב שילה אמר שם, מה הייתה מדבר רב שילה? שימו לב, הגמרא שואלת, מה הייתה מדבר רב שילה? על רב שאומר כאן, שליח נעשה עד, הגמרא לא שואלת, מה הייתה? ולמה הגמרא לא שואלת, מה הייתה של רב שאומר שליח נעשה עד? כי פשיטא, למה לא? לא צריך טעם לדבר, כן? שליח נעשה עד. מה גרע כוחו של השליח שהוא לא יכול להיות עד? תגידו, הוא נוגע בדבר. א', הוא נוגע בדבר הזה דראבונן בפשטות. גם אז זה דורא הייתה, תגידו, זה דראבונן, אולי. שך גדול זה בסימן ל״ד, המקולן נוגע בדבר. ב', קרוב הוא לא נוגע בדבר, אתם... זה מוכרים, כן? קרוב זה פסול עצמי, לא בגלל נוגע בדבר, כן? גם עם הקרובים אין להם שום נגיעה לפסולים. הדוגמה המפורסמת של הקצות, מכירים את זה, על משה ואהרון פסולים לילדות כי הם אחים? לא, קצת מתלבט אם זו דוגמה טובה, אבל, שזו הלצה ישיבתית ידועה שאומרים פעם, כששואלים אישי ובורכו שלא באמת תנ״ך, מניין משה והשם, משה ואהרון הוא מארחים, אז התשובה היא קצת מפורש, כן? אבל אני מניח שאתם יודעים, זה לא רק מהקצות. בכל אופן, אז זה נוגע בדבר, אבל למה הוא נוגע בדבר השליח? הוא אמרו לא לתת, איזה נגיעה יש לו כאן? יש לו אינטרס? על כל יד אפשר להגיד שיש אינטרס, אין לדבר סוף. בשלב המפורש, שתאוהב ושונא לו פסולים לילדות. לא אוהב יש אינטרס גדול, ולא שונא יש אינטרס הפוך. תגידו מחלוקת במשנה, בסדר, מדאוריית הוודאי שלא, אוקיי, בסנהדרין. אשר על כן, ברור למה שליח נעשה עד, למה לו, מה חסר לו. סליחה, ממשיכה הגמרא ואומרת, אילא אם המשום דולה אמר לאבי עד, לא אמר לו, לא מינה אותו, לא אמר לו, בוא תהיה עד, אלא מעתה, אב אמינא מאוד תמוהה, אלא מעתה כדי שיש אישה בפני שניים, עזוב שליח, קידוש אינסטנדרטי. ולא אמר להם, אתם עדה, איך אינה מילולה וקידוש, איפה שמענו בקידוש שאין? אומרת הגמרא צריך להגדל, אתם עדה. עכשיו, איפה כן שמענו? רש״י אומר, תסתכלו ברש״י כאן, זה דין בסן-לדן כט, לגבי הודאה. אדם מודה לפלוני-אלמוני שהוא חייב לו כסף, ויש עדים, לא ברור שהם יכולים להעיד אלא אם כן הוא מינה אותם, אתם עדה. הודאה זה דין מיוחד. סיבת הדבר, שתי נסיבות בגמרא, רש״י נדמה לי לא מצטט את שניים, כן? יש שתי נסיבות בדבר בגמרא שמה, בגלל שיש ביטוי בגמרא שאדם עלול להשביע את עצמו, כן? כלומר, הכוונה היא להראות שהוא איש עסקים, כן? אחרי, לא משנה, אנחנו לולדים בסנאידרים, כן? שתה, כן. אבל בחופש הדין שמה, בקידוש אינסטנדרטי זה לא יהיה דבר כזה. אדם לא יקדש אישה סתם. להראות שיש לו עוד אישה, מה זה? זה נכס? חחמנא לנצלם? לכן אין לחשוש. זה מה שאומרת הגמרא שלא מצאנו שצריך להגיד. האמת היא שהאווה מינא כהו, שהאווה מינא כהו, כל כך לא ברורה. מה הייתה ומינא בקידושין? להגיד יותר מדי, איפה מצינו כאן? טוב, אני אגע בזה עוד מעט. ממשיכה בגמרא ואומרת, אלא הרב אמר שאיריח נעשה את דלוי מקמאים תלמינתא. ורב שילא אמר שאיריח נעשה את כיוון דמא אמר שחוש לאן כמות רב אלי כגופי וחום שלא צילמתי. עכשיו, כמו בשלב הראשון שאמרתי, גם כאן, אין מסבירים את דבי רב שילא. שוחוש אדם כמותו. ברב אין הסבר. תגידו, יש הסבר, זה לא נכון? רב לא אומר סברה. רב חוזר על המשפט שאומר מקודם, סליחה על הביטוי בארמית. הוא לא אומר שום סברה. רב אמר שליח נעשה עד, למה? עלינא קמאים תלמינתא, מה הבעיה? הוא ממשיך את מה שהוא עושה, מעלים את זה. אבל זה לא סברה, זו הגדרה מה הוא עושה. למה הוא עד? כי הוא עד. אבל מה הסברה? למה סברה? הוא קיבל אחריות על הקידוש, והוא ממשיך את זה. איפה הבעיה? הוא להפך, יותר שליח עושה שליחותו, דואג ששליחותו תעשה, לא מצא עד שני, אז הוא יהיה עד השני. אבל זה לא סברה, זה הסבר. זה פירוש המילים. ללמדך שהסברה הפשוטה אומרת ששליח מעשה עד, והקושי הוא הפוך. והגמרא מחדשת כאן גדר של שלוחו של אדם כמותו לגבי פסולים, שלא ניכנס לזה. לא נוגע אלינו בכלל. אבל אני רוצה להבין לפני זה. הרי ההסבר הראשון שבגמרא, שאולי הבעיה שאין שליח נשא עד, בגלל העניין שאולי מראתם עדיי, ודחינו את זה, ביומים אלה הוא מצמיח הסבר שני, מה שאמרנו כאן. אני אמרתי מקודם לפני אילו שניות או דקות, קצת טיימה למה ההסבר הזה מובא, כי זה כל כך לא מובן, כל כך אין אהבה מינא לומר את זה. לא רק זה, אבל רגע, תראו, אני לא רוצה לנקוב כלל כדבר פשוט, אקסיומטי, אבל אם לא היה תירוץ אחר, ניחא, גיששנו, חיפשנו משהו, לא הולך. אבל יש תירוץ כל כך ברור, למה הביאו את התירוץ הראשון בכלל? כן? אז זה מסוג הדברים בגמרא שכנראה התירוץ הראשון נועד כדי להבין את התירוץ השני, שיש בו חידוש מסוים. עכשיו, אנחנו לא עוסקים בתירוץ השני בינתיים, אם כן אומר משהו בהמשך, עוד פעם, תלוי בזמן, מגיע לזה, עכשיו זה נוגע, אני חוזר עוד פעם למה שנקרא כאן לתירוץ הראשון. עכשיו, כדי להבין את האווה אמינא הזו, ומה היא תאווה אמינא שצריך להגיד אתם עדיי בקידושים שעל ידי שליח שנעשה עד, לא על ידי שליח עם עד, לא קידושי שליח ולא קידושים רגילים עם עדים, אלא שליח שנעשה עד. יש שווה אמינא להגיד אתם עדיי, למרות שהמקור של זה בשס זה בסנהדרין, ושם זה לא מוזכר, אתה צריך לזכור. שם אמרה שהיא אומרת מפורז, זה עדין בסנהדרין, מה שזרקתם כאן משתה, שתה אני בך, אני אמרתי משביע, סוג של לעשות רושם, שתי גרסוריה, שתי דעות בגמרא שם, דף כט. כל פנים, כדי להבין את זה, בונו אשאיר את זה כפתור, ננסה יותר להבין את מה שהתחלנו בו, ובסוף ננסה, נחבר את הדברים זה לזה. הגמרא במכות, אני מתחיל לגבי השאלה בכלל של העדים עומדת הגמרא במכות, מספר שתיים המקור, ממש אין הרבה מה לחפש, זה הכל בעמוד אחד קצת ריכזתי, וזה עשה צפוף, נכון? אבל תתמצאו. כשאני למדתי לארכרונה מהבחורים, ביטוי ישיבתי חדש לא הכרתי, לא הבנתי מה הם רוצים ממנו, מצטויפיפים, מכירים את זה? יפה, אז הם גם מצטויפיפים. מכות דו, רבי עקיבא, אני קורא, כן? זה בהמשך למשנה, לא בשלילי, נדלג על זה. נמצא, בואו נאמר ככה, הביטוי שהוא ברקע של הדברים כאן, זה המשנה במכות, קודם לזה, נמצא אחד מהם קרוב ופסול לדותם בטלה. שלושה עדים, אחד קרוב ואחד פסול, זה לא שנשארו שניים. הקצות מתלבט מהדין בבייסדין. תגידו, אם יש שניים לא דנים, יש חמישה דיינים, אחד פסול. טוב, יש קצות מאוד מעניין על זה, אבל זה לא הדיון כאן. אנחנו עוסקים בגמרא. אמר לרב פאפה לאבאי, בואו נקרא את הדברים. אלא מעתה הרוג יציל, הרוג הוא עבור שציל, הוא מעיד על עצמו, אז הוא קרוב, פסול. הוא מצטרף לעדים האחרים, שאלה מעניינת, כן? והוא פסול מלהעיד. אגב, לא כך ברור למה הוא פסול מלהעיד, הדיון הוא לא עליו, הדיון הוא על ההורג. מה הבעיה אצלו? מה הבעיה אצלו? הוא בר מינן, אבל למה שהוא פסול, כן? צריך להשאיר את זה, זה גם נוגע הרבה למושג של פסול העדות, להבין את שאלת הגמרא. אומרת הגמרא, כשהרגו מאחוריו, הרוג לא ראה. הוא אמר שמע ישראל ולא ידע מה קורה איתו. בשעות הגמרא, נרבה רחמנא ליצלן, גם הקודם רחמנא ליצלן, לא צריך להדגיש כאן יציל, כשירבו מאחוריו. הורג ורובה יצילו, ההורג עצמו קרוב לעצמו. הוא פוסל את האחרים. יש שני דימני השלישי, ההורג. אישתיק. קושי הצהר יחיון בלשוננו, כי עתה לקמי דרא ואמר ליקום דבר במקמי דבר הכתוב מדבר. במילים אחרות, האנשים שהאקטיביים כאן, הורג, נהרג, רובע, נרבה, הם חלק מהסיפור. עדים הם לא חלק מהסיפור, בגדול. עוד פעם, לא הסברנו למה, אבל זה מה שכתוב בגמרא. גזר הסקות טוב נגיד, אף שיש כאן יותר מזה, כן? תראו, הרי בואו נאמר, סברה בליבטית פשוטה, כולם יסכימו להלכה הזאת. תגידו, אין כאן חידוש, בכל זאת. אני אביא דוגמה לדבר, רק מילה אחת לא מכאן אלא מבבא מציע, כדי להביא דוגמה מסוימת. כולם יסכימו לדבר שאם עד אחד מחייב שבועה, בבא מציע. הוא מבין לשימון, אתה חייב לי, מה פתאום? בא עד אחד, נשבע, נשבע הכופר. טוב, לא היה עליה על הדעת שיבוא ראובן להגיד לו, אתה חייב לי, מה פתאום? יש לי עד אחד, מי? אני. תסכימו איתי שזה לא מתחיל, כן? טוב, תגידו, זה חוכמה, כי גם אז שלי, עד נגדו, להגיד לו, אלווה, אתה בסדר. זה משחקי מילים, כי מקיימי דבר. זה חלק מהסיפור. ועד כאן הדברים ברורים בגמרא. שואל תוספות, פסקה מספר 3 למטה בצד שמאל, שמואל אומר, החקירה ויוסי, לא ציטטתי את זה בהמשך הגמרא. חסכתי מקום. קשה, לשון יפה של תוספות. היאך מצינו ידינו ורגלינו כשלוטים גט, אנחנו הראש שואל תותה שאלה על קידושין. נסביר מיד, משום התוספות רק על גיטין, צריך עיון למה. רוב הראשונים מזכירים קידושין. כשנותנים גט שיש במעמד קרויבים. והיה לנו לומר, דדות הכשרים, בטל. כן? כמו דיומא דנאי נפשות שקם. לכן, אני מדלג שתי שורות, אני חושב ששאלה ברורה, קצת קצת מוכה לנו מהחופה השאלה של תוספות. יש קרויבים, כן? מוותרים את הכול. אם לא מצינו ביטוי יפה של תוספות, אך מצינו ידינו ורגלינו, כן? נבוכים אנו בארץ, כן? לכן היו שורה שלישית מלמטה, מלמעלה, סליחה, רביעית מלמטה, לכן אל הרי, וגם לרבי יוסי בעל הממרוקם, לא אמרו דעדותם בטלה דווקא באותם שהיו מעידים בפני בייסדין, אבל בשביל רע, לחודה, לא. חידוש גדול או לא חידוש גדול? הבירור והדיון על הצטרפות הפסולים לעדות, וכשזה מגיע לבית דין, לא במקרה עצמו. זאת אומרת, בית דין עצמו יכול לקבוע מראש, לסנן, למדר את מי הוא מקבל כעדות. בית דין יש בו חוכמה גדולה, מברר מי מהעדים, מחליט אותו אני מקבל ואותו אני מקבל, מצרף אותם לכת. ובצורה כזו הוא לא מקבל את כולם, פותר את הבעיה. וכך ממילא הדברים מסתדרים שפיר, ולכאורה גם בקידושין, לכאורה. אבל זה לא פשוט. והשאלה היא למה זה לא פשוט. גם בגיטין, זה שוב. מחילה, זה מקשטוסות, קידושין משום מה טוסות מתעלם מזה. אותה שאלה יש בקידושין, לא רק בגיטין, כן. טוב, אז אומר, אומר, אומר, וכאן מגיעים לריטפה, מפורסם, אני מניח שרבים התעסקו בו, וצריך להבין אותו. הסימנים מלמטה זה מהריטפה שלי, לא מהמקור, כן. לא הריטפה סימן אותם. מריטפה יוסד, זה די ישר יותר. הוא אומר, הריטפה כאן, מיהו, כל איך, איפה שהסימון למטה, צד ימין, פסקה ארבע למי שמחפש עדיין, כל איך שיש באותו מעמד של קידושין כשרים או פסולים או קרובים, שימו לב, צריך לייחד את ידי קידושין במעמד. דהי לא, כיוון דהי קיד פסול בעינים, עדות כולם בטלה, בטלה. וכולי, הלאה, הסימון הבא, ואף על גי ומקשה, תירוץ, אל תקשה מגמרא אחרת, שם היינו בדיני ממונות ובדיני נפשות. מהזמן היינו עוסקים בזה. שאין העדות מתקיימת כשבאים לבית דין, שעת ראיה לא חשיבה העדות. הלכה בקידושין, אין העדות באה לאמת הדבר, אלא אפילו הדין לנדחי קושטא דמילתא שקידשן וקידש בלא עדות, קצת מרע מזכיר את מה שמענו מקודם, ואין לה קידוש שום קיום בלא עדות, בגזרת הכתוב, וכיוון שכן, שעת מעשיות שעת עדותה. וכיוון דייקת צירוף עדים פסולים כולם, ועדות כולם בטלה, וכו'. הרדווה מחדש לא כל כך מפרט למה, הוא נותן לזה כותרת, לא כבר מסביר את הדברים. הרדווה מחדש, חידוש מעניין, זה נכון שבכל העדויות שבשס, בית דין מגדיר את שעת העדות, הגעה לבית דין, כולל גירושין לכאורה, כן, לכאורה, כך משמע מעט תוספות. אבל בקידושין עצמה, מה שמגדיר את שעת קבלת העדות זה הקידושין עצמה. כלומר, כביכול, קידושין עצמם זה סוג של בית דין, הם עכשיו מעידים. והוא קצת משתמש בנתון שהזכרנו בתחילת הידי קיום שהזכרתם, כי הוא אומר כאן מעצמו, הם לא באים רק, אין העדות באה לאמת את הדבר בלבד, אלא עוד דבר. עכשיו, מה מתכוון בעניין הזה? אז באופן כללי, כלפי מה שדיברנו מקודם, הוא אמר דבר כזה, ישנה, עקב הלחץ הזמן, בסוף אני אגמור, יוצא ואסתבר שגמרתי ראשון, אבל מה לעשות, יש לדעת לא להעריך מידע הרבה, כן? אני מדלג על מחלוקות מעניינות רשב״א, הוא מביא כאן טרן, אני לא מציין שזה הרן, הוא מביא דעת טרן שנחלקו בסוגיה, קידושין ס.ה, שם, כשהזכרתי, רשב״א ארוך מאוד, ארוך מאוד, ככה, מקיף, סוגיות שלמות בקידושין. אחד הרשב״אים הארוכים ביותר, הם לא ארוך בתושש בקידושין. אז הוא מברר שם שאלה של השקה והצלבה וחפיפה, נאמר ככה, בין כמה דינים שנוגעים שיש בגיטין לקידושין, כולל משלמת גיטין בהתחלה, כתב ידו מועיל בגיטין, שאלה גדולה אם כתב ידו מועיל בקידושין, ודרך זה מפליגים לכיוון השאלה של ה... הודעת בעל דין, לא הודעת בעל דין, שייך, לא שייך. עכשיו, אני לא נכנס לשאלה המחלוקת שלהם, אף שחשבתי, אבל הזמן קצת משיג אותנו כל הזמן, מה לעשות? בואו נאמר דבר כזה, בעקבות המחלוקת שלהם, יש טענה מעניינת בקצוץ, כן? יש להם את הטרפתו טוען, טענה מאוד מעניינת, אני לא צילמתי, פשוט חסכתי. אני אומר את זה בשתי מילים, מחדש חידוש מאוד מעניין. כלפי מה שאמרתם, הקצוץ בעצם חולק על המושג הזה, עדי קיום, אין דבר כזה, נתחיל עם זה. שאלנו מה, איך לומדים? דילגתי על השאלה הזאת, לא חשבתי שיש אף משהו, אין דבר כזה עדי קיום בכלל. כולנו יודעים שכן. טוב, זה הקצוץ. להקצוץ יש הסבר מאוד מעניין. הקצוץ טוען שיש מושג שונה, והוא שעדים רגילים צריכים להעיד כדי שנדע שזה היה, ואחר כך תפקידם נגמר, וגם כתב יד נדע שזה היה כמעט עמדם דם. אז מה הבעיה עם זה כתב יד? אבל בקידושין העדים לא באים רק להעיד, הקידושין צריכים להיות כאלה שכל משך הקידושין יוכלו לאמת את הקידושין. בלי מלכות לוודא את זה כל הזמן. הוא לא כל כך מסביר למה, ויש בזה אריכות דברים, זה מאוד מעניין מה שהוא טוען. הוא מוכיח מן הגורן ומן היקב, ולכן זה נכון רק בעדים. צריך כל פעם שיהיו עדים זמינים. כתב יד זה לא עדות. זה אינפורמציה נכונה, זה לא עדות. כתב ידו כמאה עדים דם, סליחה, אבל זה לא אומר שהוא מאה עדים. מה זה בצורה הזאת? כן, מאה עדים דם. עכשיו החידוש הזה מאוד מרתק, ומאז מעניינים נושאים להבין אותו, ומה שורשו, ומה מקורו. יש לתמוה, לא נכניס ראשינו בין הררים, ולא נחווה דעה חוץ מעבדה שצריך חיון להבין אותו, אבל בשער, בתחילת שערי יושר, בשער ז', רבשים מן מביא את הקצות. פורח מכמה סוגיות שקשה לומר את זה. עוד פעם, מי אנחנו להכניס ראשינו שם, אבל מצווה ללמוד את הדברים כדי להבין. אבל יש לו כיוון לגמרי שזה מאוד מעניין. 180 מעלות מהקצות, אם הקצות טוען שהמושג הזה לידי קיום, וכולם זה לידי ראייה, אבל זה גדר אחר, רבי שמעון הולך הפוך, הוא אומר שבעצם כל העדויות גם בממון זה לידי קיום. ככה זה יודעים, לידי קיום, לידי חלות, בסדר, כולם. אלא ש... וכאן שאל דבר מאוד מעניינת שצריכה ברור. אני צילמתי בתלבשים האלה, יש לי כאן, אבל מעריך מאוד ביסוד הזה, אני אומר את זה בשתי מילים, אבל לא שתיים, ממש על קצה המזלג. הוא טוען שכל זה נכון אלמלא התורה הייתה מחדשת לנו את המושג הודעת בעל דין. כשהתורה היא חידשה לנו הודעת בעל דין, היא בעצם אמרה הפוך. יש דין מיוחד בממונות שאין בעדות רגילה, זו עדות שונה. כלומר, אני לומד מממונות לגבי קידושים בלי ההסתייגות של הודעת בעל דין, כי מי שזוכר מקידושין הוא חייב לאחרינו. מה, אני לומד את המושג עידות משמה, אבל יש איזה כולה בקידושין, בממונות הודעת בעל דין, אין לזה בקידושין, חייב לאחרינה. הוא מקודש, היא אסורה בקרובותה, וכן עליה. אשת איש. היא מקודשת, לא, אסורה בקרובותה, חייב לאחרינו, כן. עכשיו, טענתו היא בעצם, מעין, אני אומר את זה בצורה הזו, במילים שלי, לא שלו. אני לא ברור שהוא התכוון, אבל אני מקווה שכן. תראו, כשיהיה מעשה עדות רגילה לעדים יש תפקיד, אני אלחס את זה בכיוון שונה. בית דין מקבל אינפורמציה מהעדים, אנחנו יודעים את זה. אני אביא רק דוגמה קטנה לעניין הזה כדי להעביר את זה מתחום אחר במבט הסנהדרין. בית דין לא רשאים לא לקבל עדות, למה אני מתכוון? סוגיות תראי ותראי שמופיעות בש״ס, כל המסכתות הישיבתיות כמעט, לא שבת, לא פסחים, בסדר, כמו שמזיקים, בהנחה שזה מה שנקרא מסכתות ישיבתיות. בכל אופן, התראי ותראי מופיעים שם, היסוד בתראי ותראי שכשיש שניים ושניים, התראי האלה נאמנים והתראי האלה נאמנים, בבית דין הוא לא עושה סינון, זו לא הזמה. אז יש לבית דין שני סיפורים. הסיפור הראשון הוא אמת והסיפור השני אמת, השאלה היא מה הוא עושה איתם, זאת השאלה. לא את מי לקבל, אלא איך להחליט כשיש שני סיפורים מנוגדים. כי בית דין מקבל סיפור, פתחתי בזה מקודם, מקבל סיפור, מקבל פסק דין, בית דין מקבל את הסיפור. מקימי דבר זאת, המילה הכל כך יפה, אתה מביא, מקים את הדבר, אתה מביא את הסיפור לבית דין. בית דין כאילו נוכח בסיפור, כביכול. אבל בשביל זה צריך עוד תנאי, שהסיפור אכן יוגדר כסיפור. עכשיו בממונות זה סיפור אחר, סיפור. ממונות זה עניין אחר, הודעת בלדי. נוריד את ממונות מהדיון. תשאל עם קידושין ודיני נפשות. עכשיו דיני נפשות אני רוצה להעביר כאשר ראובן קלויני רצח הסיפור ברור. אין מה להסביר לו. עשה מסרט שיחה. אבל נתינת שווה כסף לאישה לא יוגדר כקידושין אם אין עדים שמגדירים את זה כקידושין. הם מגדירים את הנתינה. הם לא פועלים, הרבה אומרים שדרך כללות יוצרים את הקידושין, לא נכון. הם לא יוצרים, הבעל יוצר את הקידושין. הם מגדירים את המעשה הזה. אולי סתם הוא לא הולך למכולות, נותן לה כסף. אגב, הרשב״ה טוען זה חלק מהעניין שצריך לומר, הרי את... סוגיית אמירה בקידושין, ככה הרשב״ה מסביר שם, לכאורה שומרים דרבון, הרשב״ה הוא מה זה? דין דאורייתא. אבל בכל אופן, כיוון שכך יש להם תפקיד. עכשיו, הווי אומר שבמקרה רגיל, באים לבית דין סיפור. כלוייני רצח, בסדר, מביאים סיפור של הרציחה. אבל כאן מי אמר שהוא קידש אותה? באים לבית דין. כי בשעת הקידושין עצמה אנחנו מגדירים את זה כקידושין. כלומר, כביכול לעדים יש בעצם תפקיד להגדיר את המעשה. ההגדירים, העדים בסופו של דבר הם סוג של בית דין. זה מה שאני רוצה להגיד. הם מגדירים את המעשה, זה התפקיד שלהם בקידושין. גיטין, יש לעיין יותר. זה לא הזמן עכשיו. דיני נפשות לא צריך, דיני ממונות, גזירת הכתוב, הודעת בעדים. וכיוון שהם מגדירים, הם ואומר שבעצם קבלת העדות כביכול נעשית בשעת הקידושין. ולכן, אז אסור שיהיה קרוב פסול. זו בעצם ההגדרה שיש כאן. זה החידוש המיוחד שהתחדש בגלל זה. הגדרנו מה זה עדות והגדרנו מתי קבלת העדות. ובקידושין יש חידוש מיוחד בקבלת העדות. כביכול העדים עצמם יש בית דין. עכשיו מה עוזר אמירת אתם עדיי, שלא צריך להגיד אתם עדיי למנות עדים, זה מה שהראש טוען כאן, בפסקה 6, במכות. כשם רבותיי, שהראש מאריך כאן, הראש מתבטא לאו כל כמיני. בדין לא יכולים להגיד לפלוני, הוא אומר אני רוצה להעיד. לא רוצים, אל תפסול לנו את האיות, לאו כל כמיני. מי אתה שתפסול לנו את העדות? זאת אומרת, בית דין לא חייב לקבל את כל העדים. הוא מסלם את מי שהוא רוצה, הגיוני מאוד. אחרת כל רוצח יעמיד לאותו את אח שלו, טוב. אח שלו יברח כשהוא יראה את זה, אבל לא משנה. אבל אין לדבר סוף. נכון, כי בית דין לא מקבל את כולם. אז רבותיי, גם כאן אותו דבר. לא מקבלים את כולם. זאת אומרת, בעצם הייחוד של העדים הוא לא בלומר שאחרים לא יודעים, אנחנו לא לוקחים אותם להעיד עכשיו. הם העדים שדונים עכשיו, הם יושבים עכשיו בדין. אגב, לכן לדעתי, הרבה פעם לא מקובל ככה, שיהיה. אני חושב שמי שצריך לייחד את העדים זה עורך החופה, הוא הבית דין שם. כאילו, זה התפקיד של עורך החופה. עורך החופה, תפקידו העיקרי שהחופה תהיה קלידת מושב ישראל. יש כאלה שחושבים שתפקידם העיקרי זה לתת דרשות, וזה בסדר, שיהיה. זה לא הראשונים, לא חשבו ככה. או גימטריות מוצלחות, בדרך כלל פחות מוצלחות, נניח כל הדברים האלה, אבל התפקיד שלו זה להיות ביידין כאן וכולו, להיות פסיבי. אבל הפסיביות שלו היא ממש שיוצרת את כל העניין, כן? אימא שמהווה, היא נותנת את זה תחלות. אחרת למה יש עורכי יחידים או עורכי חופות, כן? אז כאשר מצד הסבור אומרת שהרב היה צריך לומר את זה, בסדר, החתן אומר שיהיה, זה כבר הפך להיות חלק חגיגי, שיהיה. אפשר גם להגיד ביחד, זה מה שהמי השתדל להגיד. אבל עדיין, אבל זו הנקודה כאן. אז למדנו אם כן שהעדים באמת מביאים סיפור, ולמדנו עוד דבר, שהספור צריך להיות מוגדר, ולמדנו גם שההגדרה בקידושין חייבת לעשות בישת מעשה, אחרת אנחנו עולים ונעשה כאן. ממילא לעדים יש תפקיד, לא רק לספר את הסיפור, להגדיר את הסיפור, להגדיר את הסיפור זה ביידין. ולכן בקטע הזה מצטרף אחד ופסול. עכשיו כל זה גם מסביר, מסביר, אנחנו חייבים לגמור באמת, לא רוצה להיות האחרון שם. כל זה, אנחנו שני האחרונים, כן, כל זה גם מה שמסביר, מה שדילגתי, הייתה ומינא אולי שיש גדר שונה כאשר, הרי מה הבעיה? שליח נעשה עד. תראו, נסביר מה אני מתכוון. לא בכל מקרה צריך להגיד אתם עדיי. מתי לא? דוגמה פשוטה, כשיש שני אנשים בחתונה. תגידו, מה זה? או שהם קרובים. כן, כן, לא, אבל נגידו, או שהם קרובים, בדיוק. נו, נדיר, כן. אבל נדיר, נדיר, כן. לא, נדיר ששני יהודים לא קרובים, הם ודאי לא בחתונות, עדיין נמצאים, כן. שתי דקות תסתבר שהם קרובים. אבל בכל אופן, מה, לא, מה שאני רוצה להגיד דבר אחר. בחופה ודאי צריך עשרה, אני מדבר על קידושין, זה קידושין. אנחנו מצמידים את זה. קידושין צריך עשרה, ראש כותב שכן, אבל לא מדאורייתא. אז בואי יוצא, ראובן אומר, פלוני לפלונת, הריית בגורים, שני עדים, למה להגיד אתם עדיין, מי העקרים? וזה הסיפור עם שליח, יש שם רק שניים, את הווה מינה ששמה כן צריך, זה הדיון בעצם. משום שיכול להיות שכדי להגדיר את השליח כיצריך בית דין. וזאת הווה, מה אתה אוכל את זה? לא משנה. לפחות תביא את הווה מינה של הגמרא שמה. עכשיו, גמרנו מהעניין הזה. עכשיו, בשלב הבא יש, אני רק רוצה להערה אחת, אני ממש נעשה בקצירת העומק, כי לגבי העניין הזה שלא הגענו אליו, לצערנו, יש בסוגיית שיריי, בגדול, סוגיה שרק ילמוד אותה. יש שתי דעות בגמרא, למה צריך להגיד את שווי האבן? בגד, מה האבן? בגד, שיריים, בגד, שיריים. לא שיריים של ראבר, בגד. אבל יש שתי דעות, למה צריך להגיד את הערך? הדיון שם על החמישים שווה חמישים, שווה את השם, נכון? יש למד ככה זה יושב לו בראש? או בגלל שיש בעיה של אי סמיכות דעתה של האישה, קבלת בגד יפה, המחי, בטח, דף תדע כמה זה עולה, בסדר. קנה את זה איפה שקנה את זה, חצי מחיר, יש בעיה של מקח טעות אולי, או דעה אחרת, משווים את זה עם פדיון הבן שם. יש הגדרה שערך הכסף בקידוש זה צריך להיות קצוב. לומדים את זה בגזרת הקדוש, צריך להבין למה. קצוב, מוגדר. עכשיו, תוספת אומר שלכן נהגו לקדש בטבעת שלא לקדש, בטבעת יש בעיה בן יקרה. כי ממה נפשך? לדעה הראשונה, היא לא יודעת כמה זה שווה, הם מבסוט איתם, החי, איזה יהלום, כאילו זכוכית קריסטל, כן. מקח טעות, שאלה גדולה על המקח טעות, אני יודעת. אפשרות שנייה, שלא יודעים מה הערך שלו, קשה לי ללמוד את זה. אבן יקרה, אז עוד פעם, לא קצנו. עכשיו, כאן יש שאלה, כל דבר לדעת צריך בירור, למה צריך לדעת, למה זה מקח טעות, למה צריך לנקוב את זה, זו הסוגיה. אבל השירועה התחתונה, וזה מה שהראשונים מביאים, טוסת והרנבות, שכדי לפתור, לא לפתור, אנחנו לא עוסקים בפתרונות, כדי למזער את הבעיה הזו, אז צריך, כשנותנים לטבעת, להגיד שווה פרוטה, והדברים נכון. וההקשה ששובעת ששווה פרוטה, א', לדעה הראשונה בגמרא, אין מכך טעות, היא קיבלה פרוטה, אבל היא יודעת שקיבלה יותר. בסדר, השאר זה מתנה, זה לא עושה את הקניין. ולדעה שזה קצוב, זה גם כן אותו סיפור. הפרוטה עושה את הקניין, קצבתי, אחרים זה מתנה. תראו, בינינו, לא רוב הנשים, אלא כל הנשים יודעות בדיוק כמה הטבעת שלה. הבעל לא מקדש שישו בשבת, לפני שהיא תראה את זה בחנות קודמי, ירחם השם, ומעשה את זה, אני מכיר סגולות אחרות לשלום בית. אבל היא בטח שירתה את זה, ובחרה בזה. פעם זה לא היה ככה, פעם היא לא ידעה אם הוא ירקוד לפניי, יצחוק לפנייה, או יביא לה בורקס, או שירה. הרמב״ם אומר, נהגו לטבעתה, בטבעת. אבל ההלכה לא זזה ממקומה. אגב, כדי להראות שאין דעתה על הערך האמיתי, היא פחותה ולא יותר מזה. הרמב״ם מביא בהמשך את הדין, מי שהיה בחתונות של חרדיות, לא כולם, תלוי חסידים, ניטאים, תלוי מי. אתם ראיתם שהכלה הולכת הרבה קל עם הכיסוי הזה, ראיתם פעם, עם האטומה הזאת. זה לא רק מבחינת דיני צניעות, כי היא מורידה את זה אחרי החוק. הצנועות הולכות עם זה. הרמב״ם כותב, לא רק מבחינת דיני צניעות, כדי שהיא תראה שלא מעניין אותה במה הוא קידוש, היא רוצה פרוטה. זה המקור לדין הזה. יש בזה הרבה היגיון. אנחנו לא עושים את זה, בואו לא תחדשו את זה, אתם רוצים, אני חותם על זה, אין לי בעיה עם זה. יש כאלה שלא יחתמו על זה. בכל אופן, לגופם של דברים זה הדין הזה. עכשיו המקום לא אחריב יותר את הדברים, כי ישאל מי שישאל. למה זה מקח טעות? מקח טעות שהיא לא רוצה אותו, אבל... אין מקום להאריך בזה. אז אם בשנה הבאה יעוד פעם הנושא פידושין, נעסוק בזה, לך תדע מה יהיה בשנה הבאה. אבל טוב, יישר כוח לכולם על ההקשבה, ומחילה על זליגת הזמן, ואנחנו נרוץ לשם כדי שלא יחכו לנו, שאני לא אקח את זה.